הגדה לסדר פסח | The Pesaḥ Seder, by Gabriel Wasserman

Hebrew (source) Contribute a translation

סדר בדיקת החמץ


אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. והבודק צריך שיברך:‏

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁ֫נוּ בְּמִצְוֺתָיו, וְצִוָּ֫נוּ עַל־בִּעוּר חָמֵץ.‏


ומיד אחר הבדיקה יבטל לכל חמצו שלא מצא, ויאמר:
כָּל־חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְּאִיכָּא בִרְשׁוּתִי, דְּלָא חֲמִתֵּיהּ, וּדְלָא בִעַרְתֵּיהּ, וּדְלָא יָדַ֫עְנָא לֵיהּ, לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי הֶפְקֵר כְּעַפְרָא דְאַרְעָא.‏

“בִּעַרְתֵּיהּ” … “לִבָּטֵל”: כן הוא הגירסא בכל הספרים. ותימה, דעל פי דקדוק לשון ארמית, היינו מצפים לצורות “בַּעֲרִתֵּיהּ” ו”לִבְטֵל”, וכן הגיה היידנהיים. ומסתמא הושפעו הצורות המקובלות מלשון הקודש.‏


מי שאינו מבין ארמית יאמר בלשון הקודש:‏

כָּל־שְׂאוֹר וְחָמֵץ שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתִי, שֶׁלֹּא רְאִיתִיו וְשֶׁלֹּא בִעַרְתִּיו וְשֶׁלֹּא יָדַ֫עְתִּי מִמֶּ֫נּוּ, יְהֵא בָטֵל וְהֶפְקֵר כַּעֲפַר הָאָ֫רֶץ.‏

One who does not understand either Aramaic or Hebrew should declare in English:

Any sourdough or leaven which is in my possession, which I have neither seen nor destroyed, nor do I know about it – may it be considered nullified, and ownerless like the dust of the earth.


כתב החיד”א בספרו “עבודת הקודש” (חלק “מורה אצבע”, אות ר”ב) שאחר הבדיקה יאמר תפילה זו:‏

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶ֫יךָ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵ֫ינוּ שֶׁתְּזַכֵּ֫נוּ לְפַשְׁפֵּשׁ בְּנִגְעֵי בָתֵּי הַנֶּ֫פֶשׁ אֲשֶׁר נוֹאַ֫לְנוּ בַּעֲצַת הַיֵּ֫צֶר הָרָע, וּתְזַכֵּ֫נוּ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה. וְאַתָּה בְּרַחֲמֶ֫יךָ תְּסַיְּעֵ֫נוּ וְתַעְזְרֵ֫נוּ עַל־דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶ֫ךָ, וְתַצִּילֵ֫נוּ מֵאִסּוּר חָמֵץ, אֲפִלּוּ מִכָּל־שֶׁהוּא, בְּשָׁנָה זוֹ וּבְכָל־שָׁנָה וְשָׁנָה, כֵּן יְהִי רָצוֹן.‏

סדר שריפת החמץ


ביום י”ד ניסן, בתחלת שעת שש, שורפין את החמץ.‏

ולאחר שריפת החמץ, יבטל את כל החמץ הנשאר, ויאמר:‏

כָּל־חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְּאִיכָּא בִרְשׁוּתִי דַּחֲמִתֵּהּ וּדְלָא חֲמִתֵּהּ (דַּחֲזִתֵּהּ וּדְלָא חֲזִתֵּהּ), דְּבִעַרְתֵּהּ וּדְלָא בִעַרְתֵּהּ, דְּיָדַ֫עְנָא לֵיהּ וּדְלָא יָדַ֫עְנָא לֵיהּ, לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי הֶפְקֵר כְּעַפְרָא דְאַרְעָא.‏


מי שאינו מבין ארמית יאמר בלשון הקודש:‏

כָּל־שְׂאוֹר וְחָמֵץ שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתִי, שֶׁרְאִיתִיו וְשֶׁלֹּא רְאִיתִיו, שֶׁבִּעַרְתִּיו וְשֶׁלֹּא בִעַרְתִּיו, שֶׁיָּדַ֫עְתִּי מִמֶּ֫נּוּ וְשֶׁלֹּא יָדַ֫עְתִּי מִמֶּ֫נּוּ, יְהֵא בָטֵל וְהֶפְקֵר כַּעֲפַר הָאָ֫רֶץ.‏

One who does not understand either Aramaic or Hebrew should declare in English:

Any sourdough or leaven which is in my possession, which I have either seen or not seen, which I have destroyed or nor destroyed, and whether I know about it or do not know about it – may it be considered nullified, and ownerless like the dust of the earth.


כתב החיד”א בספרו “עבודת הקודש” (חלק “מורה אצבע”, אות ר”ב) שאחר הבדיקה יאמר תפילה זו:‏

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶ֫יךָ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵ֫ינוּ שֶׁתְּרַחֵם עָלֵ֫ינוּ וְתַצִּילֵ֫נוּ מֵאִסּוּר חָמֵץ, אֲפִלּוּ מִכָּל־שֶׁהוּא, לָ֫נוּ וּלְכָל־בְּנֵי בֵיתֵ֫נוּ וּלְכָל־יִשְׂרָאֵל, בְּשָׁנָה זוֹ וּבְכָל־שָׁנָה וְשָׁנָה, כָּל־יְמֵי חַיֵּ֫ינוּ. וּכְשֵׁם שִׁבִּעַ֫רְנוּ הֶחָמֵץ מִבָּתֵּ֫ינוּ וּשְׂרַפְנ֫וּהוּ, כָּךְ תְּזַכֵּ֫נוּ לְבַעֵר הַיֵּ֫צֶר הָרָע מִקִּרְבֵּ֫נוּ תָּמִיד כָּל־יְמֵי חַיֵּ֫ינוּ, וּתְזַכֵּ֫נוּ לִדָּבֵק בְּיֵ֫צֶר הַטּוֹב וּבְתוֹרָתְךָ וְיִרְאָתְךָ וְאַהֲבָתְךָ תָּמִיד, אָ֫נוּ וְזַרְעֵ֫נוּ וְזֶ֫רַע זַרְעֵ֫נוּ, כֵּן יְהִי רָצוֹן.‏

סדר עירוב תשבילין


כשחל יום־טוב ביום ששי, מערבין עירובי־תשבילין, כדי להתיר הכנה מיום־טוב לשבת.‏

לוקח תבשיל בשיעור כביצה, וכזית פת (ונוהגין ליקח אף הפת בשיעור כביצה), ומברך:‏

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁ֫נוּ בְּמִצְוֺתָיו וְצִוָּ֫נוּ עַל־מִצְוַת עֵרוּב.‏


ומכריז:‏

בְּדֵין עֵרוּבָא יְהֵא שְׁרֵא לַ֫נָא לַאֲפוֹיֵי וּלְבַשּׁוֹלֵי וּלְאַטְמוֹנֵי וּלְאַדְלוֹקֵי שְׁרָגָא וּלְתַקָּנָא וּלְמִשְׁחַט וּלְמִעְבַּד כָּל־צָרְכַּ֫נָא מִיּוֹמָא טָבָא לְשַׁבְּתָא.‏


מי שאינו מבין ארמית יאמר בלשון הקודש:‏

בָּעֵרוּב הַזֶּה יְהֵא מֻתָּר לָ֫נוּ לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל וּלְהַטְמִין וּלְהַדְלִיק נֵר וּלְהָכִין וְלִשְׁחֹט וְלַעֲשׂוֹת כָּל־צָרְכֵּ֫נוּ מִיּוֹם־טוֹב לַשַּׁבָּת.‏

One who does not understand either Aramaic or Hebrew should declare in English:

Through this ‘eruv, it is permitted for us to bake, to cook, to warm food, to light lamps, to slaughter animals, to prepare, and to do anything we need, on the festival day, for Sabbath.

סדר אפיית המצות


פסקו הרבה גאונים וראשונים (ובתוכם רש”י בספר הפרדס) שמצת־מצוה לליל הסדר פסולה אלא אם כן נילושה ונאפית בי”ד ניסן אחר חצות, משום דמצה איתקשא לפסח, וזהו זמן הקרבת קרבן פסח. (עי’ טור או”ח סימן תנ”ח.) ואע”פ שפסק מרן שם בבית־יוסף דמצה שנעשית קודם לזמנה כשרה, מכל־מקום נהגו לאפות מצת־מצוה בערב־פסח אחר חצות, כדאיתא בשולחן ערוך.‏

והמפריש חלה מברך:‏

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁ֫נוּ בְּמִצְוֺתָיו וְצִוָּ֫נוּ לְהַפְרִישׁ חַלָּה (יש מוסיפין: מִן־הָעִסָּה). ‏

ומכריז: הֲרֵי זוֹ חַלָּה.

אמירת סדר הקרבת קרבן פסח


בערב הפסח אחר חצות, נוהגין לקרוא פסוקי קרבן הפסח אשר בשמות י”ב, ולומר תיאור הקרבת קרבן פסח. והיום נהוג לומר את התיאור שסידר היעב”ץ ז”ל. (אבל ישנם תיאורים אחרים, כי המנהג התחיל שנים רבות לפני זמנו של היעב”ץ; ויש נוהגין אף היום לומר אחד מן התיאורים האחרים.) ורבים בירושלים נוהגין לאמרו על־יד הכותל המערבי:‏

רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אַתָּה צִוִּיתָ֫נוּ לְהַקְרִיב קָרְבַּן הַפֶּ֫סַח בְּמוֹעֲדוֹ, בְּאַרְבָּעָה־עָשָׂר לַחֹ֫דֶשׁ הַזֶּה, וְלִהְיוֹת כֹּהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָם וּלְוִיִּם בְּדוּכָנָם וְיִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָם קוֹרִין אֶת־הַהַלֵּל. וְעַתָּה בַּעֲוֹנוֹתֵ֫ינוּ חָרֵב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבָטֵל קָרְבַּן הַפֶּ֫סַח. וְאֵין לָ֫נוּ לֹא כֹהֵן בַּעֲבוֹדָתוֹ וְלֹא לֵוִי בְּדוּכָנוֹ וְלֹא יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדוֹ, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵ֫ינוּ. לָכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶ֫יךָ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵ֫ינוּ, שֶׁיִּהְיֶה שִׂ֫יחַ שִׂפְתוֹתֵ֫ינוּ חָשׁוּב לְפָנֶ֫יךָ כְּאִלּוּ הִקְרַ֫בְנוּ אֶת־הַפֶּ֫סַח בְּמוֹעֲדוֹ וְעָמַ֫דְנוּ עַל־מַעֲמָדוֹ וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בְּשִׁיר וְהַלֵּל וְהוֹדוֹת לַיהוה. וְכוֹנֵן בֵּית מִקְדָּשְׁךָ עַל־מְכוֹנוֹ, וְנַקְרִיב לְפָנֶ֫יךָ אֶת־הַפֶּ֫סַח בְּמוֹעֲדוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַ֫בְתָּ עָלֵ֫ינוּ בְּתוֹרָתֶ֫ךָ עַל־יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּ֫ךָ כָּאָמוּר:‏


טוב לדקדק לקרוא את הפסוקים מתוך ספר תורה, או מתוך ספר שמות כשר הכתוב על קלף:‏

וַיֹּ֤אמֶר יהוה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃ הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃ דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃ וְאִם־יִמְעַ֣ט הַבַּ֮יִת֮ מִֽהְי֣וֹת מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אָכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל־הַשֶּֽׂה׃ שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ׃ וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃ וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם׃ וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃ אַל־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֨נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ׃ וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃ וְכָ֮כָה֮ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מָתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַֽיהוֽה׃


כָּךְ הָיְתָה עֲבוֹדַת קָרְבַּן פֶּ֫סַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן. אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ אֶ֫לָּא אַחַר תָּמִיד שֶׁלְּבֵין הָעַרְבַּ֫יִם, עֶ֫רֶב פֶּ֫סַח, בֵּין בְּחוֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. הָיָה הַתָּמִיד נִשְׁחָט בְּשֶׁ֫בַע וּמֶחֱצָה, וְקָרֵב בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה; וְאִם חָל עֶ֫רֶב פֶּ֫סַח לִהְיוֹת עֶ֫רֶב שַׁבָּת, הָיוּ שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה, וְקָרֵב בְּשֶׁ֫בַע וּמֶחֱצָה, וְהַפֶּ֫סַח אַחֲרָיו.‏

כָּל־אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה, כֹּל שֶׁיּוּכַל לְהַגִּ֫יעַ לִירוּשָׁלַ֫יִם בְּשָׁעַת שְׁחִיטַת הַפֶּ֫סַח, חַיָּב בְּקָרְבַּן פֶּ֫סַח. מְבִיאוֹ מִן־הַכְּבָשִׂים אוֹ מִן־ הָעִזִּים, זָכָר תָּמִים בֶּן־שָׁנָה, וְשׁוֹחֲטוֹ בְּכָל־מָקוֹם בָּעֲזָרָה, אַחַר גְּמַר עֲבוֹדַת תְּמִיד־הָעֶ֫רֶב וְאַחַר הֲטָבַת הַנֵּרוֹת. וְאֵין שׁוֹחֲטִין הַפֶּ֫סַח וְלֹא זוֹרְקִין הַדָּם וְלֹא מַקְטִירִין הַחֵ֫לֶב עַל הֶחָמֵץ.‏

הַשּׁוֹחֵט (אֲפִלּוּ זָר) וְקִבֵּל דָּמוֹ כֹּהֵן שֶׁבְּרֹאשׁ הַשּׁוּרָה בִּכְלֵי שָׁרֵת, וְנוֹתֵן לַחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ. כֹּהֵן הַקָּרוֹב אֵ֫צֶל הַמִּזְבֵּ֫חַ זוֹרְקוֹ זְרִיקָה אַחַת כְּנֶ֫גֶד הַיְסוֹד. וְחוֹזֵר הַכֶּ֫לִי רֵיקָן לַחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ מְקַבֵּל אֶת־הַמָּלֵא וּמַחֲזִיר אֶת־הָרֵיקָן. וְהָיוּ הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת, וּבִידֵיהֶם בָּזִיכִין שֶׁכֻּלָּן כֶּ֫סֶף אוֹ כֻלָּן זָהָב, וְלֹא הָיוּ מְעֹרָבִים. וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִין שׁוּלַ֫יִם שֶׁלֹּא יַנִּיחוּם וְיִקְרֹשׁ הַדָּם.‏

אַחַר כָּךְ תּוֹלִין אֶת־הַפֶּ֫סַח בְּאוּנְקְלִיּוֹת (אוֹ בְמַקְלוֹת דַּקִּים; מַנִּ֫יחַ עַל־כְּתֵפוֹ וְעַל־כֶּ֫תֶף חֲבֵרוֹ, תּוֹלֶה) וּמַפְשִׁיט אוֹתוֹ כֻּלּוֹ. (וּבַשַּׁבָּת עַד הֶחָזֶה, וּמִשָּׁם וּלְמַ֫טָּה שָׁקֵל לֵיהּ בְּבַרְזֵי.) וְקוֹרְעִין בִּטְנוֹ וּמוֹצִיאִין אֵימוּרִים – הַחֵ֫לֶב שֶׁעַל־הַקֶּ֫רֶב וְיוֹתֶ֫רֶת הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת וְחֵ֫לֶב שֶׁעֲלֵיהֶן וְהָאַלְיָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה (אִם הָיָה מִמִּין הַכְּבָשִׂים). נוֹתְנָן בִּכְלֵי שָׁרֵת וּמוֹלְחָן. וּמַקְטִירָן הַכֹּהֵן עַל הַמַּעֲרָכָה, חֶלְבֵי כָּל־זֶ֫בַח וָזֶ֫בַח לְבַדּוֹ, בְּחוֹל בַּיּוֹם, וְלֹא בַלַּ֫יְלָה שֶׁהוּא יוֹם טוֹב. אֲבָל אִם חָל עֶ֫רֶב פֶּ֫סַח בַּשַּׁבָּת, מַקְטִירִין וְהוֹלְכִין כָּל־הַלָּ֫יְלָה. וּמוֹצִיא קְרָבָיו וּמְמַחֶה אוֹתָן עַד שֶׁמֵּסִיר מֵהֶן הַפֶּ֫רֶשׁ.‏

שְׁחִיטָתוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ וּמִחוּי קְרָבָיו וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו דּוֹחִין אֶת־הַשַּׁבָּת, וּשְׁאָר עִנְיָנָיו אֵין דּוֹחִין.‏

בְּשָׁלשׁ כִּתּוֹת הַפֶּ֫סַח נִשְׁחָט, וְאֵין כַּת פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים. נִכְנְסָה כַּת אַחַת, נִתְמַלְּאָה הָעֲזָרָה, נוֹעֲלִין אוֹתָהּ. וּבְעוֹד שֶׁהֵן שׁוֹחֲטִין וּמַקְרִיבִין, הַלְוִיִּם קוֹרְאִין אֶת־הַהַלֵּל. אִם גָּמְרוּ קֹ֫דֶם שֶׁיַּקְרִ֫יבוּ כֻּלָּם, שָׁנוּ. אִם שָׁנוּ, שִׁלֵּ֫שׁוּ. עַל כָּל־קְרִיאָה תָּקְעוּ וְהֵרִ֫יעוּ וְתָקָ֫עוּ. גָּמְרָה כַּת אַחַת לְהַקְרִיב, פּוֹתְחִין הָעֲזָרָה, יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה; נִכְנְסָה כַּת שְׁנִיָּה, נָעֲלוּ דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה. גָּמְרָה, יָצְאָה שְׁנִיָּה, נִכְנְסָה שְׁלִישִׁית. כְּמַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה כָּךְ מַעֲשֵׂה הַשְּׁנִיָּה וְהַשְּׁלִישִׁית.‏


אַחַר שֶׁיָּצְאוּ כֻּלָּן, רוֹחֲצִין הָעֲזָרָה מִלִּכְלוּכֵי הַדָּם, וַאֲפִלּוּ בַּשַּׁבָּת. אַמַּת הַמַּ֫יִם הָיְתָה עוֹבֶ֫רֶת בָּעֲזָרָה; כְּשֶׁרוֹצִין לְהַדִּ֫יחַ הָרִצְפָּה סוֹתְמִין מְקוֹם יְצִיאַת הַמַּ֫יִם, וְהִיא מִתְמַלְּאָה עַל כָּל־גְּדוֹתֶ֫יהָ, עַד שֶׁהַמַּ֫יִם עוֹלִין וְצָפִין וּמְקַבְּצִין אֲלֵיהֶם כָּל־דָּם וְלִכְלוּךְ שֶׁבָּעֲזָרָה. אַחַר כָּךְ פּוֹתְחִין הַסְּתִימָה, וְיוֹצְאִין הַמַּ֫יִם עִם הַלִּכְלוּךְ; נִמְצֵאת הָרִצְפָּה מְנֻקָּה. זֶהוּ כִּבּוּד הַבָּ֫יִת.‏

יָצְאוּ כָּל־אֶחָד עִם־פִּסְחוֹ (וְעוֹר שֶׁלּוֹ) וְצָלוּ אוֹתָם. כֵּיצַד צוֹלִין אוֹתוֹ, מְבִיאִין שְׁפוּד שֶׁלָּרִימוֹן, תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ, וְתוֹלֵ֫הוּ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר וְהָאֵשׁ לְמַ֫טָּה, וְתוֹלֶה כְּרָעָיו וּבְנֵי מֵעָיו ח֫וּצָה לּוֹ. וְאֵין מְנַקְּרִין אֶת־הַפֶּ֫סַח כִּשְׁאָר בָּשָׂר.‏

בַּשַּׁבָּת אֵינָן מוֹלִיכִין אֶת־הַפֶּ֫סַח לְבֵיתָם, אֶ֫לָּא כַּת רִאשׁוֹנָה יוֹצְאִין בְּפִסְחֵיהֶם וְיוֹשְׁבִין בְּהַר הַבַּיִת, הַשְּׁנִיָּה יוֹצְאִין עִם פִּסְחֵיהֶן וְיוֹשְׁבִין בְּחֵיל, הַשְּׁלִישִׁית בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶ֫דֶת. חֲשֵׁ֫כָה, יָצְאוּ וְצָלוּ אֶת־פִּסְחֵיהֶן.‏

כְּשֶׁמַּקְרִיבִין אֶת־הַפֶּ֫סַח בָּרִאשׁוֹן, מַקְרִיבִין עִמּוֹ בְּיוֹם אַרְבָּעָה־עָשָׂר זֶ֫בַח שְׁלָמִים, מִן־הַבָּקָר אוֹ מִן־הַצֹּאן, גְּדוֹלִים אוֹ קְטַנִּים, זְכָרִים אוֹ נְקֵבוֹת, וְהִיא נִקְרֵאת חֲגִיגַת אַרְבָּעָה־עָשָׂר. עַל־זֶה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: “וְזָבַ֫חְתָּ פֶּ֫סַח לַיהוה אֱלֹהֶ֫יךָ צֹאן וּבָקָר”. וְלֹא קְבָעָהּ הַכָּתוּב חוֹבָה אֶ֫לָּא רְשׁוּת בִּלְבָד; מִכָּל־מָקוֹם הִיא כְּחוֹבָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַפֶּ֫סַח נֶאֱכָל עַל־הַשֹּׂ֫בַע.‏

