בסיעתא דשמיא

פסח | The Pesaḥ Seder: Qiddush to Yaḥatz by Gabriel Wasserman

Download Seder Pesaḥ: Part 1, Part 2, Part 3


לפני קידוש, שרים את סימני הסדר, המיוחסים לר’ שמואל מפלייזא (מבעלי התוספות):

קַדֵּשׁ וּרְחַץ / כַּרְפַּס יַ֫חַץ
מַגִּיד רַחְצָה / מוֹצִיא מַצָּה.
מָרוֹר כּוֹרֵךְ / שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ
צָפוּן בָּרֵךְ / הַלֵּל נִרְצָה.


קידוש
מוזגין יין בכוסות, וכל אחד מגביה את כוסו, ובעל הבית מוציא את כולם בברכות הקידוש.

יש אומרים הנוסח הפשוט שנמצא כאן, ויש (התימנים במיוחד, אבל גם כמה מעדות הספרדים שבמזרח ובג’רבא) אומרים הנוסח המורחב, למטה.

נוסח הפשוט

בליל שבת מתחילין “יום הששי, ויכלו”:

(יוֹם הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם׃ וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת:)

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְֿרִי הַגָּ֫פֶן.

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּ֫נוּ מִכָּל־עָם וְרוֹמֲמָ֫נוּ מִכָּל־לָשׁוֹן וְקִדְּשָׁ֫נוּ בְּמִצְוֺתָיו. וַתִּ֫תֶּן לָ֫נוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ בְּאַהֲבָה (שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וּ)מֹעֲדִים לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן, אֶת־יוֹם (הַשַּׁבָּת הַזֶּה וְאֶת-יוֹם) חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה זְמַן חֵרוּתֵ֫נוּ, (בְּאַהֲבָה) מִקְרָא קֹ֫דֶשׁ, זֵ֫כֶר לִיצִיאַת מִצְרָ֫יִם. כִּי בָ֫נוּ בָחַ֫רְתָּ וְאוֹתָ֫נוּ קִדַּ֫שְׁתָּ מִכָּל־הָעַמִּים, (וְשַׁבָּת) וּמֹעֲדֵי קָדְשְׁךָ (בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן) בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּ֫נוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יהוה מְקַדֵּשׁ (הַשַּׁבָּת וְ)יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.

במוצאי שבת מוסיפין כאן ברכות נר והבדלה, ובשאר לילות ממשיכין בברכת שהחיינו, למטה.

לפי ר’ גרשם מאור הגולה, מברכין כאן בא”י אמ”ה בורא מיני בשמים, ומריחין בבשמים. אבל לפי רש”י, אין לעשות כן במוצ”ש שחל להיות ביו”ט. ונהגו העולם כרש”י.

(בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ.

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹ֫דֶשׁ לְחֹל, בֵּין אוֹר לְח֫שֶׁךְ, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁ֫שֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם־טוֹב הִבְדַּ֫לְתָּ, וְאֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁ֫שֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּ֫שְׁתָּ. הִבְדַּ֫לְתָּ וְקִדַּ֫שְׁתָּ אֶת־עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתָךְ. בָּרוּךְ אַתָּה יהוה הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹ֫דֶשׁ לְקֹ֫דֶשׁ.)

(נהגו באשכנז המערבית לומר ברכת “שהחיינו” בניגון “אדיר הוא”)

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם
שֶׁהֶחֱיָ֫נוּ וְקִיְּמָ֫נוּ וְהִגִּיעָ֫נוּ לַזְּמָן הַזֶּה.

ושותין את הכוס הראשון בהסיבה.
הקידוש המורחב

שאומרים אותו התימנים ומקצת עדות הספרדים בליל הסדר, והוא מוזכר כבר בסידור רס”ג כהרחבה לליל הסדר. ובמנהג ארם-צובה העתיק, היו אומרים אותו בכל ליל יום טוב.
בערב שבת מתחילין “יום הששי, ויכלו”

(יוֹם הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם׃ וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת:)

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְֿרִי הַגָּ֫פֶן.*

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁ֫נוּ מִכָּל־עָם, וְרוֹמֲמָ֫נוּ מִכָּל־לָשׁוֹן, בָּחַר בָּ֫נוּ וַיְגַדְּלֵ֫נוּ, רָצָה בָ֫נוּ וַיְפָאֲרֵ֫נוּ.

