בסיעתא דשמיא

פסח | The Pesaḥ Seder: Maggid by Gabriel Wasserman

Download Seder Pesaḥ: Part 1, Part 2, Part 3


ויגביה הקערה שיש בו המצות, ויאמר:

(בנוסח הספרדים והתימנים מתחילים: בִּבְהִילוּ יָצָ֫אנוּ מִמִּצְרָ֫יִם.)

הָא (נוסח אחר: כְּהָא) לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכַ֫לוּ אֲבָהָתַ֫נָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָ֫יִם. כָּל־דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוּל, כָּל־דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַׁתָּא הָ֫כָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.

מוזגין לו מיד כוס שני, כדי שישאלו התינוקות למה שותים כוס שני קודם סעודה. (ואפשר לבעל-הבית לומר בפירוש: “עתה נמלא כוס יין כדי לברך ברכת המזון, כי כבר גמרנו את הסעודה.”) ואם אין חכמה בבן, אביו מלמדו. ואם לאו, הוא שואל את עצמו. ואפילו תלמידי חכמים שואלים זה לזה מה נשתנה.
מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּ֫יְלָה הַזֶּה מִכָּל־הַלֵּילוֹת,

שֶׁבְּכָל־הַלֵּילוֹת אָ֫נוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּ֫יְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה;

שֶׁבְּכָל־הַלֵּילוֹת אָ֫נוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּ֫יְלָה הַזֶּה מָרוֹר;

שֶׁבְּכָל־הַלֵּילוֹת אָ֫נוּ מַטְבִּילִין פַּ֫עַם אַחַת (נוסח בבל, על-פי תיקונו של רבא: אֵין אָ֫נוּ מַטְבִּילִין אֲפִלּוּ פַּ֫עַם אַחַת), הַלַּ֫יְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים;

(אם אוכלין קרבן פסח, מוסיפין: שֶׁבְּכָל־הַלֵּילוֹת אָ֫נוּ אוֹכְלִים בָּשָׂר צָלִי שָׁלוּק וּמְבֻשָּׁל, הַלַּ֫יְלָה הַזֶּה צָלִי;)

שֶׁבְּכָל־הַלֵּילוֹת אָ֫נוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, הַלַּ֫יְלָה הַזֶּה כֻּלָּ֫נוּ מְסֻבִּין?

מחזירין את השולחן לפניו, ומניח עליו את הכוס, וקורא כל ההגדה.

עֲבָדִים הָיִ֫ינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָ֫יִם, וַיּוֹצִיאֵ֫נוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְר֫וֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת־אֲבוֹתֵ֫ינוּ מִמִּצְרָ֫יִם, הֲרֵי אָ֫נוּ וּבָנֵ֫ינוּ וּבְנֵי בָנֵ֫ינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִ֫ינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָ֫יִם. וַאֲפִלּוּ כֻּלָּ֫נוּ חֲכָמִים, כֻּלָּ֫נוּ נְבוֹנִים, כֻּלָּ֫נוּ זְקֵנִים, כֻּלָּ֫נוּ יוֹדְעִים אֶת־הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵ֫ינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָ֫יִם. וְכָל־הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַ֫יִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.

מַעֲשֶׂה בְּרִבִּי אֱלִיעֶ֫זֶר וְרִבִּי יְהוֹשֻׁ֫עַ וְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן־עֲזַרְיָה וְרִבִּי עֲקִיבָא וְרִבִּי טַרְפוֹן שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי־בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַ֫יִם כָּל־אוֹתוֹ הַלַּ֫יְלָה, עַד שֶׁבָּ֫אוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵ֫ינוּ, הִגִּ֫יעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁלְּשַׁחֲרִית.
אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן־עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן־שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִ֫יתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַ֫יִם בַּלֵּילוֹת עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן־זוֹמָא: שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַ֣עַן תִּזְכֹּ֗ר אֶת־י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ (דברים טז:ג)

יְמֵי חַיֶּ֫יךָ – הַיָּמִים.
כֹּל יְמֵי חַיֶּ֫יךָ – הַלֵּילוֹת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

יְמֵי חַיֶּ֫יךָ – הָעוֹלָם הַזֶּה,
כֹּל יְמֵי חַיֶּ֫יךָ – לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁ֫יחַ.

בָּרוּךְ הַמָּקוֹם
בָּרוּךְ הוּא
בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל
בָּרוּךְ הוּא.
כְּנֶ֫גֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ (נוסח תימן: שְׁאֵינוּ) יוֹדֵ֫עַ לִשְׁאַל.

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מָ֣ה הָעֵדֹ֗ת וְהַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יהו֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֶתְכֶֽם׃ (דברים ו:כ)
וְאַף אַתָּה אֱמֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּ֫סַח אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּ֫סַח אֲפִיק֫וֹמֶן.

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם׃

לָכֶם – וְלֹא לוֹ.

וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת־עַצְמוֹ מִן־הַכְּלָל כָּפַר בָּעִקָּר.* וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת־שִׁנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יהוה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃ (שמות יג:ח)

לִי – וְלֹא לוֹ.

אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.

תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ יהו֛ה מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ (שמות יג:יד)

וְשֶׁאֵינוֹ (נוסח תימן: וּשְׁאֵינוּ) יוֹדֵ֫עַ לִשְׁאַל, אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יהוה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃
(שמות יג:ח)

יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹ֫דֶשׁ?

תַּלְמוּד לוֹמַר – בַּיוֹם הַהוּא.

אִי בַּיוֹם הַהוּא, יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם?

תַּלְמוּד לוֹמַר – בַּעֲבוּר זֶה.

“בַּעֲבוּר זֶה” לֹא אָמַ֫רְתִּי אֶ֫לָּא בְּשָׁעָה
שֶׁיֵּשׁ (כשאוכלים קרבן פסח מוסיפים: פֶּ֫סַח) מַצָּה וּמָרוֹר
מֻנָּחִים לְפָנֶ֫יךָ.

והשמש מוציא ספר תורה מארון הקודש, כדי לקרות ממנו את הפסוקים שבסיפור יציאת מצרים.
וטוב ללוות את ספר התורה בשירה, ואפשר לשיר פסוקים אלו, כמו ששרים אותם כשמוציאין את ספר התורה בבית הכנסת:

כולם: קוּמָה יהוה וְיָפֻ֫צוּ אֹיְבֶ֫יךָ וְיָנֻ֫סוּ מְשַׂנְאֶ֫יךָ מִפָּנֶ֫יךָ.

בעל הבית: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יהוה מִירוּשָׁלָ֫ ִם.

כולם: בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתוֹ.

בעל הבית: גַּדְּלוּ לַיהוה אִתִּי וּנְרוֹמֲמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו.

כולם: לְךָ יהוה הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶ֫רֶת וְהַנֵּ֫צַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַ֫יִם וּבָאָ֫רֶץ, לְךָ יהוה הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ.

בעל הבית: רוֹמֲמוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא.

כולם: רוֹמֲמוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ כִּי קָדוֹשׁ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ.