אֵימָּתַי מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה, בִּזְמַן שֶׁהוּא בָּא בְחוֹל, בְּטַהֲרָה, וּבְמוּעָט. וְנֶאֱכֶ֫לֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַ֫יְלָה אֶחָד, וְדִינָהּ כְּכָל־תּוֹרַת זִבְחֵי שְׁלָמִים, טְעוּנָה סְמִיכָה וּנְסָכִים וּמַתַּן דָּמִים שְׁתַּ֫יִם שֶׁהֵן אַרְבַּע וּשְׁפִיכַת שִׁירַ֫יִם לַיְּסוֹד.‏

זֶ֫הוּ סֵ֫דֶר עֲבוֹדַת קָרְבַּן פֶּ֫סַח וַחֲגִיגָה שֶׁעִמּוֹ, בְּבֵית אֱלֹהֵ֫ינוּ שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵ֫ינוּ, אָמֵן.‏

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּ֫כָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֱׁיהוה אֱלֹהָיו.‏

אֱלֹהֵ֫ינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵ֫ינוּ, מֶ֫לֶךְ רַחֲמָן רַחֵם עָלֵ֫ינוּ, טוֹב וּמֵיטִיב הִדָּ֫רֶשׁ לָ֫נוּ. שׁוּבָ֫ה עָלֵ֫ינוּ בַּהֲמוֹן רַחֲמֶ֫יךָ בִּגְלַל אָבוֹת שֶׁעָשֹוּ רְצוֹנֶ֫ךָ, בְּנֵה בֵיתְךָ כְּבַתְּחִלָּה וְכוֹנֵן מִקְדָּשְׁךָ עַל־מְכוֹנוֹ, וְהַרְאֵ֫נוּ בְּבִנְיָנוֹ וְשַׂמְּחֵ֫נוּ בְּתִקּוּנוֹ, וְהָשֵׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם וּלְוִיִּם לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם וְהָשֵׁב יִשְׂרָאֵל לִנְוֵיהֶם. וְשָׁם נַעֲלֶה וְנֵרָאֶה וְנִשְׁתַּחֲוֶה לְפָנֶ֫יךָ, וְנֹאכַל שָׁם* מִן־הַזְּבָחִים וּמִן־הַפְּסָחִים אֲשֶׁר יַגִּ֫יעַ דָּמָם עַל־קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶ֫יךָ יהוה צוּרִי וְגוֹאֲלִי.‏

אגרת הגאון הקדוש ר’ שמשון מאוסטרופוליה זצ”ל

נהרג על קידוש השם בשנת ת”ח, בעמדו בבית הכנסת מעוטף בטלית ובתפלין (—שם הגדולים לחיד”א)


יש נוהגין לומר אגרת זו בערב פסח.‏

והנה הוא נמצא בהרבה נוסחאות, הן בכתבי יד וכן בדפוסים רבים של ההגדה, וכל אחד שונה מחברו, במקצת או במרובה. ואף הנוסח בספר “ליקוטי שושנים” (אנתולוגיה של מאמרי ר’ שמשון, מודפס ע”י בן אחותו) שונה מן האחרים. והצגנו פה נוסח הגדת “מר דרור” (ווארשא תרס”ה), מפני בהירות לשונו (ופיענחנו את ראשי התיבות), והוספנו הקטע האחרון (“אחרי זאת הודיע”) מן ההגדה “גבורות ישראל וכנסת ישראל” (ווארשא תר”ס).‏


שָׁלוֹם לְרַבָּנֵי גְאוֹנֵי אֶ֫רֶץ, גֹּדְרֵי גָדֵר וְעֹמְדִים בַּפֶּ֫רֶץ, יַצִּילֵם יהוה מִכָּל־כִּלָּיוֹן וָחֶ֫רֶץ, כָּל־חַד וְחַד לְפוּם חֻרְפֵיהּ מַקְשֶׁה וּמְתָרֵץ. שְׁלוֹמְכֶם יִשְׂגֶּה וְיִפְרֹץ, מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם, אָמֵן סֶ֫לָה.‏

בְּתַכְלִית הַקִּצּוּר, אוֹדוֹת הָעִנְיָן שֶׁכָּתַב כְּבוֹד תּוֹרַת רַבֵּ֫נוּ אֵלַי, אוֹדוֹת מַה־שֶּׁרָשַׁמְתִּי הַסִּימָנִים דְּצַ”ךְ עֲדַ”שׁ בְּאַחַ”ב וכו’. וְהִקְשָׁה מַר אֵלַי, וְהָאֵיךְ נִרְמֶ֫זֶת הַגְּאֻלָּה בְּאֵ֫לּוּ הַסִּימָנִים. וְעַכְשָׁו אֲגַלֶּה הַדָּבָר לִכְבוֹד תּוֹרַת רַבֵּ֫נוּ.‏

מַה־שֶּׁכָּתַב הָאֲרִיזַ”ל בְּקוּנְטְרֵס שֶׁלּוֹ הַנִּקְרָא “פְּלָאוֹת רַבּוֹת” בְּשַׁ֫עַר ט”ו הַנִּקְרָא שַׁ֫עַר יְצִיאַת מִצְרַ֫יִם, פֶּ֫רֶק ג’ (דַּף מ”ב), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ:‏

הִנֵּה כְּבָר הִשְׁמַעְתִּ֫יךָ שֶׁפַּרְעֹה נִלְקָה בְּעֶ֫שֶׂר מַכּוֹת בְּמִצְרַ֫יִם, עַל־יְדֵי שְׁלֹ֫שֶׁת אֲלָפִים וְר”פ מַלְאֲכֵי חַבָּלָה הַמְמֻנִּים, הַמְסַבְּבִים בִּשְׁלֹשָׁה רְקִיעִים שֶׁל טֻמְאָה. הָאֶחָד נִקְרָא שרע. וְהַשֵּׁנִי נִקְרָא תמוך. וְהַשְּׁלִישִׁי נִקְרָא בישהא. וַעֲלֵיהֶם הַשַּׂר הַנִּקְרָא דלפקט. וַעֲלֵיהֶם וְעַל־כֻּלָּם הַשַּׂר הַנִּקְרָא תקא. בְּרֵאשִׁית. חָסֵר מִן־הַשְּׁלִישִׁית עֲשָׂרָה וְחָסֵר מִן־הָרְבִיעִית שִׁשָּׁה וְחָסֵר מִן־הַתְּשִׁיעִית שִׁשָּׁה, כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה. וְהִנֵּה מַה שֶּׁמָּצִ֫ינוּ שֶׁבְּמִצְרַ֫יִם לָקוּ עֶ֫שֶׂר מַכּוֹת וְעַל־הַיָּם חֲמִשִּׁים מַכּוֹת מִצַּד הַשֵּׁם שפו שֶׁבּוֹ אָחַז דָּוִד בֶּן־יִשַׁי, וְהַשֵּׁם אָמַר וְהִכָּה. וּמִצַּד הַשֵּׁם תקל לָקוּ בְמִצְרַ֫יִם אַרְבָּעִים מַכּוֹת וְעַל־הַיָּם מָאתַ֫יִם מַכּוֹת, וְהַשֵּׁם אָמַר וְהִכָּה. וּמִצַּד הַשֵּׁם שצה לָקוּ הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַ֫יִם חֲמִשִּׁים מַכּוֹת וְעַל־הַיָּם מָאתַ֫יִם וַחֲמִשִּׁים מַכּוֹת, וְהַשֵּׁם אָמַר וְהִכָּה. וּבְמַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַכֶּה בוֹ, מְרַפֵּא בוֹ הַגָּלוּת, וּמַה פָּשְׁעוּ וּמֶה חָטְאוּ וּמָה הַמַּ֫עַל אֲשֶׁר מָעֲלוּ אֲבוֹתֵ֫ינוּ לִהְיוֹת בְּכוּר הַבַּרְזֶל עַד־שֶׁנִּגְאֲלוּ בְּשֵׁמוֹת הַלָּ֫לוּ דעב צדא כשחב וכו’, עַיֵּין שָׁם.‏


וְהִנֵּה מוֹרֵ֫נוּ וְרַבֵּ֫ינוּ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כָּתַב דְּבָרִים אֵ֫לּוּ, וְהֵ֫מָּה פְּלָאוֹת וּסְתוּמִים וַחֲתוּמִים, סָגוּר וְאֵין פּוֹרֵשׁ. וּכְבָר שְׁאֵל֫וּנִי גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל לְבָאֵר לָהֶם דִּבְרֵי הָאֲרִיזַ”ל, וְלֹא הִגַּ֫דְתִּי לָהֶם. וּמִגֹּ֫דֶל אַהֲבָתוֹ דְּמַר, אֲגַלֵּה רָזָא דְנָא, מַה שֶּׁנִּתְגַּלָּה לִי בְּחֶזְיוֹן לַ֫יְלָה, בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל כָּל־הָאֲנָשִׁים. וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ. וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וכו’.‏

וְזֶהוּ הָעִנְיָן. מַה־שֶּׁכָּתַב הָאֲרִיזַ”ל “הִנֵּה כְּבָר הִשְׁמַעְתִּ֫יךָ שֶׁפַּרְעֹה נִלְקָה בְּמִצְרַ֫יִם עֶ֫שֶׂר מַכּוֹת” וכו’, כַּוָּנָתוֹ כָּךְ הוּא. כִּי אָמְרוּ בַּעֲלֵי קַבָּלָה (מעשיות) [מַעֲשִׂית] שֶׁיֵּשׁ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְר”פ מַלְאֲכֵי חַבָּלָה הַמְמֻנִּים לְהַכּוֹת אֶת־הָרְשָׁעִים וּלְהַעֲנִישָׁם בְּגֵיהִנָּם וּלְטַהֲרָם מֵעָוֹן. [וְנָתְנוּ סִימָן עַל־זֶה: “לְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רָשָׁע”, אגרף רָאשֵׁי תֵיבוֹת ג’ אֲלָפִים ר”פ מַלְאֲכֵי חַבָּלָה הַמַּכִּים אֶת־הָרְשָׁעִים.] וְעַל־יְדֵיהֶם נִלְקוּ גַּם הַמִּצְרִיִּים.‏

וְאוֹמֵר אֲנִי הַכּוֹתֵב סוֹד נִפְלָא. כַּאֲשֶׁר נַחְשֹׁב אֶת־הַמַּכּוֹת בְּמִנְיָן וּבְמִסְפָּר, דָּם צְפַרְדֵּ֫עַ כִּנִּם עָרֹב דֶּ֫בֶר שְׁחִין בָּרָד אַרְבֶּה חֹ֫שֶׁךְ מַכַּת בְּכוֹרוֹת, אֵ֫לּוּ עֶ֫שֶׂר מַכּוֹת כַּאֲשֶׁר כְּתַבְתִּים פֹּה, יַעֲלוּ לְחֶשְׁבּוֹן ג’ אֲלָפִים וְר”פ, מַמָּשׁ מְכֻוָּן אוֹתִיּוֹת דְּדֵין כְּחֻשְׁבְּנָא דְּדֵין. הָרוֹמֵז עַל־אֵ֫לּוּ ג’ אֲלָפִים וְר”פ מַלְאֲכֵי חַבָּלָה הַמְמֻנִּים לְהַעֲנִישׁ וּלְטַהֵר אֶת־הָרְשָׁעִים. וְזֶהוּ פְּשָׁט נִפְלָא אֲשֶׁר עַ֫יִן לֹא רָאָ֫תָה. וְזֶהוּ מַה־שֶּׁכָּתַב הָאֲרִיזַ”ל בְּצַחְצְחוֹת לְשׁוֹנוֹ: “חָסֵר מִן־הַשְּׁלִישִׁית עֲשָׂרָה”, פֵּירוּשׁוֹ שֶׁמִּן־הַמַּכָּה הַשְּׁלִישִׁית שֶׁהִיא כִּנִּם, חָסֵר י’, וּמִן־הָרְבִיעִית שֶׁהִיא עָרֹב חָסֵר ו’, וּמִן־הַתְּשִׁיעִית שֶׁהִיא חֹ֫שֶׁךְ חָסֵר גַּם־כֵּן ו’.‏

וּמַה־שֶּׁכָּתַב הָאֲרִיזַ”ל “כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה”, פֵּירוּשׁ בְּפָרָשַׁת וָאֵרָא “כִּנִּם” חָסֵר י’, “עָרֹב” חָסֵר ו’, חֹ֫שֶׁךְ חָסֵר ו’. וְלֹא כְמוֹ שֶׁמְּסַדֵּר בַּהַגָּדָה כֻּלָּם מְלֵאִים, רַק כְּמוֹ שֶׁכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה. וְכַאֲשֶׁר נַחְשֹׁב כֵּן, אָז הַחֶשְׁבּוֹן מְכֻוָּן מַמָּשׁ, לֹא פָחוֹת וְלֹא יוֹתֵר מִן ג’ אֲלָפִים וְר”פ מַלְאֲכֵי חַבָּלָה הַמַּעֲנִישִׁים אֶת־הָרְשָׁעִים, וְהֵם הֶעֱנִ֫ישׁוּ אֶת־הַמִּצְרִיִּים.‏

וְזֶהוּ סוֹד אֵ֫לּוּ עֶ֫שֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּמִצְרַ֫יִם, מְכֻוָּן מַמָּשׁ ג’ אֲלָפִים וְר”פ מַלְאֲכֵי חַבָּלָה שֶׁהִכּוּ אֶת־הַמִּצְרִים, הַמְמֻנִּים בְּאֵ֫לּוּ שְׁלֹשָׁה רְקִיעִים.‏

וּמַה־שֶּׁכָּתַב הָאֲרִיזַ”ל “אֶחָד נִקְרָא שרע, וְאֶחָד נִקְרָא תמוך, וְאֶחָד נִקְרָא בישהא”, גַּם בָּזֶה יֵשׁ לָ֫נוּ סוֹד גָּדוֹל וְנִפְלָא וְנוֹרָא שֶׁתִּקֵּן הַמַּגִּיד בְּמַה שֶּׁאָמַר “אֵ֫לּוּ עֶ֫שֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא”. “עֶ֫שֶׂר” אוֹתִיּוֹת שרע, מַכּוֹת אוֹתִיּוֹת תמוך, “שֶׁהֵבִיא” אוֹתִיּוֹת בישהא. נִרְמָז בָּהֶם לְאֵ֫לּוּ שְׁלֹשָׁה רְקִיעִים שֶׁל טֻמְאָה, שֶׁבָּהֶם יֵשׁ מְמֻנִּים כְּמִנְיַן ג’ אֲלָפִים וְר”פ מַלְאֲכֵי חַבָּלָה שֶׁהִכּוּ אֶת־הַמִּצְרִיִּים, שֶׁזֶּה כְּמִנְיַן הָעֲשָׂרָה מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עֲלֵיהֶם.‏

וּמַה־שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ”י זַ”ל “וַעֲלֵיהֶם הַשַּׂר דלפקט”, כַּוָּנָתוֹ הוּא שֶׁשֵּׁם זֶה שָׁרְשוֹ יוֹצֵא מִמִּלַּת “הַמִּצְרִים”, וְהַ֫יְינוּ שֶׁהַשְּׁלֹשָׁה רְקִיעִים הֵם “עֶ֫שֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא”, וְנִמְשָׁךְ “עַל הַמִּצְרִים”, שֶׁהוּא הַשֵּׁם דלפקט, בְּאוֹתִיּוֹת הַקְּדוּמוֹת לְאוֹתִיּוֹת “הַמִּצְרִים”. הַ֫יְינוּ דָּ֫לֶ”ת קֹ֫דֶם לְהֵ”א. לָ֫מֶ”ד קֹ֫דֶם לְמֵ”ם, פֵּ”א קֹ֫דֶם לְצָדֵ”י, קוּ”ף קֹ֫דֶם לְרֵי”שׁ, טֵי”ת קֹ֫דֶם לְיוֹ”ד; וְהַמֵּ”ם הָאַחֲרוֹנָה הִיא מֵ”ם הָרִבּוּי, וְאֵינָהּ מִן־הַשֹּׁ֫רֶשׁ. וְרָמַז לָזֶה הַמַּגִּיד בְּאָמְרוֹ “עַל־הַמִּצְרִים” [פֵּירוּשׁ, שֶׁזֶּה קוֹדֵם לְתֵיבַת “הַמִּצְרִים”]. וְהָבֵן, וַיהוה הַטּוֹב יְכַפֵּר.‏

וּמַה־שֶּׁכָּתַב הָאֲרִי זַ”ל “וַעֲלֵיהֶם וְעַל־כֻּלָּם הַשַּׂר הַנִּקְרָא תקא, בְּרֵאשִׁית”, כַּוָּנָתוֹ כִּי הָרָאשֵׁי־תֵיבוֹת שֶׁל הָעֶ֫שֶׂר מַכּוֹת דְּצַ”ךְ עֲדַ”שׁ בְּאַחַ”ב גִּמַּטְרִיָּא תקא [וְכַוָּנָתוֹ בְּתֵיבַת “בְּרֵאשִׁית”, רוֹצֶה לוֹמַר הָאוֹתִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל הָעֶ֫שֶׂר מַכּוֹת], מַמָּשׁ כְּמִנְיַן הַשַּׂר. גַּם הוּא מִנְיַן “אֲשֶׁר”. וְזֶהוּ סוֹד “לְמַ֫עַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן־בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּ֫לְתִּי בְּמִצְרַ֫יִם”. וְכַיּוֹצֵא בוֹ הַרְבֵּה אֲלָפִים פְּסוּקִים שֶׁמּוֹרִין לְהַסּוֹד אשר, כְּמִנְיַן הָרָאשֵׁי־תֵיבוֹת שֶׁל הָעֶ֫שֶׂר מַכּוֹת, כַּנִּזְכַּר לְעֵיל. וְיֵשׁ לָ֫נוּ בָּזֶה הַרְבֵּה סוֹדוֹת וּרְמָזִים נִפְלָאִים, וּכְבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר.‏

וּמַה־שֶּׁכָּתַב הָאֲרִי זַ”ל “הַשֵּׁם שפו שֶׁבּוֹ אָחַז דָּוִד בֶּן־יִשַׁי, וְהַשֵּׁם אָמַר וְהִכָּה בְּמִצְרַ֫יִם עֶ֫שֶׂר מַכּוֹת וְעַל־הַיָּם חֲמִשִּׁים מַכּוֹת. וְהַשֵּׁם תקל אָמַר בְּמִצְרַ֫יִם אַרְבָּעִים מַכּוֹת וְעַל־הַיָּם מָאתַ֫יִם מַכּוֹת. וְהַשֵּׁם שצה” וכו’, כַּוָּנָתוֹ לְסוֹד נִפְלָא וְנוֹרָא. וְרָמַז לְהַפְּלֻגְתָּא שֶׁל רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי וְרִבִּי אֱלִיעֶ֫זֶר וְרִבִּי עֲקִיבָא, וְזֶהוּ כִּי “רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי” גִּמַּטְרִיָּא שפו, מַמָּשׁ מְכֻוָּן. וְהַ֫יְינוּ “רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי אוֹמֵר”, פֵּירוּשׁ הַשֵּׁם שפו אָמַר וְהִכָּה אוֹתָם וכו’. וּמַה שֶּׁכָּתַב “שֶׁבּוֹ אָחַז דָּוִד בֶּן־יִשַׁי”, פֵּירוּשׁ כִּי “דָּוִד בֶּן־יִשַׁי” גַּם כֵּן גִּמַּטְרִיָּא שפו, וּבְאוֹתוֹ הַשֵּׁם דַּוְקָא הִכָּה אוֹתָם. וְזֶהוּ סוֹד נִפְלָא, כִּי רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי הוּא נִצּוֹץ דָּוִד בֶּן־יִשַׁי. וּבְאוֹתוֹ הַשֵּׁם דַּוְקָא יָבוֹא בֶּן־יִשָׁי. הֲגַם שֶׁיֶּשׁ־לָ֫נוּ סוֹדוֹֹת נִפְלָאוֹת וְנוֹרָאוֹת, אָמְנָם זֹאת הִיא הַכַּוָּנָה הָאֲמִתִּית.‏

וּמַה־שֶּׁכָּתַב “וּמִצַּד הַשֵּׁם תקל לָקוּ בְּמִצְרַ֫יִם אַרְבָּעִים וְעַל הַיָּם מָאתַ֫יִם”, רָמַז לְהַסּוֹד כִּי “רִבִּי אֱלִיעֶ֫זֶר” גִּמַּטְרִיָּא תקל, וְהַ֫יְינוּ רִבִּי אֱלִיעֶ֫זֶר דַּוְקָא, שֶׁהוּא גִּמַּטְרִיָּא תקל, אָמַר וְהִכָּה וכו’. וּמַה־שֶּׁכָּתַב “וּמִצַּד הַשֵּׁם שצה” וכו’, הוּא לְרִבִּי עֲקִיבָא, כִּי “רִבִּי עֲקִיבָא” בְּגִמַּטְרִיָּא שצה, וְהַ֫יְינוּ רִבִּי עֲקִיבָא דַּוְקָא, שֶׁהוּא בְּגִמַּטְרִיָּא שצה, אָמַר שֶׁהַשֵּׁם שצה אָמַר וְהִכָּה וכו’.‏

