בסיעתא דשמיא

פסח | The Pesaḥ Seder: the Feast by Gabriel Wasserman

Download Seder Pesaḥ: Part 1, Part 2, Part 3


במנהג ארץ-ישראל הקדמון נהגו לברך את הברכה הזו בנוסח אחר, כדי לגוון את הברכות בלילה הזה, שכבר בירכו “על נטילת ידים” על הנטילה הראשונה. וכן ראוי לעשות, ליתן הדר ויקר ללילה הקדוש הזה:

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁ֫נוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּ֫נוּ עַל־רְחִיצַת יָדָ֫יִם.

(אבל בימינו, נוהגים לברך את ברכה בנוסח הרגיל:
בא”י אמ”ה אקב”ו עַל־נְטִילַת יָדָ֫יִם.)

((לפי הרמב”ם (ועל-פיו התימנים), שיש לו שתי מצות בלבד, לא בצעו את המצה התחתונה לפני “הא לחמא”, ובוצעין אותה עכשו.

ונוטל את שתי המצות העליונות, השלמה והפרוסה, ומברך

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם הַמּוֹצִיא לֶ֫חֶם מִן־הָאָ֫רֶץ.

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁ֫נוּ בְּמִצְוֺתָיו וְצִוָּ֫נוּ עַל־אֲכִילַת מַצָּה.

ובוצע על שתיהן ביחד, ואוכל ביחד כזית מכל אחת ואחת.

ונוטל מן המרור, ומברך:

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁ֫נוּ בְּמִצְוֺתָיו וְצִוָּ֫נוּ עַל־אֲכִילַת מָרוֹר.

ואם אוכלים קרבן פסח, מברכים עליו:
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁ֫נוּ בְּמִצְוֺתָיו וְצִוָּ֫נוּ עַל־אֲכִילַת הַפֶּסַח.
ונוטל עוד מצה וכורכה סביב המרור (ובשר הפסח, אי איתא ליה) וטובלה בחרוסת.
ומברך:
זֵ֫כֶר לַמִּקְדָּשׁ כְּהִלֵּל. כֵּן עָשָׂה הִלֵּל בִּזְמַן שֶׁבֵּית־הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, הָיָה כּוֹרֵךְ פֶּ֫סַח מַצָּה וּמָרוֹר וְאוֹכֵל בְּיַ֫חַד, לְקַיֵּם מַה־שֶּׁנֶּאֱמַר: עַל־מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְל֫וּהוּ.
וטוב לומר סדר הלכות אכילת קרבן פסח, מאת היעב”ץ.

אֲכִילַת בְּשַׂר־הַפֶּ֫סַח בְּלֵילֵי חֲמִשָּׁה־עָשָׂר שֶׁלְּחֹ֫דֶשׁ הָאָבִיב מִצְוַת עֲשֵׂה מִן־הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃
(שמות יב:ח)

מִצְוָה מִן־הַמֻּבְחָר לֶאֱכֹל בְּשַׂר הַפֶּ֫סַח אֲכִילַת שֹׂ֫בַע. לְפִיכָךְ אִם הִקְרִיב שַׁלְמֵי חֲגִיגָה בְּאַרְבָּעָה־עָשָׂר, אוֹכֵל מֵהֶן תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל בְּשַׂר הַפֶּ֫סַח, כְּדֵי לִשְׂבֹּ֫עַ מִמֶּ֫נּוּ. וּשְׁנֵיהֶן אֵינָן נֶאֱכָלִין אֶ֫לָּא צְלִי־אֵשׁ [לְשִׁטַּת בֶּן־תֵּימָא; אֲבָל לְרַבָּנַן אֵין הַחֲגִיגָה צְרִיכָה לִהְיוֹת צָלִי]. וּצְרִיכִין בְּרָכָה לְכָל־אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ: עַל־הַפֶּ֫סַח אוֹמֵר “אֲשֶׁר קִדְּשָׁ֫נוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּ֫נוּ לֶאֱכֹל הַפֶּ֫סַח”, וְעַל־הַחֲגִיגָה “לֶאֱכֹל הַזֶּ֫בַח” [וּלְדַ֫עַת הָרַמְבַּ”ם, “עַל־אֲכִילַת הַפֶּ֫סַח” וְ”עַל אֲכִילַת הַזֶּ֫בַח”].
הַפֶּ֫סַח טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ. וְאָמַר רַב מִשּׁוּם רִבִּי חִיָּא: כְּזֵיתָא פִסְחָא וְהַלֵּילָא פָּקַע אִגְרָא.
אֵין צוֹלִין אֶת־הַפֶּ֫סַח עַל־גַּבֵּי כְלֵי אֶ֫בֶן אוֹ כְּלֵי מַתָּכוֹת, וְלֹא בִּשְׁפוּד שֶׁלְּמַתָּכוֹת. כֵּיצַד צוֹלִין אוֹתוֹ? מְבִיאִין שְׁפוּד שֶׁלָּרִמּוֹן, תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ, וְתוֹחֵב כְּרָעָיו וּבְנֵי מֵעָיו בַּשְּׁפוּד לְמַ֫עְלָה מִפִּיו שֶׁלַּטָּלֶה. וְתוֹלֵ֫הוּ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, וְהָאֵשׁ לְמַ֫טָּה.
אֵין הַפֶּ֫סַח נֶאֱכָל נָא וּמְבֻשָּׁל. וְאֵינוֹ נֶאֱכָל בִּשְׁתֵּי חֲבוֹרוֹת, וְאֵין מוֹצִיאִין מֵחֲבוֹרָה לַחֲבוֹרָה. וְלֹא הָאוֹכֵל רַשַּׁאי לֶאֱכֹל מִשְּׁנֵי פְסָחִים, שֶׁאֵין נִמְנִין עַל־שְׁנֵי פְסָחִים כְּאַחַת. וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶ֫לָּא לִמְנוּיָו (בְּשָׁעַת שְׁחִטָּה), יִשְׂרָאֵל מָהוּל טָהוֹר בֶּן־בְּרִית [וְאִשָּׁה כְּמַאן דִּמְהִיל דַּמְיָא]. וּכְשֵׁם שֶׁמִּילַת בָּנָיו וַעֲבָדָיו מְעַכְּבַ֫תּוּ מִלִּשְׁחֹט הַפֶּ֫סַח, כָּךְ מְעַכְּבַ֫תּוּ מִלֶּאֱכֹל בּוֹ.
הַשּׁוֹבֵר עֶ֫צֶם בַּפֶּ֫סַח הַטָּהוֹר לוֹקֶה, וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּלֵיל פֶּ֫סַח. לְפִיכָךְ שׂוֹרְפִין עַצְמוֹת הַפֶּ֫סַח בִּכְלַל הַנּוֹתָר מִבְּשָׂרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹ֫אוּ בָהֶן לִידֵי תַקָּלָה. אֵין רַשָּׁאִין לֶאֱכֹל מִגְּדִי הָרַךְ אֶ֫לָּא מַה שֶּׁנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל.
הַפֶּ֫סַח אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶ֫לָּא עַד־חֲצוֹת הַלַּ֫יְלָה הַזֶּה [לְדַ֫עַת רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן־עֲזַרְיָה; וּלְרִבִּי עֲקִיבָא נֶאֱכָל כָּל־הַלַּ֫יְלָה; וְאֶפְשָׁר שֶׁאֲפִלּוּ לְשִׁטַּת רִבִּי עֲקִיבָא, גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל אֶת־הַפֶּ֫סַח אַחַר חֲצוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי תַקָּלָה וְיַנִּ֫יחַ אֶת־הַבָּשָׂר עַד־הַבֹּ֫קֶר וְיִהְיֶה נוֹתָר].
בְּשַׂר חֲגִיגָה שֶׁעָלָה עִם הַפֶּ֫סַח עַל הַשֻּׁלְחָן, וְכֵן כָּל־הַתַּבְשִׁילִין הָעוֹלִין עִמּוֹ, מִתְבָּעֲרִין עִמּוֹ, וְאֵינָן נֶאֱכָלִין אֶ֫לָּא עַד חֲצוֹת כַּפֶּ֫סַח. [אֲבָל אִם לֹא עָלָה בְּשַׂר הַחֲגִיגָה עִם הַפֶּ֫סַח עַל הַשֻּׁלְחָן, אָז הוּא נֶאֱכָל לְכָל־הַיּוֹם הַמָּחֳרָת. וּלְשִׁטַּת בֶּן־תֵּימָא, הַחֲגִיגָה הֲרֵי הִיא כַּפֶּ֫סַח, וּבְשָׂרָהּ אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶ֫לָּא תּוֹךְ זְמַן אֲכִילַת הַפֶּ֫סַח, וּמִתְבָּעֶ֫רֶת עִמּוֹ.]
חָלוּק פֶּ֫סַח דּוֹרוֹת מִפֶּ֫סַח מִצְ֫רַיִם בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים: שֶׁהוּא הָיָה מֶקָּחוֹ בֶּעָשׂוֹר, וְטָעוּן הַגָּעַת דָּם בַּאֲגֻדַּת אֵזוֹב, וְשֶׁנֶּאֱכָל בְּחִפָּזוֹן (וְלֹא הִקְטִ֫ירוּ אֵימוּרָיו).