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵ֫ינוּ, וְעַכְשָׁו קֵרְבָ֫נוּ הַמָּקוֹם לַעֲבֹדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:

וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֶל־כָּל־הָעָ֗ם כֹּה־אָמַ֣ר יהוה֮ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ בְּעֵ֣בֶר הַנָּהָ֗ר יָשְׁב֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ מֵֽעוֹלָ֔ם תֶּ֛רַח אֲבִ֥י אַבְרָהָ֖ם וַאֲבִ֣י נָח֑וֹר וַיַּעַבְד֖וּ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים׃ וָ֠אֶקַּ֠ח אֶת־אֲבִיכֶ֤ם אֶת־אַבְרָהָם֙ מֵעֵ֣בֶר הַנָּהָ֔ר וָאוֹלֵ֥ךְ אֹת֖וֹ בְּכָל־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וָֽאַרְבֶּה֙ (כתיב: וארב) אֶת־זַרְע֔וֹ וָאֶתֶּן־ל֖וֹ אֶת־יִצְחָֽק׃ וָאֶתֵּ֣ן לְיִצְחָ֔ק אֶֽת־יַעֲקֹ֖ב וְאֶת־עֵשָׂ֑ו וָאֶתֵּ֨ן לְעֵשָׂ֜ו אֶת־הַ֤ר שֵׂעִיר֙ לָרֶ֣שֶׁת אוֹת֔וֹ וְיַעֲקֹ֥ב וּבָנָ֖יו יָרְד֥וּ מִצְרָֽיִם׃
(יהושע כד:ב-ד)

איתא בהגדת “מגיד דבריו ליעקב” (ג’רבה, ה’תש”ו), אחרי הפיסקא “מתחילה עובדי ע”ז היו אבותנו”:
אחר פיסקא זו נוהגים פה עירנו אי ג’רבה לומר מעשה אברהם אבינו ע”ה בלשון ערב”י ונקרא בשם ותקו”ל ג’רב”ה. וכן יש נוסח אחר ביתר שאת ונקרא ותקו”ל גפצ”ה.
ובאשר אצלינו היום בקהילות האשכנזים שבנוא-יורק יע”א ובירושלים עיה”ק ת”ו אין הלשון הערבית-התוניסאית מדוברת כל-כך, הצגנו פה הנוסח המופיע בבראשית-רבה לח:יג, בלשון ארמית.
אָמַר רִבִּי אַחִיָּה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי אַדָּא דְּיָפוֹ: תֶּ֫רַח עוֹבֵד־צְלָמִים הָיָה. חַד זְמָן נְפַק לְחַד אֲתַר וְהוֹשִׁיב אַבְרָהָם מוֹכֵר תַּחְתָּיו.
הֲוָה אָתֵי בַּר־נָשׁ בָּעֵי דְּיִזְבּוּן. הֲוָה אָמַר לֵיהּ: בַּר כַּמָּה שְׁנִין אַתְּ?
אֲמַר לֵיהּ: בַּר חַמְשִׁין, בַּר שִׁתִּין.
אֲמַר לֵיהּ: וַי לֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא, דְּהוּא בַר חַמְשִׁין, בַּר שִׁתִּין, וּבָעֵי דְּיִסְגּוּד לְהָדֵין עַל מָה דַּעֲבִיד יוֹמָא דֵּין! כֵּיוָן דְּהוּא אָמַר לֵיהּ כֵּן הֲוָה מִתְבְּהֵת וְאָזֵיל לֵיהּ.
חַד זְמָן אֲתַת חֲדָא אִתָּא טְעִינָה לַהּ חַד פִּינַךְ דְּסֹ֫לֶת. אֲמַ֫רַת לֵהּ: הֵא לָךְ קָרֵב קֳדָמֵיהוֹן. קָם נְסֵב בֻּקְלְסָה וְתַבַּרוּן; יְהַב הַהוּא בֻקְלְסָה בֵּי יְדֵהּ דְּרַבָּה דַּהֲוָה בֵינֵיהוֹן.
כֵּיוָן דַּאֲתָא אֲבוּהּ אֲמַר לֵיהּ: מַאן עֲבַד לְהוֹן כְּדֵין?!
אֲמַר לֵיהּ: מַה נִּכְפּוּר מִנָּךְ? אֲתַת חֲדָא אִנְתְּתָא טְעִינָה לִי חַד פִּינַךְ דְּסֹ֫לֶת וַאֲמַ֫רַת לִי: הֵא לָךְ קָרֵב קוּמֵיהוֹן. הֲוָה דֵּין אֲמַר: אֲנָא אָכֵל קַדְמַאי, וְדֵין אֲמַר: אֲנָא אָכֵל קַדְמַאי. קָם הָדֵין רַבָּה, ונְסֵב בֻּקְלְסָה וְתַבַּרְהוֹן.

אֲמַר לֵיהּ: מָה אַתְּ מַפְלֶה בִי – וְיָדְעוּן אִנּוּן?!

אֲמַר לֵיהּ: לֹא יִשְׁמְעוּ אָזְנֶ֫יךָ מַה פִּ֫יךָ מְדַבֵּר!
נַסְתֵּיהּ וּמַסְרֵיהּ לְנִמְרֹד.

אֲמַר לֵיהּ: נִסְגּוּד לְנוּרָא.
אֲמַר לֵיהּ: נִסְגּוּד לְמַיָּא דְּמַטְּפִין לְנוּרָא.
אֲמַר לֵיהּ: וְנִסְגּוּד לְמַיָּא.
אֲמַר לֵיהּ: נִסְגּוּד לַעֲנָנָא דְּטָעֵן מַיָּא.
אֲמַר לֵיהּ: וְנִסְגּוּד לַעֲנָנָא.
אֲמַר לֵיהּ: נִסְגּוּד לְרוּחָא דִּמְבַדַּר עֲנָנָא.
אֲמַר לֵיהּ: וְנִסְגּוּד לְרוּחָא.
אֲמַר לֵיהּ: נִסְגּוּד לְבַר־נָשָׁה דְּסָבֵל לְרוּחָא.

אֲמַר לֵיהּ: מִלִּין אַתְּ מִשְׁתְּעֵי; אֲנִי אֵינִי מִשְׁתַּחֲוֶה אֶ֫לָּא לָאוּר. הֲרֵ֫י אֲנִי מַשְׁלִיכָךְ בְּתוֹכוֹ, וְיָבוֹא אֱל֫וֹהַּ שֶׁאַתְּ מִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וְיַצִּיל אוֹתָךְ מִמֶּ֫נּוּ.

הֲוָה תַמָּן הָרָן, קָאֵם פְּלִיג, אֲמַר: מַה נַּפְשָׁךְ, אִין נָצַח אַבְרָם אֲנָה אָמַר מִן דְּאַבְרָם אֲנָה, וְאִין נָצַח נִמְרֹד אָמַר אֲנָא מִן דְּנִמְרֹד אֲנָה.
כֵּיוָן שֶׁיָּרַד אַבְרָם לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצֹּל, אָמְרִין לֵיהּ: מִן דְּמַן אַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: מִן דְּאַבְרָם אֲנָה. וּנְטָל֫וּהוּ וְהִשְׁלִיכ֫וּהוּ לָאוּר וְנֶחְמָ֫רוּ בְּנֵי־מֵעָיו וְיָצָא מֵת עַל־פְּנֵי אָבִיו. הָדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּ֫מָת הָרָן עַל־פְּנֵי תֶ֫רַח אָבִיו.
טוב לדקדק לקרוא את הפסוקים מתוך ספר תורה, או מתוך ספר בראשית כשר הכתוב על קלף.
לפי ספר “לקט יושר” (מנהגי ר’ ישראל איסרליין), כשבעל־הבית מגיע למילים “ברוך הוא”, כל המסובין עונים אף הם: “ברוך הוא”.

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא.

