בסיעתא דשמיא

פסח | Preparations for the Pesaḥ Seder by Gabriel Wasserman

Download Seder Pesaḥ: Part 1, Part 2, Part 3

[expand title=”Preparations for the Pesaḥ Seder”]

סדר בדיקת החמץ

אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. והבודק צריך שיברך:‏

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁ֫נוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּ֫נוּ עַל־בִּעוּר חָמֵץ.‏

ומיד אחר הבדיקה יבטל לכל חמצו שלא מצא, ויאמר:
כָּל־חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְּאִיכָּא בִרְשׁוּתִי, דְּלָא חֲמִתֵּיהּ, וּדְלָא בִעַרְתֵּיהּ, וּדְלָא יָדַ֫עְנָא לֵיהּ, לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי הֶפְקֵר כְּעַפְרָא דְאַרְעָא.‏

“בִּעַרְתֵּיהּ” … “לִבָּטֵל”: כן הוא הגירסא בכל הספרים. ותימה, דעל פי דקדוק לשון ארמית, היינו מצפים לצורות “בַּעֲרִתֵּיהּ” ו”לִבְטֵל”, וכן הגיה היידנהיים. ומסתמא הושפעו הצורות המקובלות מלשון הקודש.‏

מי שאינו מבין ארמית יאמר בלשון הקודש:‏

כָּל־שְׂאוֹר וְחָמֵץ שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתִי, שֶׁלֹּא רְאִיתִיו וְשֶׁלֹּא בִעַרְתִּיו וְשֶׁלֹּא יָדַ֫עְתִּי מִמֶּ֫נּוּ, יְהֵא בָטֵל וְהֶפְקֵר כַּעֲפַר הָאָ֫רֶץ.‏

One who does not understand either Aramaic or Hebrew should declare in English: Any sourdough or leaven which is in my possession, which I have neither seen nor destroyed, nor do I know about it – may it be considered nullified, and ownerless like the dust of the earth.
כתב החיד”א בספרו “עבודת הקודש” (חלק “מורה אצבע”, אות ר”ב) שאחר הבדיקה יאמר תפילה זו:‏

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶ֫יךָ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵ֫ינוּ שֶׁתְּזַכֵּ֫נוּ לְפַשְׁפֵּשׁ בְּנִגְעֵי בָתֵּי הַנֶּ֫פֶשׁ אֲשֶׁר נוֹאַ֫לְנוּ בַּעֲצַת הַיֵּ֫צֶר הָרָע, וּתְזַכֵּ֫נוּ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה. וְאַתָּה בְּרַחֲמֶ֫יךָ תְּסַיְּעֵ֫נוּ וְתַעְזְרֵ֫נוּ עַל־דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶ֫ךָ, וְתַצִּילֵ֫נוּ מֵאִסּוּר חָמֵץ, אֲפִלּוּ מִכָּל־שֶׁהוּא, בְּשָׁנָה זוֹ וּבְכָל־שָׁנָה וְשָׁנָה, כֵּן יְהִי רָצוֹן.‏

סדר שריפת החמץ

ביום י”ד ניסן, בתחלת שעת שש, שורפין את החמץ.‏

ולאחר שריפת החמץ, יבטל את כל החמץ הנשאר, ויאמר:‏

כָּל־חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְּאִיכָּא בִרְשׁוּתִי דַּחֲמִתֵּהּ וּדְלָא חֲמִתֵּהּ (דַּחֲזִתֵּהּ וּדְלָא חֲזִתֵּהּ), דְּבִעַרְתֵּהּ וּדְלָא בִעַרְתֵּהּ, דְּיָדַ֫עְנָא לֵיהּ וּדְלָא יָדַ֫עְנָא לֵיהּ, לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי הֶפְקֵר כְּעַפְרָא דְאַרְעָא.‏

מי שאינו מבין ארמית יאמר בלשון הקודש:‏

כָּל־שְׂאוֹר וְחָמֵץ שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתִי, שֶׁרְאִיתִיו וְשֶׁלֹּא רְאִיתִיו, שֶׁבִּעַרְתִּיו וְשֶׁלֹּא בִעַרְתִּיו, שֶׁיָּדַ֫עְתִּי מִמֶּ֫נּוּ וְשֶׁלֹּא יָדַ֫עְתִּי מִמֶּ֫נּוּ, יְהֵא בָטֵל וְהֶפְקֵר כַּעֲפַר הָאָ֫רֶץ.‏

One who does not understand either Aramaic or Hebrew should declare in English: >Any sourdough or leaven which is in my possession, which I have either seen or not seen, which I have destroyed or nor destroyed, and whether I know about it or do not know about it – may it be considered nullified, and ownerless like the dust of the earth.
כתב החיד”א בספרו “עבודת הקודש” (חלק “מורה אצבע”, אות ר”ב) שאחר הבדיקה יאמר תפילה זו:‏

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶ֫יךָ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵ֫ינוּ שֶׁתְּרַחֵם עָלֵ֫ינוּ וְתַצִּילֵ֫נוּ מֵאִסּוּר חָמֵץ, אֲפִלּוּ מִכָּל־שֶׁהוּא, לָ֫נוּ וּלְכָל־בְּנֵי בֵיתֵ֫נוּ וּלְכָל־יִשְׂרָאֵל, בְּשָׁנָה זוֹ וּבְכָל־שָׁנָה וְשָׁנָה, כָּל־יְמֵי חַיֵּ֫ינוּ. וּכְשֵׁם שִׁבִּעַ֫רְנוּ הֶחָמֵץ מִבָּתֵּ֫ינוּ וּשְׂרַפְנ֫וּהוּ, כָּךְ תְּזַכֵּ֫נוּ לְבַעֵר הַיֵּ֫צֶר הָרָע מִקִּרְבֵּ֫נוּ תָּמִיד כָּל־יְמֵי חַיֵּ֫ינוּ, וּתְזַכֵּ֫נוּ לִדָּבֵק בְּיֵ֫צֶר הַטּוֹב וּבְתוֹרָתְךָ וְיִרְאָתְךָ וְאַהֲבָתְךָ תָּמִיד, אָ֫נוּ וְזַרְעֵ֫נוּ וְזֶ֫רַע זַרְעֵ֫נוּ, כֵּן יְהִי רָצוֹן.‏

סדר עירוב תשבילין

כשחל יום־טוב ביום ששי, מערבין עירובי־תשבילין, כדי להתיר הכנה מיום־טוב לשבת.‏
לוקח תבשיל בשיעור כביצה, וכזית פת (ונוהגין ליקח אף הפת בשיעור כביצה), ומברך:‏

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁ֫נוּ בְּמִצְוֺתָיו וְצִוָּ֫נוּ עַל־מִצְוַת עֵרוּב.‏

ומכריז:‏

בְּדֵין עֵרוּבָא יְהֵא שְׁרֵא לַ֫נָא לַאֲפוֹיֵי וּלְבַשּׁוֹלֵי וּלְאַטְמוֹנֵי וּלְאַדְלוֹקֵי שְׁרָגָא וּלְתַקָּנָא וּלְמִשְׁחַט וּלְמִעְבַּד כָּל־צָרְכַּ֫נָא מִיּוֹמָא טָבָא לְשַׁבְּתָא.‏

מי שאינו מבין ארמית יאמר בלשון הקודש:‏

בָּעֵרוּב הַזֶּה יְהֵא מֻתָּר לָ֫נוּ לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל וּלְהַטְמִין וּלְהַדְלִיק נֵר וּלְהָכִין וְלִשְׁחֹט וְלַעֲשׂוֹת כָּל־צָרְכֵּ֫נוּ מִיּוֹם־טוֹב לַשַּׁבָּת.‏

One who does not understand either Aramaic or Hebrew should declare in English: Through this ‘eruv, it is permitted for us to bake, to cook, to warm food, to light lamps, to slaughter animals, to prepare, and to do anything we need, on the festival day, for Sabbath.