זוֹהִי מִצְוַת אֲכִילַת הַפֶּ֫סַח. הָרַחֲמָן יְזַכֵּ֫נוּ לְאָכְלוֹ בְּעִיר קָדְשֵׁ֫נוּ בִּמְהֵרָה בְיָמֵ֫ינוּ. וִיקֻיַּם בָּ֫נוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: כִּ֣י לֹ֤א בְחִפָּזוֹן֙ תֵּצֵ֔אוּ וּבִמְנוּסָ֖ה לֹ֣א תֵלֵכ֑וּן כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיכֶם֙ יהו֔ה וּמְאַסִּפְכֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ישעיה נב:יב). כִּימֵי צֵאתֵ֫נוּ מֵאֶ֫רֶץ מִצְרַ֫יִם יַרְאֵ֫נוּ נִפְלָאוֹת, וּדְבַר אֱלֹהֵ֫ינוּ יָקוּם לְעוֹלָם, יְמִינוֹ רוֹמֵמָה עוֹשֵׂה נוֹרָאוֹת.

ובעל ה”אבני נזר” חידש עניין גדול בתשובותיו, סימן שפ”א, דאם בתחילת הסעודה או באמצע רואה שהוא קרוב לחצות. יאכל כזית מצה על תנאי, ויאמר:

אִם הֲלָכָה כְּרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן־עֲזַרְיָה, שֶׁאֵין יוֹצְאִים יְדֵי קָרְבַּן־פֶּ֫סַח, וּמִמֵּילָא מַצָּה וַאֲפִיק֫וֹמֶן, לְאַחַר חֲצוֹת, יִהְיֶה כְּזַ֫יִת מַצָּה זֶה לַאֲפִיק֫וֹמֶן. וְאִם הֲלָכָה כְּרִבִּי עֲקִיבָא, וְאֶפְשָׁר לֶאֱכֹל הָאֲפִיק֫וֹמֶן גַּם לְאַחַר חֲצוֹת, הֲרֵי כְּזַ֫יִת מַצָּה זֶה הוּא מִכְּלַל הַסְּעוֹדָה.

וימתין עד לאחר חצות ויאכל מה שנשאר סעודתו, מפני שאם הלכה כר’ אלעזר בן עזריה, אז אחר חצות כבר נגמר זמן מצוַת הפסח, והוא כיום המחרת, ומותר לאכול.

יָחִיד וּמְיֻחָד רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן.
וְכָל־פֶּה לְךָ יוֹדֶה וְכָל־גָּרוֹן יָרוֹן.
שָׂם לוֹ סְגֻלָּה חֲבַצֶּ֫לֶת הַשָּׁרוֹן.
פִּגֵּר אוֹיְבֶ֫יהָ בְּמִשְׁנֵה שִׁבָּרוֹן.
חֲצוֹת לַ֫יְלָה נִגְלָה לְגָאֳלָהּ בְּיִשְׁרוֹן.
זָ֫עוּ מִצְרִים וְנָ֫מוּ: צְאוּ בְּכִשְׁרוֹן.
נָאַם וְהוֹדָה עַל־יְדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:
וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן.

במשך הזמן, ייכבו הנרות (של שעווה או של שמן) שהודלקו בתחילת הערב, וגם נרות החשמל (עלעקטר”י) ייכבו על ידי השעון (זייגע”ר), כדי שיתמעט האור הבולט בבית, ליצור אוירה שיכהה את אור השכל הרגיל, ותחדד את אורות ההרגשה הפנימיים. ואז ישימו נרות חדשים בפמוטות, וידליקם (מאש שכבר קיים, כמובן). וכשייכבו גם הם, ידליקו עוד נרות במקומם, וכן הלאה, עד סוף הסדר. (וכמובן, אם חל בשבת קודש, אסור להדליק נרות, וממילא לא יערוך את השעון לכבות את נרות החשמל כל הלילה.)
ובכל פעם שמדליק נרות באמצע הסדר, ישיר את הפיוט הקטן הזה שחיברתי:

גְּ֯אֻלַּת מִצְרַ֫יִם הֵאִ֫ירָה אֶת־הַלַּ֫יְלָה.
בְּ֯דִיצֵ֫נוּ בְאוֹרְךָ לְשַׁבְּחָה וּלְהַלֲלָה.
רְ֯צוּצֵי פְשָׁתוֹת שֶׁשַּׁלְהֵבָם כָּלָה.
יְ֯חֻדַּשׁ זִיוָם בְּעֵת הָאֲכִילָה*.
א֯וֹר נֵרוֹתֵ֫ינוּ יַנְהִירֵ֫נוּ בְהִלָּה.
לְ֯הוֹדוֹת לְךָ וּלְיַחֶדְךָ בְגִילָה.

כשמדליק נרות אחר תום הסעודה, בשעת ההלל והלל הגדול והפיוטים שסביבם, אומר בְּעֵת הַתְּהִלָּה במקום “בעת האכילה”.

כתב יעב”ץ שטוב לומר את המאמר הזה מן הזוהר על השולחן.
ספר הזוהר פרשת בא כרך ב’ דף לח.

תְּנִינַן: כְּתִיב “הַיּוֹם אַתֶּם יוֹצְאִים”, וּכְתִיב “הוֹצִיאֲךָ יהוה אֱלֹהֶ֫יךָ מִמִּצְרַ֫יִם לָ֫יְלָה”. אֶ֫לָּא תָּנָא: עִקָּרָא דְפֻרְקָנָא דְיִשְׂרָאֵל לָא הֲוָה אֶ֫לָּא לַ֫יְלָה, דְּלַ֫יְלָה שְׁרָא קִטְרִין וַעֲבַד נֻקְמִין וְיוֹמָא אַפֵּיק לוֹן בְּרֵישׁ גְּלֵי. הָדָא הוּא דִּכְתִיב: “יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל־מִצְרָ֫יִם”, וּכְתִיב: “וּמִצְרַ֫יִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה יהוה בָּהֶם כָּל־בְּכוֹר” (במדבר לג:ג-ד), דָּא הוּא פִּרְסוּמֵי נִסָּא.

אֲתוֹ רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי, אִשְׁתַּטַּ֫חוּ קַמֵּיהּ וּנְשַׁ֫קוּ יְדוֹי וּבְכוֹ, […] אֲמַר לוֹן: עַד לָא סַיַּמְנָא מִלָּה דִשְׁאִלְתָּא דִּילְכוֹן, דְּהָא תְּנִינַן: “וַיהוה הִכָּה כָל־בְּכוֹר” (שמות יב:כט), כָּל־בְּכוֹר סְתָם כִּדְקָאֲמַ֫רַן, וְכֹלָּא הֲוָה. וְאִנּוּן דְּמִ֫יתוּ אִנּוּן קָטוֹרֵי קִטְרִין דַּהֲווֹ מִשְׁתַּמְּשִׁי בְּחַרְשַׁ֫יְהוּ בְּאִנּוּן כִּתְרִין, מִנְּהוֹן מִשְׁתַּמְּשִׁי בְּעִלָּאֵי וּמִנְּהוֹן מִשְׁתַּמְּשִׁי בְּתַתָּאֵי, וְאַף־עַל־גַּב דְּכֻלְּהוּ תַּתָּאִין אִנּוּן. וְכָל־אַרְעָא דְמִצְרַ֫יִם מַלְיָא חַרְשִׁין הֲוָה, וּכְתִיב: “כִּי אֵין בַּ֫יִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת”, וְאִתְעֲבִד דִּינָא בְּכֹלָּא, בְּשָׁעֲתָא דְּאִתְכְּנִ֫שׁוּ כֻּלְּהוּ בְּבָתֵּיהוֹן, וְלָא הֲווֹ מִתְפַּזְּרִי בְּמַדְבְּרָא וּבְחַקְלָא, אֶ֫לָּא כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכַ֫חוּ בְּבָתֵּיהוֹן, וַעֲבַד לַ֫יְלָה דִּינוֹי בְּכֹלָּא בְּהַהִיא שָׁעֲתָא.
וְתָנָא: נְהִיר לַ֫יְלָה כְּיוֹמָא תַקִּיפָא דְּתַמּוּז, וְחָמַאן כָּל־עַמָּא דִּינוֹי דְּקֻדְשָׁא־בְרִיךְ־הוּא, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: “וְלַ֫יְלָה כַּיּוֹם יָאִיר, כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה” (תהלים קלט:יב). וּבְשָׁעֲתָא דִּנְפַ֫קוּ, אִשְׁתְּכַ֫חוּ כֻּלְּהוּ מֵתִים בְּשׁוּקֵי לְעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא, בָּעַ֫יִן לְאַקְבָּרָא לְהוּ וְלָא אַשְׁכַּ֫חוּ לוֹן. וְדָא אִתְקְשֵׁי לְהוּ מִכֹּלָּא, חֲמוֹ לְיִשְׂרָאֵל נָפְקִין לְעֵינֵיהוֹן בְּהַאי גִּסָּא, וַחֲמוֹ לְמִיתֵיהוֹן בְּאִידָךְ גִּסָּא, וּבְכֹלָּא הֲוָה פִּרְסוּמֵי נִסָּא דְּלָא הֲוָה כְּהַאי מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא.
וְתָא חֲזִי, כְּתִיב: לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיהו֔ה לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיהו֔ה שִׁמֻּרִ֛ים לְכָל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹרֹתָֽם׃ (שמות יב:מב) הַאי פְּסוּקָא קַשְׁיָא. כֵּיוָן דַּאֲמַר “לֵיל”, מַהוּ “שִׁמּוּרִים” וְלָא “שִׁמּוּר”, שִׁמּוּר אִשְׁתְּמַע מִלָּה. וּכְתִיב “הוּא הַלַּ֫יְלָה הַזֶּה”, לֵיל קָאָמַר בְּקַדְמֵיתָא, וְהַשְׁתָּא לָ֫יְלָה. אֶ֫לָּא הָ֫כִי תְּנִינַן: כְּתִיב “כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה” (דברים כב:כג), “נַ֫עַר” כְּתִיב. מַאי טַעֲמָא, מִשּׁוּם דְּכָל־זְמָן דְּלָא קַבִּ֫לַת דְּכַר עֲלַהּ, אִתְקְרֵי “נַ֫עַר”; מִדְּקַבִּ֫לַת דְּכַר עֲלַהּ, אִתְקְרֵי “נַעֲרָה”. אוּף הָ֫כָא, “לֵיל”, דְּעַד לָא קַבִּ֫לַת דְּכַר; אַף־עַל־גַּב דִּכְתִיב “שִׁמּוּרִים”, אֶ֫לָּא דְּכַר הֲוָה זְמִין לְאִתְחַבַּר עִמַּהּ. וּבְשָׁעֲתָא דְּאִתְחַבַּר עִמַּהּ דְּכַר, כְּתִיב: “הוּא הַלַּ֫יְלָה הַזֶּה לַיהוה שִׁמּוּרִים”, שִׁמּוּרִים דְּכַר וְנֻקְבָּא. וּבְגִינֵי כָךְ כְּתִיב “הַלַּ֫יְלָה הַזֶּה”. וּבַאֲתַר דְּאִשְׁתְּכַ֫חוּ דְכַר וְנֻקְבָּא, לֵית שְׁבָחָא אֶ֫לָּא דִּדְכוּרָא, וְהָ֫כִי שַׁבַּ֫חוּ יִשְׂרָאֵל בְּתֻשְׁבְּחָתַ֫יְהוּ לִדְכוּרָא וְלָא לְנֻקְבָּא, הָדָא הוּא דִּכְתִיב “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵ֫הוּ” (שמות טו:ב), דְּלֵית שְׁבָחָא בַּאֲתַר דִּדְכַר וְנֻקְבָּא אִשְׁתְּכַ֫חוּ, אֶ֫לָּא מִדְּכוּרָא. וּלְדָא מְחַכַּאן יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: “זֶה יהוה קִוִּ֫ינוּ לוֹ נָגִ֫ילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ” (ישעיה כב:ט). מִשּׁוּם דְּהָ֫כִי זְמִין לְמֶעֱבַד לְהוּ, דִּכְתִיב: כִּימֵ֥י צֵאתְךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אַרְאֶ֖נּוּ נִפְלָאֽוֹת׃ (מיכה ז:טו) בָּרוּךְ יהוה לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