(ועונים: בָּרוּךְ הוּא.)

שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא חִשֵּׁב (נוסח אחר: מְחַשֵּׁב) אֶת־הַקֵּץ לַעֲשׂוֹת כְּמָה שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר:
וַיֹּ֣אמֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר ׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֨רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃ וְגַ֧ם אֶת־הַגּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל׃
(בראשית טו:יג-יד)
וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵ֫ינוּ וְלָ֫נוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד
עָמַד עָלֵ֫ינוּ לְכַלּוֹתֵ֫נוּ, אֶ֫לָּא שֶׁבְּכָל־דּוֹר וָדוֹר
עוֹמְדִים עָלֵ֫ינוּ לְכַלּוֹתֵ֫נוּ, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא
מַצִּילֵ֫נוּ מִיָּדָם.
צֵא וּלְמַד מַה־בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִ֫ינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶ֫לָּא עַל־הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר אֶת־הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר:

אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב׃ (דברים כו:ה)

וַיֵּ֫רֶד מִצְרַ֫יְמָה – אָנוּס עַל־פִּי הַדִּבֵּר.
וַיָּ֫גָר שָׁם – מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יָרַד יַעֲקֹב אָבִ֫ינוּ לְהִשְׁתַּקֵּ֫עַ בְּמִצְרַ֫יִם אֶ֫לָּא לָגוּר שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמְר֣וּ אֶל־פַּרְעֹ֗ה לָג֣וּר בָּאָ֮רֶץ֮ בָּ֒אנוּ֒ כִּי־אֵ֣ין מִרְעֶ֗ה לַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לַעֲבָדֶ֔יךָ כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְעַתָּ֛ה יֵֽשְׁבוּ־נָ֥א עֲבָדֶ֖יךָ בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן׃ (בראשית מז:ד)
בִּמְתֵי מְעָט – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִ֣ים נֶ֔פֶשׁ יָרְד֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ מִצְרָ֑יְמָה וְעַתָּ֗ה שָֽׂמְךָ֙ יהו֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב׃ (דברים י:כב)
וַיְהִי שָׁם לְגוֹי – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם.
גָּדוֹל, עָצוּם – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם׃ (שמות א:ז)
וָרָב – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: רְבָבָ֗ה כְּצֶ֤מַח הַשָּׂדֶה֙ נְתַתִּ֔יךְ וַתִּרְבִּי֙ וַֽתִּגְדְּלִ֔י וַתָּבֹ֖אִי בַּעֲדִ֣י עֲדָיִ֑ים שָׁדַ֤יִם נָכֹ֨נוּ֙ וּשְׂעָרֵ֣ךְ צִמֵּ֔חַ וְאַ֖תְּ עֵרֹ֥ם וְעֶרְיָֽה׃ (יחזקאל טז:ז)
כתב ר’ חיים ויטל בשער הכוונות, עניין הפסח, דרוש א (קרוב לסופו):

וזה מה שכתוב ביחזקאל, ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך כו’, רוצה לומר כי סיבת היותך מתבוססת בעבודות קשות, בחומר ובלבנים, הוא בסיבת דמיך, רוצה לומר: כי בסיבת אלו העשרה דמים, שהם המאירים ומתפשטים בזעיר-אנפין. […] ולתקן ענין זה, לכן ואומר לך בדמיך חיי, רוצה לומר: כי תמורת אלו הדמים, אשר בסיבתם נשתעבדה, ימשכו לך חיים העליונים. […]ולסיבה זו תיקנו המסדרים ההגדה, פסוק זה באמצע סדר הגדה ליל פסח.

ותימה הוא, דלא מצינו שום הגדה לפני זמנו של ר’ חיים ויטל שיש בו הפסוק הזה. ומכל מקום, אחר זמנו התחילו כמה עדות להוסיפו כאן – רוב הספרדים, אבל רק מיעוט מהאשכזנים (רובם חסידים). בין האשכנזים, הם מוסיפים אותו אחר הפסוק “רבבה”, מפני שהפסוק “רבבה” שייך לדרשה על המילה “ורב”; ובין הספרדים, מוסיפים אותו לפני הפסוק “רבבה”, מפני שהוא קודם לו בקרא.)
וָאֶעֱבֹ֤ר עָלַ֨יִךְ֙ וָֽאֶרְאֵ֔ךְ מִתְבּוֹסֶ֖סֶת בְּדָמָ֑יִךְ וָאֹ֤מַר לָךְ֙ בְּדָמַ֣יִךְ חֲיִ֔י וָאֹ֥מַר לָ֖ךְ בְּדָמַ֥יִךְ חֲיִֽי׃ (יחזקאל טז:ו)
רוב פירושי הראשונים על ההגדה מביאים כאן את קטע האגדתא הבא (סוטה יא ב), שמביא את הפסוק “רבבה” מספר יחזקאל, ומספר על פרייתם ורבייתם של ישראל במצבם הגרוע במצרים. וראוי לספר אותו כאן בליל הסדר, כי כל המרבה לספר בנפלאות הסיפור הרי זה משובח.
דָּרַשׁ רִבִּי עֲקִיבָא: בִּשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁהָיוּ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר נִגְאֲלוּ אֲבוֹתֵ֫ינוּ מִמִּצְרָ֫יִם. בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יוֹצְאוֹת לִשְׁאוֹב מַ֫יִם מְזַמֵּן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא דָּגִים קְטַנִּים בְּכַדֵּיהֶן וְשׁוֹאֲבוֹת מֶחֱצָה מַ֫יִם מֶחֱצָה דָגִים.
וְשׁוֹפְתוֹת שְׁתֵּי קְדֵרוֹת, אַחַת שֶׁלְּמַ֫יִם חַמִּין וְאַחַת שֶׁלְּדָגִים. וְנוֹטְלוֹת וְהוֹלְכוֹת אֵ֫צֶל בַּעְלֵיהֶן בַּשָּׂדֶה וְרוֹחֲצוֹת אוֹתָן וְסָכוֹת אוֹתָם וּמַאֲכִילוֹת וּמַשְׁקוֹת אוֹתָם וְנִזְקָקוֹת לָהֶם בֵּין שְׁפַתַּ֫יִם, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּ֫ים.
וּבִשְׂכַר זֶה זָכוּ לְבִזַּת מִצְרַ֫יִם, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּ֫סֶף וְאֶבְרוֹתֶ֫יהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ.
כֵּיוָן שֶׁמִּתְעַבְּרוֹת, בָּאוֹת לְבָתֵּיהֶן. וּכְשֶׁהִגִּ֫יעַ זְמַנָּן לֵילֵד יוֹצְאוֹת וְיוֹלְדוֹת בַּשָּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּ֫חַת הַתַּפּ֫וּחַ עוֹרַרְתִּ֫יךָ שָׁ֫מָּה חִבְּלַ֫תְךָ אִמֶּ֫ךָ שָׁ֫מָּה חִבְּלָה יְלָדַ֫תְךָ.
וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא יוֹרֵד מִשְּׁמֵי מָרוֹם וּמְשַׁעְשְׁעָן וּמְנַקֵּר אוֹתָם וּמְשַׁפֵּר אוֹתָם כַּחַיָּה שֶׁמְּשַׁפֶּ֫רֶת אֶת־הַוֶּ֫לֶד, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמוֹלְדוֹתַ֫יִךְ בְּיוֹם הוּלֶּ֫דֶת אוֹתָךְ לֹא־כָרַּת שָׁרֵּךְ, וּבְמַ֫יִם לֹא־רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי; וְהָמְלֵ֫חַ לֹא הֻמְלַ֫חַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ. וּמְלַקֵּט לָהֶם שְׁנֵי עִגּוּלִים, אֶחָד שֶׁלִּדְבַשׁ וְאֶחָד שֶׁלְּשֶׁ֫מֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּנִקֵ֫הוּ דְבַשׁ מִסֶּ֫לַע וְשֶׁ֫מֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.
כֵּיוָן שֶׁהִכִּ֫ירוּ בָהֶם הַמִּצְרִים, בָּאִים לְהָרְגָם. וְנַעֲשָׂה לָהֶם נֵס, וְנִבְלָעִים בִּמְקוֹמָם. וּמְבִיאִין שְׁוָרִים וְחוֹרְשִׁין עַל־גַּבֵּיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים. וּלְאַחַר שֶׁהוֹלְכִין, מְבַצְבְּצִין וְיוֹצְאִין וְעוֹלִין כְּעֵ֫שֶׂב הָאָ֫רֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: רְבָבָה כְּצֶ֫מַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ. וְכֵיוָן שֶׁמְּגַדְּלִין, בָּאִין עֲדָרִים עֲדָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹ֫אִי בַּעֲדִי עֲדָיִים.
וּבְשָׁעָה שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל יַם־סוּף, הֵם הִכִּ֫ירוּ אוֹתוֹ תְּחִלָּה, וְכָל־אֶחָד וְאֶחָד מוֹרֶה בְאֶצְבָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵ֫הוּ.
וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה׃
וַיָּרֵ֫עוּ אֹתָ֫נוּ הַמִּצְרִים – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ׃ (שמות א:י)
וַיְעַנּ֫וּנוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשִׂ֤ימוּ עָלָיו֙ שָׂרֵ֣י מִסִּ֔ים לְמַ֥עַן עַנֹּת֖וֹ בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיִּ֜בֶן עָרֵ֤י מִסְכְּנוֹת֙ לְפַרְעֹ֔ה אֶת־פִּתֹ֖ם וְאֶת־רַעַמְסֵֽס׃ (שמות א:יא)
וַיִּתְּנוּ עָלֵ֫ינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲבִ֧דוּ מִצְרַ֛יִם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָֽרֶךְ׃ (שמות א:יג)
וַנִּצְעַ֕ק אֶל־יהו֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יהוה֙ אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת־לַחֲצֵֽנוּ׃
וַנִּצְעַק אֶל־יהוה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵ֫ינוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֨מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים מִן־הָעֲבֹדָֽה׃ (שמות ב:כג)
וַיִּשְׁמַע יהוה אֶת־קֹלֵ֫נוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ (שמות ב:כד)
וַיַּרְא אֶת־עָנְיֵ֫נוּ – זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּ֫רֶךְ אֶ֫רֶץ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים׃ (שמות ב:כה)
וְאֶת־עֲמָלֵ֫נוּ – אֵ֫לּוּ הַבָּנִים. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֨רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ וְכָל־הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן׃ (שמות א:כב)
וְאֶת־לַחֲצֵ֫נוּ – זֶה הַדְּחָק, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם־רָאִ֨יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם׃ (שמות ג:ט)
פסוק זה הוא עיקר סיפור יציאת מצרים, ויש לאמרו בכוונה:

וַיּוֹצִאֵ֤נוּ יהוה֙ מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל וּבְאֹת֖וֹת וּבְמֹפְתִֽים׃

וַיּוֹצִאֵ֫נוּ יהוה מִמִּצְרַ֫יִם – לֹא עַל־יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל־יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל־יְדֵי שָׁלִ֫יחַ (בסידור רס”ג נוסף: וְלֹא עַל יְדֵי־הַדִּבֵּר), אֶ֫לָּא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֮יִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יהוֽה׃ (שמות יב:יב)
כל העדות, חוץ מן התימנים, אומרים את התוספת הזאת:

וְעָבַרְתִּי בְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֫יִם בַּלַּ֫יְלָה הַזֶּה – אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ
וְהִכֵּיתִי כָל־בְכוֹר בְּאֶ֫רֶץ מִצְרַ֫יִם – אֲנִי וְלֹא שָׂרָף
וּבְכָל־אֱלֹהֵי מִצְרַ֫יִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים – אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִ֫יחַ
אֲנִי יהוה – אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר.

בימינו, מקצת עדות המזרח ומקצת התימנים אומרים את התוספת הזאת. (ואינה מתוך המכילתא דרשב”י, כמו שכתבו בטעות כמה חוקרים.) והיא היתה במנהג אשכנז הקדמון; אבל רש”י ז”ל התנגד לה, ואחריו כל פוסקי צרפת. ולבסוף, גברה יד פוסקי צרפת על האשכנזים, והשמיטו האשכנזים את התוספת. והוסיפוהו עדות המזרח רק במאה הט”ז.
אָמְרוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כְּשֶׁיָּרַד רִבּוֹן הָעוֹלָמִים לְמִצְרַ֫יִם יָרְדוּ עִמּוֹ תִּשְׁעִים אַלְפֵי רְבָבוֹת שֶׁלְּמַלְאֲכֵי חַבָּלָה, מֵהֶם מַלְאֲכֵי אֵשׁ, מֵהֶם מַלְאֲכֵי זִ֫יעַ, מֵהֶם מַלְאֲכֵי רֶ֫תֶת. וְרֶ֫תֶת וְחַלְחָלָה אוֹחֶ֫זֶת לְמִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתָם. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים! הַנַּח לָ֫נוּ וְנַעֲשֶׂה רְצוֹנָךְ. אָמַר לָהֶם: הַנִּ֫יחוּ לִי וְאֶעֱשֶׂה רְצוֹן בָּנָי. אָמְרוּ לְפָנָיו: וַהֲלֹא מֶ֫לֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁבָּרָ֫אתָ בְעוֹלָמָךְ, כְּשֶׁהוּא יוֹרֵד לַמִּלְחָמָה, שָׂרָיו וַעֲבָדָיו מַקִּיפִין אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּצֵא צַ֫עַר בְּגוּפוֹ. וְאַתָּה מֶ֫לֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, דִּין הוּא שֶׁאֲנַ֫חְנוּ עֲבָדֶ֫יךָ וְיִשְׂרָאֵל בְּנֵי בְרִיתֶ֫ךָ, שֶׁנַּעֲשֶׂה נְקָמָה בְּמִצְרָ֫יִם?! אָמַר לָהֶם: אֵין דַּעְתִּי מִתְקָרֶ֫רֶת עַד שֶׁיּוֹרֵד אֲנִי בְעַצְמִי וְאֶעֱשֶׂה נְקָמָה בְּמִצְרָ֫יִם.
בְּיָד חֲזָקָה – זוֹ הַדֶּ֫בֶר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּ֨ה יַד־יהו֜ה הוֹיָ֗ה בְּמִקְנְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה בַּסּוּסִ֤ים בַּחֲמֹרִים֙ בַּגְּמַלִּ֔ים בַּבָּקָ֖ר וּבַצֹּ֑אן דֶּ֖בֶר כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃ (שמות ט:ג)
וּבִזְרֹ֫עַ נְטוּיָה – זוֹ הַחֶ֫רֶב, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ נְטוּיָ֖ה עַל־יְרוּשָׁלִָ֑ם (דברי-הימים א כא:טז)
וּבְמֹרָא גָּדֹל – זוֹ גִּלּוּי שְׁכִינָה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: א֣וֹ ׀ הֲנִסָּ֣ה אֱלֹהִ֗ים לָ֠ב֠וֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֮ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒ בְּמַסֹּת֩ בְּאֹתֹ֨ת וּבְמוֹפְתִ֜ים וּבְמִלְחָמָ֗ה וּבְיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְמוֹרָאִ֖ים גְּדֹלִ֑ים כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֨ה לָכֶ֜ם יהו֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֶֽיךָ׃ (דברים ד:לד)
וּבְאֹתוֹת – זֶה הַמַּטֶּה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת־הַמַּטֶּ֥ה הַזֶּ֖ה תִּקַּ֣ח בְּיָדֶ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־בּ֖וֹ אֶת־הָאֹתֹֽת׃ (שמות ד:יז)
וּבְמֹפְתִים – זֶה הַדָּם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָֽתַתִּי֙ מֽוֹפְתִ֔ים בַּשָּׁמַ֖יִם וּבָאָ֑רֶץ
דָּ֣ם
וָאֵ֔שׁ
וְתִֽימֲר֖וֹת עָשָֽׁן׃
(יואל ג:ג)
דָּבָר אַחֵר:
בְּיָד חֲזָקָה – שְׁתַּ֫יִם
וּבִזְרֹ֫עַ נְטוּיָה – שְׁתַּ֫יִם
וּבְמֹרָא גָדֹל – שְׁתַּ֫יִם
וּבְאֹתוֹת – שְׁתַּ֫יִם
וּבְמֹפְתִים – שְׁתַּ֫יִם.
אֵ֫לּוּ עֶ֫שֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל־הַמִּצְרִים בְּמִצְרַ֫יִם וְאֵ֫לּוּ הֵן:

דָּם
צְפַרְדֵּ֫עַ
כִּנִּים
עָרֹב
דֶּ֫בֶר
שְׁחִין
בָּרָד
אַרְבֶּה
חֹ֫שֶׁךְ
מַכַּת בְּכוֹרוֹת

רִבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִימָנִים:

דְּצַ”ךְ
עֲדַ”שׁ
בְּאַחַ”ב

פיוט לר’ אברהם אבן עזרא על עשר המכות (מהדרות י’ לוין, חלק ב’, עמ’ 185). וככל שידוע לי, אין שום מנהג לומר את הפיוט הזה כאן בתוך ההגדה, ומכל מקום הרוצה לאמרו הרי זה משובח!
הוּא אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת
הוּא בּוֹרֵא כָל־בְּרִיאוֹת
הוּא מַרְאֶה נוֹרָאוֹת
הוּא עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת
אֲגֻדָּתוֹ בַּאֲמִתּוֹ אָחֲזָה
וֶעֱנוּת־עַם עֵינוֹ חוֹזָה
וְהוֹשִׁ֫יעַ שֶׂה רָזָה
בֵּין פָּרוֹת בְּרִיאוֹת
בָּחַר בְּצִיר פְּלִילִיָּה
אֵלַי שְׁלָחוֹ לְמִחְיָה
וְהַיְאֹר הָפַךְ לְדָם – וְהָיָה
הַדָּם לָכֶם לְאֹת
רָעִים נוֹסְרוּ בִּצְפַרְדְּעִים
וְכִנִּים וְעָרוֹב, וְדֶ֫בֶר הֵמִית מִקְנִים
וּבְמַכַּת שְׁחִין נְגוּעִים
מְעֻנִּים וְגַבֹּתָם מְלֵאֹת
הֵסִיר מֵעַל עֲנָמִים צִלָּם
וּבָרָד וְאַרְבֶּה הִשְׁחִית יְבוּלָם
וּמֵאֹ֫פֶל גָּדוֹל סָבֲבוּ כֻלָּם
וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת
מֵ֫תוּ בְכוֹרִים, וּמִצְרַ֫יִם רָאוּ
וְשָׂ֫שׂוּ בָנִים בְּנֶ֫פֶשׁ בָּ֫אוּ
וּכְגַ֫עַת הַקֵּץ לַאֲלָפִים יָצְאוּ
מִסְפָּרָם שֵׁשׁ מֵאוֹת
ומחזירין את ספר התורה ואת ספר יהושע (או ספרא דאפטרתא) לארון הקודש. וטוב ללוות את ספר התורה בשירה, ואפשר לשיר פסוקים אלו, כמו ששרים אותם כשמחזירין את ספר התורה אל הארון בבית הכנסת:
בעל הבית: יְהַלֲלוּ אֶת־שֵׁם יהוה כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּ֑וֹ

כולם: הוֹדוֹ עַל־אֶ֫רֶץ וְשָׁמָ֫יִם. וַיָּ֫רֶם קֶ֫רֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל־חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם־קְרֹבוֹ הַלֲלוּ־יָהּ.

ואפשר להמשיך:

לְדָוִד מִזְמוֹר, לַיהוה הָאָ֫רֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְישְׁבֵי בָהּ. כִּי־הוּא עַל־יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל־נְהָרוֹת יְכוֹנֲנֶ֫הָ. מִי־יַעֲלֶה בְהַר־יהוה וּמִי־יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. נְקִי כַפַּ֫יִם וּבַר־לֵבָב אֲשֶׁר לֹא־נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה. יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יהוה וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ. זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁו מְבַקְשֵׁי פָנֶ֫יךָ יַעֲקֹב סֶ֫לָה. שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶ֫לֶךְ הַכָּבוֹד. מִי זֶה מֶ֫לֶךְ הַכָּבוֹד יהוה עִזּוּז וְגִבּוֹר יהוה גִּבּוֹר מִלְחָמָה. שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶ֫לֶךְ הַכָּבוֹד. מִי הוּא זֶה מֶ֫לֶךְ הַכָּבוֹד יהוה צְבָאוֹת הוּא מֶ֫לֶךְ הַכָּבוֹד סֶ֫לָה.

וּבְנֻחֹה יֹאמַר, שׁוּבָה יהוה רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. קוּמָה יהוה לִמְנוּחָתֶ֫ךָ, אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּ֫ךָ. כֹּהֲנֶ֫יךָ יִלְבְּשׁוּ־צֶ֫דֶק, וַחֲסִידֶ֫יךָ יְרַנֵּ֫נוּ. בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּ֫ךָ, אַל־תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶ֫ךָ. כִּי לֶ֫קַח טוֹב נָתַ֫תִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל־תַּעֲזֹ֫בוּ. עֵץ־חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְתֹמְכֶ֫יהָ מְאֻשָּׁר. דְּרָכֶ֫יהָ דַרְכֵי נֹ֫עַם וְכָל־נְתִיבוֹתֶ֫יהָ שָׁלוֹם. הֲשִׁיבֵ֫נוּ יהוה אֵלֶ֫יךָ וְנָשׁ֫וּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵ֫ינוּ כְּקֶ֫דֶם.
רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי אוֹמֵר: מְנַ֫יִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָּקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַ֫יִם עֶ֫שֶׂר מַכּוֹת וְעַל־הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת? בְּמִצְרַ֫יִם מָה הוּא אוֹמֵר? (שמות ח:טו) וַיֹּאמְר֤וּ הַֽחַרְטֻמִּם֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה אֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִ֖ים הִ֑וא. וְעַל־הַיָּם מָה הוּא אוֹמֵר? (שמות טו:לא) וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יהוה֙ בְּמִצְרַ֔יִם –
וקהילות אירופה (כולל כל נוסחי תפוצות הספרדים בכל העולם) ממשיכין את הפסוק עד הסוף:

וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־יהו֑ה וַיַּֽאֲמִ֨ינוּ֙ בַּֽיהו֔ה וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ׃

אבל אינו בסידור רס”ג, או סידור רע”ג, או נוסח התימנים. והוספת חלק זה של הפסוק גורמת להזכרת משה רבינו בתוך ההגדה.