סדר אפיית המצות

פסקו הרבה גאונים וראשונים (ובתוכם רש”י בספר הפרדס) שמצת־מצוה לליל הסדר פסולה אלא אם כן נילושה ונאפית בי”ד ניסן אחר חצות, משום דמצה איתקשא לפסח, וזהו זמן הקרבת קרבן פסח. (עי’ טור או”ח סימן תנ”ח.) ואע”פ שפסק מרן שם בבית־יוסף דמצה שנעשית קודם לזמנה כשרה, מכל־מקום נהגו לאפות מצת־מצוה בערב־פסח אחר חצות, כדאיתא בשולחן ערוך.‏
והמפריש חלה מברך:‏

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁ֫נוּ בְּמִצְוֺתָיו וְצִוָּ֫נוּ לְהַפְרִישׁ חַלָּה (יש מוסיפין: מִן־הָעִסָּה). ‏

ומכריז: הֲרֵי זוֹ חַלָּה.

אמירת סדר הקרבת קרבן פסח

בערב הפסח אחר חצות, נוהגין לקרוא פסוקי קרבן הפסח אשר בשמות י”ב, ולומר תיאור הקרבת קרבן פסח. והיום נהוג לומר את התיאור שסידר היעב”ץ ז”ל. (אבל ישנם תיאורים אחרים, כי המנהג התחיל שנים רבות לפני זמנו של היעב”ץ; ויש נוהגין אף היום לומר אחד מן התיאורים האחרים.) ורבים בירושלים נוהגין לאמרו על־יד הכותל המערבי:‏

רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אַתָּה צִוִּיתָ֫נוּ לְהַקְרִיב קָרְבַּן הַפֶּ֫סַח בְּמוֹעֲדוֹ, בְּאַרְבָּעָה־עָשָׂר לַחֹ֫דֶשׁ הַזֶּה, וְלִהְיוֹת כֹּהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָם וּלְוִיִּם בְּדוּכָנָם וְיִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָם קוֹרִין אֶת־הַהַלֵּל. וְעַתָּה בַּעֲוֹנוֹתֵ֫ינוּ חָרֵב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבָטֵל קָרְבַּן הַפֶּ֫סַח. וְאֵין לָ֫נוּ לֹא כֹהֵן בַּעֲבוֹדָתוֹ וְלֹא לֵוִי בְּדוּכָנוֹ וְלֹא יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדוֹ, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵ֫ינוּ. לָכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶ֫יךָ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵ֫ינוּ, שֶׁיִּהְיֶה שִׂ֫יחַ שִׂפְתוֹתֵ֫ינוּ חָשׁוּב לְפָנֶ֫יךָ כְּאִלּוּ הִקְרַ֫בְנוּ אֶת־הַפֶּ֫סַח בְּמוֹעֲדוֹ וְעָמַ֫דְנוּ עַל־מַעֲמָדוֹ וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בְּשִׁיר וְהַלֵּל וְהוֹדוֹת לַיהוה. וְכוֹנֵן בֵּית מִקְדָּשְׁךָ עַל־מְכוֹנוֹ, וְנַקְרִיב לְפָנֶ֫יךָ אֶת־הַפֶּ֫סַח בְּמוֹעֲדוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַ֫בְתָּ עָלֵ֫ינוּ בְּתוֹרָתֶ֫ךָ עַל־יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּ֫ךָ כָּאָמוּר:‏

טוב לדקדק לקרוא את הפסוקים מתוך ספר תורה, או מתוך ספר שמות כשר הכתוב על קלף:‏

וַיֹּ֤אמֶר יהוה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃ הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃ דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃ וְאִם־יִמְעַ֣ט הַבַּ֮יִת֮ מִֽהְי֣וֹת מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אָכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל־הַשֶּֽׂה׃ שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ׃ וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃ וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם׃ וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃ אַל־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֨נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ׃ וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃ וְכָ֮כָה֮ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מָתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַֽיהוֽה׃

כָּךְ הָיְתָה עֲבוֹדַת קָרְבַּן פֶּ֫סַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן. אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ אֶ֫לָּא אַחַר תָּמִיד שֶׁלְּבֵין הָעַרְבַּ֫יִם, עֶ֫רֶב פֶּ֫סַח, בֵּין בְּחוֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. הָיָה הַתָּמִיד נִשְׁחָט בְּשֶׁ֫בַע וּמֶחֱצָה, וְקָרֵב בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה; וְאִם חָל עֶ֫רֶב פֶּ֫סַח לִהְיוֹת עֶ֫רֶב שַׁבָּת, הָיוּ שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה, וְקָרֵב בְּשֶׁ֫בַע וּמֶחֱצָה, וְהַפֶּ֫סַח אַחֲרָיו.‏
כָּל־אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה, כֹּל שֶׁיּוּכַל לְהַגִּ֫יעַ לִירוּשָׁלַ֫יִם בְּשָׁעַת שְׁחִיטַת הַפֶּ֫סַח, חַיָּב בְּקָרְבַּן פֶּ֫סַח. מְבִיאוֹ מִן־הַכְּבָשִׂים אוֹ מִן־ הָעִזִּים, זָכָר תָּמִים בֶּן־שָׁנָה, וְשׁוֹחֲטוֹ בְּכָל־מָקוֹם בָּעֲזָרָה, אַחַר גְּמַר עֲבוֹדַת תְּמִיד־הָעֶ֫רֶב וְאַחַר הֲטָבַת הַנֵּרוֹת. וְאֵין שׁוֹחֲטִין הַפֶּ֫סַח וְלֹא זוֹרְקִין הַדָּם וְלֹא מַקְטִירִין הַחֵ֫לֶב עַל הֶחָמֵץ.‏
הַשּׁוֹחֵט (אֲפִלּוּ זָר) וְקִבֵּל דָּמוֹ כֹּהֵן שֶׁבְּרֹאשׁ הַשּׁוּרָה בִּכְלֵי שָׁרֵת, וְנוֹתֵן לַחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ. כֹּהֵן הַקָּרוֹב אֵ֫צֶל הַמִּזְבֵּ֫חַ זוֹרְקוֹ זְרִיקָה אַחַת כְּנֶ֫גֶד הַיְסוֹד. וְחוֹזֵר הַכֶּ֫לִי רֵיקָן לַחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ מְקַבֵּל אֶת־הַמָּלֵא וּמַחֲזִיר אֶת־הָרֵיקָן. וְהָיוּ הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת, וּבִידֵיהֶם בָּזִיכִין שֶׁכֻּלָּן כֶּ֫סֶף אוֹ כֻלָּן זָהָב, וְלֹא הָיוּ מְעֹרָבִים. וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִין שׁוּלַ֫יִם שֶׁלֹּא יַנִּיחוּם וְיִקְרֹשׁ הַדָּם.‏
אַחַר כָּךְ תּוֹלִין אֶת־הַפֶּ֫סַח בְּאוּנְקְלִיּוֹת (אוֹ בְמַקְלוֹת דַּקִּים; מַנִּ֫יחַ עַל־כְּתֵפוֹ וְעַל־כֶּ֫תֶף חֲבֵרוֹ, תּוֹלֶה) וּמַפְשִׁיט אוֹתוֹ כֻּלּוֹ. (וּבַשַּׁבָּת עַד הֶחָזֶה, וּמִשָּׁם וּלְמַ֫טָּה שָׁקֵל לֵיהּ בְּבַרְזֵי.) וְקוֹרְעִין בִּטְנוֹ וּמוֹצִיאִין אֵימוּרִים – הַחֵ֫לֶב שֶׁעַל־הַקֶּ֫רֶב וְיוֹתֶ֫רֶת הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת וְחֵ֫לֶב שֶׁעֲלֵיהֶן וְהָאַלְיָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה (אִם הָיָה מִמִּין הַכְּבָשִׂים). נוֹתְנָן בִּכְלֵי שָׁרֵת וּמוֹלְחָן. וּמַקְטִירָן הַכֹּהֵן עַל הַמַּעֲרָכָה, חֶלְבֵי כָּל־זֶ֫בַח וָזֶ֫בַח לְבַדּוֹ, בְּחוֹל בַּיּוֹם, וְלֹא בַלַּ֫יְלָה שֶׁהוּא יוֹם טוֹב. אֲבָל אִם חָל עֶ֫רֶב פֶּ֫סַח בַּשַּׁבָּת, מַקְטִירִין וְהוֹלְכִין כָּל־הַלָּ֫יְלָה. וּמוֹצִיא קְרָבָיו וּמְמַחֶה אוֹתָן עַד שֶׁמֵּסִיר מֵהֶן הַפֶּ֫רֶשׁ.‏
שְׁחִיטָתוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ וּמִחוּי קְרָבָיו וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו דּוֹחִין אֶת־הַשַּׁבָּת, וּשְׁאָר עִנְיָנָיו אֵין דּוֹחִין.‏