כשחל ליל פסח בשבת, אפשר לשיר גם זמירות של שבת בתוך הסעודה. והנה סדר הזמירות לליל שבת כמנהג האשכנזים:
כל מקדש שביעי

כָּל־מְקַדֵּשׁ שְׁבִיעִי כָּרָאוּי לוֹ
כָּל־שׁוֹמֵר שַׁבָּת כַּדָּת מֵחַלְּלוֹ
שְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד עַל־פִּי פָעֳלוֹ אִישׁ עַל־מַחֲנֵ֫הוּ וְאִישׁ עַל־דִּגְלוֹ

אוֹהֲבֵי יהוה הַמְחַכִּים בְּבִנְיַן אֲרִיאֵל
בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שִׂ֫ישׂוּ וְשִׂמְחוּ כִּמְקַבְּלֵי מַתַּן נַחֲלִיאֵל
גַּם שְׂאוּ יְדֵיכֶם קֹ֫דֶשׁ וְאִמְרוּ לָאֵל בָּרוּךְ יהוה אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל
דּוֹרְשֵׁי יהוה זֶ֫רַע אַבְרָהָם אוֹהֲבוֹ
הַמְאַחֲרִים לָצֵאת מִן־הַשַּׁבָּת וּמְמַהֲרִים לָבֹא
וּשְׂמֵחִים לְשָׁמְרוֹ וְלַעֲרֹב (נוסח מאוחר: וּלְעָרֵב) עֵרוּבוֹ זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יהוה נָגִ֫ילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ
זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה בְּמִצְוַת שַׁבָּת גְּרוּסָה
חֲרוּתָה לַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּכַלָּה בֵּין רֵעוֹתֶ֫יהָ מְשֻׁבָּצָה
טְהוֹרִים יִירָשׁ֫וּהָ וִיקַדְּשׁ֫וּהָ בְּמַאֲמַר כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה
וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה
יוֹם קָדוֹשׁ הוּא מִבּוֹאוֹ וְעַד צֵאתוֹ
כָּל־זֶ֫רַע יַעֲקֹב יְכַבְּד֫וּהוּ כִּדְבַר הַמֶּ֫לֶךְ וְדָתוֹ
לָנ֫וּחַ בּוֹ וְלִשְׂמֹ֫חַ בְּתַעֲנוּג אָכוֹל וְשָׁתוֹ כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ
מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶ֫יךָ אֵל קַנּוֹא וְנוֹקֵם
נוֹטְרֵי לַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי זָכוֹר וְשָׁמוֹר לְהָקֵם
שַׂמְּחֵם בְּבִנְיַן שָׁלֵם בְּאוֹר פָּנֶ֫יךָ תַּבְהִיקֵם יִרְוְיֻן מִדֶּ֫שֶׁן בֵּיתֶ֫ךָ וְנַ֫חַל עֲדָנֶ֫יךָ תַשְׁקֵם
עֲזֹר לַשּׁוֹבְתִים בַּשְּׁבִיעִי בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר עוֹלָמִים
פּוֹסְעִים בּוֹ פְּסִיעָה קְטַנָּה, סוֹעֲדִים בּוֹ לְבָרֵךְ שָׁלשׁ פְּעָמִים
צִדְקָתָם תַּצְהִיר כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָ֫בָה תָמִים
קַדְּשֵׁם בְּמִצְוֹתֶיךָ וְטַהֲרֵם כְּעֶ֫צֶם הַשָּׁמַ֫יִם לָטֹ֫הַר
רוּחֲךָ תְנִיחֵ֫מוֹ כַּבְּהֵמָה בַּבִּקְעָה תֵּרֵד מִן הָהָר
שַׁבַּתָּם תְּשַׁכְּנֵם בְּנַחֲלַת הַסַּ֫הַר כִּנְחָלִים נִטָּ֫יוּ כְּגַנּוֹת עֲלֵי נָהָר

(ונוהגין להוסיף:) יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַהֲבַת תָּמִים / יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים

מנוחה ושמחה

מְנוּחָה וְשִׂמְחָה אוֹר לַיְּהוּדִים / יוֹם שַׁבָּתוֹן יוֹם מַחֲמַדִּים
שׁוֹמְרָיו וְזוֹכְרָיו הֵמָּה מְעִידִים / כִּי לְשִׁשָּׁה כֹּל בְּרוּאִים וְעוֹמְדִים

שְׁמֵי שָׁמַ֫יִם אֶ֫רֶץ וְיַמִּים / כָּל־צְבָא מָרוֹם גְּבוֹהִים וְרָמִים
תַּנִּין וְאָדָם וְחַיַּת רְאֵמִים / כִּי בְּיָהּ יהוה צוּר עוֹלָמִים
הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר לְעַם סְגֻלָּתוֹ / שָׁמוֹר לְקַדְּשׁוֹ מִבֹּאוֹ וְעַד צֵאתוֹ
שַׁבַּת קֹ֫דֶשׁ יוֹם חֶמְדָּתוֹ / כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ
בְּמִצְוַת שַׁבָּת אֵל יַחֲלִיצָךְ / קוּם קְרָא אֵלָיו יָחִישׁ לְאַמְּצָךְ
נִשְׁמַת כָּל־חַי וְגַם נַעֲרִיצָךְ / אֱכוֹל בְּשִׂמְחָה כִּי כְבָר רָצָךְ
בְּמִשְׁנֵה לֶ֫חֶם וְקִדּוּשׁ רַבָּה / בְּרוֹב מַטְעַמִּים וְרוּחַ נְדִיבָה
יִזְכּוּ לְרַב טוּב הַמִּתְעַנְּגִים בָּהּ / בְּבִיאַת גּוֹאֵל לְעוֹלָם הַבָּא
מה ידידות

(נוסח מוגה ע”פ כ”י פרמא 1902-403)

מַה יְּדִידוּת מְנוּחָתֵךְ / אַתְּ שַׁבָּת הַמַּלְכָּה
בְּכֵן נָרוּץ לִקְרָאתֵךְ / בּ֫וֹאִי כַלָּה נְסוּכָה
לְבוּשׁ בִּגְדֵי חֲמוּדוֹת / לְהַדְלִיק נֵר בִּבְרָכָה
וַתֵּ֫כֶל כָּל־הָעֲבוֹדוֹת / לֹא תַעֲשׂוּ מְלָאכָה לְהִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגִים/ בַּרְבּוּרִים וּשְׂלָו וְדָגִים