– כַּמָּה לָקוּ בָאֶצְבַּע? עֶ֫שֶׂר מַכּוֹת. אֱמֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַ֫יִם לָקוּ עֶ֫שֶׂר מַכּוֹת וְעַל־הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת.

רִבִּי אֱלִיעֶ֫זֶר אוֹמֵר: מְנַ֫יִן שֶׁכָּל־מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל־הַמִּצְרִים בְּמִצְרַ֫יִם הָיְתָה שֶׁלְּאַרְבַּע מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: יְשַׁלַּח־בָּ֨ם ׀ חֲר֬וֹן אַפּ֗וֹ עֶבְרָ֣ה וָזַ֣עַם וְצָרָ֑ה מִ֝שְׁלַ֗חַת מַלְאֲכֵ֥י רָעִֽים׃ (תהלים עח:מט) עֶבְרָה – אַחַת, וָזַ֫עַם – שְׁתַּ֫יִם, וְצָרָה – שָׁלשׁ, מִשְׁלַ֫חַת מַלְאֲכֵי רָעִים – אַרְבַּע. אֱמֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַ֫יִם לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת וְעַל־הַיָּם לָקוּ מָאתַ֫יִם מַכּוֹת.
רִבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מְנַ֫יִן שֶׁכָּל־מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל־הַמִּצְרִים בְּמִצְרַ֫יִם הָיְתָה שֶׁלְּחָמֵשׁ מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: יְשַׁלַּח־בָּ֨ם ׀ חֲר֬וֹן אַפּ֗וֹ עֶבְרָ֣ה וָזַ֣עַם וְצָרָ֑ה מִ֝שְׁלַ֗חַת מַלְאֲכֵ֥י רָעִֽים׃ חֲרוֹן אַפּוֹ – אַחַת, עֶבְרָה – שְׁתַּ֫יִם, וָזַ֫עַם – שָׁלֹשׁ, וְצָרָה – אַרְבַּע, מִשְׁלַ֫חַת מַלְאֲכֵי רָעִים – חָמֵשׁ. אֱמֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַ֫יִם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת וְעַל־הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַ֫יִם מַכּוֹת.
בעל הבית אומר כל שורה, ועונים אחריו: “דיינו”.
כַּמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵ֫ינוּ:

אִלּוּ הוֹצִיאָ֫נוּ מִמִּצְרַ֫יִם וְלֹא עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים וְלֹא עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא הָרַג אֶת־בְּכוֹרֵיהֶם דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ הָרַג אֶת־בְּכוֹרֵיהֶם וְלֹא נָתַן לָ֫נוּ אֶת־מָמוֹנָם דַּיֵּ֫נוּ

התימנים ומקצת עדות המזרח מוסיפים (והוא נמצא כבר בסידור רס”ג):

וּמְנַ֫יִן שֶׁנָּתַן לָ֫נוּ אֶת־מָמוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּשְׁאִלוּם, וַיְנַצְּלוּ אֶת־מִצְרָ֫יִם. עֲשָׂא֫וּהָ כִּמְצוּלָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגִים; דָּבָר אַחֵר, עֲשָׂא֫וּהָ כִּמְצוּדָה זוֹ שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָן. לָמָּה מְחַבֵּב הַכָּתוּב אֶת־בִּזַּת הַיָּם יוֹתֵר מִבִּזַּת מִצְרָ֫יִם? אֶ֫לָּא מַה שֶּׁהָיָה בַּבָּתִּים נָטְלוּ בְּמִצְרַ֫יִם, וּמַה שֶּׁהָיָה בְּבָתֵּי תֵסַוְרָאוֹת נָטְלוּ עַל־הַיָּם.

כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּ֫סֶף – זוֹ בִּזַּת מִצְרַ֫יִם
וְאֶבְרוֹתֶ֫יהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ – זוֹ בִּזַּת הַיָּם.
וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי – זוֹ בִּזַּת מִצְרַ֫יִם
וַתָּבֹ֫אִי בַּעֲדִי עֲדָיִים – זוֹ בִּזַּת הַיָּם.
תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ – זוֹ בִּזַּת הַיָּם
עִם נְקֻדּוֹת הַכָּ֫סֶף – זוֹ בִּזַּת מִצְרָ֫יִם.
אִלּוּ נָתַן לָ֫נוּ אֶת־מָמוֹנָם וְלֹא קָרַע לָ֫נוּ אֶת־הַיָּם דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ קָרַע לָ֫נוּ אֶת־הַיָּם וְלֹא הֶעֱבִירָ֫נוּ בְתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ הֶעֱבִירָ֫נוּ בְתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה וְלֹא שִׁקַּע צָרֵ֫ינוּ בְּתוֹכוֹ דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵ֫ינוּ בְּתוֹכוֹ וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּ֫נוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּ֫נוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְלֹא הֶאֱכִילָ֫נוּ אֶת־הַמָּן דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ הֶאֱכִילָ֫נוּ אֶת־הַמָּן וְלֹא נָתַן לָ֫נוּ אֶת־הַשַּׁבָּת דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ נָתַן לָ֫נוּ אֶת־הַשַּׁבָּת וְלֹא קֵרְבָ֫נוּ לִפְנֵי הַר סִינַי דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ קֵרְבָ֫נוּ לִפְנֵי הַר סִינַי וְלֹא נָתַן לָ֫נוּ אֶת־הַתּוֹרָה דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ נָ֫תַן לָ֫נוּ אֶת־הַתּוֹרָה וְלֹא הִכְנִיסָ֫נוּ לְאֶ֫רֶץ יִשְׂרָאֵל דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ הִכְנִיסָ֫נוּ לְאֶ֫רֶץ יִשְׂרָאֵל (האיטלקים מוסיפין: וְלֹא בָנָה לָ֫נוּ אֶת־בֵּית הַמִּקְדָּשׁ דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ בָנָה לָ֫נוּ אֶת־בֵּית הַמִּקְדָּשׁ) וְלֹא בָנָה לָ֫נוּ אֶת־בֵּית הַבְּחִירָה דַּיֵּ֫נוּ
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה טוֹבָה כְפֻלָּה וּמְכֻפֶּ֫לֶת לַמָּקוֹם עָלֵ֫ינוּ:

שֶׁהוֹצִיאָ֫נוּ מִמִּצְרַ֫ים / וְעָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים
וְעָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם / וְהָרַג אֶת־בְּכוֹרֵיהֶם
וְנָתַן לָ֫נוּ אֶת־מָמוֹנָם / וְקָרַע לָ֫נוּ אֶת־הַיָּם
וְהֶעֱבִירָ֫נוּ בְּתוֹכוֹ בֶחָרָבָה / וְשִׁקַּע צָרֵ֫ינוּ בְּתוֹכוֹ
וְסִפֵּק צָרְכֵּ֫נוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה / וְהֶאֱכִילָ֫נוּ אֶת־הַמָּן
וְנָתַן לָ֫נוּ אֶת־הַשַּׁבָּת / וְקֵרְבָ֫נוּ לִפְנֵי הַר סִינַי
וְנָתַן לָ֫נוּ אֶת־הַתּוֹרָה / וְהִכְנִיסָ֫נוּ לְאֶ֫רֶץ יִשְׂרָאֵל
(האיטלקים מוסיפין: וּבָנָה לָ֫נוּ אֶת־בֵּית הַמִּקְדָּשׁ) / וּבָנָה לָ֫נוּ אֶת־בֵּית הַבְּחִירָה
לְכַפֵּר עַל כָּל־עֲוֹנוֹתֵ֫ינוּ.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל (במנהגים מאוחרים מוסיפין: הָיָה) אוֹמֵר: כֹּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְבָרִים אֵ֫לּוּ בַּפֶּ֫סַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵ֫לּוּ הֵן: פֶּ֫סַח, מַצָּה, וּמָרוֹר.
פֶּ֫סַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵ֫ינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, עַל־שׁוּם מָה?