בְּשָׁלשׁ כִּתּוֹת הַפֶּ֫סַח נִשְׁחָט, וְאֵין כַּת פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים. נִכְנְסָה כַּת אַחַת, נִתְמַלְּאָה הָעֲזָרָה, נוֹעֲלִין אוֹתָהּ. וּבְעוֹד שֶׁהֵן שׁוֹחֲטִין וּמַקְרִיבִין, הַלְוִיִּם קוֹרְאִין אֶת־הַהַלֵּל. אִם גָּמְרוּ קֹ֫דֶם שֶׁיַּקְרִ֫יבוּ כֻּלָּם, שָׁנוּ. אִם שָׁנוּ, שִׁלֵּ֫שׁוּ. עַל כָּל־קְרִיאָה תָּקְעוּ וְהֵרִ֫יעוּ וְתָקָ֫עוּ. גָּמְרָה כַּת אַחַת לְהַקְרִיב, פּוֹתְחִין הָעֲזָרָה, יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה; נִכְנְסָה כַּת שְׁנִיָּה, נָעֲלוּ דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה. גָּמְרָה, יָצְאָה שְׁנִיָּה, נִכְנְסָה שְׁלִישִׁית. כְּמַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה כָּךְ מַעֲשֵׂה הַשְּׁנִיָּה וְהַשְּׁלִישִׁית.‏

אַחַר שֶׁיָּצְאוּ כֻּלָּן, רוֹחֲצִין הָעֲזָרָה מִלִּכְלוּכֵי הַדָּם, וַאֲפִלּוּ בַּשַּׁבָּת. אַמַּת הַמַּ֫יִם הָיְתָה עוֹבֶ֫רֶת בָּעֲזָרָה; כְּשֶׁרוֹצִין לְהַדִּ֫יחַ הָרִצְפָּה סוֹתְמִין מְקוֹם יְצִיאַת הַמַּ֫יִם, וְהִיא מִתְמַלְּאָה עַל כָּל־גְּדוֹתֶ֫יהָ, עַד שֶׁהַמַּ֫יִם עוֹלִין וְצָפִין וּמְקַבְּצִין אֲלֵיהֶם כָּל־דָּם וְלִכְלוּךְ שֶׁבָּעֲזָרָה. אַחַר כָּךְ פּוֹתְחִין הַסְּתִימָה, וְיוֹצְאִין הַמַּ֫יִם עִם הַלִּכְלוּךְ; נִמְצֵאת הָרִצְפָּה מְנֻקָּה. זֶהוּ כִּבּוּד הַבָּ֫יִת.‏
יָצְאוּ כָּל־אֶחָד עִם־פִּסְחוֹ (וְעוֹר שֶׁלּוֹ) וְצָלוּ אוֹתָם. כֵּיצַד צוֹלִין אוֹתוֹ, מְבִיאִין שְׁפוּד שֶׁלָּרִימוֹן, תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ, וְתוֹלֵ֫הוּ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר וְהָאֵשׁ לְמַ֫טָּה, וְתוֹלֶה כְּרָעָיו וּבְנֵי מֵעָיו ח֫וּצָה לּוֹ. וְאֵין מְנַקְּרִין אֶת־הַפֶּ֫סַח כִּשְׁאָר בָּשָׂר.‏
בַּשַּׁבָּת אֵינָן מוֹלִיכִין אֶת־הַפֶּ֫סַח לְבֵיתָם, אֶ֫לָּא כַּת רִאשׁוֹנָה יוֹצְאִין בְּפִסְחֵיהֶם וְיוֹשְׁבִין בְּהַר הַבַּיִת, הַשְּׁנִיָּה יוֹצְאִין עִם פִּסְחֵיהֶן וְיוֹשְׁבִין בְּחֵיל, הַשְּׁלִישִׁית בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶ֫דֶת. חֲשֵׁ֫כָה, יָצְאוּ וְצָלוּ אֶת־פִּסְחֵיהֶן.‏
כְּשֶׁמַּקְרִיבִין אֶת־הַפֶּ֫סַח בָּרִאשׁוֹן, מַקְרִיבִין עִמּוֹ בְּיוֹם אַרְבָּעָה־עָשָׂר זֶ֫בַח שְׁלָמִים, מִן־הַבָּקָר אוֹ מִן־הַצֹּאן, גְּדוֹלִים אוֹ קְטַנִּים, זְכָרִים אוֹ נְקֵבוֹת, וְהִיא נִקְרֵאת חֲגִיגַת אַרְבָּעָה־עָשָׂר. עַל־זֶה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: “וְזָבַ֫חְתָּ פֶּ֫סַח לַיהוה אֱלֹהֶ֫יךָ צֹאן וּבָקָר”. וְלֹא קְבָעָהּ הַכָּתוּב חוֹבָה אֶ֫לָּא רְשׁוּת בִּלְבָד; מִכָּל־מָקוֹם הִיא כְּחוֹבָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַפֶּ֫סַח נֶאֱכָל עַל־הַשֹּׂ֫בַע.‏
אֵימָּתַי מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה, בִּזְמַן שֶׁהוּא בָּא בְחוֹל, בְּטַהֲרָה, וּבְמוּעָט. וְנֶאֱכֶ֫לֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַ֫יְלָה אֶחָד, וְדִינָהּ כְּכָל־תּוֹרַת זִבְחֵי שְׁלָמִים, טְעוּנָה סְמִיכָה וּנְסָכִים וּמַתַּן דָּמִים שְׁתַּ֫יִם שֶׁהֵן אַרְבַּע וּשְׁפִיכַת שִׁירַ֫יִם לַיְּסוֹד.‏
זֶ֫הוּ סֵ֫דֶר עֲבוֹדַת קָרְבַּן פֶּ֫סַח וַחֲגִיגָה שֶׁעִמּוֹ, בְּבֵית אֱלֹהֵ֫ינוּ שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵ֫ינוּ, אָמֵן.‏
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּ֫כָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֱׁיהוה אֱלֹהָיו.‏
אֱלֹהֵ֫ינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵ֫ינוּ, מֶ֫לֶךְ רַחֲמָן רַחֵם עָלֵ֫ינוּ, טוֹב וּמֵיטִיב הִדָּ֫רֶשׁ לָ֫נוּ. שׁוּבָ֫ה עָלֵ֫ינוּ בַּהֲמוֹן רַחֲמֶ֫יךָ בִּגְלַל אָבוֹת שֶׁעָשֹוּ רְצוֹנֶ֫ךָ, בְּנֵה בֵיתְךָ כְּבַתְּחִלָּה וְכוֹנֵן מִקְדָּשְׁךָ עַל־מְכוֹנוֹ, וְהַרְאֵ֫נוּ בְּבִנְיָנוֹ וְשַׂמְּחֵ֫נוּ בְּתִקּוּנוֹ, וְהָשֵׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם וּלְוִיִּם לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם וְהָשֵׁב יִשְׂרָאֵל לִנְוֵיהֶם. וְשָׁם נַעֲלֶה וְנֵרָאֶה וְנִשְׁתַּחֲוֶה לְפָנֶ֫יךָ, וְנֹאכַל שָׁם* מִן־הַזְּבָחִים וּמִן־הַפְּסָחִים אֲשֶׁר יַגִּ֫יעַ דָּמָם עַל־קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶ֫יךָ יהוה צוּרִי וְגוֹאֲלִי.‏