מֵעֶ֫רֶב מַזְמִינִים / כָּל־מִינֵי מַטְעַמִּים
מִבְּעוֹד יוֹם מוּכָנִים / תַּרְנְגוֹלִים מְפֻטָּמִים
וְלַעֲרֹךְ כַּמָּה מִינִים / שְׁתוֹת יֵינוֹת מְבֻשָּׂמִים
וְתַפְנוּקֵי מַעֲדַנִּים / אָכֹל שָׁלשׁ פְּעָמִים לְהִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגִים / בַּרְבּוּרִים וּשְׂלָו וְדָגִים
נַחֲלַת יַעֲקֹב יִירָשׁ / בְּלִי מְצָרִים נַחֲלָה
יִשְׂמְחוּ עָשִׁיר וָרָשׁ / וְתִזְכּוּ לִגְאֻלָּה
יוֹם שַׁבָּת אִם תְּכַבְּדוּ / וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה
שֵׁ֫שֶׁת יָמִים תַּעֲבֹ֫דוּ / וּבַשְּׁבִיעִי נָגִ֫ילָה לְהִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגִים / בַּרְבּוּרִים וּשְׂלָו וְדָגִים
חֲפָצֶ֫יךָ אֲסוּרִים / וְגַם לַחֲשׁוֹב חֶשְׁבּוֹנוֹת
הִרְהוּרִים מֻתָּרִים / וּלְשַׁדֵּךְ הַבָּנוֹת
וְתִינוֹק לְלַמְּדוֹ סֵ֫פֶר / לַמְנַצֵּ֫חַ בִּנְגִינוֹת
וְלַהֲגוֹת בְּאִמְרֵי שֶׁ֫פֶר / בְּכָל־פִּנּוֹת וּמַחֲנוֹת לְהִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגִים / בַּרְבּוּרִים וּשְׂלָו וְדָגִים
הִלּוּכָךְ תְּהֵא בְנַ֫חַת / עֹ֫נֶג קְרָא לַשַּׁבָּת
וְהַשֵּׁנָה מְשֻׁבַּ֫חַת / כְּדָת נֶ֫פֶשׁ מְשִׁיבַת
בְּכֵן נַפְשִׁי לְךָ עָרְגָה / וְלָנ֫וּחַ בְּחִבַּת
כַּשּׁוֹשַׁנִּים סוּגָה / בּוֹ יָנ֫וּחוּ בֵּן וּבַת לְהִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגִים / בַּרְבּוּרִים וּשְׂלָו וְדָגִים
מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא / יוֹם שַׁבָּת מְנוּחָה
כָּל־הַמִּתְעַנְּגִים בָּהּ / יִזְכּוּ לְרוֹב שִׂמְחָה
מֵחֶבְלֵי מָשִׁ֫יחַ / יֻצָּ֫לוּ לִרְוָחָה
פְּדוּתֵ֫נוּ תַצְמִ֫יחַ / וְנָס יָגוֹן וַאֲנָחָה לְהִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגִים / בַּרְבּוּרִים וּשְׂלָיו וְדָגִים
דפוסי הזמירות מביאים כאן את הזמר “מה יפית” לר’ מרדכי בר יצחק. והיום אין נהוג כל-כך לאמרו. ומפני שהוא ארוך מאוד, לא הבאנוהו כאן, והרוצה לאמרו ימצאנו בדפוסי הזמירות הרגילים כמנהג האשכנזים, ותבוא עליו ברכה.

יום שבת קודש הוא

יוֹם שַׁבָּת קֹ֫דֶשׁ הוּא / אַשְׁרֵי הָאִישׁ שׁוֹמְרֵ֫הוּ / וְעַל־הַיַּ֫יִן זוֹכְרֵ֫הוּ
וְאַל יָשִׂים אֶל־לִבּוֹ / הַכִּיס רֵק וְאֵין בּוֹ
יִשְׂמַח וְיִרְוֶה / וְאִם לֹוֶה // הַצּוּר יִפְרַע אֶת־חוֹבוֹ

הַבָּשָׂר יַ֫יִן וְדָגִים / וְאַל יֶחְסַר בְּתַעֲנוּגִים / וְאִם שְׁלָשׁ־אֵלֶּה לְפָנָיו צָגִים
זֶה יִהְיֶה שְׂכָרוֹ / אֲשֶׁר חָפֵץ בִּיקָרוֹ
יוֹסֵף חָצָה / דָּג וּמָצָא // מַרְגָּלִית בִּבְשָׂרוֹ
וְאִם שֻׁלְחָן כַּדָּת עָרוּךְ / וּמַלְאַךְ אֵל יַעֲנֶה בָּרוּךְ / זֶה יִהְיֶה זְמָן אָרוּךְ
וְאוֹיְבָיו יִהְיוּ כְדֹ֫מֶן / וּמַלְאָךְ רַע יַעֲנֶה אָמֵן
בְּעַל כָּרְחוֹ / יְסַפֵּר שְׁבָחוֹ // שְׁמוֹ יַעֲלֶה כְּטוֹב שָׁ֫מֶן
נָשִׁים נֵרוֹת תַּדְלֵ֫קְנָה / וְחֹק נִדּוֹת תַּחְזֵ֫קְנָה / וְהַחַלּוֹת תַּסֵּ֫קְנָה
יָגֵן בַּעֲדָן זְכוּתָן / יוֹם בֹּא עֵת לֵדָתָן
וְאִם לֹא עָבְרוּ / וְנִזְהֲרוּ // אֲזַי קְרוֹבָה לֵדָתָן
תְּנוּ שֶׁ֫בַח וְשִׁירָה / לָאֵל אֲשֶׁר שַׁבָּת בָּרָא / וְלָ֫נוּ בוֹ נָתַן תּוֹרָה
קָרָא לְמשֶׁה מַתָּנָה / בְּבֵית גְּנָזַי הִיא טְמוּנָה
לְךָ יָאֲתָה / וְקַח אוֹתָהּ // תְּנָהּ לַעֲדַת מִי מָנָה
נֶ֫פֶשׁ כִּי נֶאֱנָחָה / בָּא שַׁבָּת בָּא מְנוּחָה / גִּיל וְשָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה
בֵּרֲכוֹ וְקִדְּשׁוֹ בְּמָן / מִלְּרֶ֫דֶת לְעַם לֹא אַלְמָן
וְהַשַּׁבָּת / נֶ֫פֶשׁ מְשִׁיבַת // בְּפִסַּת בַּר אֲשֶׁר טָמָן
חֻקּוֹתֶ֫יהָ בְּמָרָה / נִצְטַוּוּ בְּאַזְהָרָה / כַּהֲרָרִים בִּשְׂעָרָה
תְּלוּיִם הִלְכוֹתֶ֫יהָ / שׁוֹמְרֵי מִצְוֹתֶ֫יהָ
יִנְחָ֫לוּ / לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ // שַׁבָּת בְּצִבְאוֹתֶ֫יהָ
זֶה הָאוֹת אֲשֶׁר שָׂם אֵל / בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל / וּבַשְּׁבִיעִי אֲשֶׁר הוֹאֵל
סַמְבַּטְיוֹן הַנָּהָר / שֶׁבְּכָל־יוֹם רָץ וְנִמְהָר
יוֹכִ֫יחַ / בּוֹ מָנ֫וֹחַ // תָּשִׁיב לְמִין אֲשֶׁר שׁוֹאֵל
קוֹלֵי קוֹלוֹת יֶחְדָּלוּן / בְּעֵת שִׁירַי יִגְדָּלוּן / כִּי כַטַּל הֵם יִזָּלוּן
וְאַל יַסִּ֫יגוּ גְבוּלִי / בְּאֹ֫רַח שִׁיר נָפַל חֶבְלִי
הִתְקוֹשֲׁשׁוּ / וְאַל תְּשַׁמְּשׁוּ // בְּנֵ֫זֶר שִׁיר שָׁפְרָה לִי

(ונוהגין לכפול: הִתְקוֹשֲׁשׁוּ / וְאַל תְּשַׁמְּשׁוּ // בְּנֵ֫זֶר שִׁיר שָׁפְרָה לִי)

יום זה לישראל

בהרבה דפוסים נמצא הזמר הזה בהרכב אחר,בהשמטת כמה חרוזים ותוספת חרוזים זרים, כדי שתהיה החתימה “יצחק לוריא חזק” (אבל ברור שאינם מפרי עטו של האריז”ל.) ולאחרונה מצא א’ סרוסי הנוסח המקורי, שבאקרוסטיכון שלו חתום “יצחק סלמה חזן”. והנה הצגנו כאן הנוסח המקורי:

יוֹם זֶה לְיִשְׂרָאֵל אוֹרָה וְשִׂמְחָה – שַׁבַּת מְנוּחָה

צִוִּ֫יתָ פִּקּוּדִים / בְּמַעֲמַד סִינַי
שַׁבָּת וּמוֹעֲדִים / לִשְׁמֹר בְּכָל־שָׁנַי
לַעֲרֹךְ לְפָנַי / מַשְׂאֵת וַאֲרוּחָה – שַׁבַּת מְנוּחָה יוֹם זֶה לְיִשְׂרָאֵל אוֹרָה וְשִׂמְחָה שַׁבַּת מְנוּחָה