(ואם אוכלין קרבן פסח, אומרין: פֶּ֫סַח זֶה שֶׁאָ֫נוּ אוֹכְלִים עַל־שׁוּם מָה?)

עַל־שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל־בָּתֵּי אֲבוֹתֵ֫ינוּ בְּמִצְרַ֫יִם, שֶׁנֶּאֱמַר:

וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַיהו֗ה אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַ֠ח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנָגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃ (שמות יב:כז)

מַצָּה זוֹ שֶׁאָ֫נוּ אוֹכְלִים עַל־שׁוּם מָה? עַל־שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁלַּאֲבוֹתֵ֫ינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶ֫לֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ ־ בָּרוּךְ ־ הוּא וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר:

וַיֹּאפ֨וּ אֶת־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃ (שמות יב:לט)

מָרוֹר זֶה שֶׁאָ֫נוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרֲרוּ הַמִּצְרִים אֶת־חַיֵּי אֲבוֹתֵ֫ינוּ בְּמִצְרַ֫יִם, שֶׁנֶּאֱמַר:

וַיְמָרֲר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֨מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכָל־עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה אֵ֚ת כָּל־עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר־עָבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ׃ (שמות א:יג)

פיוט שאומרים אותו בבבל ובכורדיסטאן וכמה קהילות אחרות במזרח, חתום “אהרן כהן” בראשי הטורים. (והוא נמצא כבר בדפוס מחזור ארם-צובה משנת רפ”ז [1527], אבל לא כחלק מן ההגדה, אלא כסתם פזמון לחג הפסח.)
אֱמוּנִים עִרְכוּ שֶׁ֫בַח
לָאֵל, וְטִבְחוּ טֶ֫בַח,
וַאֲמַרְתֶּם זֶ֫בַח
פֶּ֫סַח הוּא לַיהוה.
הָרִ֫ימוּ קוֹל שִׁירִים,
שִׂמְחוּ בְלֵיל שִׁמּוּרִים,
עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים
אִכְלוּ וּשְׁתוּ יֵינָי. וַאֲמַרְתֶּם זֶ֫בַח פֶּ֫סַח הוּא לַיהוה.
רִאשוֹן לְכָל־רִאשׁוֹנִים
עַל־יַד צִיר אֱמוּנִים,
מִיַּד כָּל־מְעַנִּים
הִצִּיל כָּל־הֲמוֹנָי. וַאֲמַרְתֶּם זֶ֫בַח פֶּ֫סַח הוּא לַיהוה.
נִסֵּי אֵל זָכַ֫רְתִּי
וַחֲסָדָיו סִפַּ֫רְתִּי,
עַתָּה יָדַ֫עְתִּי
כִּי גָדוֹל יהוה. וַאֲמַרְתֶּם זֶ֫בַח פֶּ֫סַח הוּא לַיהוה.
כְּכֹכְבֵי הַשָּׁמַ֫יִם
מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַ֫יִם
צְאוּ מִמִּצְרַ֫יִם
כָּל־צִבְאוֹת יהוה. וַאֲמַרְתֶּם זֶ֫בַח פֶּ֫סַח הוּא לַיהוה.
הִנְחִיל תּוֹרָתוֹ
לְעַמּוֹ וַעֲדָתוֹ
שׁוֹמְרֵי מִצְוָתוֹ
עַם נוֹשַׁע בַּיהוה. וַאֲמַרְתֶּם זֶ֫בַח פֶּ֫סַח הוּא לַיהוה.
נִפְלָאִים מַעֲשֶׂ֫יךָ
וַעֲצוּמִים נִסֶּ֫יךָ
יֹאמְרוּ כָּל־חוֹסֶ֫יךָ
טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהוה. וַאֲמַרְתֶּם זֶ֫בַח פֶּ֫סַח הוּא לַיהוה.
בְּכָל־דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת (נוסח הרמב”ם: לְהַרְאוֹת) אֶת־עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַ֫יִם, שֶׁנֶּאֱמַר:

וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יהוה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃ (שמות יג:ח)

לֹא אֶת־אֲבוֹתֵ֫ינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֶ֫לָּא אַף אוֹתָ֫נוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר:

וְאוֹתָ֖נוּ הוֹצִ֣יא מִשָּׁ֑ם לְמַ֨עַן֙ הָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ לָ֤תֶת לָ֨נוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֵֽינוּ׃ (דברים ו:כג)

לְפִיכָךְ אֲנַ֫חְנוּ חַיָּבִים
לְהוֹדוֹת
לְהַלֵּל
לְשַׁבֵּ֫חַ
לְפָאֵר
לְרוֹמֵם
לְהַדֵּר
לְבָרֵךְ
לְעַלֵּה
וּלְקַלֵּס
לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵ֫ינוּ וְלָ֫נוּ אֶת־כָּל־הַנִּסִּים הָאֵלּוּ:
הוֹצִיאָ֫נוּ
(במנהג ארצות יון [“רומניא”] הוסיפו: מִפֶּ֫רֶךְ לְחֹ֫פֶשׁ / מִלַּ֫חַץ לְנֹ֫פֶשׁ)
מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת
מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה
וּמֵאֵ֫בֶל לְיוֹם טוֹב
וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל
וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה
וְנֹאמַר לְפָנָיו (מקצת האשכנזים, ובפרט בימות האחרונים, מוסיפים: שִׁירָה חֲדָשָׁה) הַלֲלוּיָהּ.