אגרת הגאון הקדוש ר’ שמשון מאוסטרופוליה זצ”ל

נהרג על קידוש השם בשנת ת”ח, בעמדו בבית הכנסת מעוטף בטלית ובתפלין (—שם הגדולים לחיד”א)

יש נוהגין לומר אגרת זו בערב פסח.‏

והנה הוא נמצא בהרבה נוסחאות, הן בכתבי יד וכן בדפוסים רבים של ההגדה, וכל אחד שונה מחברו, במקצת או במרובה. ואף הנוסח בספר “ליקוטי שושנים” (אנתולוגיה של מאמרי ר’ שמשון, מודפס ע”י בן אחותו) שונה מן האחרים. והצגנו פה נוסח הגדת “מר דרור” (ווארשא תרס”ה), מפני בהירות לשונו (ופיענחנו את ראשי התיבות), והוספנו הקטע האחרון (“אחרי זאת הודיע”) מן ההגדה “גבורות ישראל וכנסת ישראל” (ווארשא תר”ס).‏

שָׁלוֹם לְרַבָּנֵי גְאוֹנֵי אֶ֫רֶץ, גֹּדְרֵי גָדֵר וְעֹמְדִים בַּפֶּ֫רֶץ, יַצִּילֵם יהוה מִכָּל־כִּלָּיוֹן וָחֶ֫רֶץ, כָּל־חַד וְחַד לְפוּם חֻרְפֵיהּ מַקְשֶׁה וּמְתָרֵץ. שְׁלוֹמְכֶם יִשְׂגֶּה וְיִפְרֹץ, מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם, אָמֵן סֶ֫לָה.‏
בְּתַכְלִית הַקִּצּוּר, אוֹדוֹת הָעִנְיָן שֶׁכָּתַב כְּבוֹד תּוֹרַת רַבֵּ֫נוּ אֵלַי, אוֹדוֹת מַה־שֶּׁרָשַׁמְתִּי הַסִּימָנִים דְּצַ”ךְ עֲדַ”שׁ בְּאַחַ”ב וכו’. וְהִקְשָׁה מַר אֵלַי, וְהָאֵיךְ נִרְמֶ֫זֶת הַגְּאֻלָּה בְּאֵ֫לּוּ הַסִּימָנִים. וְעַכְשָׁו אֲגַלֶּה הַדָּבָר לִכְבוֹד תּוֹרַת רַבֵּ֫נוּ.‏
מַה־שֶּׁכָּתַב הָאֲרִיזַ”ל בְּקוּנְטְרֵס שֶׁלּוֹ הַנִּקְרָא “פְּלָאוֹת רַבּוֹת” בְּשַׁ֫עַר ט”ו הַנִּקְרָא שַׁ֫עַר יְצִיאַת מִצְרַ֫יִם, פֶּ֫רֶק ג’ (דַּף מ”ב), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ:‏

הִנֵּה כְּבָר הִשְׁמַעְתִּ֫יךָ שֶׁפַּרְעֹה נִלְקָה בְּעֶ֫שֶׂר מַכּוֹת בְּמִצְרַ֫יִם, עַל־יְדֵי שְׁלֹ֫שֶׁת אֲלָפִים וְר”פ מַלְאֲכֵי חַבָּלָה הַמְמֻנִּים, הַמְסַבְּבִים בִּשְׁלֹשָׁה רְקִיעִים שֶׁל טֻמְאָה. הָאֶחָד נִקְרָא שרע. וְהַשֵּׁנִי נִקְרָא תמוך. וְהַשְּׁלִישִׁי נִקְרָא בישהא. וַעֲלֵיהֶם הַשַּׂר הַנִּקְרָא דלפקט. וַעֲלֵיהֶם וְעַל־כֻּלָּם הַשַּׂר הַנִּקְרָא תקא. בְּרֵאשִׁית. חָסֵר מִן־הַשְּׁלִישִׁית עֲשָׂרָה וְחָסֵר מִן־הָרְבִיעִית שִׁשָּׁה וְחָסֵר מִן־הַתְּשִׁיעִית שִׁשָּׁה, כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה. וְהִנֵּה מַה שֶּׁמָּצִ֫ינוּ שֶׁבְּמִצְרַ֫יִם לָקוּ עֶ֫שֶׂר מַכּוֹת וְעַל־הַיָּם חֲמִשִּׁים מַכּוֹת מִצַּד הַשֵּׁם שפו שֶׁבּוֹ אָחַז דָּוִד בֶּן־יִשַׁי, וְהַשֵּׁם אָמַר וְהִכָּה. וּמִצַּד הַשֵּׁם תקל לָקוּ בְמִצְרַ֫יִם אַרְבָּעִים מַכּוֹת וְעַל־הַיָּם מָאתַ֫יִם מַכּוֹת, וְהַשֵּׁם אָמַר וְהִכָּה. וּמִצַּד הַשֵּׁם שצה לָקוּ הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַ֫יִם חֲמִשִּׁים מַכּוֹת וְעַל־הַיָּם מָאתַ֫יִם וַחֲמִשִּׁים מַכּוֹת, וְהַשֵּׁם אָמַר וְהִכָּה. וּבְמַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַכֶּה בוֹ, מְרַפֵּא בוֹ הַגָּלוּת, וּמַה פָּשְׁעוּ וּמֶה חָטְאוּ וּמָה הַמַּ֫עַל אֲשֶׁר מָעֲלוּ אֲבוֹתֵ֫ינוּ לִהְיוֹת בְּכוּר הַבַּרְזֶל עַד־שֶׁנִּגְאֲלוּ בְּשֵׁמוֹת הַלָּ֫לוּ דעב צדא כשחב וכו’, עַיֵּין שָׁם.‏