חֶמְדַּת הַלְּבָבוֹת / לְאֻמָּה טְהוֹרָה
לִנְפָשׁוֹת נִכְאָבוֹת / נְשָׁמָה יְתֵרָה
לְנֶ֫פֶשׁ מְצֵרָה / יָסִיר אֲנָחָה – שַׁבַּת מְנוּחָה יוֹם זֶה לְיִשְׂרָאֵל אוֹרָה וְשִׂמְחָה שַׁבַּת מְנוּחָה
קִדַּ֫שְׁתָּ בֵּרַ֫כְתָּ / אוֹתוֹ מִכָּל־יָמִים
בְּשֵׁ֫שֶׁת כִּלִּ֫יתָ / מְלֶ֫אכֶת עוֹלָמִים
בּוֹ מָצְאוּ עֲגוּמִים / הַשְׁקֵט וּבִטְחָה – שַׁבַּת מְנוּחָה יוֹם זֶה לְיִשְׂרָאֵל אוֹרָה וְשִׂמְחָה שַׁבַּת מְנוּחָה
סִתְרֵי תַעֲלוּמוֹת / חָכְמָה מְפֹאֶ֫רֶת
בְּמִצְווֹת תְּמִימוֹת / תּוֹרָה מְיַשֶּׁ֫רֶת
נֶ֫פֶש מְהַדֶּ֫רֶת / יַצִּיל מִשּׁוּחָה – שַׁבַּת מְנוּחָה יוֹם זֶה לְיִשְׂרָאֵל אוֹרָה וְשִׂמְחָה שַׁבַּת מְנוּחָה
לְאִסּוּר מְלָאכָה / צִוִּיתָ֫נוּ נוֹרָא
אֶזְכֶּה הוֹד מְלוּכָה / אִם שַׁבָּת אֶשְׁמֹ֫רָה
אַקְרִיב שַׁי לַמּוֹרָא / מִנְחַת מֶרְקָחָה – שַׁבַּת מְנוּחָה יוֹם זֶה לְיִשְׂרָאֵל אוֹרָה וְשִׂמְחָה שַׁבַּת מְנוּחָה
מִמִּינֵי מַטְעַמִּים / אֶעֱרֹךְ שֻׁלְחָנִי
כְּבָשִׂים תְּמִימִים / פֵּרוֹת וְיֵין שָׁנִי
בְּטוּבְךָ רַחֲמֵ֫נִי / תָּמִיד אֶשְׂמָ֫חָה – שַׁבַּת מְנוּחָה יוֹם זֶה לְיִשְׂרָאֵל אוֹרָה וְשִׂמְחָה שַׁבַּת מְנוּחָה
הוֹאֵל נַהֲלֵ֫נִי / צוּר עַל מֵי מְנוּחוֹת
בִּמְהֵרָה הַרְאֵ֫נִי / בְּבִנְיַן שְׂמָחוֹת
אֲזַי כָּל אֲנָחוֹת / אֵלִי, אֶשְׁכָּ֫חָה – שַׁבַּת מְנוּחָה יוֹם זֶה לְיִשְׂרָאֵל אוֹרָה וְשִׂמְחָה שַׁבַּת מְנוּחָה
חַדֵּשׁ מִקְדָּשֵׁ֫נוּ / זָכְרָה נֶחֱרֶ֫בֶת
טוּבְךָ מוֹשִׁיעֵ֫נוּ / תְּנָה לַנֶּעֱצֶ֫בֶת
בְּשַׁבָּת יוֹשֶׁ֫בֶת / בִּזְמִיר וּשְׁבָחָה – שַׁבַּת מְנוּחָה יוֹם זֶה לְיִשְׂרָאֵל אוֹרָה וְשִׂמְחָה שַׁבַּת מְנוּחָה
יה רבון עלם

יָהּ רִבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא / אַנְתְּ מַלְכָּא מֶ֫לֶךְ מַלְכַיָּא
עוֹבָדֵי גִיבַרְתָּךְ וְתִמְהַיָּא / שְׁפַר קֳדָמַי לְהַחֲוַיָּא
יָהּ רִבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא / אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא מֶ֫לֶךְ מַלְכַיָּא

שְׁבָחִין אֲסַדֵּר צַפְרָא וְרַמְשָׁא / לָךְ אֱלָהּ קַדִּישָׁא בָּרֵא כָל־נַפְשָׁא
עִירִין קַדִּישִׁין וּבְנֵי נָשָׁא / חֵיוַת בָּרָא וְעוֹף שְׁמַיָּא
יָהּ רִבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא / אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא מֶ֫לֶךְ מַלְכַיָּא
רַבְרְבִין עוֹבָדָךְ וְתַקִּיפִין / מַכִּיךְ רָמַיָּא זְקִיף כְּפִיפִין
לוּ יְחֵי גְבַר שְׁנִין אַלְפִין / לָא יֵעוּל גִּיבַרְתָּךְ בְּחֻשְׁבְּנַיָּא
יָהּ רִבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא / אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא מֶ֫לֶךְ מַלְכַיָּא
אֱלָהָא דִּי לֵיהּ יְקָר וּרְבוּתָא / פְּרוֹק יָת עָנָךְ מִפֻּם אַרְיְוָתָא
וְאַפֵּיק עַמָּךְ מִגּוֹ גָלוּתָא / עַמָּא דִּי בְחַרְתְּ מִכָּל־אֻמַּיָּא
יָהּ רִבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא / אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא מֶ֫לֶךְ מַלְכַיָּא
לְמַקְדָּשָׁךְ תּוּב וּלְקֹ֫דֶשׁ קֻדְשִׁין / אֲתַר דִּי בֵיהּ יִחְדוּן רוּחִין וְנַפְשִׁין
יְזַמְּרוּן לָךְ שִׁירִין וְרַחֲשִׁין / בִּירוּשְׁלֵם קַרְתָּא דְשֻׁפְרַיָּא
יָהּ רִבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא / אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא מֶ֫לֶךְ מַלְכַיָּא
צור משלו אכלנו

אפשר לשיר את הזמר הזה אפילו כשליל הסדר חל בחול, וכן איתא במחזור “קול אליהו” כמנהג הספרדים ועדות המזרח שבארץ ישראל.

צוּר מִשֶּׁלּוֹ אָכַ֫לְנוּ / בָּרֲכוּ אֱמוּנַי
שָׂבַ֫עְנוּ וְהוֹתַ֫רְנוּ / כִּדְבַר יהוה
הַזָּן אֶת־עוֹלָמוֹ / רוֹעֵ֫נוּ אָבִינוּ
אָכַ֫לְנוּ אֶת־לַחְמוֹ / וְיֵינוֹ שָׁתִ֫ינוּ
עַל־כֵּן נוֹדֶה לִשְׁמוֹ / וּנְהַלְּלוֹ בְּפִ֫ינוּ.
אָמַ֫רְנוּ וְעָנִ֫ינוּ / אֵין קָדוֹשׁ כַּיהוה

צוּר מִשֶּׁלּוֹ אָכַ֫לְנוּ / בָּרֲכוּ אֱמוּנָי
שָׂבַ֫עְנוּ וְהוֹתַ֫רְנוּ / כִּדְבַר יהוה

בְּשִׁיר וְקוֹל תּוֹדָה / נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵ֫ינוּ
עַל אֶ֫רֶץ חֶמְדָּה / שֶׁהִנְחִיל לַאֲבוֹתֵ֫ינוּ
וּמָזוֹן וְצֵדָה / הִשְׂבִּ֫יעַ לְנַפְשֵׁ֫נוּ
חַסְדּוֹ גָּבַר עָלֵ֫ינוּ / וֶאֱמֶת יהוה

צוּר מִשֶּׁלּוֹ אָכַ֫לְנוּ / בָּרֲכוּ אֱמוּנָי
שָׂבַ֫עְנוּ וְהוֹתַ֫רְנוּ / כִּדְבַר יהוה

רַחֵם בְּחַסְדֶּ֫ךָ / עַל עַמְּךָ צוּרֵ֫נוּ
עַל מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶ֫ךָ / זְבוּל תִּפְאַרְתֵּ֫נוּ
וּבֶן דָּוִד עַבְדֶּ֫ךָ / יָבֹא וְיִגְאָלֵ֫נוּ
רוּחַ אַפֵּ֫ינוּ / מְשִׁ֫יחַ יהוה

צוּר מִשֶּׁלּוֹ אָכַ֫לְנוּ / בָּרֲכוּ אֱמוּנָי
שָׂבַ֫עְנוּ וְהוֹתַ֫רְנוּ / כִּדְבַר יהוה

יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ / עִיר צִיּוֹן תִּמָּלֵא
וְשָׁם נָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ / וּבִרְנָנָה נַעֲלֶה
הָרַחֲמָן הַנִּקְדָּשׁ / יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה
עַל כּוֹס יַ֫יִן מָלֵא / כְּבִרְכַּת יהוה

צוּר מִשֶּׁלּוֹ אָכַ֫לְנוּ / בָּרֲכוּ אֱמוּנָי
שָׂבַ֫עְנוּ וְהוֹתַ֫רְנוּ / כִּדְבַר יהוה


כשאוכל את ה”אפיקומן”, כזית מצה באחרונה, נהגו עדות הספרדים לומר:

זֵ֫כֶר לְקָרְבַּן פֶּ֫סַח (בדפוס ליוורנו נוספת המילה: אֲפִיק֫וֹמֶן) הַנֶּאֱכָל עַל־הַשָּׂבָע.


ונוטלין מים אחרונים; ונהגו במנהג ארץ ישראל הקדמון לברך עליהם בנוסח זה בליל הסדר, כדי לתת הוד והדר ללילה הקדוש הזה, בגיוון נוסחי ברכותיו:
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁ֫נוּ בְּמִצְוֺתָיו וְצִוָּ֫נוּ עַל־שְׁטִיפַת יָדָ֫יִם.
שיר המעלות

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת:
בְּשׁוּב יהוה אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִ֫ינוּ כְּחֹלְמִים.
אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּ֫ינוּ וּלְשׁוֹנֵ֫נוּ רִנָּה; אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יהוה לַעֲשׂוֹת עִם־אֵ֫לֶּה.
הִגְדִּיל יהוה לַעֲשׂוֹת עִמָּ֫נוּ הָיִ֫ינוּ שְׂמֵחִים.
שׁוּבָ֫ה יהוה אֶת־שְׁבִיתֵ֫נוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּ֫גֶב.
הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹ֫רוּ.
הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ־הַזָּ֫רַע; בֹּא־יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו.