הַ֥לֲלוּ יָ֨הּ ׀
הַ֭לֲל֖וּ עַבְדֵ֣י יהו֑ה הַֽ֝לֲל֗וּ אֶת־שֵׁ֥ם יהוֽה׃
יְהִ֤י שֵׁ֣ם יהו֣ה מְבֹרָ֑ךְ מֵ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם׃
מִמִּזְרַח־שֶׁ֥מֶשׁ עַד־מְבוֹא֑וֹ מְ֝הֻלָּ֗ל שֵׁ֣ם יהוֽה׃
רָ֖ם עַל־כָּל־גּוֹיִ֥ם ׀ יהו֑ה עַ֖ל הַשָּׁמַ֣יִם כְּבוֹדֽוֹ׃
מִ֭י כַּֽיהו֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ הַֽמַּגְבִּיהִ֥י לָשָֽׁבֶת׃
הַֽמַּשְׁפִּילִ֥י לִרְא֑וֹת בַּשָּׁמַ֥יִם וּבָאָֽרֶץ׃
מְקִ֥ימִ֣י מֵעָפָ֣ר דָּ֑ל מֵ֝אַשְׁפֹּ֗ת יָרִ֥ים אֶבְיֽוֹן׃
לְהוֹשִׁיבִ֥י עִם־נְדִיבִ֑ים עִ֗֝ם נְדִיבֵ֥י עַמּֽוֹ׃
מֽוֹשִׁיבִ֨י ׀ עֲקֶ֬רֶת הַבַּ֗יִת אֵֽם־הַבָּנִ֥ים שְׂמֵחָ֗ה
הַֽלֲלוּ־יָֽהּ׃
בְּצֵ֣את יִ֭שְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם בֵּ֥ית יַ֝עֲקֹ֗ב מֵעַ֥ם לֹעֵֽז׃
הָיְתָ֣ה יְהוּדָ֣ה לְקָדְשׁ֑וֹ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל מַמְשְׁלוֹתָֽיו׃
הַיָּ֣ם רָ֭אָ֖ה וַיָּנֹ֑ס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן יִסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר׃
הֶֽ֭הָרִ֖ים רָקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן׃
מַה־לְּךָ֣ הַ֭יָּם כִּ֣י תָנ֑וּס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן תִּסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר׃
הֶֽ֭הָרִ֖ים תִּרְקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן׃
מִלִּפְנֵ֣י אָ֭ד֖וֹן ח֣וּלִי אָ֑רֶץ מִ֝לִּפְנֵ֗י אֱל֣וֹהַּ יַֽעֲקֹֽב׃
הַהֹפְכִ֣י הַצּ֣וּר אֲגַם־מָ֑יִם חַ֝לָּמִ֗ישׁ לְמַעְיְנוֹ־מָֽיִם׃
התימנים ומקצת עדות הספרדים אומרים את ההרחבה “אתה גאלת” שבתוך ברכת הגאולה, והיא מוזכרת (כתוספת) כבר בסידור רס”ג.

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר גְּאָלָ֫נוּ וְגָאַל אֶת־אֲבוֹתֵ֫ינוּ מִמִּצְרַ֫יִם, וְהִגִּיעָ֫נוּ הַלַּ֫יְלָה הַזֶּה לֶאֱכֹל בּוֹ (כשאוכלין קרבן פסח: פֶּ֫סַח) מַצָּה וּמָרוֹר.

אַתָּה גָאַ֫לְתָּ אֶת־אֲבוֹתֵ֫ינוּ מִמִּצְרַ֫יִם
בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְר֫וֹעַ נְטוּיָה.
בִּהְיוֹת אֲבוֹתֵ֫ינוּ בְּתוֹךְ מִצְרַ֫יִם
הָיוּ מְעֻנִּים תַּ֫חַת יַד־פַּרְעֹה.
גַּם־שָׁם רָבוּ כַּעֲפַר הָאָ֫רֶץ
וּכְאַרְזֵי הַלְּבָנוֹן גָּבְהוּ בְקוֹמָה.
דִּבֶּר פַּרְעֹה לִמְחוֹת אֶת־שְׁמָם
וּלְהַאֲבִיד זִכְרָם מִקֶּ֫רֶב תֵּבֵל.
הוּא וְעַמּוֹ בְּעֵצָה הָיוּ
וַיִּתְחַכְּמוּ סוֹד עַל־זֶ֫רַע יִשְׂרָאֵל.
וַיְמָרֲרוּ אֶת־חַיֵּיהֶם בְּפֶ֫רֶךְ
וּבְתַשְׁנִיק גָּדוֹל קָצְרָה רוּחָם.
זֶ֫רַע יְשֻׁרוּן אֲנָחָה לָבָשׁ
כִּי יַד־אוֹיֵב גָּבְרָה עֲלֵיהֶם.
חַי וְקַיָּם שָׁמַע קוֹלָם
מֶ֫לֶךְ הַמְּלָכִים הֶאֱזִין לָהֶם.
טוֹב וְיָשָׁר גִּדֵּל מֵהֶם
מֹשֶׁה יָדִיד בֶּחָזוֹן הָשְׁלַח.
יַ֫חַד הֶרְאָם בְּאוֹתוֹת שַׁדַּי
וּבְמִינֵי נְגָעִים שֶׁנִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי־חָם.
כָּל־בְּכוֹרֵיהֶם לַטֶּ֫בַח מָסָר
רֵאשִׁית בִּטְנָם לְדֶ֫בֶר גָּדוֹל.
לָכֵן נָפְלָה צְעָקָה בְּמִצְרָ֫יִם
בְּכִי וּמִסְפֵּד בְּכָל־חוּצוֹתֶ֫יהָ
מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת יָצְאוּ יְדִידִים
וְאֵין כּוֹשֵׁל בְּמִסְפַּר שְׁבָטִים.
נִהֲגָם בְּטוּבוֹ צוּר עוֹלָמִים
וַיַּגִּיעֵם לְיַם־סוּף בְּרַחֲמִים רַבִּים.
סָגַר הַיָּם בַּהֲמוֹן גַּלָּיו
שׂוֹנֵא רָדַף בַּהֲמוֹן חֵילוֹ.
עֵינֵיהֶם נָשְׂאוּ לַמָּרוֹם
לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מֵאֲבִיר יַעֲקֹב.
פִּיהֶם פָּתְחוּ גְאוּלֵי יהוה
וְשִׁבְּחוּ לְמַלְכָּם עַל־רֹב נִפְלְאוֹתָיו.
צָהַל רִכְבּוֹ בְּאוֹיְבֵי עַמּוֹ
לְהַשְׁלִיךְ שׂוֹנְאָיו אֶל־תּוֹךְ מְצוּלָה.
קָרַע יהוה אֶת־מֵי הַיָּם
וְקִיֵּם שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע לַאֲבוֹתֵ֫ינוּ.
רָאוּ יְדִידִים בְּפִגְרֵי שׂוֹנְאֵיהֶם
שֶׁהֵם מֻטָּלִים עַל־שְׂפַת הַיָּם.
שִׁירָה וְזִמְרָה וְדִבְרֵי הַלֵּל
אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי קוֹנוֹ.
תְּהִלָּה וְתִפְאֶ֫רֶת וְדִבְרֵי תִשְׁבָּחוֹת
אָמְרוּ פְדוּיִים לִפְנֵי גוֹאֲלָם.
כֵּן יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵ֫ינוּ יַגִּיעֵ֫נוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵ֫נוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶ֫ךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶ֫ךָ. וְנֹאכַל שָׁם* מִן־הַזְּבָחִים** וּמִן־הַפְּסָחִים אֲשֶׁר יַגִּ֫יעַ דָּמָם עַל־קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן, וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָשׁ עַל־גְּאֻלָּתֵ֫נוּ וְעַל־פְּדוּת נַפְשֵׁ֫נוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יהוה גָּאַל (נוסח תימן: גּוֹאֵל) יִשְׂרָאֵל.
הרא”ש והמחבר (בשולחן-ערוך) כתבו שלא לברך על הכוס השני, וכן נהגו הספרדים. אבל באשכנז ובאיטליה ובתימן מברכים, ע”פ הגאונים:

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְֿרִי הַגָּ֫פֶן.

ושותין את הכוס

Leave a Reply. (All comments are shared with a Creative Commons Attribution-ShareAlike license unless another Open Content license is indicated.)


בסיעתא דארעא