וְהִנֵּה מוֹרֵ֫נוּ וְרַבֵּ֫ינוּ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כָּתַב דְּבָרִים אֵ֫לּוּ, וְהֵ֫מָּה פְּלָאוֹת וּסְתוּמִים וַחֲתוּמִים, סָגוּר וְאֵין פּוֹרֵשׁ. וּכְבָר שְׁאֵל֫וּנִי גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל לְבָאֵר לָהֶם דִּבְרֵי הָאֲרִיזַ”ל, וְלֹא הִגַּ֫דְתִּי לָהֶם. וּמִגֹּ֫דֶל אַהֲבָתוֹ דְּמַר, אֲגַלֵּה רָזָא דְנָא, מַה שֶּׁנִּתְגַּלָּה לִי בְּחֶזְיוֹן לַ֫יְלָה, בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל כָּל־הָאֲנָשִׁים. וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ. וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וכו’.‏
וְזֶהוּ הָעִנְיָן. מַה־שֶּׁכָּתַב הָאֲרִיזַ”ל “הִנֵּה כְּבָר הִשְׁמַעְתִּ֫יךָ שֶׁפַּרְעֹה נִלְקָה בְּמִצְרַ֫יִם עֶ֫שֶׂר מַכּוֹת” וכו’, כַּוָּנָתוֹ כָּךְ הוּא. כִּי אָמְרוּ בַּעֲלֵי קַבָּלָה (מעשיות) [מַעֲשִׂית] שֶׁיֵּשׁ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְר”פ מַלְאֲכֵי חַבָּלָה הַמְמֻנִּים לְהַכּוֹת אֶת־הָרְשָׁעִים וּלְהַעֲנִישָׁם בְּגֵיהִנָּם וּלְטַהֲרָם מֵעָוֹן. [וְנָתְנוּ סִימָן עַל־זֶה: “לְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רָשָׁע”, אגרף רָאשֵׁי תֵיבוֹת ג’ אֲלָפִים ר”פ מַלְאֲכֵי חַבָּלָה הַמַּכִּים אֶת־הָרְשָׁעִים.] וְעַל־יְדֵיהֶם נִלְקוּ גַּם הַמִּצְרִיִּים.‏
וְאוֹמֵר אֲנִי הַכּוֹתֵב סוֹד נִפְלָא. כַּאֲשֶׁר נַחְשֹׁב אֶת־הַמַּכּוֹת בְּמִנְיָן וּבְמִסְפָּר, דָּם צְפַרְדֵּ֫עַ כִּנִּם עָרֹב דֶּ֫בֶר שְׁחִין בָּרָד אַרְבֶּה חֹ֫שֶׁךְ מַכַּת בְּכוֹרוֹת, אֵ֫לּוּ עֶ֫שֶׂר מַכּוֹת כַּאֲשֶׁר כְּתַבְתִּים פֹּה, יַעֲלוּ לְחֶשְׁבּוֹן ג’ אֲלָפִים וְר”פ, מַמָּשׁ מְכֻוָּן אוֹתִיּוֹת דְּדֵין כְּחֻשְׁבְּנָא דְּדֵין. הָרוֹמֵז עַל־אֵ֫לּוּ ג’ אֲלָפִים וְר”פ מַלְאֲכֵי חַבָּלָה הַמְמֻנִּים לְהַעֲנִישׁ וּלְטַהֵר אֶת־הָרְשָׁעִים. וְזֶהוּ פְּשָׁט נִפְלָא אֲשֶׁר עַ֫יִן לֹא רָאָ֫תָה. וְזֶהוּ מַה־שֶּׁכָּתַב הָאֲרִיזַ”ל בְּצַחְצְחוֹת לְשׁוֹנוֹ: “חָסֵר מִן־הַשְּׁלִישִׁית עֲשָׂרָה”, פֵּירוּשׁוֹ שֶׁמִּן־הַמַּכָּה הַשְּׁלִישִׁית שֶׁהִיא כִּנִּם, חָסֵר י’, וּמִן־הָרְבִיעִית שֶׁהִיא עָרֹב חָסֵר ו’, וּמִן־הַתְּשִׁיעִית שֶׁהִיא חֹ֫שֶׁךְ חָסֵר גַּם־כֵּן ו’.‏
וּמַה־שֶּׁכָּתַב הָאֲרִיזַ”ל “כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה”, פֵּירוּשׁ בְּפָרָשַׁת וָאֵרָא “כִּנִּם” חָסֵר י’, “עָרֹב” חָסֵר ו’, חֹ֫שֶׁךְ חָסֵר ו’. וְלֹא כְמוֹ שֶׁמְּסַדֵּר בַּהַגָּדָה כֻּלָּם מְלֵאִים, רַק כְּמוֹ שֶׁכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה. וְכַאֲשֶׁר נַחְשֹׁב כֵּן, אָז הַחֶשְׁבּוֹן מְכֻוָּן מַמָּשׁ, לֹא פָחוֹת וְלֹא יוֹתֵר מִן ג’ אֲלָפִים וְר”פ מַלְאֲכֵי חַבָּלָה הַמַּעֲנִישִׁים אֶת־הָרְשָׁעִים, וְהֵם הֶעֱנִ֫ישׁוּ אֶת־הַמִּצְרִיִּים.‏
וְזֶהוּ סוֹד אֵ֫לּוּ עֶ֫שֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּמִצְרַ֫יִם, מְכֻוָּן מַמָּשׁ ג’ אֲלָפִים וְר”פ מַלְאֲכֵי חַבָּלָה שֶׁהִכּוּ אֶת־הַמִּצְרִים, הַמְמֻנִּים בְּאֵ֫לּוּ שְׁלֹשָׁה רְקִיעִים.‏
וּמַה־שֶּׁכָּתַב הָאֲרִיזַ”ל “אֶחָד נִקְרָא שרע, וְאֶחָד נִקְרָא תמוך, וְאֶחָד נִקְרָא בישהא”, גַּם בָּזֶה יֵשׁ לָ֫נוּ סוֹד גָּדוֹל וְנִפְלָא וְנוֹרָא שֶׁתִּקֵּן הַמַּגִּיד בְּמַה שֶּׁאָמַר “אֵ֫לּוּ עֶ֫שֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא”. “עֶ֫שֶׂר” אוֹתִיּוֹת שרע, מַכּוֹת אוֹתִיּוֹת תמוך, “שֶׁהֵבִיא” אוֹתִיּוֹת בישהא. נִרְמָז בָּהֶם לְאֵ֫לּוּ שְׁלֹשָׁה רְקִיעִים שֶׁל טֻמְאָה, שֶׁבָּהֶם יֵשׁ מְמֻנִּים כְּמִנְיַן ג’ אֲלָפִים וְר”פ מַלְאֲכֵי חַבָּלָה שֶׁהִכּוּ אֶת־הַמִּצְרִיִּים, שֶׁזֶּה כְּמִנְיַן הָעֲשָׂרָה מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עֲלֵיהֶם.‏
וּמַה־שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ”י זַ”ל “וַעֲלֵיהֶם הַשַּׂר דלפקט”, כַּוָּנָתוֹ הוּא שֶׁשֵּׁם זֶה שָׁרְשוֹ יוֹצֵא מִמִּלַּת “הַמִּצְרִים”, וְהַ֫יְינוּ שֶׁהַשְּׁלֹשָׁה רְקִיעִים הֵם “עֶ֫שֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא”, וְנִמְשָׁךְ “עַל הַמִּצְרִים”, שֶׁהוּא הַשֵּׁם דלפקט, בְּאוֹתִיּוֹת הַקְּדוּמוֹת לְאוֹתִיּוֹת “הַמִּצְרִים”. הַ֫יְינוּ דָּ֫לֶ”ת קֹ֫דֶם לְהֵ”א. לָ֫מֶ”ד קֹ֫דֶם לְמֵ”ם, פֵּ”א קֹ֫דֶם לְצָדֵ”י, קוּ”ף קֹ֫דֶם לְרֵי”שׁ, טֵי”ת קֹ֫דֶם לְיוֹ”ד; וְהַמֵּ”ם הָאַחֲרוֹנָה הִיא מֵ”ם הָרִבּוּי, וְאֵינָהּ מִן־הַשֹּׁ֫רֶשׁ. וְרָמַז לָזֶה הַמַּגִּיד בְּאָמְרוֹ “עַל־הַמִּצְרִים” [פֵּירוּשׁ, שֶׁזֶּה קוֹדֵם לְתֵיבַת “הַמִּצְרִים”]. וְהָבֵן, וַיהוה הַטּוֹב יְכַפֵּר.‏
וּמַה־שֶּׁכָּתַב הָאֲרִי זַ”ל “וַעֲלֵיהֶם וְעַל־כֻּלָּם הַשַּׂר הַנִּקְרָא תקא, בְּרֵאשִׁית”, כַּוָּנָתוֹ כִּי הָרָאשֵׁי־תֵיבוֹת שֶׁל הָעֶ֫שֶׂר מַכּוֹת דְּצַ”ךְ עֲדַ”שׁ בְּאַחַ”ב גִּמַּטְרִיָּא תקא [וְכַוָּנָתוֹ בְּתֵיבַת “בְּרֵאשִׁית”, רוֹצֶה לוֹמַר הָאוֹתִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל הָעֶ֫שֶׂר מַכּוֹת], מַמָּשׁ כְּמִנְיַן הַשַּׂר. גַּם הוּא מִנְיַן “אֲשֶׁר”. וְזֶהוּ סוֹד “לְמַ֫עַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן־בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּ֫לְתִּי בְּמִצְרַ֫יִם”. וְכַיּוֹצֵא בוֹ הַרְבֵּה אֲלָפִים פְּסוּקִים שֶׁמּוֹרִין לְהַסּוֹד אשר, כְּמִנְיַן הָרָאשֵׁי־תֵיבוֹת שֶׁל הָעֶ֫שֶׂר מַכּוֹת, כַּנִּזְכַּר לְעֵיל. וְיֵשׁ לָ֫נוּ בָּזֶה הַרְבֵּה סוֹדוֹת וּרְמָזִים נִפְלָאִים, וּכְבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר.‏