תְּרוּמָה הִבְדִּילָ֫נוּ מִכָּל־גּוֹי
אֶ֫רֶץ חֶמְדָּה הִנְחִיל אוֹתָ֫נוּ,
קִדֵּשׁ אֶת־שְׁמוֹ בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ
בִּגְלַל אָבוֹת שֶׁעָשׂוּ רְצוֹנוֹ.
גְּבוּרוֹת רַבּוֹת עָשָׂה לַמַּעֲנֵ֫הוּ
וְאֵין חֵ֫קֶר לְנִפְלְאוֹתָיו.
עֲדַת קְדוֹשִׁים אוֹתָ֫נוּ קָרָא
כֶּ֫רֶם חֶמְדָּה נֶ֫טַע שַׁעֲשׁוּעִים.
וַיִּקְרָאֵם סְגֻלָּה לִשְׁמוֹ
רֵאשִׁית לְקָחָם מִכָּל־גּוֹיֵי הָאֲרָצוֹת
שֶׁהֵם מְשׁוּלִים כִּצְבָא מָרוֹם
וּמְכוֹנָנִים כְּכוֹכְבֵי הָרָקִיעַ
וַיִּהְיוּ עֶלְיוֹנִים בְּקֶ֫רֶב תֵּבֵל
וְנִכְבָּדִים עַל כָּל־הָאֻמּוֹת
זִיו פְּנֵיהֶם כְּזִיו הַשֶּׁ֫מֶשׁ
וּמַרְאֵה דְמוּתָם כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת
לָהֶם יִרְאוּ מְלָכִים וְקָ֫מוּ
שָׂרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ
לְמַ֫עַן יהוה אֲשֶׁר נֶאֱמָן
קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי־בָם בָּחַר
כָּל־רוֹאֵיהֶ֫ם יַכִּירוּם
כִּי הֵם זֶ֫רַע בֵּרַךְ יהוה.
וַיְקַדְּשֵׁ֫נוּ קְדֻשַּׁת עוֹלָם
וּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל עָלֵ֫ינוּ קָרָא
אוֹתָ֫נוּ קָרָא עֵדָה לִשְׁמוֹ
סְגֻלָּה וְנַחֲלָה מִימוֹת עוֹלָם
וַיְקָרְבֵ֫נוּ לִפְנֵי הַר סִינַי
וַיַּגִּישֵׁ֫נוּ לִפְנֵי חוֹרֵב
וַיּוֹרִישֵׁ֫נוּ דִּבְרֵי חַיִּים
כְּתוּבִים בְּאֶצְבַּ֫ע הֲדָרוֹ
וַיַּ֫עַשׂ לָ֫נוּ נִסִּים וּגְבוּרוֹת
וַיִּפְרְקֵ֫נוּ מִצָּרֵ֫ינוּ
וַיִּגְאָלֵ֫נוּ מִכַּף אוֹיֵב
וַיּוֹשִׁיעֵ֫נוּ מִיַּד שׂוֹנֵא
וַתִּ֫תֶּן לָ֫נוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ בְּאַהֲבָה (שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וּ)מֹעֲדִים לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן, אֶת־יוֹם (הַשַּׁבָּת הַזֶּה וְאֶת-יוֹם) חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה, זְמַן חֵרוּתֵ֫נוּ, (בְּאַהֲבָה) מִקְרָא קֹ֫דֶשׁ, זֵ֫כֶר לִיצִיאַת מִצְרָ֫יִם.
וַיִּבְחַר בּוֹ בַּיּוֹם הַזֶּה מִכָּל־הַיָּמִים
וְרָצָה בוֹ וַיְקַדְּשֵׁ֫הוּ מִכָּל־הַזְּמַנִּים
לִהְיוֹת מְהַלֲלִים בּוֹ עַל־פִּלְאֵי מַעֲשָׂיו
וְלִהְיוֹת מַזְכִּירִים אוֹתוֹ בְּכָל־שָׁנָה וְשָׁנָה
לְהוֹדִ֫יעַ כִּי בוֹ הוֹצִיא יהוה אֶת־עֲבָדָיו מִמִּצְרַ֫יִם
מִכּוּר הַבַּרְזֶל אוֹתָ֫נוּ מִלֵּט
לְהוֹדִ֫יעַ כִּי בוֹ קִבְּלוּ אֶת־מַלְכוּתוֹ לְעָבְדוֹ
בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבְנֶ֫פֶשׁ חֲפֵצָה
לְהוֹדִ֫יעַ כִּי בוֹ עָשָׂה גְבוּרוֹת לְאוֹהֲבָיו
וְנִפְלָאוֹת רַבּוֹת לִבְנֵי יְדִידָיו
לְהוֹדִ֫יעַ כִּי בָ֫נוּ בָחַ֫רְתָּ וְאוֹתָ֫נוּ קִדַּ֫שְׁתָּ מִכָּל־הָעַמִּים, (וְשַׁבָּת) וּמֹעֲדֵי קָדְשְׁךָ (בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן) בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּ֫נוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יהוה מְקַדֵּשׁ (הַשַּׁבָּת וְ)יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.
במוצאי שבת מוסיפין כאן ברכות נר והבדלה, ובשאר לילות ממשיכין בברכת שהחיינו, למטה.

(בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ.

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹ֫דֶשׁ לְחֹל, בֵּין אוֹר לְח֫שֶׁךְ, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁ֫שֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם־טוֹב הִבְדַּ֫לְתָּ, וְאֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁ֫שֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּ֫שְׁתָּ. הִבְדַּ֫לְתָּ וְקִדַּ֫שְׁתָּ אֶת־עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתָךְ. בָּרוּךְ אַתָּה יהוה הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹ֫דֶשׁ לְקֹ֫דֶשׁ.)

(נהגו באשכנז המערבית לומר ברכת “שהחיינו” בניגון “אדיר הוא”)
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָ֫נוּ וְקִיְּמָ֫נוּ וְהִגִּיעָ֫נוּ לַזְּמָן הַזֶּה.
במנהג ארץ־ישראל הקדמון, ואולי אף בבבל, בירכו כאן (או לאחר הברכה על אכילת מצה) בא”י אמ”ה שעשה נסים לאבותינו בזמן הזה, כמו שמברכין בחנוכה ובפורים. אבל גאוני בבל וראשוני אירופה התנגדו לאמירת הברכה בלילי פסחים, ונתנו לזה כמה טעמים, ונתעלם המנהג לגמרי.
ושותין את הכוס הראשון בהסיבה.
מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה שלש מצות (ולשיטת הרמב”ם רק שתי מצות), ומרור, וחרוסת, וכרפס או ירק אחר שאינו מרור, וחומץ (או זמית, דהיינו מי-מלח), ושני תבשילין (אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה). וכאשר יש קרבן פסח, מביאין לפניו גופו של פסח.
ונוטלין ידיהם לצורך טיבול ראשון.

הגר”א, כדרכו בקודש, פסק לברך על נטילה זו, בליל הסדר ובכל השנה, כדרך רוב הראשונים. וכן מנהג התימנים עד ימינו, על פי הרמב”ם.

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁ֫נוּ בְּמִצְוֺתָיו וְצִוָּ֫נוּ עַל־נְטִילַת יָדָ֫יִם.


ולוקחים ירק שאינו כשר למרור.

ומטבילין את הירק.

ומברכים:
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְֿרִי הָאֲדָמָה.
ואוכלים.

על חתיכת דג מברכים:
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִֿדְבָרוֹ. ואוכלים.
ועל פרי מפירות העץ ומברכים:
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְֿרִי הָעֵץ. ואוכלים.