ויש מוסיפין פסוקים אלו:
תְּהִלַּת יהוה יְדַבֶּר־פִּי וִיבָרֵךְ כָּל־בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. וַאֲנַ֫חְנוּ נְבָרֶךְ־יָהּ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם הַלֲלוּ־יָהּ. הוֹדוּ לַיהוה כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יהוה יַשְׁמִ֫יעַ כָּל־תְּהִלָּתוֹ.
מוזגין כוס שלישי לפני כל אחד ואחד. ויש נוהגים שבליל זה, בניגוד לכל ימות השנה, בעל הבית הוא המזמן (עי’ ספר מהרי”ל סדר ההגדה סעיף מ”א.)
המזמן נוטל את הכוס בידו, ואומר: רַבּוֹתַי, נְבָרֵךְ. (או יאמר בלשון המדינה: רבותי, לעט’ס בענש.)
האחרים עונים: יְהִי שֵׁם יהוה מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.
אם יש בין המסובין חתן וכלה בתוך שבעה, המזמן מוסיף כאן את הפיוט הזה, לר’ דונש בן לברט. (ונהגו לומר רק הבית הראשון.)
דְּוַי הָסֵר וְגַם חָרוֹן / וְאָז אִלֵּם בְּשִׁיר יָרֹן
נְחֵ֫נוּ בְּמַעְגְּלֵי צֶ֫דֶק / שְׁעֵה בִּרְכַּת בְּנֵי אַהְרֹן
אֲרוּרִים הַךְ אֲשֶׁר אָרוּ / חֲבַצֶּ֫לֶת הַשָּׁרוֹן
וְצָרֵי עַמְּךָ כֻּלָּם / לְשִׁגָּעוֹן וְעִוָּרוֹן
וְיַקְרִ֫יבוּ בְּיוֹם שַׁבָּת / בְּחִירֶ֫יךָ בְּנֵי אַהְרֹן
שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה / וְלַכֶּ֫בֶשׂ עִשָּׂרוֹן
וְיָשִׁ֫ירוּ בְנֵי לֵוִי / חֲסִידֶ֫יךָ בְּקוֹל גָּרוֹן
וְשִׁירָתָם תְּהֵא לָעַד / וְתִכָּתֵב לְדוֹר אַחְרֹן
המזמן: בִּרְשׁוּת [אם הוא אורח, אומר: בַּ֫עַל הַבַּ֫יִת / בַּעֲלַת הַבַּ֫יִת] [אם הוא בעל הבית, אומר: כָּל־הַמְסֻבִּין כַּאן] נְבָרֵךְ (בעשרה: אֱלֹהֵ֫ינוּ) (בנוכחות חתן וכלה: שֶׁהַשִּׂמְחָה בִמְעוֹנוֹ וְ)שֶׁאָכַ֫לְנוּ מִשֶּׁלּוֹ.
האחרים (וביניהם אף המזמן) עונים: בָּרוּךְ (בעשרה: אֱלֹהֵ֫ינוּ) (בנוכחות חתן וכלה: שֶׁהַשִּׂמְחָה בִמְעוֹנוֹ וְ)שֶׁאָכַ֫לְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִ֫ינוּ!
(בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ)
ברכת המזון המפויטת הזאת מודפסת כאן על פי קטעי גניזה, שהוהדרו במהדורת אבי שמידמן (ברכות המזון המפיוטות מן הגניזה הקהירית, דיסרטציה, אוניברסיטת בר-אילן, 2009, סימן ס’.) קטעי הגניזה משקפים את מנהגי קהילות במזרח התיכון במאות הי’ – י”ג.
כל-אחד מגביה את כוסו, והמזמן אומר:

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם הַזָּן אֶת־הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶ֫סֶד וּבְרַחֲמִים. הוּא נוֹתֵן לֶ֫חֶם לְכָל־בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל תָּמִיד לֹא חָסַר לָ֫נוּ וְאַל־יֶחְסַר לָ֫נוּ מָזוֹן לְעוֹלָם וָעֶד בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, כִּי הוּא זָן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל וּמֵטִיב לַכֹּל וּמֵכִין מָזוֹן לְכָל־בִּרְיוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא.

אֵל כְּקָשַׁב שִׂיחִי
בְּגָנוֹן בָּט לְפִסְחִי
בַּפֶּ֫סַח גְּנָנִי וּפְסָחִי
דִּשּׁוּן אֹ֫כֶל מַצָּה הֶאֱרִיחִי
הֵן כְּצֹאן הִסִּיעַ֫נִי
וְעַל אֶבְרָתוֹ נְשָׂאַ֫נִי
בַּפֶּ֫סַח זֵ֫בֶד טוֹב זְבָדַ֫נִי
חֹק אֲכִילַת לֶ֫חֶם עֹ֫נִי
כַּכָּתוּב: לֹא־תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל־עָלָיו מַצּוֹת לֶ֫חֶם עֹ֑נִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָ֫אתָ מֵאֶ֫רֶץ מִצְרַ֫יִם, לְמַ֫עַן תִּזְכֹּר אֶת־יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶ֫רֶץ מִצְרַ֫יִם כֹּל יְמֵי חַיֶּ֫יךָ. (דברים טז:ג)
וְנֶאֱמַר: פּוֹתֵ֫חַ אֶת־יָדֶ֫ךָ וּמַשְׂבִּ֫יעַ לְכָל־חַי רָצוֹן. (תהלים קמה:טז)

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה הַזָּן אֶת־הַכֹּל. (ועונים: אָמֵן)

נוֹדֶה לְּךָ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ עַל־שֶׁהִנְחַ֫לְתָּ לַאֲבוֹתֵ֫ינוּ אֶ֫רֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה, וְעַל שֶׁהוֹצֵאתָ֫נוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֵאֶ֫רֶץ מִצְרַ֫יִם וּפְדִיתָ֫נוּ מִבֵּית עֲבָדִים, וְעַל־בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַ֫מְתָּ בִּבְשָׂרֵ֫נוּ, וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּ֫נוּ, וְעַל־חֻקֶּ֫יךָ שֶׁהוֹדַעְתָּ֫נוּ, וְעַל חַיִּים חֵן וָחֶ֫סֶד שֶׁחוֹנַנְתָּ֫נוּ, וְעַל־אֲכִילַת מָזוֹן שֶׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָ֫נוּ תָּמִיד בְּכָל־יוֹם וּבְכָל־עֵת וּבְכָל־שָׁעָה.
טְלָאַי כְּהִשִּׂ֫יגוּ פְדוּת
יָצְאוּ בְשִׂמְחָה וּבַחֲדוּת
בַּפֶּ֫סַח כָּרַת בְּרִית עֵדוּת
לְהוֹצִיאָם לְחֵרוּת מֵעַבְדוּת
מַלְבּוּשׁ יֶ֫שַׁע אוֹתָם לְהַעֲדוֹת
נְשׂוּאָיו מִנּוֹף אָץ לִפְדּוֹת
בַּפֶּ֫סַח שָׂשׂ אוֹתָם לְחַדּוֹת
עַל אֶ֫רֶץ דָּת וּבְרִית לָךְ לְהוֹדוֹת
כַּכָּתוּב: וַֽאֲמַרְתֶּם זֶבַח־פֶּ֫סַח הוּא לַיהוה אֲשֶׁר פָּסַח עַל־בָּתֵּי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַ֫יִם בְּנָגְפּוֹ אֶת־מִצְרַ֫יִם וְאֶת־בָּתֵּ֫ינוּ הִצִּיל, וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ. (שמות יב, כז)
וְנֶאֱמַר: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָ֫עְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת־יהוה אֱלֹהֶ֫יךָ עַל־הָאָ֫רֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ. (דברים ח, י)
וְעַל־הַכֹּל יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ אֲנַ֫חְנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרֲכִים אוֹתָךְ. יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָל־חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד.
טְלָאַי כְּהִשִּׂ֫יגוּ פְדוּת
יָצְאוּ בְשִׂמְחָה וּבַחֲדוּת
בַּפֶּ֫סַח כָּרַת בְּרִית עֵדוּת
לְהוֹצִיאָם לְחֵרוּת מֵעַבְדוּת
מַלְבּוּשׁ יֶ֫שַׁע אוֹתָם לְהַעֲדוֹת
נְשׂוּאָיו מִנּוֹף אָץ לִפְדּוֹת
בַּפֶּ֫סַח שָׂשׂ אוֹתָם לְחַדּוֹת
עַל אֶ֫רֶץ דָּת וּבְרִית לָךְ לְהוֹדוֹת
כַּכָּתוּב: וַֽאֲמַרְתֶּם זֶבַח־פֶּ֫סַח הוּא לַיהוה אֲשֶׁר פָּסַח עַל־בָּתֵּי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַ֫יִם בְּנָגְפּוֹ אֶת־מִצְרַ֫יִם וְאֶת־בָּתֵּ֫ינוּ הִצִּיל, וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ. (שמות יב, כז)
וְנֶאֱמַר: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָ֫עְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת־יהוה אֱלֹהֶ֫יךָ עַל־הָאָ֫רֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ. (דברים ח, י)

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה עַל־הָאָ֫רֶץ וְעַל־הַמָּזוֹן. (ועונים: אָמֵן)

ביום טוב שחל להיות בחול (ולדעת מרן המחבר בשולחן ערוך, ורוב האחרונים, אפילו בשבת)

רַחֵם יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ וְעַל יְרוּשָׁלַ֫יִם עִירָךְ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחָךְ וְעַל הַבַּ֫יִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו.