וּמַה־שֶּׁכָּתַב הָאֲרִי זַ”ל “הַשֵּׁם שפו שֶׁבּוֹ אָחַז דָּוִד בֶּן־יִשַׁי, וְהַשֵּׁם אָמַר וְהִכָּה בְּמִצְרַ֫יִם עֶ֫שֶׂר מַכּוֹת וְעַל־הַיָּם חֲמִשִּׁים מַכּוֹת. וְהַשֵּׁם תקל אָמַר בְּמִצְרַ֫יִם אַרְבָּעִים מַכּוֹת וְעַל־הַיָּם מָאתַ֫יִם מַכּוֹת. וְהַשֵּׁם שצה” וכו’, כַּוָּנָתוֹ לְסוֹד נִפְלָא וְנוֹרָא. וְרָמַז לְהַפְּלֻגְתָּא שֶׁל רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי וְרִבִּי אֱלִיעֶ֫זֶר וְרִבִּי עֲקִיבָא, וְזֶהוּ כִּי “רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי” גִּמַּטְרִיָּא שפו, מַמָּשׁ מְכֻוָּן. וְהַ֫יְינוּ “רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי אוֹמֵר”, פֵּירוּשׁ הַשֵּׁם שפו אָמַר וְהִכָּה אוֹתָם וכו’. וּמַה שֶּׁכָּתַב “שֶׁבּוֹ אָחַז דָּוִד בֶּן־יִשַׁי”, פֵּירוּשׁ כִּי “דָּוִד בֶּן־יִשַׁי” גַּם כֵּן גִּמַּטְרִיָּא שפו, וּבְאוֹתוֹ הַשֵּׁם דַּוְקָא הִכָּה אוֹתָם. וְזֶהוּ סוֹד נִפְלָא, כִּי רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי הוּא נִצּוֹץ דָּוִד בֶּן־יִשַׁי. וּבְאוֹתוֹ הַשֵּׁם דַּוְקָא יָבוֹא בֶּן־יִשָׁי. הֲגַם שֶׁיֶּשׁ־לָ֫נוּ סוֹדוֹֹת נִפְלָאוֹת וְנוֹרָאוֹת, אָמְנָם זֹאת הִיא הַכַּוָּנָה הָאֲמִתִּית.‏
וּמַה־שֶּׁכָּתַב “וּמִצַּד הַשֵּׁם תקל לָקוּ בְּמִצְרַ֫יִם אַרְבָּעִים וְעַל הַיָּם מָאתַ֫יִם”, רָמַז לְהַסּוֹד כִּי “רִבִּי אֱלִיעֶ֫זֶר” גִּמַּטְרִיָּא תקל, וְהַ֫יְינוּ רִבִּי אֱלִיעֶ֫זֶר דַּוְקָא, שֶׁהוּא גִּמַּטְרִיָּא תקל, אָמַר וְהִכָּה וכו’. וּמַה־שֶּׁכָּתַב “וּמִצַּד הַשֵּׁם שצה” וכו’, הוּא לְרִבִּי עֲקִיבָא, כִּי “רִבִּי עֲקִיבָא” בְּגִמַּטְרִיָּא שצה, וְהַ֫יְינוּ רִבִּי עֲקִיבָא דַּוְקָא, שֶׁהוּא בְּגִמַּטְרִיָּא שצה, אָמַר שֶׁהַשֵּׁם שצה אָמַר וְהִכָּה וכו’.‏
הֲרֵי אֵ֫לּוּ שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מְרֻמָּזִים בְּאֵ֫לּוּ הַשְּׁלֹשָׁה תַּנָּאִים. רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי בְּגִמַּטְרִיָּא שפו. וְרִבִּי אֱלִיעֶ֫זֶר בְּגִמַּטְרִיָּא תקל, וְרִבִּי עֲקִיבָא בְּגִמַּטְרִיָּא שצה. וְזֶהוּ סוֹד נִפְלָא וְנוֹרָא, וְרָזָא דְרָזִין סִתְרָא דְסִתְרִין, וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר וכו’.‏
וּמַה־שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ”י זַ”ל “בְּמַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַכֶּה, בּוֹ מְרַפֵּא הַגָּלוּת מַה־פָּשְׁעוּ וּמֶה חָטְאוּ אֲבוֹתֵ֫ינוּ”, כַּוָּנָתוֹ בְּאֵ֫לּוּ עֶ֫שֶׂר מַכּוֹת, שֶׁהֵם דְּצַ”ךְ עֲדַ”שׁ בְּאַחַ”ב, נִרְמָזִים בְּאֵ֫לּוּ הָאוֹתִיּוֹת סוֹד וְטַ֫עַם יְרִידַת אֲבוֹתֵ֫ינוּ לְמִצְרַ֫יִם כְּמָה שֶׁכָּתַ֫בְתִּי לְמַעֲלַת כְּבוֹד תּוֹרָתוֹ וכו’. וְהִכָּה בְּאֵ֫לּוּ לְמִצְרָ֫יִם, וְרִפֵּא אוֹתָ֫נוּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בָּהֶם, וְהִכָּה מַכָּה רַבָּה, אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא. הֲרֵי מִן־הַמַּכָּה בָּ֫אָה הָרְפוּאָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁבְּאוֹתָן הַמַּכּוֹת נִרְמָזִים הָרְפוּאָה שֶׁגְּאָלָם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּזֶה וכו’. וְיֵשׁ לָ֫נוּ סוֹד נוֹרָא וְנִפְלָא לְתָרֵץ זֶה שֶׁהִקְשָׁה מַעֲלַת כְּבוֹד תּוֹרָתוֹ עָלַי, אֲבָל גַּם זֶה נִיחָא, כְּמָה שֶׁכָּתַ֫בְתִּי לְעֵיל, נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֵ֫נוּ הַקְּדוֹשָׁה וְהַטְּהוֹרָה.‏
וּמַה־שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ”י זַ”ל “שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא יִגְאַל אוֹתָ֫נוּ בְּשֵׁם דעב צדא כשחב”, כַּוָּנָתוֹ דעב הֵם הָאוֹתִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל דְּצַ”ךְ עֲדַ”שׁ בְּאַחַ”ב, וְאַחַר כָּךְ שֵׁם צדא הֵם הָאוֹתִיּוֹת הַשְּׁנִיּוֹת, וְאַחַר כָּךְ כשחב הֵם הָאוֹתִיּוֹת הַשְּׁלִישִׁיּוֹת. וְנִרְמָזִים בְּאֵ֫לּוּ שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת שֶׁגָּאַל אוֹתָ֫נוּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בָּהֶם. הֲרֵי בְּאוֹתָן מַכּוֹת לְמִצְרַ֫יִם נִרְמָז הַגְּאֻלָּה וְהָרְפוּאָה לְיִשְׂרָאֵל. וִיהֵא רַעֲוָא מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁיַּרְאֵ֫נוּ בִּיאַת מְשִׁיחֵ֫נוּ, עִם הַמַּלְאָכִים הַשַּׁיָּיכִים לִגְאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה, בִּמְהֵרָה בְיָמֵ֫ינוּ, אָמֵן סֶ֫לָה.‏
וְשֶׁשְּׁאַלְתֶּם עוֹד לְגַלּוֹת לָכֶם מַה־שֶּׁכָּתַב הָרַבֵּ֫ינוּ בַּחְיֵי בְּפָרָשַׁת הַאֲזִ֫ינוּ עַל־הַפָּסוּק “וְחָשׁ עֲתִידוֹת לָ֫מוֹ” (דברים לב:לה), שֶׁיֵּשׁ בְּמִלַּת “לָ֫מוֹ” סִימָן וָרֶ֫מַז לַגְּאֻלָּה, כִּי יָדִין יהוה עַמּוֹ וכו’. וְהַדְּבָרִים חֲתוּמִים וּסְתוּמִים. הִנֵּה לְדַעְתִּי הַמִּלָּה לָ֫מ”וֹ נוֹטָרִיקוֹן לְהַכָּתוּב בְּסוֹף דָּנִיֵּאל (יב:ז) “לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵ֫צִי”, אֲשֶׁר בָּזֶה הִצְפִּין דָּנִיֵּאל אֶת־קֵץ הַגְּאֻלָּה. וְהָעִנְיָן פֶּ֫לֶא, וְיֵשׁ לָ֫נוּ בָּזֶה רָזִין עִלָּאִין וְסִתְרִין, אַךְ אֵין לְגַלּוֹת, מִטַּ֫עַם הַכָּמוּס עִמָּדִי.‏
אַחֲרֵי זֹאת הוֹדִ֫יעַ אוֹתִי רָזָא דְנָא, שֶׁכָּל־הַמְעַיֵּין בְּסוֹד נִפְלָא וְנוֹרָא הַזֶּה עַל־מְכוֹנוֹ, אֲפִלּוּ פַּ֫עַם אַחַת בַּשָּׁנָה, וּבְכָל־עַרְבֵי פְסָחִים, מֻבְטָח שֶׁהוּא מֻצָּל כָּל־אוֹתָהּ הַשָּׁנָה מִכָּל־מִכְשֹׁל וּמִיתָה מְשֻׁנָּה וְשׁוּם אֹ֫נֶס, וְאַל יִמְשְׁלוּ בוֹ אוֹיְבָיו, וְכָל־שׂוֹנְאָיו יִפְּלוּ תַחְתָּיו, וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַצְלִ֫יחַ וְיַשְׂכִּיל, אָמֵן סֶ֫לָה.‏