איתא בהגדת “באר מים” (עם פירוש מאת הרב יוסף משה בר אלקנה מזלאזיץ, שנפטר בשנת תקע”ה [1815], ונדפס על ידי בנו יוסף אלקנה בשנת תקע”ח [1817]), לפני פיסקת “הא לחמא עניא”:
יש לומר מאמר זה מהזוהר פרשת בא קודם ההגדה.
ומאז נדפס המאמר בהרבה הגדות, הן מעדות אשכנז והן מעדות ספרד. והנה הוא מן הרעיא מהימנא, פרשת בא (ספר הזוהר כרך ב דף מ:-מא:):
פִּקּוּדָא בָּתַר דָּא לְסַפֵּר בִּשְׁבָחָא דִיצִיאַת מִצְרַ֫ים, דְּאִיהוּ חִיּוּבָא עַל בַּר־נָשׁ לְאִשְׁתַּעֵי בְּהַאי שְׁבָחָא לְעָלְמִין. הָ֫כִי אוֹקִימְנָא: כֹּל בַּר־נָשׁ דְּאִשְׁתַּעֵי בִּיצִיאַת מִצְרַ֫יִם וּבְהַהוּא סִפּוּר חָדֵי בְּחֶדְוָה, זְמִין אִיהוּ לְמֶחֱדֵי בִּשְׁכִינְתָא לְעָלְמָא דְאָתֵי, דְּהוּא חֲדוּ מִכֹּלָּא, דְּהַאי אִיהוּ בַּר־נָשׁ דְּחָדֵי בְּמָרֵיהּ, וְקֻדְשָׁא־בְרִיךְ־הוּא חָדֵי בְּהַהוּא סִפּוּר. בֵּיהּ שָׁעֲתָא כָּנֵישׁ קֻדְשָׁא־בְרִיךְ־הוּא לְכָל־פָּמַלְיָא דִילֵיהּ וְאָמַר לוֹן: זִ֫ילוּ וּשְׁמַ֫עוּ סִפּוּרָא דִשְׁבָחָא דִילִי, דְּקָא מִשְׁתַּעוּ בָּנַי וְחָדַן בְּפֻרְקָנִי. כְּדֵין כֻּלְּהוּ מִתְכַּנְּשִׁין וְאָתַ֫יִן וּמִתְחַבְּרִין בַּהֲדַ֫יְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְשָׁמְעוּ סִפּוּרָא דִשְׁבָחָא דְּקָא חָדַן בְּחֶדְוָא דְפֻרְקָנָא דְמָרֵיהוֹן. כְּדֵין אָתַ֫יִן וְאוֹדַן לֵיהּ לְקֻדְשָׁא־בְרִיךְ־הוּא עַל כָּל־אִנּוּן נִסִּין וּגְבוּרָן, וְאוֹדַן לֵיהּ עַל עַמָּא קַדִּישָׁא דְּאִית לֵיהּ בְּאַרְעָא, דְּחָדַן בְּחֶדְוָה דְפֻרְקָנָא דְמָרֵיהוֹן. כְּדֵין אִתּוֹסַף לֵיהּ חֵילָא וּגְבוּרְתָא לְעֵ֫לָּא. וְיִשְׂרָאֵל בְּהַהוּא סִפּוּרָא יָהֲבֵי חֵילָא לְמָרֵיהוֹן כְּמַלְכָּא דְּאִתּוֹסַף חֵילָא וּגְבוּרְתָא כַּד מְשַׁבְּחִין גְּבוּרְתֵיהּ וְאוֹדַן לֵיהּ, וְכֻלְּהוּ דָּחֲלִין מִקַּמֵּיהּ, וְאִסְתַּלַּק יְקָרֵיהּ עַל־כֻּלְּהוּ. וּבְגִין כָּךְ אִית לְשַׁבָּחָא וּלְאִשְׁתַּעֵי בְּסִפּוּר דָּא כְּמָה דְּאִתְּמַר, כְּגַוְנָא דָא חוֹבָה אִיהוּ עַל בַּר־נָשׁ לְאִשְׁתַּעֵי תְּדִיר קַמֵּי קֻדְשָׁא־בְרִיךְ־הוּא וּלְפַרְסוֹמֵי נִסָּא בְּכָל־אִנּוּן נִסִּין דַּעֲבַד.
וְאִי תֵימָא אַמַּאי אִיהוּ חוֹבְתָא, וְהָא קֻדְשָׁא־בְרִיךְ־הוּא יָדַע כֹּלָּא, כָּל־מָה דַהֲוָה וְיֶהֱוֵי לְבָתַר דְּנָא, אַמַּאי פִּרְסוּמָא דָא קַמֵּיהּ עַל מָה דְאִיהוּ עֲבַד וְאִיהוּ יָדַע? אֶ֫לָּא וַדַּאי אִצְטְרִיךְ בַּר־נָשׁ לְפַרְסוֹמֵי נִסָּא וּלְאִשְׁתַּעֵי קַמֵּיהּ בְּכָל־מָה דְאִיהוּ עֲבַד, בְּגִין דְּאִנּוּן מִלִּין סָלְקִין וְכָל־פָּמַלְיָא דִלְעֵ֫לָּא מִתְכַּנְּשִׁין וְחָמַן לוֹן וְאוֹדַן כֻּלְּהוּ לְקֻדְשָׁא־בְרִיךְ־הוּא, וְאִסְתַּלַּק יְקָרֵיהּ עֲלַ֫יְהוּ, עֵ֫לָּא וְתַתָּא. בָּרוּךְ יהוה לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.
ויקח מצה האמצעית ויבצענה לשתים, ויתן חציה לאחד מהמסובין לשמרה לאפיקומן*, ונותנין אותה תחת המפה. (ולפי כתבי יד של מחזור רומא (כגון פריס 609 ופרמא-פלטינה 2736 מן המאה הי”ד, ופרמא-פלטינה 1899, ממאה הט”ו), “קורא שֵם אפיקומן”.) וחציה השני ישים בין שתי השלמות. ]והרמב”ם ז”ל פסק שלא לבצוע את המצה עד ממש לפני ברכת “המוציא”, אחרי שתיית הכוס השני, וכן נוהגין התימנים עד ימינו.[

Leave a Reply. (All comments are shared with a Creative Commons Attribution-ShareAlike license unless another Open Content license is indicated.)


בסיעתא דארעא