ביום טוב שחל להיות בשבת (לדעת הגר”א)

נַחֲמֵ֫נוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ בְּבִנְיַן יְרוּשָׁלַ֫יִם עִירָךְ וּבְצִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ וּבְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחָךְ וּבַבַּ֫יִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו.

אֱלֹהֵ֫ינוּ אָבִ֫ינוּ, רְעֵ֫נוּ זוּנֵ֫נוּ פַּרְנְסֵ֫נוּ וְכַלְכְּלֵ֫נוּ וְהַרְוִיחֵ֫נוּ וְהַרְוַח לָ֫נוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מְהֵרָה מִכָּל־צָרוֹתֵ֫ינוּ. וְנָא אַל תַּצְרִיכֵ֫נוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ לֹא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם, כִּי אִם לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה הַפְּתוּחָה (יש מוסיפין: הַקְּדוֹשָׁה) וְהָרְחָבָה, שֶׁלּא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד.
בשבת מוסיפין:
רְצֵה וְהַחֲלִיצֵ֫נוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ בְּמִצְוֺתֶ֫יךָ וּבְמִצְוַת יוֹם הַשְּׁבִיעִי הַשַּׁבָּת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ הַזֶּה. כִּי יוֹם זֶה גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ הוּא לְפָנֶ֫יךָ לִשְׁבֹּת בּוֹ וְלָנ֫וּחַ בּוֹ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצוֹנֶ֫ךָ. בִּרְצוֹנְךָ הָנִ֫יחַ לָ֫נוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ שֶׁלֹּא תְהֵא צָרָה וְיָגוֹן וַאֲנָחָה בְּיוֹם מְנוּחָתֵ֫נוּ. (ולדעת מרן המחבר בשולחן ערוך, ורוב האחרונים, ממשיכין: וְהַרְאֵ֫נוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ בְּנֶחָמוֹת צִיּוֹן עִירֶ֫ךָ וּבְבִנְיַן יְרוּשָׁלַ֫יִם עִיר קָדְשֶׁ֫ךָ כִּי אַתָּה הוּא בַ֫עַל הַיְּשׁוּעוֹת וּבַ֫עַל הַנֶּחָמוֹת.)
אֱלֹהֵ֫ינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵ֫ינוּ יַעֲלֶה וְיָבוֹא וְיַגִּ֫יעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵ֫נוּ וּפִקְדוֹנֵ֫נוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵ֫ינוּ וְזִכְרוֹן מָשִׁ֫יחַ בֶּן־דָּוִד עַבְדֶּ֫ךָ וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַ֫יִם עִיר קָדְשֶׁ֫ךָ וְזִכְרוֹן כָּל־עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶ֫יךָ לִפְלֵיטָה וּלְטוֹבָה וּלְחֵן וּלְחֶ֫סֶד וּלְרַחֲמִים וּלְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה. זָכְרֵ֫נוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ בּוֹ לְטוֹבָה, וּפָקְדֵ֫נוּ בוֹ לִבְרָכָה, וְהוֹשִׁיעֵ֫נוּ בוֹ לְחַיִּים. וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים חוּס וְחָנֵּ֫נוּ וְרַחֵם עָלֵ֫ינוּ וְהוֹשִׁיעֵ֫נוּ, כִּי אֵלֶ֫יךָ עֵינֵ֫ינוּ, כִּי אֵל מֶ֫לֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָ֫תָּה.
פָּסַח עַל בָּתִּים
צְבָאוֹת בּוֹ עֲמוּתִים
בַּפֶּ֫סַח קָשְׁרוּ חַג בַּעֲבוֹתִים
רְצִיתָם בְּאַרְבַּע כִּתִּים
שִׁכְנָךְ שׁוּב לְיַפּוֹת
שָׁם תְּשַׁכֵּן יָצְאוּ כְּתוֹעֲפוֹת
בַּפֶּ֫סַח תְּחַזֵּק יָדַ֫יִם רָפוֹת
תִּפְס֫וֹחַ עָלֵ֫ינוּ כְּצִפֳּרִים עָפוֹת
כַּכָּתוּב: כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן יהוה צְבָאוֹת עַל־יְרוּשָׁלִָ֫ם, גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹ֫חַ וְהִמְלִיט (ישעיה לא, ה)
וְנֶאֱמַר: בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַ֫ם יהוה, נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס. (תהלים קמז, ב)
כשחל בחול
(ולדעת מרן המחבר בשולחן ערוך, ורוב האחרונים, אפילו בשבת)

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה בּוֹנֶה [בְּרַחֲמָיו] יְרוּשָׁלָ֫יִם. אָמֵן. (ועונים: אָמֵן)

כשחל בשבת

וְהַרְאֵ֫נוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ בְּנֶחָמוֹת צִיוֹן עִירֶ֫ךָ וּבְבִנְיַן יְרוּשָׁלַ֫יִם עִיר קָדְשֶׁ֫ךָ כִּי אַתָּה הוּא בַּ֫עַל הַיְשׁוּעוֹת וּבַ֫עַל הַנֶּחָמוֹת. בָּרוּךְ אַתָּה יהוה מְנַחֵם צִיּוֹן וּבוֹנֵה יְרוּשָׁלָ֫יִם. אָמֵן. (ועונים: אָמֵן)

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם הָאֵל אָבִ֫ינוּ מַלְכֵּ֫נוּ אַדִּירֵ֫נוּ בּוֹרְאֵ֫נוּ גֹּאֲלֵ֫נוּ יוֹצְרֵ֫נוּ קְדוֹשֵׁ֫נוּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב רֹעֵנוּ רֹעֵה יִשְׂרָאֵל, הַמֶּ֫לֶךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לַכֹּל, שֶׁבְּכָל־יוֹם וָיוֹם הוּא הֵטִיב (הוּא) מֵטִיב (הוּא) יֵיטִיב לָ֫נוּ, הוּא גְמָלָ֫נוּ הוּא גוֹמְלֵ֫נוּ הוּא יִגְמֹל בַּעֲדֵ֫ינוּ לָעַד, לְחֵן וּלְחֶ֫סֶד וּלְרַחֲמִים וּלְרֶ֫וַח הַצָּלָה וְהַצְלָחָה בְּרָכָה וִישׁוּעָה נֶחָמָה פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם וְכָל־טוֹב, וּמִכָּל־טוֹב אַל יְחַסְּרֵ֫נוּ. (ועונים: אָמֵן)
הָרַחֲמָן הוּא יִמְלֹךְ עָלֵ֫ינוּ לְעוֹלָם וָעֶד. (אָמֵן)
הָרַחֲמָן הוּא יִתְבָּרַךְ בַּשָּׁמַ֫יִם וּבָאָ֫רֶץ. (אָמֵן)
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁתַּבַּח לְדוֹר דּוֹרִים, וְיִתְפָּאַר בָּ֫נוּ לְנֵ֫צַח נְצָחִים, וְיִתְהַדַּר בָּ֫נוּ לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. (אָמֵן)
הָרַחֲמָן הוּא יְפַרְנְסֵ֫נוּ בְּכָבוֹד. (אָמֵן)
הָרַחֲמָן הוּא יָסִיר מַחֲלָה מִקִּרְבֵּ֫נוּ. (אָמֵן)
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁבֹּר עֹל הַגּוֹיִם מֵעַל צַוָּארֵ֫נוּ, וְהוּא יוֹלִיכֵ֫נוּ קוֹמֲמִיוּת לְאַרְצֵ֫נוּ [*בארץ ישראל אומרים: בְּאַרְצֵ֫נוּ]. (אָמֵן)
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח בְּרָכָה מְרֻבָּה בַּבַּ֫יִת הַזֶּה, וְעַל שֻׁלְחָן זֶה שֶׁאָכַ֫לְנוּ עָלָיו. (אָמֵן)
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָ֫נוּ אֶת־אֵלִיָּ֫הוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב, וִילַמְּדֵ֫נוּ לֶ֫קַח טוֹב, וְיִפְתַּח־לָ֫נוּ אֶת־אוֹצָרוֹ הַטּוֹב, וִיבַשֶּׂר־לָ֫נוּ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת. (אָמֵן)
וכאן, אחד מן האורחים מברך את בעל הבית:
ליחיד זכר:

הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת־ [אָבִי מוֹרִי / מוֹרֵ֫נוּ / (פלוני בן פלוני)] בַּ֫עַל הַבַּ֫יִת הַזֶּה, אוֹתוֹ (וְאֶת־בֵּיתוֹ וְאֶת־זַרְעוֹ) וְאֶת־כֹּל אֲשֶׁר לוֹ, יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יֵבֹשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא יִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא, וְיַצְלִ֫יחַ מְאֹד בְּכָל־מַעֲשָׂיו, וְיִהְיוּ נְכָסָיו מֻצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר, וְאַל יִשְׁלֹט שָׂטָן בְּמַעֲשֵׂה יָדָיו, וְְאַל יִזְדַּקַּק לְפָנָיו שׁוּם דְּבַר הִרְהוּר חֵטְא וַעֲבֵרָה וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרֲכוּ אֲבוֹתֵ֫ינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל, (יש מוסיפין: וְאִמּוֹתֵ֫ינוּ שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, הֵיטִיב טוֹבַת טוֹב טוֹב), כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָ֫נוּ כֻּלָּ֫נוּ יַ֫חַד בִּבְרָכָה שְׁלֵמָה, וְנֹאמַר, אָמֵן. (ועונים: אָמֵן)