סדר הדלקת נרות

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁ֫נוּ בְּמִצְוֺתָיו וְצִוָּ֫נוּ לְהַדְלִיק נֵר (שֶׁלַּשַּׁבָּת וְ)שֶׁלְּיוֹם טוֹב.‏

אמירת סדר קצירת העומר (לליל שני)‏

מִצְוַת הָעֹ֫מֶר לְהִקָּצֵר בְּלֵיל שִׁשָּׁה־עָשָׂר בְּנִיסָן, בֵּין בַּחוֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. מִצְוָתוֹ לָבֹא מִן־הַקָּמָה וּמִן־הַלַּח, וְאֵינוֹ בָא אֶ֫לָּא מִן־הָאָ֫רֶץ וּמִן־הַמֻּבְחָר. עֹ֫מֶר זֶה מִן־הַשְּׂעוֹרִים הָיָה בָא.‏
וְכֵיצַד הָיָה נַעֲשָׂה? מֵעֶ֫רֶב יוֹם־טוֹב יוֹצְאִין שְׁלוּחֵי בֵית־דִּין וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּרָכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נ֫וֹחַ לִקְצֹר. כָּל־הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵ֫סֶק גָּדוֹל. וְקוֹצְרִין שָׁלֹשׁ סְאִין שְׂעוֹרִין בִּשְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, וּבְשָׁלֹשׁ קֻפּוֹת, וּבְשָׁלֹשׁ מַגָּלוֹת.‏
כֵּיוָן שֶׁחָשֵׁ֫כָה, אוֹמֵר לָהֶם הַקּוֹצֵר לְכָל־הָעֹמְדִים שָׁם: “בָּא הַשֶּׁ֫מֶשׁ?”‏
אוֹמְרִין לוֹ: “הֵן”.‏
“בָּא הַשֶּׁ֫מֶשׁ?”
אוֹמְרִין: “הֵן”.‏
“בָּא הַשֶּׁ֫מֶשׁ?”
אוֹמְרִין: “הֵן”.‏
“מַגָּל זֶה?”
אוֹמְרִין לוֹ: “הֵן”.‏
“מַגָּל זֶה?”
אוֹמְרִין: “הֵן”.‏
“מַגָּל זֶה?”
אוֹמְרִין: “הֵן”.‏
“קֻפָּה זוֹ?”
אוֹמְרִין לוֹ: “הֵן”.‏
“קֻפָּה זוֹ?”
אוֹמְרִין: “הֵן”.‏
“קֻפָּה זוֹ?”
אוֹמְרִין: “הֵן”.‏
בַּשַּׁבָּת אוֹמֵר: “שַׁבָּת הַיּוֹם?”
אוֹמְרִין לוֹ: “הֵן”.‏
“שַׁבָּת הַיּוֹם?”
אוֹמְרִין: “הֵן”.‏
“שַׁבָּת הַיּוֹם?”
אוֹמְרִין: “הֵן”.‏
אַחַר כָּךְ, אוֹמֵר לָהֶם: “אֶקְצֹר?”‏
וְהֵן אוֹמְרִין לוֹ: “קְצֹר!”‏
“אֶקְצֹר?”
אוֹמְרִין: “קְצֹר!”‏
“אֶקְצֹר?”
אוֹמְרִין: “קְצֹר!”‏
קְצָר֫וּהוּ וּנְתָנ֫וּהוּ בַּקֻּפּוֹת. הֱבִיא֫וּהוּ לָעֲזָרָה וַחֲבָט֫וּהוּ. וְזוֹרִין וּבוֹרֲרִין, וְלוֹקְחִים אֶת־הַשְּׂעוֹרִין וּמְהַבְהֲבִין אוֹתָן בְּאוּר, בְּאַבּוּב מְנֻקָּב, שֶׁנֶּאֱמַר: אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ. אַחַר כָּךְ שׁוֹטְחִין אוֹתוֹ בָּעֲזָרָה, שֶׁתְּהֵא הָר֫וּח מְנַשֶּׁ֫בֶת בּוֹ, וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ בְּרֵחַ֫יִם שֶׁלַּגָּרוֹסוֹת, וְטוֹחֲנִין אֶת־הַשָּׁלֹשׁ סְאִין, וּמוֹצִיאִין מִן־הַכֹּל עִשָּׂרוֹן מְנֻפֶּה בִּשְׁלֹשׁ־עֶשְׁרֵה נָפָה.‏
זוֹהִי מִצְוַת קְצִירַת הָעֹ֫מֶר לְבֵית אֱלֹהֵ֫ינוּ. יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵ֫ינוּ, אָמֵן.‏