הֲרֵי אֵ֫לּוּ שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מְרֻמָּזִים בְּאֵ֫לּוּ הַשְּׁלֹשָׁה תַּנָּאִים. רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי בְּגִמַּטְרִיָּא שפו. וְרִבִּי אֱלִיעֶ֫זֶר בְּגִמַּטְרִיָּא תקל, וְרִבִּי עֲקִיבָא בְּגִמַּטְרִיָּא שצה. וְזֶהוּ סוֹד נִפְלָא וְנוֹרָא, וְרָזָא דְרָזִין סִתְרָא דְסִתְרִין, וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר וכו’.‏

וּמַה־שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ”י זַ”ל “בְּמַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַכֶּה, בּוֹ מְרַפֵּא הַגָּלוּת מַה־פָּשְׁעוּ וּמֶה חָטְאוּ אֲבוֹתֵ֫ינוּ”, כַּוָּנָתוֹ בְּאֵ֫לּוּ עֶ֫שֶׂר מַכּוֹת, שֶׁהֵם דְּצַ”ךְ עֲדַ”שׁ בְּאַחַ”ב, נִרְמָזִים בְּאֵ֫לּוּ הָאוֹתִיּוֹת סוֹד וְטַ֫עַם יְרִידַת אֲבוֹתֵ֫ינוּ לְמִצְרַ֫יִם כְּמָה שֶׁכָּתַ֫בְתִּי לְמַעֲלַת כְּבוֹד תּוֹרָתוֹ וכו’. וְהִכָּה בְּאֵ֫לּוּ לְמִצְרָ֫יִם, וְרִפֵּא אוֹתָ֫נוּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בָּהֶם, וְהִכָּה מַכָּה רַבָּה, אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא. הֲרֵי מִן־הַמַּכָּה בָּ֫אָה הָרְפוּאָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁבְּאוֹתָן הַמַּכּוֹת נִרְמָזִים הָרְפוּאָה שֶׁגְּאָלָם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּזֶה וכו’. וְיֵשׁ לָ֫נוּ סוֹד נוֹרָא וְנִפְלָא לְתָרֵץ זֶה שֶׁהִקְשָׁה מַעֲלַת כְּבוֹד תּוֹרָתוֹ עָלַי, אֲבָל גַּם זֶה נִיחָא, כְּמָה שֶׁכָּתַ֫בְתִּי לְעֵיל, נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֵ֫נוּ הַקְּדוֹשָׁה וְהַטְּהוֹרָה.‏

וּמַה־שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ”י זַ”ל “שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא יִגְאַל אוֹתָ֫נוּ בְּשֵׁם דעב צדא כשחב”, כַּוָּנָתוֹ דעב הֵם הָאוֹתִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל דְּצַ”ךְ עֲדַ”שׁ בְּאַחַ”ב, וְאַחַר כָּךְ שֵׁם צדא הֵם הָאוֹתִיּוֹת הַשְּׁנִיּוֹת, וְאַחַר כָּךְ כשחב הֵם הָאוֹתִיּוֹת הַשְּׁלִישִׁיּוֹת. וְנִרְמָזִים בְּאֵ֫לּוּ שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת שֶׁגָּאַל אוֹתָ֫נוּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בָּהֶם. הֲרֵי בְּאוֹתָן מַכּוֹת לְמִצְרַ֫יִם נִרְמָז הַגְּאֻלָּה וְהָרְפוּאָה לְיִשְׂרָאֵל. וִיהֵא רַעֲוָא מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁיַּרְאֵ֫נוּ בִּיאַת מְשִׁיחֵ֫נוּ, עִם הַמַּלְאָכִים הַשַּׁיָּיכִים לִגְאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה, בִּמְהֵרָה בְיָמֵ֫ינוּ, אָמֵן סֶ֫לָה.‏

וְשֶׁשְּׁאַלְתֶּם עוֹד לְגַלּוֹת לָכֶם מַה־שֶּׁכָּתַב הָרַבֵּ֫ינוּ בַּחְיֵי בְּפָרָשַׁת הַאֲזִ֫ינוּ עַל־הַפָּסוּק “וְחָשׁ עֲתִידוֹת לָ֫מוֹ” (דברים לב:לה), שֶׁיֵּשׁ בְּמִלַּת “לָ֫מוֹ” סִימָן וָרֶ֫מַז לַגְּאֻלָּה, כִּי יָדִין יהוה עַמּוֹ וכו’. וְהַדְּבָרִים חֲתוּמִים וּסְתוּמִים. הִנֵּה לְדַעְתִּי הַמִּלָּה לָ֫מ”וֹ נוֹטָרִיקוֹן לְהַכָּתוּב בְּסוֹף דָּנִיֵּאל (יב:ז) “לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵ֫צִי”, אֲשֶׁר בָּזֶה הִצְפִּין דָּנִיֵּאל אֶת־קֵץ הַגְּאֻלָּה. וְהָעִנְיָן פֶּ֫לֶא, וְיֵשׁ לָ֫נוּ בָּזֶה רָזִין עִלָּאִין וְסִתְרִין, אַךְ אֵין לְגַלּוֹת, מִטַּ֫עַם הַכָּמוּס עִמָּדִי.‏

אַחֲרֵי זֹאת הוֹדִ֫יעַ אוֹתִי רָזָא דְנָא, שֶׁכָּל־הַמְעַיֵּין בְּסוֹד נִפְלָא וְנוֹרָא הַזֶּה עַל־מְכוֹנוֹ, אֲפִלּוּ פַּ֫עַם אַחַת בַּשָּׁנָה, וּבְכָל־עַרְבֵי פְסָחִים, מֻבְטָח שֶׁהוּא מֻצָּל כָּל־אוֹתָהּ הַשָּׁנָה מִכָּל־מִכְשֹׁל וּמִיתָה מְשֻׁנָּה וְשׁוּם אֹ֫נֶס, וְאַל יִמְשְׁלוּ בוֹ אוֹיְבָיו, וְכָל־שׂוֹנְאָיו יִפְּלוּ תַחְתָּיו, וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַצְלִ֫יחַ וְיַשְׂכִּיל, אָמֵן סֶ֫לָה.‏

סדר הדלקת נרות


בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁ֫נוּ בְּמִצְוֺתָיו וְצִוָּ֫נוּ לְהַדְלִיק נֵר (שֶׁלַּשַּׁבָּת וְ)שֶׁלְּיוֹם טוֹב.‏

אמירת סדר קצירת העומר (לליל שני)‏


מִצְוַת הָעֹ֫מֶר לְהִקָּצֵר בְּלֵיל שִׁשָּׁה־עָשָׂר בְּנִיסָן, בֵּין בַּחוֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. מִצְוָתוֹ לָבֹא מִן־הַקָּמָה וּמִן־הַלַּח, וְאֵינוֹ בָא אֶ֫לָּא מִן־הָאָ֫רֶץ וּמִן־הַמֻּבְחָר. עֹ֫מֶר זֶה מִן־הַשְּׂעוֹרִים הָיָה בָא.‏

וְכֵיצַד הָיָה נַעֲשָׂה? מֵעֶ֫רֶב יוֹם־טוֹב יוֹצְאִין שְׁלוּחֵי בֵית־דִּין וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּרָכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נ֫וֹחַ לִקְצֹר. כָּל־הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵ֫סֶק גָּדוֹל. וְקוֹצְרִין שָׁלֹשׁ סְאִין שְׂעוֹרִין בִּשְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, וּבְשָׁלֹשׁ קֻפּוֹת, וּבְשָׁלֹשׁ מַגָּלוֹת.‏

כֵּיוָן שֶׁחָשֵׁ֫כָה, אוֹמֵר לָהֶם הַקּוֹצֵר לְכָל־הָעֹמְדִים שָׁם: “בָּא הַשֶּׁ֫מֶשׁ?”‏
אוֹמְרִין לוֹ: “הֵן”.‏
“בָּא הַשֶּׁ֫מֶשׁ?”
אוֹמְרִין: “הֵן”.‏
“בָּא הַשֶּׁ֫מֶשׁ?”
אוֹמְרִין: “הֵן”.‏
“מַגָּל זֶה?”

אוֹמְרִין לוֹ: “הֵן”.‏
“מַגָּל זֶה?”
אוֹמְרִין: “הֵן”.‏
“מַגָּל זֶה?”
אוֹמְרִין: “הֵן”.‏

“קֻפָּה זוֹ?”
אוֹמְרִין לוֹ: “הֵן”.‏
“קֻפָּה זוֹ?”
אוֹמְרִין: “הֵן”.‏
“קֻפָּה זוֹ?”
אוֹמְרִין: “הֵן”.‏

בַּשַּׁבָּת אוֹמֵר: “שַׁבָּת הַיּוֹם?”
אוֹמְרִין לוֹ: “הֵן”.‏
“שַׁבָּת הַיּוֹם?”
אוֹמְרִין: “הֵן”.‏
“שַׁבָּת הַיּוֹם?”
אוֹמְרִין: “הֵן”.‏

אַחַר כָּךְ, אוֹמֵר לָהֶם: “אֶקְצֹר?”‏
וְהֵן אוֹמְרִין לוֹ: “קְצֹר!”‏
“אֶקְצֹר?”
אוֹמְרִין: “קְצֹר!”‏
“אֶקְצֹר?”
אוֹמְרִין: “קְצֹר!”‏

קְצָר֫וּהוּ וּנְתָנ֫וּהוּ בַּקֻּפּוֹת. הֱבִיא֫וּהוּ לָעֲזָרָה וַחֲבָט֫וּהוּ. וְזוֹרִין וּבוֹרֲרִין, וְלוֹקְחִים אֶת־הַשְּׂעוֹרִין וּמְהַבְהֲבִין אוֹתָן בְּאוּר, בְּאַבּוּב מְנֻקָּב, שֶׁנֶּאֱמַר: אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ. אַחַר כָּךְ שׁוֹטְחִין אוֹתוֹ בָּעֲזָרָה, שֶׁתְּהֵא הָר֫וּח מְנַשֶּׁ֫בֶת בּוֹ, וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ בְּרֵחַ֫יִם שֶׁלַּגָּרוֹסוֹת, וְטוֹחֲנִין אֶת־הַשָּׁלֹשׁ סְאִין, וּמוֹצִיאִין מִן־הַכֹּל עִשָּׂרוֹן מְנֻפֶּה בִּשְׁלֹשׁ־עֶשְׁרֵה נָפָה.‏

זוֹהִי מִצְוַת קְצִירַת הָעֹ֫מֶר לְבֵית אֱלֹהֵ֫ינוּ. יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵ֫ינוּ, אָמֵן.‏

תחינה לבעל הבית לפני הסדר

רבונו של עולם, אתה יודע כי בשר אנחנו ואין בנו ולא בשום בריה כח להשיג מעלתך וגדולתך כדבר האמור: גדול אדונינו ורב כח לתבונתו אין מספר. גם אם היינו משכילים בכל חכמה ובצירוף שמותיך הקדושים וכוונת כל ברכה וברכה ומצוה בפני עצמה ובכל הייחודים וזיווגי מדות הקדושות העליונות הראויות לבוא על ידיהם, וכל שכן כי בשר אנחנו ולא בינת אדם לנו ואין אתנו יודע עד מה. לכן יהי רצון מלפניך אלהינו ואלהי אבותינו שיהא חשוב ומרוצה לפניך כל מצוה ומצוה הנעשות על ידינו עתה לפניך הן במצות ארבע כוסות, הן במצות טיבולים ובמצות סיפור יציאת מצרים, הן במצות אכילת מצה ומרור וחרוסת ואפיקומן, מעשה ידינו כוננה עלינו כאלו נכוין בכל צירופי שמות הקדושים העולים מתוכם ובכל הייחודים וזיווגי סודות הקדושות העליונות וגידולי גידוליהן הראויות לבוא על ידיהם ותצרף מחשבתנו לטובה דרך כלל למעשה פרטיוּת לכל המצוות אשר יעשו על ידינו בלילה הזה ויעלו לפניך עם שאר מעשה המצוות האלה הנעשות על ידי בניך היודעים והמכונים כל הכונות הראויות לתת לכל מצוה ומצוה מאלה. ואולם אנחנו עושים אלה המצוות לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ליחדא שם י”ה בו”ה ביחודא שלים בשם כל ישראל לתקן את שרשם במקום עליון בשיעור קומה בכל פרטיהם ותיקוניהם ודקדוקיהן לעשות את כונת יוצרנו אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות המצוות האלה לתת נחת רוח לפניו ולגרום שפע ברכה רבה בכל העולמות ולהביא על ידי מעשה או כלי הדיבור אשר נעשה בו המעשה כלי . ובמעשה עצמו להביא אל הקודש פנימה ובדיבור להביא המאור הגדול להיות חופף עליהם מלמעלה ובכח סגולת אלה המצוות יתוקנו כל הנצוצות שנפלו על ידינו תוך הקליפות ולתקן בכל תרי”ג מצוות הנכללות בכל מצוה ומצוה מאלו ולגרום זיווג בארבע אותיות השם הקדוש ולזכך נפשנו רוחנו ונשמתנו להיות ראויות לעורר מיִין תתאין על ידי מעשה המצוות הנעשות בלילה הזה ותעלה לרצון לעורר אהבת דודים אמן סלה.‏


ויהי נועם אדני אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.‏

בעוד שבעל־הבית אומר את התפילה בדף הקודם, יכולים המסובין לעסוק במאמר הזה (מתרגום ניאופיטי לשמות יב:מב), בלחש:‏

לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיהו֔ה לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיהו֔ה שִׁמֻּרִ֛ים לְכָל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹרֹתָֽם׃

לֵילֵי נְטִיר וּמְזֻומָּן הוּא לְפֻורְקָן לִשְׁמָה דַיהוה בִּזְמָן אַפָּקוּתְהוֹן דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פְּרִיקִין מִן־אַרְעָא דְמִצְרָ֫יִם.‏

בְּרַם אַרְבַּע לֵילָוָון אִינּוּן דִּי אִינּוּן כְּתִיבִין בִּסְפַר דֻּכְרָנַיָּא:‏

לֵילְיָא קַדְמָיָא כֵּד אִתְגְּלִי יהוה עַל־עָלְמָא לְמִבְרֵא יָתֵיהּ, הֲוָה עָלְמָא תֹּ֫הוּ וָבֹ֫הוּ וַחֲשׁוֹכָא פְּרִיס עַל־אַפֵּי תְהוֹמָא, וּמֵמְרֵיהּ דַּיהוה הֲוָה נְהוֹרָא, וּנְהַר– וּקְרָא יָתֵיהּ לֵילָא קַדְמָיָא.‏


לֵילֵי תִנְיָנָא כֵּד אִתְגְּלִי יהוה עַל־אַבְרָם בַּר־מְאָה וְשָׂרָה אִתְּתֵיהּ בְּרַת תִּשְׁעִין שְׁנִין, לִמְקַיָּמָה מַה־דַּאֲמַר כְּתָבָא: “הָא אַבְרָם בַּר־מְאָה שְׁנִין אוֹלֵד וְשָׂרָה אִתְּתֵיהּ בְּרַת תִּשְׁעִין שְׁנִין תֵּלֵד?!” וְיִצְחָק הֲוָה בַּר תְּלָתִין וּשְׁבַע שְׁנִין כֵּד אִתְקָרַב עַל־גַּבֵּי מַדְבְּחָא, שְׁמַיָּא אִתְמַכַּ֫כוּ וּנְחַ֫תוּ וַחֲמָא יִצְחָק יָת־שַׁכְלוּלֵיהוֹן וְכָהַן עַיְינוֹי עַל־שַׁכְלוּלֵיהוֹן – וּקְרָא יָתֵיהּ לֵיל תִּנְיָנָא.‏

לֵילָא תְלִיתָאָה כֵּד אִתְגְּלִי יהוה עַל־מִצְרָיֵי בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, הֲוָה יְדֵיהּ מְקַטְּלָה בְכוֹרֵיהוֹן דְּמִצְרָיֵי וִימִינֵיהּ הֲוַת מַגְּנָא עַל־בְּכוֹרֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, לִמְקַיָּימָא מַה־דַּאֲמַר כְּתָבָא: “בְּנִי בוּכְרִי אִינּוּן יִשְׂרָאֵל” – וּקְרָא יָתֵיהּ לֵילֵי תְלִיתָיָא.‏

לֵילֵי רְבִיעָיָא כֵּד יַשְׁלֵם עָלְמָא קִצֵּיהּ לְמִיתְפְּרָקָא, נִירֵי פַרְזְלָא יִתַּבְּרוּן וְדָרֵי רְשִׁעַ[יָּ]א יִשְׁתֵּיצוּן, וּמֹשֶׁה יִסַּק מִן־גּוֹ מַדְבְּרָא וּמַלְכָּא מְשִׁיחָא מִן־גּוֹ רוֹמָא, דֵּין יִדַּבַּר בְּרֵישׁ עָנָה וְדֵין יִדַּבַּר בְּרֵישׁ עָנָה, וּמֵימְרֵיהּ מִדַּבַּר בֵּינֵי תַרְוֵיהוֹן, וְאִינּוּן מִדַּבְּרִין כַּחֲדָא.‏

הוּא לֵילֵי פִסְחָא לִשְׁמָה דַיהוה, לֵילֵי נְטִיר וּמְזֻומָּן הוּא לְפֻורְקָן לְכָל־יִשְׂרָאֵל לְדָרֵיהוֹן


לפני קידוש, שרים את סימני הסדר, המיוחסים לר׳ שמואל מפלייזא (מבעלי התוספות):

קַדֵּשׁ וּרְחַץ / כַּרְפַּס יַ֫חַץ
מַגִּיד רַחְצָה / מוֹצִיא מַצָּה.
מָרוֹר כּוֹרֵךְ / שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ
צָפוּן בָּרֵךְ / הַלֵּל נִרְצָה.


קידוש

מוזגין יין בכוסות, וכל אחד מגביה את כוסו, ובעל הבית מוציא את כולם בברכות הקידוש.

יש אומרים הנוסח הפשוט שנמצא כאן, ויש (התימנים במיוחד, אבל גם כמה מעדות הספרדים שבמזרח ובג’רבא) אומרים הנוסח המורחב, למטה.


נוסח הפשוט

בליל שבת מתחילין “יום הששי, ויכלו”:

(יוֹם הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם׃ וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת:)

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְֿרִי הַגָּ֫פֶן.

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּ֫נוּ מִכָּל־עָם וְרוֹמֲמָ֫נוּ מִכָּל־לָשׁוֹן וְקִדְּשָׁ֫נוּ בְּמִצְוֺתָיו. וַתִּ֫תֶּן לָ֫נוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ בְּאַהֲבָה (שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וּ)מֹעֲדִים לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן, אֶת־יוֹם (הַשַּׁבָּת הַזֶּה וְאֶת-יוֹם) חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה זְמַן חֵרוּתֵ֫נוּ, (בְּאַהֲבָה) מִקְרָא קֹ֫דֶשׁ, זֵ֫כֶר לִיצִיאַת מִצְרָ֫יִם. כִּי בָ֫נוּ בָחַ֫רְתָּ וְאוֹתָ֫נוּ קִדַּ֫שְׁתָּ מִכָּל־הָעַמִּים, (וְשַׁבָּת) וּמֹעֲדֵי קָדְשְׁךָ (בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן) בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּ֫נוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יהוה מְקַדֵּשׁ (הַשַּׁבָּת וְ)יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.


במוצאי שבת מוסיפין כאן ברכות נר והבדלה, ובשאר לילות ממשיכין בברכת שהחיינו, למטה.

לפי ר’ גרשם מאור הגולה, מברכין כאן בא”י אמ”ה בורא מיני בשמים, ומריחין בבשמים. אבל לפי רש”י, אין לעשות כן במוצ”ש שחל להיות ביו”ט. ונהגו העולם כרש”י.

(בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ.

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹ֫דֶשׁ לְחֹל, בֵּין אוֹר לְח֫שֶׁךְ, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁ֫שֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם־טוֹב הִבְדַּ֫לְתָּ, וְאֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁ֫שֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּ֫שְׁתָּ. הִבְדַּ֫לְתָּ וְקִדַּ֫שְׁתָּ אֶת־עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתָךְ. בָּרוּךְ אַתָּה יהוה הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹ֫דֶשׁ לְקֹ֫דֶשׁ.)


(נהגו באשכנז המערבית לומר ברכת “שהחיינו” בניגון “אדיר הוא”)

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם
שֶׁהֶחֱיָ֫נוּ וְקִיְּמָ֫נוּ וְהִגִּיעָ֫נוּ לַזְּמָן הַזֶּה.


ושותין את הכוס הראשון בהסיבה.

הקידוש המורחב

שאומרים אותו התימנים ומקצת עדות הספרדים בליל הסדר, והוא מוזכר כבר בסידור רס”ג כהרחבה לליל הסדר. ובמנהג ארם-צובה העתיק, היו אומרים אותו בכל ליל יום טוב.
בערב שבת מתחילין “יום הששי, ויכלו”

(יוֹם הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם׃ וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת:)

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְֿרִי הַגָּ֫פֶן.*

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁ֫נוּ מִכָּל־עָם, וְרוֹמֲמָ֫נוּ מִכָּל־לָשׁוֹן, בָּחַר בָּ֫נוּ וַיְגַדְּלֵ֫נוּ, רָצָה בָ֫נוּ וַיְפָאֲרֵ֫נוּ.