ליחידה נקבה:

הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת־ [אִמִּי מוֹרָתִי / מוֹרָתֵ֫נוּ / (פלוני בת פלוני)] בַּעֲלַת הַבַּ֫יִת הַזֶּה, אוֹתָהּ (וְאֶת־בֵּיתָהּ וְאֶת־זַרְעָהּ) וְאֶת־כֹּל אֲשֶׁר לָהֶם, יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא תֵבֹשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא תִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא, וְתַצְלִ֫יחַ מְאֹד בְּכָל־מַעֲשֶׂ֫יהָ, וְיִהְיוּ נְכָסֶ֫יהָ מֻצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר, וְאַל יִשְׁלֹט שָׂטָן בְּמַעֲשֵׂה יָדֶ֫יהָ, וְאַל יִזְדַּקַּק לְפָנֶ֫יהָ שׁוּם דְּבַר הִרְהוּר חֵטְא וַעֲבֵרָה וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרֲכוּ אֲבוֹתֵ֫ינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל, (יש מוסיפין: וְאִמּוֹתֵ֫ינוּ שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, הֵיטִיב טוֹבַת טוֹב טוֹב), כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָ֫נוּ כֻּלָּ֫נוּ יַ֫חַד בִּבְרָכָה שְׁלֵמָה, וְנֹאמַר, אָמֵן. (ועונים: אָמֵן)

לרבים:
הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת־ [אָבִי מוֹרִי / אִמִּי מוֹרָתִי / מוֹרֵ֫נוּ / מוֹרָתֵ֫נוּ / (פלוני ב’ פלוני) / בַּעֲלֵי הַבַּ֫יִת הַזֶּה / בַּעֲלֵי הַסְּעוֹדָה הַזֹּאת], אוֹתָם וְאֶת־בֵּיתָם וְאֶת־זַרְעָם וְאֶת־כֹּל אֲשֶׁר לָהֶם, יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יֵבֹ֫שׁוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא יִכָּלְמוּ לָעוֹלָם הַבָּא, וְיַצְלִ֫יחוּ מְאֹד בְּכָל־מַעֲשֵׂיהֶ֫ם, וְיִהְיוּ נִכְסֵיהֶם מֻצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר, וְאַל יִשְׁלֹט שָׂטָן בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם, וְאַל יִזְדַּקַּק לִפְנֵיהֶם שׁוּם דְּבַר הִרְהוּר חֵטְא וַעֲבֵרָה וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרֲכוּ אֲבוֹתֵ֫ינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל, (יש מוסיפין: וְאִמּוֹתֵ֫ינוּ שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, הֵיטִיב טוֹבַת טוֹב טוֹב), כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָ֫נוּ כֻּלָּ֫נוּ יַ֫חַד בִּבְרָכָה שְׁלֵמָה, וְנֹאמַר, אָמֵן. (ועונים: אָמֵן)
והרוצה להוסיף ברכה לבעלי הסעודה, יכול להוסיף את זו, שהיתה ברכת האורח במנהג יהודֵי פרס העתיק (לפני יותר ממאתים שנה):
שָׁלוֹם שָׁלוֹם כְּנַ֫חַל קִישׁוֹן / וּבְרָכוֹת רַבּוֹת כְּגִיחוֹן וּפִישׁוֹן
וַאֲרִיכוּת יָמִים כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן / וְקִבּוּל תְּפִלָּה כְּקָרְבַּן נַחְשׁוֹן
וְכֹ֫חַ וּגְבוּרָה כְּשִׁמְשׁוֹן / חֵן וָחֶ֫סֶד מִלִּפְנֵי אַחֲרוֹן וְרִאשׁוֹן
אֵ֫לֶּה / וּכְמוֹ אֵ֫לֶּה
וְהַדּוֹמִים לָאֵ֫לֶּה / וְהַגְּדוֹלִים מֵאֵ֫לֶּה
אֲשֶׁר נִבְּאוּ הַנְּבִיאִים וַאֲשֶׁר חָזוּ חוֹזִים עִם שְׁאָר כָּל־הַבְּרָכוֹת, הַחֲקוּקוֹת וְהַנֶּחֱקָקוֹת, הַכְּלוּלוֹת וְהַנִּפְלָאוֹת, הַפְּתוּחוֹת וְהַסְּתוּמוֹת, הָרְמוּזוֹת וְהַנִּרְמָזוֹת, אֲשֶׁר בְּעֶשְׂרִים־וְאַרְבַּע סְפָרִים סְדוּרוֹת, כֻּלָּם מֵאָ֫לֶ”ף וְעַד תָּ”ו בְּרִנָּה יָב֫וֹאוּ וְיֵעָלוּ וְיִכָּנְשׁוּ וְיִצָּבְרוּ וְיֶאֱתָ֫יוּ עַל־רֹאשׁ [כבוד פלוני ב’ פלוני], הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא (לזכר: יְבָרֶכְךָ וְיִשְׁמְרֶ֫ךָ וְיִנְצְרֶ֫ךָ וִיפָאֶרְךָ וְיִתְקַיַּם עָלֶ֫יךָ זֶה מִקְרָא שֶׁכָּתוּב) (לנקבה: יְבָרֲכֵךְ וְיִשְׁמְרֵךְ וְיִנְצְרֵךְ וִיפָאֲרֵךְ וְיִתְקַיַּם עָלַ֫יִךְ זֶה מִקְרָא שֶׁכָּתוּב): כִּי אֹ֫רֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִ֫יפוּ לָךְ.
בַּמָּרוֹם יְלַמְּדוּ [עָלָיו / עָלֶ֫יהָ / עֲלֵיהֶם / עֲלֵיהֶן] (יש מוסיפין: וְעָלֵ֫ינוּ) זְכוּת שֶׁתְּהֵא לְמִשְׁמֶ֫רֶת שָׁלוֹם. וְנִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יהוה, וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעֵ֫נוּ, וְנִמְצָא חֵן וְשֵׂ֫כֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם. (אָמֵן)
עד כאן האורח. מכאן ואילך ממשיך בעל הבית.

בשבת מוסיפין:
(הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵ֫נוּ יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַי הָעוֹלָמִים. [אָמֵן])

הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵ֫נוּ יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, *[יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ, יוֹם שֶׁצַּדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶ֫ם בְּרָאשֵׁיהֶ֫ם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וִיהִי חֶלְקֵ֫נוּ עִמָּהֶם]. (אָמֵן.)
הָרַחֲמָן הוּא יְזַכֵּ֫נוּ לִימוֹת הַמָּשִׁ֫יחַ
וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא נַצְלִ֫יחַ
מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ יַרְוִ֫יחַ
וְעֹשֶׂה חֶ֫סֶד לִמְשִׁיחוֹ נָשִׂ֫יחַ
לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ בְּרָכָה לְהָנִ֫יחַ.
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵ֫ינוּ וְעַל כָּל־יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. (אָמֵן)
יְראוּ אֶת־יהוה קְדֹשָׁיו כִּי־אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו. כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵ֫בוּ וְדֹרְשֵׁי יהוה לֹא־יַחְסְרוּ כָל־טוֹב. הוֹדוּ לַיהוה כִּי טוֹב
כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. פּוֹתֵ֫חַ אֶת־יָדֶ֫ךָ, וּמַשְׂבִּ֫יעַ לְכָל־חַי רָצוֹן. בָּרוּךְ הַגֶּ֫בֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוה וְהָיָה יהוה מִבְטַחוֹ. נַ֫עַר הָיִ֫יתִי גַּם־זָקַ֫נְתִּי וְלֹא־רָאִ֫יתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ־לָ֫חֶם. יהוה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, יהוה יְבָרֵךְ אֶת־עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
כּוֹס־יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם־יהוה אֶקְרָא.
אם יש בין המסובין חתן וכלה בתוך שבעה, מברכין כאן “שבע ברכות”:

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ.

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם יוֹצֵר הָאָדָם.
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם
אֲשֶׁר יָצַר אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ / בְּצֶ֫לֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ / וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּ֫נּוּ בִּנְיַן עֲדֵי־עַד
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה יוֹצֵר הָאָדָם.
שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה / בְּקִבּוּץ בָּנֶ֫יהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה מְשַׂמֵּ֫חַ צִיּוֹן בְּבָנֶ֫יהָ.
שַׂמֵּ֫חַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים / כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן־עֵ֫דֶן מִקֶּ֫דֶם.
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה מְשַׂמֵּ֫חַ חָתָן וְכַלָּה.
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם
אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה / חָתָן וְכַלָּה,
גִּילָה רִנָּה דִּיצָה וְחֶדְוָה, / אַהֲבָה וְאַחֲוָה, וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת.
מְהֵרָה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַ֫יִם
קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה / קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה,
קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם.
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה מְשַׂמֵּ֫חַ הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה.
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְֿרִי הַגָּ֫פֶן. (ועונים: אָמֵן)

ושותים את הכוס השלישי בהסיבה.


We are grateful to Gabriel Wasserman for sharing these texts comprising Part 1 through 3 of his Haggadah for the Pesaḥ Seder.

Leave a Reply. (All comments are shared with a Creative Commons Attribution-ShareAlike license unless another Open Content license is indicated.)


בסיעתא דארעא