תחינה לבעל הבית לפני הסדר

רבונו של עולם, אתה יודע כי בשר אנחנו ואין בנו ולא בשום בריה כח להשיג מעלתך וגדולתך כדבר האמור: גדול אדונינו ורב כח לתבונתו אין מספר. גם אם היינו משכילים בכל חכמה ובצירוף שמותיך הקדושים וכוונת כל ברכה וברכה ומצוה בפני עצמה ובכל הייחודים וזיווגי מדות הקדושות העליונות הראויות לבוא על ידיהם, וכל שכן כי בשר אנחנו ולא בינת אדם לנו ואין אתנו יודע עד מה. לכן יהי רצון מלפניך אלהינו ואלהי אבותינו שיהא חשוב ומרוצה לפניך כל מצוה ומצוה הנעשות על ידינו עתה לפניך הן במצות ארבע כוסות, הן במצות טיבולים ובמצות סיפור יציאת מצרים, הן במצות אכילת מצה ומרור וחרוסת ואפיקומן, מעשה ידינו כוננה עלינו כאלו נכוין בכל צירופי שמות הקדושים העולים מתוכם ובכל הייחודים וזיווגי סודות הקדושות העליונות וגידולי גידוליהן הראויות לבוא על ידיהם ותצרף מחשבתנו לטובה דרך כלל למעשה פרטיוּת לכל המצוות אשר יעשו על ידינו בלילה הזה ויעלו לפניך עם שאר מעשה המצוות האלה הנעשות על ידי בניך היודעים והמכונים כל הכונות הראויות לתת לכל מצוה ומצוה מאלה. ואולם אנחנו עושים אלה המצוות לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ליחדא שם י”ה בו”ה ביחודא שלים בשם כל ישראל לתקן את שרשם במקום עליון בשיעור קומה בכל פרטיהם ותיקוניהם ודקדוקיהן לעשות את כונת יוצרנו אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות המצוות האלה לתת נחת רוח לפניו ולגרום שפע ברכה רבה בכל העולמות ולהביא על ידי מעשה או כלי הדיבור אשר נעשה בו המעשה כלי . ובמעשה עצמו להביא אל הקודש פנימה ובדיבור להביא המאור הגדול להיות חופף עליהם מלמעלה ובכח סגולת אלה המצוות יתוקנו כל הנצוצות שנפלו על ידינו תוך הקליפות ולתקן בכל תרי”ג מצוות הנכללות בכל מצוה ומצוה מאלו ולגרום זיווג בארבע אותיות השם הקדוש ולזכך נפשנו רוחנו ונשמתנו להיות ראויות לעורר מיִין תתאין על ידי מעשה המצוות הנעשות בלילה הזה ותעלה לרצון לעורר אהבת דודים אמן סלה.‏

ויהי נועם אדני אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.‏
בעוד שבעל־הבית אומר את התפילה בדף הקודם, יכולים המסובין לעסוק במאמר הזה (מתרגום ניאופיטי לשמות יב:מב), בלחש:‏
לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיהו֔ה לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיהו֔ה שִׁמֻּרִ֛ים לְכָל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹרֹתָֽם׃
לֵילֵי נְטִיר וּמְזֻומָּן הוּא לְפֻורְקָן לִשְׁמָה דַיהוה בִּזְמָן אַפָּקוּתְהוֹן דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פְּרִיקִין מִן־אַרְעָא דְמִצְרָ֫יִם.‏
בְּרַם אַרְבַּע לֵילָוָון אִינּוּן דִּי אִינּוּן כְּתִיבִין בִּסְפַר דֻּכְרָנַיָּא:‏

לֵילְיָא קַדְמָיָא כֵּד אִתְגְּלִי יהוה עַל־עָלְמָא לְמִבְרֵא יָתֵיהּ, הֲוָה עָלְמָא תֹּ֫הוּ וָבֹ֫הוּ וַחֲשׁוֹכָא פְּרִיס עַל־אַפֵּי תְהוֹמָא, וּמֵמְרֵיהּ דַּיהוה הֲוָה נְהוֹרָא, וּנְהַר– וּקְרָא יָתֵיהּ לֵילָא קַדְמָיָא.‏

לֵילֵי תִנְיָנָא כֵּד אִתְגְּלִי יהוה עַל־אַבְרָם בַּר־מְאָה וְשָׂרָה אִתְּתֵיהּ בְּרַת תִּשְׁעִין שְׁנִין, לִמְקַיָּמָה מַה־דַּאֲמַר כְּתָבָא: “הָא אַבְרָם בַּר־מְאָה שְׁנִין אוֹלֵד וְשָׂרָה אִתְּתֵיהּ בְּרַת תִּשְׁעִין שְׁנִין תֵּלֵד?!” וְיִצְחָק הֲוָה בַּר תְּלָתִין וּשְׁבַע שְׁנִין כֵּד אִתְקָרַב עַל־גַּבֵּי מַדְבְּחָא, שְׁמַיָּא אִתְמַכַּ֫כוּ וּנְחַ֫תוּ וַחֲמָא יִצְחָק יָת־שַׁכְלוּלֵיהוֹן וְכָהַן עַיְינוֹי עַל־שַׁכְלוּלֵיהוֹן – וּקְרָא יָתֵיהּ לֵיל תִּנְיָנָא.‏
לֵילָא תְלִיתָאָה כֵּד אִתְגְּלִי יהוה עַל־מִצְרָיֵי בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, הֲוָה יְדֵיהּ מְקַטְּלָה בְכוֹרֵיהוֹן דְּמִצְרָיֵי וִימִינֵיהּ הֲוַת מַגְּנָא עַל־בְּכוֹרֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, לִמְקַיָּימָא מַה־דַּאֲמַר כְּתָבָא: “בְּנִי בוּכְרִי אִינּוּן יִשְׂרָאֵל” – וּקְרָא יָתֵיהּ לֵילֵי תְלִיתָיָא.‏
לֵילֵי רְבִיעָיָא כֵּד יַשְׁלֵם עָלְמָא קִצֵּיהּ לְמִיתְפְּרָקָא, נִירֵי פַרְזְלָא יִתַּבְּרוּן וְדָרֵי רְשִׁעַ[יָּ]א יִשְׁתֵּיצוּן, וּמֹשֶׁה יִסַּק מִן־גּוֹ מַדְבְּרָא וּמַלְכָּא מְשִׁיחָא מִן־גּוֹ רוֹמָא, דֵּין יִדַּבַּר בְּרֵישׁ עָנָה וְדֵין יִדַּבַּר בְּרֵישׁ עָנָה, וּמֵימְרֵיהּ מִדַּבַּר בֵּינֵי תַרְוֵיהוֹן, וְאִינּוּן מִדַּבְּרִין כַּחֲדָא.‏

הוּא לֵילֵי פִסְחָא לִשְׁמָה דַיהוה, לֵילֵי נְטִיר וּמְזֻומָּן הוּא לְפֻורְקָן לְכָל־יִשְׂרָאֵל לְדָרֵיהוֹן

[/expand]

Leave a Reply. (All comments are shared with a Creative Commons Attribution-ShareAlike license unless another Open Content license is indicated.)


בסיעתא דארעא