תְּרוּמָה הִבְדִּילָ֫נוּ מִכָּל־גּוֹי
אֶ֫רֶץ חֶמְדָּה הִנְחִיל אוֹתָ֫נוּ,
קִדֵּשׁ אֶת־שְׁמוֹ בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ
בִּגְלַל אָבוֹת שֶׁעָשׂוּ רְצוֹנוֹ.
גְּבוּרוֹת רַבּוֹת עָשָׂה לַמַּעֲנֵ֫הוּ
וְאֵין חֵ֫קֶר לְנִפְלְאוֹתָיו.
עֲדַת קְדוֹשִׁים אוֹתָ֫נוּ קָרָא
כֶּ֫רֶם חֶמְדָּה נֶ֫טַע שַׁעֲשׁוּעִים.
וַיִּקְרָאֵם סְגֻלָּה לִשְׁמוֹ
רֵאשִׁית לְקָחָם מִכָּל־גּוֹיֵי הָאֲרָצוֹת
שֶׁהֵם מְשׁוּלִים כִּצְבָא מָרוֹם
וּמְכוֹנָנִים כְּכוֹכְבֵי הָרָקִיעַ
וַיִּהְיוּ עֶלְיוֹנִים בְּקֶ֫רֶב תֵּבֵל
וְנִכְבָּדִים עַל כָּל־הָאֻמּוֹת
זִיו פְּנֵיהֶם כְּזִיו הַשֶּׁ֫מֶשׁ
וּמַרְאֵה דְמוּתָם כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת
לָהֶם יִרְאוּ מְלָכִים וְקָ֫מוּ
שָׂרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ
לְמַ֫עַן יהוה אֲשֶׁר נֶאֱמָן
קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי־בָם בָּחַר
כָּל־רוֹאֵיהֶ֫ם יַכִּירוּם
כִּי הֵם זֶ֫רַע בֵּרַךְ יהוה.
וַיְקַדְּשֵׁ֫נוּ קְדֻשַּׁת עוֹלָם
וּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל עָלֵ֫ינוּ קָרָא
אוֹתָ֫נוּ קָרָא עֵדָה לִשְׁמוֹ
סְגֻלָּה וְנַחֲלָה מִימוֹת עוֹלָם
וַיְקָרְבֵ֫נוּ לִפְנֵי הַר סִינַי
וַיַּגִּישֵׁ֫נוּ לִפְנֵי חוֹרֵב
וַיּוֹרִישֵׁ֫נוּ דִּבְרֵי חַיִּים
כְּתוּבִים בְּאֶצְבַּ֫ע הֲדָרוֹ
וַיַּ֫עַשׂ לָ֫נוּ נִסִּים וּגְבוּרוֹת
וַיִּפְרְקֵ֫נוּ מִצָּרֵ֫ינוּ
וַיִּגְאָלֵ֫נוּ מִכַּף אוֹיֵב
וַיּוֹשִׁיעֵ֫נוּ מִיַּד שׂוֹנֵא

וַתִּ֫תֶּן לָ֫נוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ בְּאַהֲבָה (שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וּ)מֹעֲדִים לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן, אֶת־יוֹם (הַשַּׁבָּת הַזֶּה וְאֶת-יוֹם) חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה, זְמַן חֵרוּתֵ֫נוּ, (בְּאַהֲבָה) מִקְרָא קֹ֫דֶשׁ, זֵ֫כֶר לִיצִיאַת מִצְרָ֫יִם.

וַיִּבְחַר בּוֹ בַּיּוֹם הַזֶּה מִכָּל־הַיָּמִים
וְרָצָה בוֹ וַיְקַדְּשֵׁ֫הוּ מִכָּל־הַזְּמַנִּים
לִהְיוֹת מְהַלֲלִים בּוֹ עַל־פִּלְאֵי מַעֲשָׂיו
וְלִהְיוֹת מַזְכִּירִים אוֹתוֹ בְּכָל־שָׁנָה וְשָׁנָה

לְהוֹדִ֫יעַ כִּי בוֹ הוֹצִיא יהוה אֶת־עֲבָדָיו מִמִּצְרַ֫יִם
מִכּוּר הַבַּרְזֶל אוֹתָ֫נוּ מִלֵּט

לְהוֹדִ֫יעַ כִּי בוֹ קִבְּלוּ אֶת־מַלְכוּתוֹ לְעָבְדוֹ
בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבְנֶ֫פֶשׁ חֲפֵצָה

לְהוֹדִ֫יעַ כִּי בוֹ עָשָׂה גְבוּרוֹת לְאוֹהֲבָיו
וְנִפְלָאוֹת רַבּוֹת לִבְנֵי יְדִידָיו

לְהוֹדִ֫יעַ כִּי בָ֫נוּ בָחַ֫רְתָּ וְאוֹתָ֫נוּ קִדַּ֫שְׁתָּ מִכָּל־הָעַמִּים, (וְשַׁבָּת) וּמֹעֲדֵי קָדְשְׁךָ (בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן) בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּ֫נוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יהוה מְקַדֵּשׁ (הַשַּׁבָּת וְ)יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.

במוצאי שבת מוסיפין כאן ברכות נר והבדלה, ובשאר לילות ממשיכין בברכת שהחיינו, למטה.

(בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ.

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹ֫דֶשׁ לְחֹל, בֵּין אוֹר לְח֫שֶׁךְ, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁ֫שֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם־טוֹב הִבְדַּ֫לְתָּ, וְאֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁ֫שֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּ֫שְׁתָּ. הִבְדַּ֫לְתָּ וְקִדַּ֫שְׁתָּ אֶת־עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתָךְ. בָּרוּךְ אַתָּה יהוה הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹ֫דֶשׁ לְקֹ֫דֶשׁ.)


(נהגו באשכנז המערבית לומר ברכת “שהחיינו” בניגון “אדיר הוא”)
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָ֫נוּ וְקִיְּמָ֫נוּ וְהִגִּיעָ֫נוּ לַזְּמָן הַזֶּה.

במנהג ארץ־ישראל הקדמון, ואולי אף בבבל, בירכו כאן (או לאחר הברכה על אכילת מצה) בא”י אמ”ה שעשה נסים לאבותינו בזמן הזה, כמו שמברכין בחנוכה ובפורים. אבל גאוני בבל וראשוני אירופה התנגדו לאמירת הברכה בלילי פסחים, ונתנו לזה כמה טעמים, ונתעלם המנהג לגמרי.

ושותין את הכוס הראשון בהסיבה.

מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה שלש מצות (ולשיטת הרמב”ם רק שתי מצות), ומרור, וחרוסת, וכרפס או ירק אחר שאינו מרור, וחומץ (או זמית, דהיינו מי-מלח), ושני תבשילין (אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה). וכאשר יש קרבן פסח, מביאין לפניו גופו של פסח.

ונוטלין ידיהם לצורך טיבול ראשון.

ורחץ

הגר”א, כדרכו בקודש, פסק לברך על נטילה זו, בליל הסדר ובכל השנה, כדרך רוב הראשונים. וכן מנהג התימנים עד ימינו, על פי הרמב”ם.

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁ֫נוּ בְּמִצְוֺתָיו וְצִוָּ֫נוּ עַל־נְטִילַת יָדָ֫יִם.


כרפס

ולוקחים ירק שאינו כשר למרור.

ומטבילין את הירק.

ומברכים:
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְֿרִי הָאֲדָמָה.
ואוכלים.


על חתיכת דג מברכים:
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִֿדְבָרוֹ. ואוכלים.

ועל פרי מפירות העץ ומברכים:
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְֿרִי הָעֵץ. ואוכלים.

יחץ

איתא בהגדת “באר מים” (עם פירוש מאת הרב יוסף משה בר אלקנה מזלאזיץ, שנפטר בשנת תקע”ה [1815], ונדפס על ידי בנו יוסף אלקנה בשנת תקע”ח [1817]), לפני פיסקת “הא לחמא עניא”:
יש לומר מאמר זה מהזוהר פרשת בא קודם ההגדה.

ומאז נדפס המאמר בהרבה הגדות, הן מעדות אשכנז והן מעדות ספרד. והנה הוא מן הרעיא מהימנא, פרשת בא (ספר הזוהר כרך ב דף מ:-מא:):

פִּקּוּדָא בָּתַר דָּא לְסַפֵּר בִּשְׁבָחָא דִיצִיאַת מִצְרַ֫ים, דְּאִיהוּ חִיּוּבָא עַל בַּר־נָשׁ לְאִשְׁתַּעֵי בְּהַאי שְׁבָחָא לְעָלְמִין. הָ֫כִי אוֹקִימְנָא: כֹּל בַּר־נָשׁ דְּאִשְׁתַּעֵי בִּיצִיאַת מִצְרַ֫יִם וּבְהַהוּא סִפּוּר חָדֵי בְּחֶדְוָה, זְמִין אִיהוּ לְמֶחֱדֵי בִּשְׁכִינְתָא לְעָלְמָא דְאָתֵי, דְּהוּא חֲדוּ מִכֹּלָּא, דְּהַאי אִיהוּ בַּר־נָשׁ דְּחָדֵי בְּמָרֵיהּ, וְקֻדְשָׁא־בְרִיךְ־הוּא חָדֵי בְּהַהוּא סִפּוּר. בֵּיהּ שָׁעֲתָא כָּנֵישׁ קֻדְשָׁא־בְרִיךְ־הוּא לְכָל־פָּמַלְיָא דִילֵיהּ וְאָמַר לוֹן: זִ֫ילוּ וּשְׁמַ֫עוּ סִפּוּרָא דִשְׁבָחָא דִילִי, דְּקָא מִשְׁתַּעוּ בָּנַי וְחָדַן בְּפֻרְקָנִי. כְּדֵין כֻּלְּהוּ מִתְכַּנְּשִׁין וְאָתַ֫יִן וּמִתְחַבְּרִין בַּהֲדַ֫יְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְשָׁמְעוּ סִפּוּרָא דִשְׁבָחָא דְּקָא חָדַן בְּחֶדְוָא דְפֻרְקָנָא דְמָרֵיהוֹן. כְּדֵין אָתַ֫יִן וְאוֹדַן לֵיהּ לְקֻדְשָׁא־בְרִיךְ־הוּא עַל כָּל־אִנּוּן נִסִּין וּגְבוּרָן, וְאוֹדַן לֵיהּ עַל עַמָּא קַדִּישָׁא דְּאִית לֵיהּ בְּאַרְעָא, דְּחָדַן בְּחֶדְוָה דְפֻרְקָנָא דְמָרֵיהוֹן. כְּדֵין אִתּוֹסַף לֵיהּ חֵילָא וּגְבוּרְתָא לְעֵ֫לָּא. וְיִשְׂרָאֵל בְּהַהוּא סִפּוּרָא יָהֲבֵי חֵילָא לְמָרֵיהוֹן כְּמַלְכָּא דְּאִתּוֹסַף חֵילָא וּגְבוּרְתָא כַּד מְשַׁבְּחִין גְּבוּרְתֵיהּ וְאוֹדַן לֵיהּ, וְכֻלְּהוּ דָּחֲלִין מִקַּמֵּיהּ, וְאִסְתַּלַּק יְקָרֵיהּ עַל־כֻּלְּהוּ. וּבְגִין כָּךְ אִית לְשַׁבָּחָא וּלְאִשְׁתַּעֵי בְּסִפּוּר דָּא כְּמָה דְּאִתְּמַר, כְּגַוְנָא דָא חוֹבָה אִיהוּ עַל בַּר־נָשׁ לְאִשְׁתַּעֵי תְּדִיר קַמֵּי קֻדְשָׁא־בְרִיךְ־הוּא וּלְפַרְסוֹמֵי נִסָּא בְּכָל־אִנּוּן נִסִּין דַּעֲבַד.

וְאִי תֵימָא אַמַּאי אִיהוּ חוֹבְתָא, וְהָא קֻדְשָׁא־בְרִיךְ־הוּא יָדַע כֹּלָּא, כָּל־מָה דַהֲוָה וְיֶהֱוֵי לְבָתַר דְּנָא, אַמַּאי פִּרְסוּמָא דָא קַמֵּיהּ עַל מָה דְאִיהוּ עֲבַד וְאִיהוּ יָדַע? אֶ֫לָּא וַדַּאי אִצְטְרִיךְ בַּר־נָשׁ לְפַרְסוֹמֵי נִסָּא וּלְאִשְׁתַּעֵי קַמֵּיהּ בְּכָל־מָה דְאִיהוּ עֲבַד, בְּגִין דְּאִנּוּן מִלִּין סָלְקִין וְכָל־פָּמַלְיָא דִלְעֵ֫לָּא מִתְכַּנְּשִׁין וְחָמַן לוֹן וְאוֹדַן כֻּלְּהוּ לְקֻדְשָׁא־בְרִיךְ־הוּא, וְאִסְתַּלַּק יְקָרֵיהּ עֲלַ֫יְהוּ, עֵ֫לָּא וְתַתָּא. בָּרוּךְ יהוה לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

ויקח מצה האמצעית ויבצענה לשתים, ויתן חציה לאחד מהמסובין לשמרה לאפיקומן*, ונותנין אותה תחת המפה. (ולפי כתבי יד של מחזור רומא (כגון פריס 609 ופרמא-פלטינה 2736 מן המאה הי”ד, ופרמא-פלטינה 1899, ממאה הט”ו), “קורא שֵם אפיקומן”.) וחציה השני ישים בין שתי השלמות. [והרמב”ם ז”ל פסק שלא לבצוע את המצה עד ממש לפני ברכת “המוציא”, אחרי שתיית הכוס השני, וכן נוהגין התימנים עד ימינו.]

מגיד

ויגביה הקערה שיש בו המצות, ויאמר:

(בנוסח הספרדים והתימנים מתחילים: בִּבְהִילוּ יָצָ֫אנוּ מִמִּצְרָ֫יִם.)

הָא (נוסח אחר: כְּהָא) לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכַ֫לוּ אֲבָהָתַ֫נָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָ֫יִם. כָּל־דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוּל, כָּל־דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַׁתָּא הָ֫כָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.


מוזגין לו מיד כוס שני, כדי שישאלו התינוקות למה שותים כוס שני קודם סעודה. (ואפשר לבעל-הבית לומר בפירוש: “עתה נמלא כוס יין כדי לברך ברכת המזון, כי כבר גמרנו את הסעודה.”) ואם אין חכמה בבן, אביו מלמדו. ואם לאו, הוא שואל את עצמו. ואפילו תלמידי חכמים שואלים זה לזה מה נשתנה.

מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּ֫יְלָה הַזֶּה מִכָּל־הַלֵּילוֹת,

שֶׁבְּכָל־הַלֵּילוֹת אָ֫נוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּ֫יְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה;

שֶׁבְּכָל־הַלֵּילוֹת אָ֫נוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּ֫יְלָה הַזֶּה מָרוֹר;

שֶׁבְּכָל־הַלֵּילוֹת אָ֫נוּ מַטְבִּילִין פַּ֫עַם אַחַת (נוסח בבל, על-פי תיקונו של רבא: אֵין אָ֫נוּ מַטְבִּילִין אֲפִלּוּ פַּ֫עַם אַחַת), הַלַּ֫יְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים;

(אם אוכלין קרבן פסח, מוסיפין: שֶׁבְּכָל־הַלֵּילוֹת אָ֫נוּ אוֹכְלִים בָּשָׂר צָלִי שָׁלוּק וּמְבֻשָּׁל, הַלַּ֫יְלָה הַזֶּה צָלִי;)

שֶׁבְּכָל־הַלֵּילוֹת אָ֫נוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, הַלַּ֫יְלָה הַזֶּה כֻּלָּ֫נוּ מְסֻבִּין?


מחזירין את השולחן לפניו, ומניח עליו את הכוס, וקורא כל ההגדה.

עֲבָדִים הָיִ֫ינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָ֫יִם, וַיּוֹצִיאֵ֫נוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְר֫וֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת־אֲבוֹתֵ֫ינוּ מִמִּצְרָ֫יִם, הֲרֵי אָ֫נוּ וּבָנֵ֫ינוּ וּבְנֵי בָנֵ֫ינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִ֫ינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָ֫יִם. וַאֲפִלּוּ כֻּלָּ֫נוּ חֲכָמִים, כֻּלָּ֫נוּ נְבוֹנִים, כֻּלָּ֫נוּ זְקֵנִים, כֻּלָּ֫נוּ יוֹדְעִים אֶת־הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵ֫ינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָ֫יִם. וְכָל־הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַ֫יִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.


מַעֲשֶׂה בְּרִבִּי אֱלִיעֶ֫זֶר וְרִבִּי יְהוֹשֻׁ֫עַ וְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן־עֲזַרְיָה וְרִבִּי עֲקִיבָא וְרִבִּי טַרְפוֹן שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי־בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַ֫יִם כָּל־אוֹתוֹ הַלַּ֫יְלָה, עַד שֶׁבָּ֫אוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵ֫ינוּ, הִגִּ֫יעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁלְּשַׁחֲרִית.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן־עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן־שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִ֫יתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַ֫יִם בַּלֵּילוֹת עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן־זוֹמָא: שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַ֣עַן תִּזְכֹּ֗ר אֶת־י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ (דברים טז:ג)

יְמֵי חַיֶּ֫יךָ – הַיָּמִים.
כֹּל יְמֵי חַיֶּ֫יךָ – הַלֵּילוֹת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

יְמֵי חַיֶּ֫יךָ – הָעוֹלָם הַזֶּה,
כֹּל יְמֵי חַיֶּ֫יךָ – לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁ֫יחַ.


בָּרוּךְ הַמָּקוֹם
בָּרוּךְ הוּא
בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל
בָּרוּךְ הוּא.

כְּנֶ֫גֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ (נוסח תימן: שְׁאֵינוּ) יוֹדֵ֫עַ לִשְׁאַל.

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מָ֣ה הָעֵדֹ֗ת וְהַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יהו֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֶתְכֶֽם׃ (דברים ו:כ)
וְאַף אַתָּה אֱמֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּ֫סַח אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּ֫סַח אֲפִיק֫וֹמֶן.

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם׃

לָכֶם – וְלֹא לוֹ.

וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת־עַצְמוֹ מִן־הַכְּלָל כָּפַר בָּעִקָּר.* וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת־שִׁנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יהוה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃ (שמות יג:ח)

לִי – וְלֹא לוֹ.

אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.

תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ יהו֛ה מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ (שמות יג:יד)

וְשֶׁאֵינוֹ (נוסח תימן: וּשְׁאֵינוּ) יוֹדֵ֫עַ לִשְׁאַל, אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יהוה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃
(שמות יג:ח)

יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹ֫דֶשׁ?

תַּלְמוּד לוֹמַר – בַּיוֹם הַהוּא.

אִי בַּיוֹם הַהוּא, יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם?

תַּלְמוּד לוֹמַר – בַּעֲבוּר זֶה.

“בַּעֲבוּר זֶה” לֹא אָמַ֫רְתִּי אֶ֫לָּא בְּשָׁעָה
שֶׁיֵּשׁ (כשאוכלים קרבן פסח מוסיפים: פֶּ֫סַח) מַצָּה וּמָרוֹר
מֻנָּחִים לְפָנֶ֫יךָ.


והשמש מוציא ספר תורה מארון הקודש, כדי לקרות ממנו את הפסוקים שבסיפור יציאת מצרים.
וטוב ללוות את ספר התורה בשירה, ואפשר לשיר פסוקים אלו, כמו ששרים אותם כשמוציאין את ספר התורה בבית הכנסת:

כולם: קוּמָה יהוה וְיָפֻ֫צוּ אֹיְבֶ֫יךָ וְיָנֻ֫סוּ מְשַׂנְאֶ֫יךָ מִפָּנֶ֫יךָ.

בעל הבית: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יהוה מִירוּשָׁלָ֫ ִם.

כולם: בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתוֹ.

בעל הבית: גַּדְּלוּ לַיהוה אִתִּי וּנְרוֹמֲמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו.

כולם: לְךָ יהוה הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶ֫רֶת וְהַנֵּ֫צַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַ֫יִם וּבָאָ֫רֶץ, לְךָ יהוה הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ.

בעל הבית: רוֹמֲמוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא.

כולם: רוֹמֲמוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ כִּי קָדוֹשׁ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ.


מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵ֫ינוּ, וְעַכְשָׁו קֵרְבָ֫נוּ הַמָּקוֹם לַעֲבֹדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:

וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֶל־כָּל־הָעָ֗ם כֹּה־אָמַ֣ר יהוה֮ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ בְּעֵ֣בֶר הַנָּהָ֗ר יָשְׁב֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ מֵֽעוֹלָ֔ם תֶּ֛רַח אֲבִ֥י אַבְרָהָ֖ם וַאֲבִ֣י נָח֑וֹר וַיַּעַבְד֖וּ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים׃ וָ֠אֶקַּ֠ח אֶת־אֲבִיכֶ֤ם אֶת־אַבְרָהָם֙ מֵעֵ֣בֶר הַנָּהָ֔ר וָאוֹלֵ֥ךְ אֹת֖וֹ בְּכָל־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וָֽאַרְבֶּה֙ (כתיב: וארב) אֶת־זַרְע֔וֹ וָאֶתֶּן־ל֖וֹ אֶת־יִצְחָֽק׃ וָאֶתֵּ֣ן לְיִצְחָ֔ק אֶֽת־יַעֲקֹ֖ב וְאֶת־עֵשָׂ֑ו וָאֶתֵּ֨ן לְעֵשָׂ֜ו אֶת־הַ֤ר שֵׂעִיר֙ לָרֶ֣שֶׁת אוֹת֔וֹ וְיַעֲקֹ֥ב וּבָנָ֖יו יָרְד֥וּ מִצְרָֽיִם׃
(יהושע כד:ב-ד)


איתא בהגדת “מגיד דבריו ליעקב” (ג’רבה, ה’תש”ו), אחרי הפיסקא “מתחילה עובדי ע”ז היו אבותנו”:
אחר פיסקא זו נוהגים פה עירנו אי ג’רבה לומר מעשה אברהם אבינו ע”ה בלשון ערב”י ונקרא בשם ותקו”ל ג’רב”ה. וכן יש נוסח אחר ביתר שאת ונקרא ותקו”ל גפצ”ה.

ובאשר אצלינו היום בקהילות האשכנזים שבנוא-יורק יע”א ובירושלים עיה”ק ת”ו אין הלשון הערבית-התוניסאית מדוברת כל-כך, הצגנו פה הנוסח המופיע בבראשית-רבה לח:יג, בלשון ארמית.

אָמַר רִבִּי אַחִיָּה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי אַדָּא דְּיָפוֹ: תֶּ֫רַח עוֹבֵד־צְלָמִים הָיָה. חַד זְמָן נְפַק לְחַד אֲתַר וְהוֹשִׁיב אַבְרָהָם מוֹכֵר תַּחְתָּיו.

הֲוָה אָתֵי בַּר־נָשׁ בָּעֵי דְּיִזְבּוּן. הֲוָה אָמַר לֵיהּ: בַּר כַּמָּה שְׁנִין אַתְּ?
אֲמַר לֵיהּ: בַּר חַמְשִׁין, בַּר שִׁתִּין.
אֲמַר לֵיהּ: וַי לֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא, דְּהוּא בַר חַמְשִׁין, בַּר שִׁתִּין, וּבָעֵי דְּיִסְגּוּד לְהָדֵין עַל מָה דַּעֲבִיד יוֹמָא דֵּין! כֵּיוָן דְּהוּא אָמַר לֵיהּ כֵּן הֲוָה מִתְבְּהֵת וְאָזֵיל לֵיהּ.
חַד זְמָן אֲתַת חֲדָא אִתָּא טְעִינָה לַהּ חַד פִּינַךְ דְּסֹ֫לֶת. אֲמַ֫רַת לֵהּ: הֵא לָךְ קָרֵב קֳדָמֵיהוֹן. קָם נְסֵב בֻּקְלְסָה וְתַבַּרוּן; יְהַב הַהוּא בֻקְלְסָה בֵּי יְדֵהּ דְּרַבָּה דַּהֲוָה בֵינֵיהוֹן.
כֵּיוָן דַּאֲתָא אֲבוּהּ אֲמַר לֵיהּ: מַאן עֲבַד לְהוֹן כְּדֵין?!
אֲמַר לֵיהּ: מַה נִּכְפּוּר מִנָּךְ? אֲתַת חֲדָא אִנְתְּתָא טְעִינָה לִי חַד פִּינַךְ דְּסֹ֫לֶת וַאֲמַ֫רַת לִי: הֵא לָךְ קָרֵב קוּמֵיהוֹן. הֲוָה דֵּין אֲמַר: אֲנָא אָכֵל קַדְמַאי, וְדֵין אֲמַר: אֲנָא אָכֵל קַדְמַאי. קָם הָדֵין רַבָּה, ונְסֵב בֻּקְלְסָה וְתַבַּרְהוֹן.

אֲמַר לֵיהּ: מָה אַתְּ מַפְלֶה בִי – וְיָדְעוּן אִנּוּן?!

אֲמַר לֵיהּ: לֹא יִשְׁמְעוּ אָזְנֶ֫יךָ מַה פִּ֫יךָ מְדַבֵּר!
נַסְתֵּיהּ וּמַסְרֵיהּ לְנִמְרֹד.

אֲמַר לֵיהּ: נִסְגּוּד לְנוּרָא.
אֲמַר לֵיהּ: נִסְגּוּד לְמַיָּא דְּמַטְּפִין לְנוּרָא.
אֲמַר לֵיהּ: וְנִסְגּוּד לְמַיָּא.
אֲמַר לֵיהּ: נִסְגּוּד לַעֲנָנָא דְּטָעֵן מַיָּא.
אֲמַר לֵיהּ: וְנִסְגּוּד לַעֲנָנָא.
אֲמַר לֵיהּ: נִסְגּוּד לְרוּחָא דִּמְבַדַּר עֲנָנָא.
אֲמַר לֵיהּ: וְנִסְגּוּד לְרוּחָא.
אֲמַר לֵיהּ: נִסְגּוּד לְבַר־נָשָׁה דְּסָבֵל לְרוּחָא.

אֲמַר לֵיהּ: מִלִּין אַתְּ מִשְׁתְּעֵי; אֲנִי אֵינִי מִשְׁתַּחֲוֶה אֶ֫לָּא לָאוּר. הֲרֵ֫י אֲנִי מַשְׁלִיכָךְ בְּתוֹכוֹ, וְיָבוֹא אֱל֫וֹהַּ שֶׁאַתְּ מִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וְיַצִּיל אוֹתָךְ מִמֶּ֫נּוּ.


הֲוָה תַמָּן הָרָן, קָאֵם פְּלִיג, אֲמַר: מַה נַּפְשָׁךְ, אִין נָצַח אַבְרָם אֲנָה אָמַר מִן דְּאַבְרָם אֲנָה, וְאִין נָצַח נִמְרֹד אָמַר אֲנָא מִן דְּנִמְרֹד אֲנָה.
כֵּיוָן שֶׁיָּרַד אַבְרָם לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצֹּל, אָמְרִין לֵיהּ: מִן דְּמַן אַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: מִן דְּאַבְרָם אֲנָה. וּנְטָל֫וּהוּ וְהִשְׁלִיכ֫וּהוּ לָאוּר וְנֶחְמָ֫רוּ בְּנֵי־מֵעָיו וְיָצָא מֵת עַל־פְּנֵי אָבִיו. הָדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּ֫מָת הָרָן עַל־פְּנֵי תֶ֫רַח אָבִיו.

טוב לדקדק לקרוא את הפסוקים מתוך ספר תורה, או מתוך ספר בראשית כשר הכתוב על קלף.

לפי ספר “לקט יושר” (מנהגי ר’ ישראל איסרליין), כשבעל־הבית מגיע למילים “ברוך הוא”, כל המסובין עונים אף הם: “ברוך הוא”.

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא.

(ועונים: בָּרוּךְ הוּא.)


שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא חִשֵּׁב (נוסח אחר: מְחַשֵּׁב) אֶת־הַקֵּץ לַעֲשׂוֹת כְּמָה שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר:
וַיֹּ֣אמֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר ׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֨רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃ וְגַ֧ם אֶת־הַגּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל׃
(בראשית טו:יג-יד)

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵ֫ינוּ וְלָ֫נוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד
עָמַד עָלֵ֫ינוּ לְכַלּוֹתֵ֫נוּ, אֶ֫לָּא שֶׁבְּכָל־דּוֹר וָדוֹר
עוֹמְדִים עָלֵ֫ינוּ לְכַלּוֹתֵ֫נוּ, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא
מַצִּילֵ֫נוּ מִיָּדָם.

צֵא וּלְמַד מַה־בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִ֫ינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶ֫לָּא עַל־הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר אֶת־הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר:

אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב׃ (דברים כו:ה)


וַיֵּ֫רֶד מִצְרַ֫יְמָה – אָנוּס עַל־פִּי הַדִּבֵּר.

וַיָּ֫גָר שָׁם – מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יָרַד יַעֲקֹב אָבִ֫ינוּ לְהִשְׁתַּקֵּ֫עַ בְּמִצְרַ֫יִם אֶ֫לָּא לָגוּר שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמְר֣וּ אֶל־פַּרְעֹ֗ה לָג֣וּר בָּאָ֮רֶץ֮ בָּ֒אנוּ֒ כִּי־אֵ֣ין מִרְעֶ֗ה לַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לַעֲבָדֶ֔יךָ כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְעַתָּ֛ה יֵֽשְׁבוּ־נָ֥א עֲבָדֶ֖יךָ בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן׃ (בראשית מז:ד)

בִּמְתֵי מְעָט – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִ֣ים נֶ֔פֶשׁ יָרְד֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ מִצְרָ֑יְמָה וְעַתָּ֗ה שָֽׂמְךָ֙ יהו֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב׃ (דברים י:כב)

וַיְהִי שָׁם לְגוֹי – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם.

גָּדוֹל, עָצוּם – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם׃ (שמות א:ז)

וָרָב – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: רְבָבָ֗ה כְּצֶ֤מַח הַשָּׂדֶה֙ נְתַתִּ֔יךְ וַתִּרְבִּי֙ וַֽתִּגְדְּלִ֔י וַתָּבֹ֖אִי בַּעֲדִ֣י עֲדָיִ֑ים שָׁדַ֤יִם נָכֹ֨נוּ֙ וּשְׂעָרֵ֣ךְ צִמֵּ֔חַ וְאַ֖תְּ עֵרֹ֥ם וְעֶרְיָֽה׃ (יחזקאל טז:ז)

כתב ר’ חיים ויטל בשער הכוונות, עניין הפסח, דרוש א (קרוב לסופו):

וזה מה שכתוב ביחזקאל, ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך כו’, רוצה לומר כי סיבת היותך מתבוססת בעבודות קשות, בחומר ובלבנים, הוא בסיבת דמיך, רוצה לומר: כי בסיבת אלו העשרה דמים, שהם המאירים ומתפשטים בזעיר-אנפין. […] ולתקן ענין זה, לכן ואומר לך בדמיך חיי, רוצה לומר: כי תמורת אלו הדמים, אשר בסיבתם נשתעבדה, ימשכו לך חיים העליונים. […]ולסיבה זו תיקנו המסדרים ההגדה, פסוק זה באמצע סדר הגדה ליל פסח.


ותימה הוא, דלא מצינו שום הגדה לפני זמנו של ר’ חיים ויטל שיש בו הפסוק הזה. ומכל מקום, אחר זמנו התחילו כמה עדות להוסיפו כאן – רוב הספרדים, אבל רק מיעוט מהאשכזנים (רובם חסידים). בין האשכנזים, הם מוסיפים אותו אחר הפסוק “רבבה”, מפני שהפסוק “רבבה” שייך לדרשה על המילה “ורב”; ובין הספרדים, מוסיפים אותו לפני הפסוק “רבבה”, מפני שהוא קודם לו בקרא.)
וָאֶעֱבֹ֤ר עָלַ֨יִךְ֙ וָֽאֶרְאֵ֔ךְ מִתְבּוֹסֶ֖סֶת בְּדָמָ֑יִךְ וָאֹ֤מַר לָךְ֙ בְּדָמַ֣יִךְ חֲיִ֔י וָאֹ֥מַר לָ֖ךְ בְּדָמַ֥יִךְ חֲיִֽי׃ (יחזקאל טז:ו)

רוב פירושי הראשונים על ההגדה מביאים כאן את קטע האגדתא הבא (סוטה יא ב), שמביא את הפסוק “רבבה” מספר יחזקאל, ומספר על פרייתם ורבייתם של ישראל במצבם הגרוע במצרים. וראוי לספר אותו כאן בליל הסדר, כי כל המרבה לספר בנפלאות הסיפור הרי זה משובח.

דָּרַשׁ רִבִּי עֲקִיבָא: בִּשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁהָיוּ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר נִגְאֲלוּ אֲבוֹתֵ֫ינוּ מִמִּצְרָ֫יִם. בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יוֹצְאוֹת לִשְׁאוֹב מַ֫יִם מְזַמֵּן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא דָּגִים קְטַנִּים בְּכַדֵּיהֶן וְשׁוֹאֲבוֹת מֶחֱצָה מַ֫יִם מֶחֱצָה דָגִים.

וְשׁוֹפְתוֹת שְׁתֵּי קְדֵרוֹת, אַחַת שֶׁלְּמַ֫יִם חַמִּין וְאַחַת שֶׁלְּדָגִים. וְנוֹטְלוֹת וְהוֹלְכוֹת אֵ֫צֶל בַּעְלֵיהֶן בַּשָּׂדֶה וְרוֹחֲצוֹת אוֹתָן וְסָכוֹת אוֹתָם וּמַאֲכִילוֹת וּמַשְׁקוֹת אוֹתָם וְנִזְקָקוֹת לָהֶם בֵּין שְׁפַתַּ֫יִם, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּ֫ים.

וּבִשְׂכַר זֶה זָכוּ לְבִזַּת מִצְרַ֫יִם, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּ֫סֶף וְאֶבְרוֹתֶ֫יהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ.
כֵּיוָן שֶׁמִּתְעַבְּרוֹת, בָּאוֹת לְבָתֵּיהֶן. וּכְשֶׁהִגִּ֫יעַ זְמַנָּן לֵילֵד יוֹצְאוֹת וְיוֹלְדוֹת בַּשָּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּ֫חַת הַתַּפּ֫וּחַ עוֹרַרְתִּ֫יךָ שָׁ֫מָּה חִבְּלַ֫תְךָ אִמֶּ֫ךָ שָׁ֫מָּה חִבְּלָה יְלָדַ֫תְךָ.

וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא יוֹרֵד מִשְּׁמֵי מָרוֹם וּמְשַׁעְשְׁעָן וּמְנַקֵּר אוֹתָם וּמְשַׁפֵּר אוֹתָם כַּחַיָּה שֶׁמְּשַׁפֶּ֫רֶת אֶת־הַוֶּ֫לֶד, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמוֹלְדוֹתַ֫יִךְ בְּיוֹם הוּלֶּ֫דֶת אוֹתָךְ לֹא־כָרַּת שָׁרֵּךְ, וּבְמַ֫יִם לֹא־רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי; וְהָמְלֵ֫חַ לֹא הֻמְלַ֫חַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ. וּמְלַקֵּט לָהֶם שְׁנֵי עִגּוּלִים, אֶחָד שֶׁלִּדְבַשׁ וְאֶחָד שֶׁלְּשֶׁ֫מֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּנִקֵ֫הוּ דְבַשׁ מִסֶּ֫לַע וְשֶׁ֫מֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.

כֵּיוָן שֶׁהִכִּ֫ירוּ בָהֶם הַמִּצְרִים, בָּאִים לְהָרְגָם. וְנַעֲשָׂה לָהֶם נֵס, וְנִבְלָעִים בִּמְקוֹמָם. וּמְבִיאִין שְׁוָרִים וְחוֹרְשִׁין עַל־גַּבֵּיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים. וּלְאַחַר שֶׁהוֹלְכִין, מְבַצְבְּצִין וְיוֹצְאִין וְעוֹלִין כְּעֵ֫שֶׂב הָאָ֫רֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: רְבָבָה כְּצֶ֫מַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ. וְכֵיוָן שֶׁמְּגַדְּלִין, בָּאִין עֲדָרִים עֲדָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹ֫אִי בַּעֲדִי עֲדָיִים.

וּבְשָׁעָה שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל יַם־סוּף, הֵם הִכִּ֫ירוּ אוֹתוֹ תְּחִלָּה, וְכָל־אֶחָד וְאֶחָד מוֹרֶה בְאֶצְבָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵ֫הוּ.

וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה׃

וַיָּרֵ֫עוּ אֹתָ֫נוּ הַמִּצְרִים – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ׃ (שמות א:י)

וַיְעַנּ֫וּנוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשִׂ֤ימוּ עָלָיו֙ שָׂרֵ֣י מִסִּ֔ים לְמַ֥עַן עַנֹּת֖וֹ בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיִּ֜בֶן עָרֵ֤י מִסְכְּנוֹת֙ לְפַרְעֹ֔ה אֶת־פִּתֹ֖ם וְאֶת־רַעַמְסֵֽס׃ (שמות א:יא)

וַיִּתְּנוּ עָלֵ֫ינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲבִ֧דוּ מִצְרַ֛יִם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָֽרֶךְ׃ (שמות א:יג)

וַנִּצְעַ֕ק אֶל־יהו֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יהוה֙ אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת־לַחֲצֵֽנוּ׃

וַנִּצְעַק אֶל־יהוה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵ֫ינוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֨מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים מִן־הָעֲבֹדָֽה׃ (שמות ב:כג)

וַיִּשְׁמַע יהוה אֶת־קֹלֵ֫נוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ (שמות ב:כד)

וַיַּרְא אֶת־עָנְיֵ֫נוּ – זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּ֫רֶךְ אֶ֫רֶץ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים׃ (שמות ב:כה)

וְאֶת־עֲמָלֵ֫נוּ – אֵ֫לּוּ הַבָּנִים. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֨רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ וְכָל־הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן׃ (שמות א:כב)

וְאֶת־לַחֲצֵ֫נוּ – זֶה הַדְּחָק, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם־רָאִ֨יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם׃ (שמות ג:ט)

פסוק זה הוא עיקר סיפור יציאת מצרים, ויש לאמרו בכוונה:

וַיּוֹצִאֵ֤נוּ יהוה֙ מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל וּבְאֹת֖וֹת וּבְמֹפְתִֽים׃


וַיּוֹצִאֵ֫נוּ יהוה מִמִּצְרַ֫יִם – לֹא עַל־יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל־יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל־יְדֵי שָׁלִ֫יחַ (בסידור רס”ג נוסף: וְלֹא עַל יְדֵי־הַדִּבֵּר), אֶ֫לָּא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֮יִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יהוֽה׃ (שמות יב:יב)

כל העדות, חוץ מן התימנים, אומרים את התוספת הזאת:

וְעָבַרְתִּי בְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֫יִם בַּלַּ֫יְלָה הַזֶּה – אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ
וְהִכֵּיתִי כָל־בְכוֹר בְּאֶ֫רֶץ מִצְרַ֫יִם – אֲנִי וְלֹא שָׂרָף
וּבְכָל־אֱלֹהֵי מִצְרַ֫יִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים – אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִ֫יחַ
אֲנִי יהוה – אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר.


בימינו, מקצת עדות המזרח ומקצת התימנים אומרים את התוספת הזאת. (ואינה מתוך המכילתא דרשב”י, כמו שכתבו בטעות כמה חוקרים.) והיא היתה במנהג אשכנז הקדמון; אבל רש”י ז”ל התנגד לה, ואחריו כל פוסקי צרפת. ולבסוף, גברה יד פוסקי צרפת על האשכנזים, והשמיטו האשכנזים את התוספת. והוסיפוהו עדות המזרח רק במאה הט”ז.

אָמְרוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כְּשֶׁיָּרַד רִבּוֹן הָעוֹלָמִים לְמִצְרַ֫יִם יָרְדוּ עִמּוֹ תִּשְׁעִים אַלְפֵי רְבָבוֹת שֶׁלְּמַלְאֲכֵי חַבָּלָה, מֵהֶם מַלְאֲכֵי אֵשׁ, מֵהֶם מַלְאֲכֵי זִ֫יעַ, מֵהֶם מַלְאֲכֵי רֶ֫תֶת. וְרֶ֫תֶת וְחַלְחָלָה אוֹחֶ֫זֶת לְמִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתָם. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים! הַנַּח לָ֫נוּ וְנַעֲשֶׂה רְצוֹנָךְ. אָמַר לָהֶם: הַנִּ֫יחוּ לִי וְאֶעֱשֶׂה רְצוֹן בָּנָי. אָמְרוּ לְפָנָיו: וַהֲלֹא מֶ֫לֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁבָּרָ֫אתָ בְעוֹלָמָךְ, כְּשֶׁהוּא יוֹרֵד לַמִּלְחָמָה, שָׂרָיו וַעֲבָדָיו מַקִּיפִין אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּצֵא צַ֫עַר בְּגוּפוֹ. וְאַתָּה מֶ֫לֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, דִּין הוּא שֶׁאֲנַ֫חְנוּ עֲבָדֶ֫יךָ וְיִשְׂרָאֵל בְּנֵי בְרִיתֶ֫ךָ, שֶׁנַּעֲשֶׂה נְקָמָה בְּמִצְרָ֫יִם?! אָמַר לָהֶם: אֵין דַּעְתִּי מִתְקָרֶ֫רֶת עַד שֶׁיּוֹרֵד אֲנִי בְעַצְמִי וְאֶעֱשֶׂה נְקָמָה בְּמִצְרָ֫יִם.

בְּיָד חֲזָקָה – זוֹ הַדֶּ֫בֶר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּ֨ה יַד־יהו֜ה הוֹיָ֗ה בְּמִקְנְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה בַּסּוּסִ֤ים בַּחֲמֹרִים֙ בַּגְּמַלִּ֔ים בַּבָּקָ֖ר וּבַצֹּ֑אן דֶּ֖בֶר כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃ (שמות ט:ג)

וּבִזְרֹ֫עַ נְטוּיָה – זוֹ הַחֶ֫רֶב, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ נְטוּיָ֖ה עַל־יְרוּשָׁלִָ֑ם (דברי-הימים א כא:טז)

וּבְמֹרָא גָּדֹל – זוֹ גִּלּוּי שְׁכִינָה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: א֣וֹ ׀ הֲנִסָּ֣ה אֱלֹהִ֗ים לָ֠ב֠וֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֮ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒ בְּמַסֹּת֩ בְּאֹתֹ֨ת וּבְמוֹפְתִ֜ים וּבְמִלְחָמָ֗ה וּבְיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְמוֹרָאִ֖ים גְּדֹלִ֑ים כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֨ה לָכֶ֜ם יהו֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֶֽיךָ׃ (דברים ד:לד)

וּבְאֹתוֹת – זֶה הַמַּטֶּה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת־הַמַּטֶּ֥ה הַזֶּ֖ה תִּקַּ֣ח בְּיָדֶ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־בּ֖וֹ אֶת־הָאֹתֹֽת׃ (שמות ד:יז)

וּבְמֹפְתִים – זֶה הַדָּם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָֽתַתִּי֙ מֽוֹפְתִ֔ים בַּשָּׁמַ֖יִם וּבָאָ֑רֶץ
דָּ֣ם
וָאֵ֔שׁ
וְתִֽימֲר֖וֹת עָשָֽׁן׃
(יואל ג:ג)

דָּבָר אַחֵר:
בְּיָד חֲזָקָה – שְׁתַּ֫יִם
וּבִזְרֹ֫עַ נְטוּיָה – שְׁתַּ֫יִם
וּבְמֹרָא גָדֹל – שְׁתַּ֫יִם
וּבְאֹתוֹת – שְׁתַּ֫יִם
וּבְמֹפְתִים – שְׁתַּ֫יִם.
אֵ֫לּוּ עֶ֫שֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל־הַמִּצְרִים בְּמִצְרַ֫יִם וְאֵ֫לּוּ הֵן:

דָּם
צְפַרְדֵּ֫עַ
כִּנִּים
עָרֹב
דֶּ֫בֶר
שְׁחִין
בָּרָד
אַרְבֶּה
חֹ֫שֶׁךְ
מַכַּת בְּכוֹרוֹת


רִבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִימָנִים:

דְּצַ”ךְ
עֲדַ”שׁ
בְּאַחַ”ב


פיוט לר’ אברהם אבן עזרא על עשר המכות (מהדרות י’ לוין, חלק ב’, עמ’ 185). וככל שידוע לי, אין שום מנהג לומר את הפיוט הזה כאן בתוך ההגדה, ומכל מקום הרוצה לאמרו הרי זה משובח!

הוּא אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת
הוּא בּוֹרֵא כָל־בְּרִיאוֹת
הוּא מַרְאֶה נוֹרָאוֹת
הוּא עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת

אֲגֻדָּתוֹ בַּאֲמִתּוֹ אָחֲזָה
וֶעֱנוּת־עַם עֵינוֹ חוֹזָה
וְהוֹשִׁ֫יעַ שֶׂה רָזָה
בֵּין פָּרוֹת בְּרִיאוֹת

בָּחַר בְּצִיר פְּלִילִיָּה
אֵלַי שְׁלָחוֹ לְמִחְיָה
וְהַיְאֹר הָפַךְ לְדָם – וְהָיָה
הַדָּם לָכֶם לְאֹת

רָעִים נוֹסְרוּ בִּצְפַרְדְּעִים
וְכִנִּים וְעָרוֹב, וְדֶ֫בֶר הֵמִית מִקְנִים
וּבְמַכַּת שְׁחִין נְגוּעִים
מְעֻנִּים וְגַבֹּתָם מְלֵאֹת

הֵסִיר מֵעַל עֲנָמִים צִלָּם
וּבָרָד וְאַרְבֶּה הִשְׁחִית יְבוּלָם
וּמֵאֹ֫פֶל גָּדוֹל סָבֲבוּ כֻלָּם
וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת

מֵ֫תוּ בְכוֹרִים, וּמִצְרַ֫יִם רָאוּ
וְשָׂ֫שׂוּ בָנִים בְּנֶ֫פֶשׁ בָּ֫אוּ
וּכְגַ֫עַת הַקֵּץ לַאֲלָפִים יָצְאוּ
מִסְפָּרָם שֵׁשׁ מֵאוֹת

ומחזירין את ספר התורה ואת ספר יהושע (או ספרא דאפטרתא) לארון הקודש. וטוב ללוות את ספר התורה בשירה, ואפשר לשיר פסוקים אלו, כמו ששרים אותם כשמחזירין את ספר התורה אל הארון בבית הכנסת:

בעל הבית: יְהַלֲלוּ אֶת־שֵׁם יהוה כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּ֑וֹ

כולם: הוֹדוֹ עַל־אֶ֫רֶץ וְשָׁמָ֫יִם. וַיָּ֫רֶם קֶ֫רֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל־חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם־קְרֹבוֹ הַלֲלוּ־יָהּ.


ואפשר להמשיך:

לְדָוִד מִזְמוֹר, לַיהוה הָאָ֫רֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְישְׁבֵי בָהּ. כִּי־הוּא עַל־יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל־נְהָרוֹת יְכוֹנֲנֶ֫הָ. מִי־יַעֲלֶה בְהַר־יהוה וּמִי־יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. נְקִי כַפַּ֫יִם וּבַר־לֵבָב אֲשֶׁר לֹא־נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה. יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יהוה וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ. זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁו מְבַקְשֵׁי פָנֶ֫יךָ יַעֲקֹב סֶ֫לָה. שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶ֫לֶךְ הַכָּבוֹד. מִי זֶה מֶ֫לֶךְ הַכָּבוֹד יהוה עִזּוּז וְגִבּוֹר יהוה גִּבּוֹר מִלְחָמָה. שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶ֫לֶךְ הַכָּבוֹד. מִי הוּא זֶה מֶ֫לֶךְ הַכָּבוֹד יהוה צְבָאוֹת הוּא מֶ֫לֶךְ הַכָּבוֹד סֶ֫לָה.


וּבְנֻחֹה יֹאמַר, שׁוּבָה יהוה רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. קוּמָה יהוה לִמְנוּחָתֶ֫ךָ, אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּ֫ךָ. כֹּהֲנֶ֫יךָ יִלְבְּשׁוּ־צֶ֫דֶק, וַחֲסִידֶ֫יךָ יְרַנֵּ֫נוּ. בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּ֫ךָ, אַל־תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶ֫ךָ. כִּי לֶ֫קַח טוֹב נָתַ֫תִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל־תַּעֲזֹ֫בוּ. עֵץ־חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְתֹמְכֶ֫יהָ מְאֻשָּׁר. דְּרָכֶ֫יהָ דַרְכֵי נֹ֫עַם וְכָל־נְתִיבוֹתֶ֫יהָ שָׁלוֹם. הֲשִׁיבֵ֫נוּ יהוה אֵלֶ֫יךָ וְנָשׁ֫וּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵ֫ינוּ כְּקֶ֫דֶם.

רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי אוֹמֵר: מְנַ֫יִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָּקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַ֫יִם עֶ֫שֶׂר מַכּוֹת וְעַל־הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת? בְּמִצְרַ֫יִם מָה הוּא אוֹמֵר? (שמות ח:טו) וַיֹּאמְר֤וּ הַֽחַרְטֻמִּם֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה אֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִ֖ים הִ֑וא. וְעַל־הַיָּם מָה הוּא אוֹמֵר? (שמות טו:לא) וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יהוה֙ בְּמִצְרַ֔יִם –

וקהילות אירופה (כולל כל נוסחי תפוצות הספרדים בכל העולם) ממשיכין את הפסוק עד הסוף:

וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־יהו֑ה וַיַּֽאֲמִ֨ינוּ֙ בַּֽיהו֔ה וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ׃


אבל אינו בסידור רס”ג, או סידור רע”ג, או נוסח התימנים. והוספת חלק זה של הפסוק גורמת להזכרת משה רבינו בתוך ההגדה.

– כַּמָּה לָקוּ בָאֶצְבַּע? עֶ֫שֶׂר מַכּוֹת. אֱמֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַ֫יִם לָקוּ עֶ֫שֶׂר מַכּוֹת וְעַל־הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת.


רִבִּי אֱלִיעֶ֫זֶר אוֹמֵר: מְנַ֫יִן שֶׁכָּל־מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל־הַמִּצְרִים בְּמִצְרַ֫יִם הָיְתָה שֶׁלְּאַרְבַּע מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: יְשַׁלַּח־בָּ֨ם ׀ חֲר֬וֹן אַפּ֗וֹ עֶבְרָ֣ה וָזַ֣עַם וְצָרָ֑ה מִ֝שְׁלַ֗חַת מַלְאֲכֵ֥י רָעִֽים׃ (תהלים עח:מט) עֶבְרָה – אַחַת, וָזַ֫עַם – שְׁתַּ֫יִם, וְצָרָה – שָׁלשׁ, מִשְׁלַ֫חַת מַלְאֲכֵי רָעִים – אַרְבַּע. אֱמֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַ֫יִם לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת וְעַל־הַיָּם לָקוּ מָאתַ֫יִם מַכּוֹת.

רִבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מְנַ֫יִן שֶׁכָּל־מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל־הַמִּצְרִים בְּמִצְרַ֫יִם הָיְתָה שֶׁלְּחָמֵשׁ מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: יְשַׁלַּח־בָּ֨ם ׀ חֲר֬וֹן אַפּ֗וֹ עֶבְרָ֣ה וָזַ֣עַם וְצָרָ֑ה מִ֝שְׁלַ֗חַת מַלְאֲכֵ֥י רָעִֽים׃ חֲרוֹן אַפּוֹ – אַחַת, עֶבְרָה – שְׁתַּ֫יִם, וָזַ֫עַם – שָׁלֹשׁ, וְצָרָה – אַרְבַּע, מִשְׁלַ֫חַת מַלְאֲכֵי רָעִים – חָמֵשׁ. אֱמֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַ֫יִם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת וְעַל־הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַ֫יִם מַכּוֹת.

בעל הבית אומר כל שורה, ועונים אחריו: “דיינו”.

כַּמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵ֫ינוּ:

אִלּוּ הוֹצִיאָ֫נוּ מִמִּצְרַ֫יִם וְלֹא עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים וְלֹא עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא הָרַג אֶת־בְּכוֹרֵיהֶם דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ הָרַג אֶת־בְּכוֹרֵיהֶם וְלֹא נָתַן לָ֫נוּ אֶת־מָמוֹנָם דַּיֵּ֫נוּ


התימנים ומקצת עדות המזרח מוסיפים (והוא נמצא כבר בסידור רס”ג):

וּמְנַ֫יִן שֶׁנָּתַן לָ֫נוּ אֶת־מָמוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּשְׁאִלוּם, וַיְנַצְּלוּ אֶת־מִצְרָ֫יִם. עֲשָׂא֫וּהָ כִּמְצוּלָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגִים; דָּבָר אַחֵר, עֲשָׂא֫וּהָ כִּמְצוּדָה זוֹ שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָן. לָמָּה מְחַבֵּב הַכָּתוּב אֶת־בִּזַּת הַיָּם יוֹתֵר מִבִּזַּת מִצְרָ֫יִם? אֶ֫לָּא מַה שֶּׁהָיָה בַּבָּתִּים נָטְלוּ בְּמִצְרַ֫יִם, וּמַה שֶּׁהָיָה בְּבָתֵּי תֵסַוְרָאוֹת נָטְלוּ עַל־הַיָּם.


כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּ֫סֶף – זוֹ בִּזַּת מִצְרַ֫יִם
וְאֶבְרוֹתֶ֫יהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ – זוֹ בִּזַּת הַיָּם.

וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי – זוֹ בִּזַּת מִצְרַ֫יִם
וַתָּבֹ֫אִי בַּעֲדִי עֲדָיִים – זוֹ בִּזַּת הַיָּם.

תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ – זוֹ בִּזַּת הַיָּם
עִם נְקֻדּוֹת הַכָּ֫סֶף – זוֹ בִּזַּת מִצְרָ֫יִם.

אִלּוּ נָתַן לָ֫נוּ אֶת־מָמוֹנָם וְלֹא קָרַע לָ֫נוּ אֶת־הַיָּם דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ קָרַע לָ֫נוּ אֶת־הַיָּם וְלֹא הֶעֱבִירָ֫נוּ בְתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה דַּיֵּ֫נוּ

אִלּוּ הֶעֱבִירָ֫נוּ בְתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה וְלֹא שִׁקַּע צָרֵ֫ינוּ בְּתוֹכוֹ דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵ֫ינוּ בְּתוֹכוֹ וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּ֫נוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּ֫נוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְלֹא הֶאֱכִילָ֫נוּ אֶת־הַמָּן דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ הֶאֱכִילָ֫נוּ אֶת־הַמָּן וְלֹא נָתַן לָ֫נוּ אֶת־הַשַּׁבָּת דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ נָתַן לָ֫נוּ אֶת־הַשַּׁבָּת וְלֹא קֵרְבָ֫נוּ לִפְנֵי הַר סִינַי דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ קֵרְבָ֫נוּ לִפְנֵי הַר סִינַי וְלֹא נָתַן לָ֫נוּ אֶת־הַתּוֹרָה דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ נָ֫תַן לָ֫נוּ אֶת־הַתּוֹרָה וְלֹא הִכְנִיסָ֫נוּ לְאֶ֫רֶץ יִשְׂרָאֵל דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ הִכְנִיסָ֫נוּ לְאֶ֫רֶץ יִשְׂרָאֵל (האיטלקים מוסיפין: וְלֹא בָנָה לָ֫נוּ אֶת־בֵּית הַמִּקְדָּשׁ דַּיֵּ֫נוּ
אִלּוּ בָנָה לָ֫נוּ אֶת־בֵּית הַמִּקְדָּשׁ) וְלֹא בָנָה לָ֫נוּ אֶת־בֵּית הַבְּחִירָה דַּיֵּ֫נוּ

עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה טוֹבָה כְפֻלָּה וּמְכֻפֶּ֫לֶת לַמָּקוֹם עָלֵ֫ינוּ:

שֶׁהוֹצִיאָ֫נוּ מִמִּצְרַ֫ים / וְעָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים
וְעָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם / וְהָרַג אֶת־בְּכוֹרֵיהֶם
וְנָתַן לָ֫נוּ אֶת־מָמוֹנָם / וְקָרַע לָ֫נוּ אֶת־הַיָּם
וְהֶעֱבִירָ֫נוּ בְּתוֹכוֹ בֶחָרָבָה / וְשִׁקַּע צָרֵ֫ינוּ בְּתוֹכוֹ
וְסִפֵּק צָרְכֵּ֫נוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה / וְהֶאֱכִילָ֫נוּ אֶת־הַמָּן
וְנָתַן לָ֫נוּ אֶת־הַשַּׁבָּת / וְקֵרְבָ֫נוּ לִפְנֵי הַר סִינַי
וְנָתַן לָ֫נוּ אֶת־הַתּוֹרָה / וְהִכְנִיסָ֫נוּ לְאֶ֫רֶץ יִשְׂרָאֵל
(האיטלקים מוסיפין: וּבָנָה לָ֫נוּ אֶת־בֵּית הַמִּקְדָּשׁ) / וּבָנָה לָ֫נוּ אֶת־בֵּית הַבְּחִירָה
לְכַפֵּר עַל כָּל־עֲוֹנוֹתֵ֫ינוּ.


רַבָּן גַּמְלִיאֵל (במנהגים מאוחרים מוסיפין: הָיָה) אוֹמֵר: כֹּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְבָרִים אֵ֫לּוּ בַּפֶּ֫סַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵ֫לּוּ הֵן: פֶּ֫סַח, מַצָּה, וּמָרוֹר.

פֶּ֫סַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵ֫ינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, עַל־שׁוּם מָה?

(ואם אוכלין קרבן פסח, אומרין: פֶּ֫סַח זֶה שֶׁאָ֫נוּ אוֹכְלִים עַל־שׁוּם מָה?)

עַל־שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל־בָּתֵּי אֲבוֹתֵ֫ינוּ בְּמִצְרַ֫יִם, שֶׁנֶּאֱמַר:

וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַיהו֗ה אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַ֠ח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנָגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃ (שמות יב:כז)


מַצָּה זוֹ שֶׁאָ֫נוּ אוֹכְלִים עַל־שׁוּם מָה? עַל־שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁלַּאֲבוֹתֵ֫ינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶ֫לֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ ־ בָּרוּךְ ־ הוּא וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר:

וַיֹּאפ֨וּ אֶת־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃ (שמות יב:לט)


מָרוֹר זֶה שֶׁאָ֫נוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרֲרוּ הַמִּצְרִים אֶת־חַיֵּי אֲבוֹתֵ֫ינוּ בְּמִצְרַ֫יִם, שֶׁנֶּאֱמַר:

וַיְמָרֲר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֨מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכָל־עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה אֵ֚ת כָּל־עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר־עָבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ׃ (שמות א:יג)


פיוט שאומרים אותו בבבל ובכורדיסטאן וכמה קהילות אחרות במזרח, חתום “אהרן כהן” בראשי הטורים. (והוא נמצא כבר בדפוס מחזור ארם-צובה משנת רפ”ז [1527], אבל לא כחלק מן ההגדה, אלא כסתם פזמון לחג הפסח.)

אֱמוּנִים עִרְכוּ שֶׁ֫בַח
לָאֵל, וְטִבְחוּ טֶ֫בַח,
וַאֲמַרְתֶּם זֶ֫בַח
פֶּ֫סַח הוּא לַיהוה.
הָרִ֫ימוּ קוֹל שִׁירִים,
שִׂמְחוּ בְלֵיל שִׁמּוּרִים,
עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים
אִכְלוּ וּשְׁתוּ יֵינָי. וַאֲמַרְתֶּם זֶ֫בַח פֶּ֫סַח הוּא לַיהוה.
רִאשוֹן לְכָל־רִאשׁוֹנִים
עַל־יַד צִיר אֱמוּנִים,
מִיַּד כָּל־מְעַנִּים
הִצִּיל כָּל־הֲמוֹנָי. וַאֲמַרְתֶּם זֶ֫בַח פֶּ֫סַח הוּא לַיהוה.
נִסֵּי אֵל זָכַ֫רְתִּי
וַחֲסָדָיו סִפַּ֫רְתִּי,
עַתָּה יָדַ֫עְתִּי
כִּי גָדוֹל יהוה. וַאֲמַרְתֶּם זֶ֫בַח פֶּ֫סַח הוּא לַיהוה.
כְּכֹכְבֵי הַשָּׁמַ֫יִם
מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַ֫יִם
צְאוּ מִמִּצְרַ֫יִם
כָּל־צִבְאוֹת יהוה. וַאֲמַרְתֶּם זֶ֫בַח פֶּ֫סַח הוּא לַיהוה.
הִנְחִיל תּוֹרָתוֹ
לְעַמּוֹ וַעֲדָתוֹ
שׁוֹמְרֵי מִצְוָתוֹ
עַם נוֹשַׁע בַּיהוה. וַאֲמַרְתֶּם זֶ֫בַח פֶּ֫סַח הוּא לַיהוה.
נִפְלָאִים מַעֲשֶׂ֫יךָ
וַעֲצוּמִים נִסֶּ֫יךָ
יֹאמְרוּ כָּל־חוֹסֶ֫יךָ
טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהוה. וַאֲמַרְתֶּם זֶ֫בַח פֶּ֫סַח הוּא לַיהוה.

בְּכָל־דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת (נוסח הרמב”ם: לְהַרְאוֹת) אֶת־עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַ֫יִם, שֶׁנֶּאֱמַר:

וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יהוה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃ (שמות יג:ח)


לֹא אֶת־אֲבוֹתֵ֫ינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֶ֫לָּא אַף אוֹתָ֫נוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר:

וְאוֹתָ֖נוּ הוֹצִ֣יא מִשָּׁ֑ם לְמַ֨עַן֙ הָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ לָ֤תֶת לָ֨נוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֵֽינוּ׃ (דברים ו:כג)


לְפִיכָךְ אֲנַ֫חְנוּ חַיָּבִים
לְהוֹדוֹת
לְהַלֵּל
לְשַׁבֵּ֫חַ
לְפָאֵר
לְרוֹמֵם
לְהַדֵּר
לְבָרֵךְ
לְעַלֵּה
וּלְקַלֵּס
לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵ֫ינוּ וְלָ֫נוּ אֶת־כָּל־הַנִּסִּים הָאֵלּוּ:
הוֹצִיאָ֫נוּ
(במנהג ארצות יון [“רומניא”] הוסיפו: מִפֶּ֫רֶךְ לְחֹ֫פֶשׁ / מִלַּ֫חַץ לְנֹ֫פֶשׁ)
מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת
מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה
וּמֵאֵ֫בֶל לְיוֹם טוֹב
וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל
וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה
וְנֹאמַר לְפָנָיו (מקצת האשכנזים, ובפרט בימות האחרונים, מוסיפים: שִׁירָה חֲדָשָׁה) הַלֲלוּיָהּ.

הַ֥לֲלוּ יָ֨הּ ׀
הַ֭לֲל֖וּ עַבְדֵ֣י יהו֑ה הַֽ֝לֲל֗וּ אֶת־שֵׁ֥ם יהוֽה׃
יְהִ֤י שֵׁ֣ם יהו֣ה מְבֹרָ֑ךְ מֵ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם׃
מִמִּזְרַח־שֶׁ֥מֶשׁ עַד־מְבוֹא֑וֹ מְ֝הֻלָּ֗ל שֵׁ֣ם יהוֽה׃
רָ֖ם עַל־כָּל־גּוֹיִ֥ם ׀ יהו֑ה עַ֖ל הַשָּׁמַ֣יִם כְּבוֹדֽוֹ׃
מִ֭י כַּֽיהו֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ הַֽמַּגְבִּיהִ֥י לָשָֽׁבֶת׃
הַֽמַּשְׁפִּילִ֥י לִרְא֑וֹת בַּשָּׁמַ֥יִם וּבָאָֽרֶץ׃
מְקִ֥ימִ֣י מֵעָפָ֣ר דָּ֑ל מֵ֝אַשְׁפֹּ֗ת יָרִ֥ים אֶבְיֽוֹן׃
לְהוֹשִׁיבִ֥י עִם־נְדִיבִ֑ים עִ֗֝ם נְדִיבֵ֥י עַמּֽוֹ׃
מֽוֹשִׁיבִ֨י ׀ עֲקֶ֬רֶת הַבַּ֗יִת אֵֽם־הַבָּנִ֥ים שְׂמֵחָ֗ה
הַֽלֲלוּ־יָֽהּ׃

בְּצֵ֣את יִ֭שְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם בֵּ֥ית יַ֝עֲקֹ֗ב מֵעַ֥ם לֹעֵֽז׃
הָיְתָ֣ה יְהוּדָ֣ה לְקָדְשׁ֑וֹ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל מַמְשְׁלוֹתָֽיו׃
הַיָּ֣ם רָ֭אָ֖ה וַיָּנֹ֑ס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן יִסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר׃
הֶֽ֭הָרִ֖ים רָקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן׃
מַה־לְּךָ֣ הַ֭יָּם כִּ֣י תָנ֑וּס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן תִּסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר׃
הֶֽ֭הָרִ֖ים תִּרְקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן׃
מִלִּפְנֵ֣י אָ֭ד֖וֹן ח֣וּלִי אָ֑רֶץ מִ֝לִּפְנֵ֗י אֱל֣וֹהַּ יַֽעֲקֹֽב׃
הַהֹפְכִ֣י הַצּ֣וּר אֲגַם־מָ֑יִם חַ֝לָּמִ֗ישׁ לְמַעְיְנוֹ־מָֽיִם׃

התימנים ומקצת עדות הספרדים אומרים את ההרחבה “אתה גאלת” שבתוך ברכת הגאולה, והיא מוזכרת (כתוספת) כבר בסידור רס”ג.

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר גְּאָלָ֫נוּ וְגָאַל אֶת־אֲבוֹתֵ֫ינוּ מִמִּצְרַ֫יִם, וְהִגִּיעָ֫נוּ הַלַּ֫יְלָה הַזֶּה לֶאֱכֹל בּוֹ (כשאוכלין קרבן פסח: פֶּ֫סַח) מַצָּה וּמָרוֹר.


אַתָּה גָאַ֫לְתָּ אֶת־אֲבוֹתֵ֫ינוּ מִמִּצְרַ֫יִם
בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְר֫וֹעַ נְטוּיָה.
בִּהְיוֹת אֲבוֹתֵ֫ינוּ בְּתוֹךְ מִצְרַ֫יִם
הָיוּ מְעֻנִּים תַּ֫חַת יַד־פַּרְעֹה.
גַּם־שָׁם רָבוּ כַּעֲפַר הָאָ֫רֶץ
וּכְאַרְזֵי הַלְּבָנוֹן גָּבְהוּ בְקוֹמָה.
דִּבֶּר פַּרְעֹה לִמְחוֹת אֶת־שְׁמָם
וּלְהַאֲבִיד זִכְרָם מִקֶּ֫רֶב תֵּבֵל.
הוּא וְעַמּוֹ בְּעֵצָה הָיוּ
וַיִּתְחַכְּמוּ סוֹד עַל־זֶ֫רַע יִשְׂרָאֵל.
וַיְמָרֲרוּ אֶת־חַיֵּיהֶם בְּפֶ֫רֶךְ
וּבְתַשְׁנִיק גָּדוֹל קָצְרָה רוּחָם.
זֶ֫רַע יְשֻׁרוּן אֲנָחָה לָבָשׁ
כִּי יַד־אוֹיֵב גָּבְרָה עֲלֵיהֶם.
חַי וְקַיָּם שָׁמַע קוֹלָם
מֶ֫לֶךְ הַמְּלָכִים הֶאֱזִין לָהֶם.
טוֹב וְיָשָׁר גִּדֵּל מֵהֶם
מֹשֶׁה יָדִיד בֶּחָזוֹן הָשְׁלַח.
יַ֫חַד הֶרְאָם בְּאוֹתוֹת שַׁדַּי
וּבְמִינֵי נְגָעִים שֶׁנִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי־חָם.
כָּל־בְּכוֹרֵיהֶם לַטֶּ֫בַח מָסָר
רֵאשִׁית בִּטְנָם לְדֶ֫בֶר גָּדוֹל.
לָכֵן נָפְלָה צְעָקָה בְּמִצְרָ֫יִם
בְּכִי וּמִסְפֵּד בְּכָל־חוּצוֹתֶ֫יהָ
מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת יָצְאוּ יְדִידִים
וְאֵין כּוֹשֵׁל בְּמִסְפַּר שְׁבָטִים.
נִהֲגָם בְּטוּבוֹ צוּר עוֹלָמִים
וַיַּגִּיעֵם לְיַם־סוּף בְּרַחֲמִים רַבִּים.
סָגַר הַיָּם בַּהֲמוֹן גַּלָּיו
שׂוֹנֵא רָדַף בַּהֲמוֹן חֵילוֹ.
עֵינֵיהֶם נָשְׂאוּ לַמָּרוֹם
לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מֵאֲבִיר יַעֲקֹב.
פִּיהֶם פָּתְחוּ גְאוּלֵי יהוה
וְשִׁבְּחוּ לְמַלְכָּם עַל־רֹב נִפְלְאוֹתָיו.
צָהַל רִכְבּוֹ בְּאוֹיְבֵי עַמּוֹ
לְהַשְׁלִיךְ שׂוֹנְאָיו אֶל־תּוֹךְ מְצוּלָה.
קָרַע יהוה אֶת־מֵי הַיָּם
וְקִיֵּם שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע לַאֲבוֹתֵ֫ינוּ.
רָאוּ יְדִידִים בְּפִגְרֵי שׂוֹנְאֵיהֶם
שֶׁהֵם מֻטָּלִים עַל־שְׂפַת הַיָּם.
שִׁירָה וְזִמְרָה וְדִבְרֵי הַלֵּל
אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי קוֹנוֹ.
תְּהִלָּה וְתִפְאֶ֫רֶת וְדִבְרֵי תִשְׁבָּחוֹת
אָמְרוּ פְדוּיִים לִפְנֵי גוֹאֲלָם.

כֵּן יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵ֫ינוּ יַגִּיעֵ֫נוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵ֫נוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶ֫ךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶ֫ךָ. וְנֹאכַל שָׁם* מִן־הַזְּבָחִים** וּמִן־הַפְּסָחִים אֲשֶׁר יַגִּ֫יעַ דָּמָם עַל־קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן, וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָשׁ עַל־גְּאֻלָּתֵ֫נוּ וְעַל־פְּדוּת נַפְשֵׁ֫נוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יהוה גָּאַל (נוסח תימן: גּוֹאֵל) יִשְׂרָאֵל.

הרא”ש והמחבר (בשולחן-ערוך) כתבו שלא לברך על הכוס השני, וכן נהגו הספרדים. אבל באשכנז ובאיטליה ובתימן מברכים, ע”פ הגאונים:

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְֿרִי הַגָּ֫פֶן.

ושותין את הכוס


רחצה

במנהג ארץ-ישראל הקדמון נהגו לברך את הברכה הזו בנוסח אחר, כדי לגוון את הברכות בלילה הזה, שכבר בירכו “על נטילת ידים” על הנטילה הראשונה. וכן ראוי לעשות, ליתן הדר ויקר ללילה הקדוש הזה:

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁ֫נוּ בְּמִצְוֺתָיו וְצִוָּ֫נוּ עַל־רְחִיצַת יָדָ֫יִם.


(אבל בימינו, נוהגים לברך את ברכה בנוסח הרגיל:
בא”י אמ”ה אקב”ו עַל־נְטִילַת יָדָ֫יִם.)

מוציא מצה

((לפי הרמב”ם (ועל-פיו התימנים), שיש לו שתי מצות בלבד, לא בצעו את המצה התחתונה לפני “הא לחמא”, ובוצעין אותה עכשו.

ונוטל את שתי המצות העליונות, השלמה והפרוסה, ומברך

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם הַמּוֹצִיא לֶ֫חֶם מִן־הָאָ֫רֶץ.


בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁ֫נוּ בְּמִצְוֺתָיו וְצִוָּ֫נוּ עַל־אֲכִילַת מַצָּה.

ובוצע על שתיהן ביחד, ואוכל ביחד כזית מכל אחת ואחת.


מרור

ונוטל מן המרור, ומברך:

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁ֫נוּ בְּמִצְוֺתָיו וְצִוָּ֫נוּ עַל־אֲכִילַת מָרוֹר.


כורך

ואם אוכלים קרבן פסח, מברכים עליו:
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁ֫נוּ בְּמִצְוֺתָיו וְצִוָּ֫נוּ עַל־אֲכִילַת הַפֶּסַח.

ונוטל עוד מצה וכורכה סביב המרור (ובשר הפסח, אי איתא ליה) וטובלה בחרוסת.
ומברך:
זֵ֫כֶר לַמִּקְדָּשׁ כְּהִלֵּל. כֵּן עָשָׂה הִלֵּל בִּזְמַן שֶׁבֵּית־הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, הָיָה כּוֹרֵךְ פֶּ֫סַח מַצָּה וּמָרוֹר וְאוֹכֵל בְּיַ֫חַד, לְקַיֵּם מַה־שֶּׁנֶּאֱמַר: עַל־מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְל֫וּהוּ.

וטוב לומר סדר הלכות אכילת קרבן פסח, מאת היעב”ץ.

אֲכִילַת בְּשַׂר־הַפֶּ֫סַח בְּלֵילֵי חֲמִשָּׁה־עָשָׂר שֶׁלְּחֹ֫דֶשׁ הָאָבִיב מִצְוַת עֲשֵׂה מִן־הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃
(שמות יב:ח)


מִצְוָה מִן־הַמֻּבְחָר לֶאֱכֹל בְּשַׂר הַפֶּ֫סַח אֲכִילַת שֹׂ֫בַע. לְפִיכָךְ אִם הִקְרִיב שַׁלְמֵי חֲגִיגָה בְּאַרְבָּעָה־עָשָׂר, אוֹכֵל מֵהֶן תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל בְּשַׂר הַפֶּ֫סַח, כְּדֵי לִשְׂבֹּ֫עַ מִמֶּ֫נּוּ. וּשְׁנֵיהֶן אֵינָן נֶאֱכָלִין אֶ֫לָּא צְלִי־אֵשׁ [לְשִׁטַּת בֶּן־תֵּימָא; אֲבָל לְרַבָּנַן אֵין הַחֲגִיגָה צְרִיכָה לִהְיוֹת צָלִי]. וּצְרִיכִין בְּרָכָה לְכָל־אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ: עַל־הַפֶּ֫סַח אוֹמֵר “אֲשֶׁר קִדְּשָׁ֫נוּ בְּמִצְוֺתָיו וְצִוָּ֫נוּ לֶאֱכֹל הַפֶּ֫סַח”, וְעַל־הַחֲגִיגָה “לֶאֱכֹל הַזֶּ֫בַח” [וּלְדַ֫עַת הָרַמְבַּ”ם, “עַל־אֲכִילַת הַפֶּ֫סַח” וְ”עַל אֲכִילַת הַזֶּ֫בַח”].

הַפֶּ֫סַח טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ. וְאָמַר רַב מִשּׁוּם רִבִּי חִיָּא: כְּזֵיתָא פִסְחָא וְהַלֵּילָא פָּקַע אִגְרָא.
אֵין צוֹלִין אֶת־הַפֶּ֫סַח עַל־גַּבֵּי כְלֵי אֶ֫בֶן אוֹ כְּלֵי מַתָּכוֹת, וְלֹא בִּשְׁפוּד שֶׁלְּמַתָּכוֹת. כֵּיצַד צוֹלִין אוֹתוֹ? מְבִיאִין שְׁפוּד שֶׁלָּרִמּוֹן, תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ, וְתוֹחֵב כְּרָעָיו וּבְנֵי מֵעָיו בַּשְּׁפוּד לְמַ֫עְלָה מִפִּיו שֶׁלַּטָּלֶה. וְתוֹלֵ֫הוּ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, וְהָאֵשׁ לְמַ֫טָּה.

אֵין הַפֶּ֫סַח נֶאֱכָל נָא וּמְבֻשָּׁל. וְאֵינוֹ נֶאֱכָל בִּשְׁתֵּי חֲבוֹרוֹת, וְאֵין מוֹצִיאִין מֵחֲבוֹרָה לַחֲבוֹרָה. וְלֹא הָאוֹכֵל רַשַּׁאי לֶאֱכֹל מִשְּׁנֵי פְסָחִים, שֶׁאֵין נִמְנִין עַל־שְׁנֵי פְסָחִים כְּאַחַת. וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶ֫לָּא לִמְנוּיָו (בְּשָׁעַת שְׁחִטָּה), יִשְׂרָאֵל מָהוּל טָהוֹר בֶּן־בְּרִית [וְאִשָּׁה כְּמַאן דִּמְהִיל דַּמְיָא]. וּכְשֵׁם שֶׁמִּילַת בָּנָיו וַעֲבָדָיו מְעַכְּבַ֫תּוּ מִלִּשְׁחֹט הַפֶּ֫סַח, כָּךְ מְעַכְּבַ֫תּוּ מִלֶּאֱכֹל בּוֹ.

הַשּׁוֹבֵר עֶ֫צֶם בַּפֶּ֫סַח הַטָּהוֹר לוֹקֶה, וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּלֵיל פֶּ֫סַח. לְפִיכָךְ שׂוֹרְפִין עַצְמוֹת הַפֶּ֫סַח בִּכְלַל הַנּוֹתָר מִבְּשָׂרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹ֫אוּ בָהֶן לִידֵי תַקָּלָה. אֵין רַשָּׁאִין לֶאֱכֹל מִגְּדִי הָרַךְ אֶ֫לָּא מַה שֶּׁנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל.

הַפֶּ֫סַח אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶ֫לָּא עַד־חֲצוֹת הַלַּ֫יְלָה הַזֶּה [לְדַ֫עַת רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן־עֲזַרְיָה; וּלְרִבִּי עֲקִיבָא נֶאֱכָל כָּל־הַלַּ֫יְלָה; וְאֶפְשָׁר שֶׁאֲפִלּוּ לְשִׁטַּת רִבִּי עֲקִיבָא, גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל אֶת־הַפֶּ֫סַח אַחַר חֲצוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי תַקָּלָה וְיַנִּ֫יחַ אֶת־הַבָּשָׂר עַד־הַבֹּ֫קֶר וְיִהְיֶה נוֹתָר].

בְּשַׂר חֲגִיגָה שֶׁעָלָה עִם הַפֶּ֫סַח עַל הַשֻּׁלְחָן, וְכֵן כָּל־הַתַּבְשִׁילִין הָעוֹלִין עִמּוֹ, מִתְבָּעֲרִין עִמּוֹ, וְאֵינָן נֶאֱכָלִין אֶ֫לָּא עַד חֲצוֹת כַּפֶּ֫סַח. [אֲבָל אִם לֹא עָלָה בְּשַׂר הַחֲגִיגָה עִם הַפֶּ֫סַח עַל הַשֻּׁלְחָן, אָז הוּא נֶאֱכָל לְכָל־הַיּוֹם הַמָּחֳרָת. וּלְשִׁטַּת בֶּן־תֵּימָא, הַחֲגִיגָה הֲרֵי הִיא כַּפֶּ֫סַח, וּבְשָׂרָהּ אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶ֫לָּא תּוֹךְ זְמַן אֲכִילַת הַפֶּ֫סַח, וּמִתְבָּעֶ֫רֶת עִמּוֹ.]

חָלוּק פֶּ֫סַח דּוֹרוֹת מִפֶּ֫סַח מִצְ֫רַיִם בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים: שֶׁהוּא הָיָה מֶקָּחוֹ בֶּעָשׂוֹר, וְטָעוּן הַגָּעַת דָּם בַּאֲגֻדַּת אֵזוֹב, וְשֶׁנֶּאֱכָל בְּחִפָּזוֹן (וְלֹא הִקְטִ֫ירוּ אֵימוּרָיו).

זוֹהִי מִצְוַת אֲכִילַת הַפֶּ֫סַח. הָרַחֲמָן יְזַכֵּ֫נוּ לְאָכְלוֹ בְּעִיר קָדְשֵׁ֫נוּ בִּמְהֵרָה בְיָמֵ֫ינוּ. וִיקֻיַּם בָּ֫נוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: כִּ֣י לֹ֤א בְחִפָּזוֹן֙ תֵּצֵ֔אוּ וּבִמְנוּסָ֖ה לֹ֣א תֵלֵכ֑וּן כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיכֶם֙ יהו֔ה וּמְאַסִּפְכֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ישעיה נב:יב). כִּימֵי צֵאתֵ֫נוּ מֵאֶ֫רֶץ מִצְרַ֫יִם יַרְאֵ֫נוּ נִפְלָאוֹת, וּדְבַר אֱלֹהֵ֫ינוּ יָקוּם לְעוֹלָם, יְמִינוֹ רוֹמֵמָה עוֹשֵׂה נוֹרָאוֹת.


שלחן עורך

ובעל ה”אבני נזר” חידש עניין גדול בתשובותיו, סימן שפ”א, דאם בתחילת הסעודה או באמצע רואה שהוא קרוב לחצות. יאכל כזית מצה על תנאי, ויאמר:

אִם הֲלָכָה כְּרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן־עֲזַרְיָה, שֶׁאֵין יוֹצְאִים יְדֵי קָרְבַּן־פֶּ֫סַח, וּמִמֵּילָא מַצָּה וַאֲפִיק֫וֹמֶן, לְאַחַר חֲצוֹת, יִהְיֶה כְּזַ֫יִת מַצָּה זֶה לַאֲפִיק֫וֹמֶן. וְאִם הֲלָכָה כְּרִבִּי עֲקִיבָא, וְאֶפְשָׁר לֶאֱכֹל הָאֲפִיק֫וֹמֶן גַּם לְאַחַר חֲצוֹת, הֲרֵי כְּזַ֫יִת מַצָּה זֶה הוּא מִכְּלַל הַסְּעוֹדָה.


וימתין עד לאחר חצות ויאכל מה שנשאר סעודתו, מפני שאם הלכה כר’ אלעזר בן עזריה, אז אחר חצות כבר נגמר זמן מצוַת הפסח, והוא כיום המחרת, ומותר לאכול.

יָחִיד וּמְיֻחָד רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן.
וְכָל־פֶּה לְךָ יוֹדֶה וְכָל־גָּרוֹן יָרוֹן.
שָׂם לוֹ סְגֻלָּה חֲבַצֶּ֫לֶת הַשָּׁרוֹן.
פִּגֵּר אוֹיְבֶ֫יהָ בְּמִשְׁנֵה שִׁבָּרוֹן.
חֲצוֹת לַ֫יְלָה נִגְלָה לְגָאֳלָהּ בְּיִשְׁרוֹן.
זָ֫עוּ מִצְרִים וְנָ֫מוּ: צְאוּ בְּכִשְׁרוֹן.
נָאַם וְהוֹדָה עַל־יְדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:
וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן.


במשך הזמן, ייכבו הנרות (של שעווה או של שמן) שהודלקו בתחילת הערב, וגם נרות החשמל (עלעקטר”י) ייכבו על ידי השעון (זייגע”ר), כדי שיתמעט האור הבולט בבית, ליצור אוירה שיכהה את אור השכל הרגיל, ותחדד את אורות ההרגשה הפנימיים. ואז ישימו נרות חדשים בפמוטות, וידליקם (מאש שכבר קיים, כמובן). וכשייכבו גם הם, ידליקו עוד נרות במקומם, וכן הלאה, עד סוף הסדר. (וכמובן, אם חל בשבת קודש, אסור להדליק נרות, וממילא לא יערוך את השעון לכבות את נרות החשמל כל הלילה.)

ובכל פעם שמדליק נרות באמצע הסדר, ישיר את הפיוט הקטן הזה שחיברתי:

גְּ֯אֻלַּת מִצְרַ֫יִם הֵאִ֫ירָה אֶת־הַלַּ֫יְלָה.
בְּ֯דִיצֵ֫נוּ בְאוֹרְךָ לְשַׁבְּחָה וּלְהַלֲלָה.
רְ֯צוּצֵי פְשָׁתוֹת שֶׁשַּׁלְהֵבָם כָּלָה.
יְ֯חֻדַּשׁ זִיוָם בְּעֵת הָאֲכִילָה*.
א֯וֹר נֵרוֹתֵ֫ינוּ יַנְהִירֵ֫נוּ בְהִלָּה.
לְ֯הוֹדוֹת לְךָ וּלְיַחֶדְךָ בְגִילָה.


כשמדליק נרות אחר תום הסעודה, בשעת ההלל והלל הגדול והפיוטים שסביבם, אומר בְּעֵת הַתְּהִלָּה במקום “בעת האכילה”.

כתב יעב”ץ שטוב לומר את המאמר הזה מן הזוהר על השולחן.

ספר הזוהר פרשת בא כרך ב’ דף לח.

תְּנִינַן: כְּתִיב “הַיּוֹם אַתֶּם יוֹצְאִים”, וּכְתִיב “הוֹצִיאֲךָ יהוה אֱלֹהֶ֫יךָ מִמִּצְרַ֫יִם לָ֫יְלָה”. אֶ֫לָּא תָּנָא: עִקָּרָא דְפֻרְקָנָא דְיִשְׂרָאֵל לָא הֲוָה אֶ֫לָּא לַ֫יְלָה, דְּלַ֫יְלָה שְׁרָא קִטְרִין וַעֲבַד נֻקְמִין וְיוֹמָא אַפֵּיק לוֹן בְּרֵישׁ גְּלֵי. הָדָא הוּא דִּכְתִיב: “יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל־מִצְרָ֫יִם”, וּכְתִיב: “וּמִצְרַ֫יִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה יהוה בָּהֶם כָּל־בְּכוֹר” (במדבר לג:ג-ד), דָּא הוּא פִּרְסוּמֵי נִסָּא.


אֲתוֹ רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי, אִשְׁתַּטַּ֫חוּ קַמֵּיהּ וּנְשַׁ֫קוּ יְדוֹי וּבְכוֹ, […] אֲמַר לוֹן: עַד לָא סַיַּמְנָא מִלָּה דִשְׁאִלְתָּא דִּילְכוֹן, דְּהָא תְּנִינַן: “וַיהוה הִכָּה כָל־בְּכוֹר” (שמות יב:כט), כָּל־בְּכוֹר סְתָם כִּדְקָאֲמַ֫רַן, וְכֹלָּא הֲוָה. וְאִנּוּן דְּמִ֫יתוּ אִנּוּן קָטוֹרֵי קִטְרִין דַּהֲווֹ מִשְׁתַּמְּשִׁי בְּחַרְשַׁ֫יְהוּ בְּאִנּוּן כִּתְרִין, מִנְּהוֹן מִשְׁתַּמְּשִׁי בְּעִלָּאֵי וּמִנְּהוֹן מִשְׁתַּמְּשִׁי בְּתַתָּאֵי, וְאַף־עַל־גַּב דְּכֻלְּהוּ תַּתָּאִין אִנּוּן. וְכָל־אַרְעָא דְמִצְרַ֫יִם מַלְיָא חַרְשִׁין הֲוָה, וּכְתִיב: “כִּי אֵין בַּ֫יִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת”, וְאִתְעֲבִד דִּינָא בְּכֹלָּא, בְּשָׁעֲתָא דְּאִתְכְּנִ֫שׁוּ כֻּלְּהוּ בְּבָתֵּיהוֹן, וְלָא הֲווֹ מִתְפַּזְּרִי בְּמַדְבְּרָא וּבְחַקְלָא, אֶ֫לָּא כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכַ֫חוּ בְּבָתֵּיהוֹן, וַעֲבַד לַ֫יְלָה דִּינוֹי בְּכֹלָּא בְּהַהִיא שָׁעֲתָא.

וְתָנָא: נְהִיר לַ֫יְלָה כְּיוֹמָא תַקִּיפָא דְּתַמּוּז, וְחָמַאן כָּל־עַמָּא דִּינוֹי דְּקֻדְשָׁא־בְרִיךְ־הוּא, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: “וְלַ֫יְלָה כַּיּוֹם יָאִיר, כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה” (תהלים קלט:יב). וּבְשָׁעֲתָא דִּנְפַ֫קוּ, אִשְׁתְּכַ֫חוּ כֻּלְּהוּ מֵתִים בְּשׁוּקֵי לְעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא, בָּעַ֫יִן לְאַקְבָּרָא לְהוּ וְלָא אַשְׁכַּ֫חוּ לוֹן. וְדָא אִתְקְשֵׁי לְהוּ מִכֹּלָּא, חֲמוֹ לְיִשְׂרָאֵל נָפְקִין לְעֵינֵיהוֹן בְּהַאי גִּסָּא, וַחֲמוֹ לְמִיתֵיהוֹן בְּאִידָךְ גִּסָּא, וּבְכֹלָּא הֲוָה פִּרְסוּמֵי נִסָּא דְּלָא הֲוָה כְּהַאי מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא.

וְתָא חֲזִי, כְּתִיב: לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיהו֔ה לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיהו֔ה שִׁמֻּרִ֛ים לְכָל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹרֹתָֽם׃ (שמות יב:מב) הַאי פְּסוּקָא קַשְׁיָא. כֵּיוָן דַּאֲמַר “לֵיל”, מַהוּ “שִׁמּוּרִים” וְלָא “שִׁמּוּר”, שִׁמּוּר אִשְׁתְּמַע מִלָּה. וּכְתִיב “הוּא הַלַּ֫יְלָה הַזֶּה”, לֵיל קָאָמַר בְּקַדְמֵיתָא, וְהַשְׁתָּא לָ֫יְלָה. אֶ֫לָּא הָ֫כִי תְּנִינַן: כְּתִיב “כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה” (דברים כב:כג), “נַ֫עַר” כְּתִיב. מַאי טַעֲמָא, מִשּׁוּם דְּכָל־זְמָן דְּלָא קַבִּ֫לַת דְּכַר עֲלַהּ, אִתְקְרֵי “נַ֫עַר”; מִדְּקַבִּ֫לַת דְּכַר עֲלַהּ, אִתְקְרֵי “נַעֲרָה”. אוּף הָ֫כָא, “לֵיל”, דְּעַד לָא קַבִּ֫לַת דְּכַר; אַף־עַל־גַּב דִּכְתִיב “שִׁמּוּרִים”, אֶ֫לָּא דְּכַר הֲוָה זְמִין לְאִתְחַבַּר עִמַּהּ. וּבְשָׁעֲתָא דְּאִתְחַבַּר עִמַּהּ דְּכַר, כְּתִיב: “הוּא הַלַּ֫יְלָה הַזֶּה לַיהוה שִׁמּוּרִים”, שִׁמּוּרִים דְּכַר וְנֻקְבָּא. וּבְגִינֵי כָךְ כְּתִיב “הַלַּ֫יְלָה הַזֶּה”. וּבַאֲתַר דְּאִשְׁתְּכַ֫חוּ דְכַר וְנֻקְבָּא, לֵית שְׁבָחָא אֶ֫לָּא דִּדְכוּרָא, וְהָ֫כִי שַׁבַּ֫חוּ יִשְׂרָאֵל בְּתֻשְׁבְּחָתַ֫יְהוּ לִדְכוּרָא וְלָא לְנֻקְבָּא, הָדָא הוּא דִּכְתִיב “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵ֫הוּ” (שמות טו:ב), דְּלֵית שְׁבָחָא בַּאֲתַר דִּדְכַר וְנֻקְבָּא אִשְׁתְּכַ֫חוּ, אֶ֫לָּא מִדְּכוּרָא. וּלְדָא מְחַכַּאן יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: “זֶה יהוה קִוִּ֫ינוּ לוֹ נָגִ֫ילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ” (ישעיה כב:ט). מִשּׁוּם דְּהָ֫כִי זְמִין לְמֶעֱבַד לְהוּ, דִּכְתִיב: כִּימֵ֥י צֵאתְךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אַרְאֶ֖נּוּ נִפְלָאֽוֹת׃ (מיכה ז:טו) בָּרוּךְ יהוה לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

כשחל ליל פסח בשבת, אפשר לשיר גם זמירות של שבת בתוך הסעודה. והנה סדר הזמירות לליל שבת כמנהג האשכנזים:

כל מקדש שביעי

כָּל־מְקַדֵּשׁ שְׁבִיעִי כָּרָאוּי לוֹ
כָּל־שׁוֹמֵר שַׁבָּת כַּדָּת מֵחַלְּלוֹ
שְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד עַל־פִּי פָעֳלוֹ אִישׁ עַל־מַחֲנֵ֫הוּ וְאִישׁ עַל־דִּגְלוֹ


אוֹהֲבֵי יהוה הַמְחַכִּים בְּבִנְיַן אֲרִיאֵל
בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שִׂ֫ישׂוּ וְשִׂמְחוּ כִּמְקַבְּלֵי מַתַּן נַחֲלִיאֵל
גַּם שְׂאוּ יְדֵיכֶם קֹ֫דֶשׁ וְאִמְרוּ לָאֵל בָּרוּךְ יהוה אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל

דּוֹרְשֵׁי יהוה זֶ֫רַע אַבְרָהָם אוֹהֲבוֹ
הַמְאַחֲרִים לָצֵאת מִן־הַשַּׁבָּת וּמְמַהֲרִים לָבֹא
וּשְׂמֵחִים לְשָׁמְרוֹ וְלַעֲרֹב (נוסח מאוחר: וּלְעָרֵב) עֵרוּבוֹ זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יהוה נָגִ֫ילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ

זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה בְּמִצְוַת שַׁבָּת גְּרוּסָה
חֲרוּתָה לַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּכַלָּה בֵּין רֵעוֹתֶ֫יהָ מְשֻׁבָּצָה
טְהוֹרִים יִירָשׁ֫וּהָ וִיקַדְּשׁ֫וּהָ בְּמַאֲמַר כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה
וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה

יוֹם קָדוֹשׁ הוּא מִבּוֹאוֹ וְעַד צֵאתוֹ
כָּל־זֶ֫רַע יַעֲקֹב יְכַבְּד֫וּהוּ כִּדְבַר הַמֶּ֫לֶךְ וְדָתוֹ
לָנ֫וּחַ בּוֹ וְלִשְׂמֹ֫חַ בְּתַעֲנוּג אָכוֹל וְשָׁתוֹ כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ

מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶ֫יךָ אֵל קַנּוֹא וְנוֹקֵם
נוֹטְרֵי לַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי זָכוֹר וְשָׁמוֹר לְהָקֵם
שַׂמְּחֵם בְּבִנְיַן שָׁלֵם בְּאוֹר פָּנֶ֫יךָ תַּבְהִיקֵם יִרְוְיֻן מִדֶּ֫שֶׁן בֵּיתֶ֫ךָ וְנַ֫חַל עֲדָנֶ֫יךָ תַשְׁקֵם

עֲזֹר לַשּׁוֹבְתִים בַּשְּׁבִיעִי בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר עוֹלָמִים
פּוֹסְעִים בּוֹ פְּסִיעָה קְטַנָּה, סוֹעֲדִים בּוֹ לְבָרֵךְ שָׁלשׁ פְּעָמִים
צִדְקָתָם תַּצְהִיר כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָ֫בָה תָמִים

קַדְּשֵׁם בְּמִצְוֺתֶיךָ וְטַהֲרֵם כְּעֶ֫צֶם הַשָּׁמַ֫יִם לָטֹ֫הַר
רוּחֲךָ תְנִיחֵ֫מוֹ כַּבְּהֵמָה בַּבִּקְעָה תֵּרֵד מִן הָהָר
שַׁבַּתָּם תְּשַׁכְּנֵם בְּנַחֲלַת הַסַּ֫הַר כִּנְחָלִים נִטָּ֫יוּ כְּגַנּוֹת עֲלֵי נָהָר

(ונוהגין להוסיף:) יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַהֲבַת תָּמִים / יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים


מנוחה ושמחה

מְנוּחָה וְשִׂמְחָה אוֹר לַיְּהוּדִים / יוֹם שַׁבָּתוֹן יוֹם מַחֲמַדִּים
שׁוֹמְרָיו וְזוֹכְרָיו הֵמָּה מְעִידִים / כִּי לְשִׁשָּׁה כֹּל בְּרוּאִים וְעוֹמְדִים


שְׁמֵי שָׁמַ֫יִם אֶ֫רֶץ וְיַמִּים / כָּל־צְבָא מָרוֹם גְּבוֹהִים וְרָמִים
תַּנִּין וְאָדָם וְחַיַּת רְאֵמִים / כִּי בְּיָהּ יהוה צוּר עוֹלָמִים

הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר לְעַם סְגֻלָּתוֹ / שָׁמוֹר לְקַדְּשׁוֹ מִבֹּאוֹ וְעַד צֵאתוֹ
שַׁבַּת קֹ֫דֶשׁ יוֹם חֶמְדָּתוֹ / כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ

בְּמִצְוַת שַׁבָּת אֵל יַחֲלִיצָךְ / קוּם קְרָא אֵלָיו יָחִישׁ לְאַמְּצָךְ
נִשְׁמַת כָּל־חַי וְגַם נַעֲרִיצָךְ / אֱכוֹל בְּשִׂמְחָה כִּי כְבָר רָצָךְ

בְּמִשְׁנֵה לֶ֫חֶם וְקִדּוּשׁ רַבָּה / בְּרוֹב מַטְעַמִּים וְרוּחַ נְדִיבָה
יִזְכּוּ לְרַב טוּב הַמִּתְעַנְּגִים בָּהּ / בְּבִיאַת גּוֹאֵל לְעוֹלָם הַבָּא

מה ידידות

(נוסח מוגה ע”פ כ”י פרמא 1902-403)

מַה יְּדִידוּת מְנוּחָתֵךְ / אַתְּ שַׁבָּת הַמַּלְכָּה
בְּכֵן נָרוּץ לִקְרָאתֵךְ / בּ֫וֹאִי כַלָּה נְסוּכָה
לְבוּשׁ בִּגְדֵי חֲמוּדוֹת / לְהַדְלִיק נֵר בִּבְרָכָה
וַתֵּ֫כֶל כָּל־הָעֲבוֹדוֹת / לֹא תַעֲשׂוּ מְלָאכָה לְהִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגִים/ בַּרְבּוּרִים וּשְׂלָו וְדָגִים


מֵעֶ֫רֶב מַזְמִינִים / כָּל־מִינֵי מַטְעַמִּים
מִבְּעוֹד יוֹם מוּכָנִים / תַּרְנְגוֹלִים מְפֻטָּמִים
וְלַעֲרֹךְ כַּמָּה מִינִים / שְׁתוֹת יֵינוֹת מְבֻשָּׂמִים
וְתַפְנוּקֵי מַעֲדַנִּים / אָכֹל שָׁלשׁ פְּעָמִים לְהִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגִים / בַּרְבּוּרִים וּשְׂלָו וְדָגִים

נַחֲלַת יַעֲקֹב יִירָשׁ / בְּלִי מְצָרִים נַחֲלָה
יִשְׂמְחוּ עָשִׁיר וָרָשׁ / וְתִזְכּוּ לִגְאֻלָּה
יוֹם שַׁבָּת אִם תְּכַבְּדוּ / וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה
שֵׁ֫שֶׁת יָמִים תַּעֲבֹ֫דוּ / וּבַשְּׁבִיעִי נָגִ֫ילָה לְהִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגִים / בַּרְבּוּרִים וּשְׂלָו וְדָגִים

חֲפָצֶ֫יךָ אֲסוּרִים / וְגַם לַחֲשׁוֹב חֶשְׁבּוֹנוֹת
הִרְהוּרִים מֻתָּרִים / וּלְשַׁדֵּךְ הַבָּנוֹת
וְתִינוֹק לְלַמְּדוֹ סֵ֫פֶר / לַמְנַצֵּ֫חַ בִּנְגִינוֹת
וְלַהֲגוֹת בְּאִמְרֵי שֶׁ֫פֶר / בְּכָל־פִּנּוֹת וּמַחֲנוֹת לְהִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגִים / בַּרְבּוּרִים וּשְׂלָו וְדָגִים

הִלּוּכָךְ תְּהֵא בְנַ֫חַת / עֹ֫נֶג קְרָא לַשַּׁבָּת
וְהַשֵּׁנָה מְשֻׁבַּ֫חַת / כְּדָת נֶ֫פֶשׁ מְשִׁיבַת
בְּכֵן נַפְשִׁי לְךָ עָרְגָה / וְלָנ֫וּחַ בְּחִבַּת
כַּשּׁוֹשַׁנִּים סוּגָה / בּוֹ יָנ֫וּחוּ בֵּן וּבַת לְהִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגִים / בַּרְבּוּרִים וּשְׂלָו וְדָגִים

מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא / יוֹם שַׁבָּת מְנוּחָה
כָּל־הַמִּתְעַנְּגִים בָּהּ / יִזְכּוּ לְרוֹב שִׂמְחָה
מֵחֶבְלֵי מָשִׁ֫יחַ / יֻצָּ֫לוּ לִרְוָחָה
פְּדוּתֵ֫נוּ תַצְמִ֫יחַ / וְנָס יָגוֹן וַאֲנָחָה לְהִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגִים / בַּרְבּוּרִים וּשְׂלָיו וְדָגִים

דפוסי הזמירות מביאים כאן את הזמר “מה יפית” לר’ מרדכי בר יצחק. והיום אין נהוג כל-כך לאמרו. ומפני שהוא ארוך מאוד, לא הבאנוהו כאן, והרוצה לאמרו ימצאנו בדפוסי הזמירות הרגילים כמנהג האשכנזים, ותבוא עליו ברכה.

יום שבת קודש הוא

יוֹם שַׁבָּת קֹ֫דֶשׁ הוּא / אַשְׁרֵי הָאִישׁ שׁוֹמְרֵ֫הוּ / וְעַל־הַיַּ֫יִן זוֹכְרֵ֫הוּ
וְאַל יָשִׂים אֶל־לִבּוֹ / הַכִּיס רֵק וְאֵין בּוֹ
יִשְׂמַח וְיִרְוֶה / וְאִם לֹוֶה // הַצּוּר יִפְרַע אֶת־חוֹבוֹ


הַבָּשָׂר יַ֫יִן וְדָגִים / וְאַל יֶחְסַר בְּתַעֲנוּגִים / וְאִם שְׁלָשׁ־אֵלֶּה לְפָנָיו צָגִים
זֶה יִהְיֶה שְׂכָרוֹ / אֲשֶׁר חָפֵץ בִּיקָרוֹ
יוֹסֵף חָצָה / דָּג וּמָצָא // מַרְגָּלִית בִּבְשָׂרוֹ

וְאִם שֻׁלְחָן כַּדָּת עָרוּךְ / וּמַלְאַךְ אֵל יַעֲנֶה בָּרוּךְ / זֶה יִהְיֶה זְמָן אָרוּךְ
וְאוֹיְבָיו יִהְיוּ כְדֹ֫מֶן / וּמַלְאָךְ רַע יַעֲנֶה אָמֵן
בְּעַל כָּרְחוֹ / יְסַפֵּר שְׁבָחוֹ // שְׁמוֹ יַעֲלֶה כְּטוֹב שָׁ֫מֶן

נָשִׁים נֵרוֹת תַּדְלֵ֫קְנָה / וְחֹק נִדּוֹת תַּחְזֵ֫קְנָה / וְהַחַלּוֹת תַּסֵּ֫קְנָה
יָגֵן בַּעֲדָן זְכוּתָן / יוֹם בֹּא עֵת לֵדָתָן
וְאִם לֹא עָבְרוּ / וְנִזְהֲרוּ // אֲזַי קְרוֹבָה לֵדָתָן

תְּנוּ שֶׁ֫בַח וְשִׁירָה / לָאֵל אֲשֶׁר שַׁבָּת בָּרָא / וְלָ֫נוּ בוֹ נָתַן תּוֹרָה
קָרָא לְמשֶׁה מַתָּנָה / בְּבֵית גְּנָזַי הִיא טְמוּנָה
לְךָ יָאֲתָה / וְקַח אוֹתָהּ // תְּנָהּ לַעֲדַת מִי מָנָה

נֶ֫פֶשׁ כִּי נֶאֱנָחָה / בָּא שַׁבָּת בָּא מְנוּחָה / גִּיל וְשָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה
בֵּרֲכוֹ וְקִדְּשׁוֹ בְּמָן / מִלְּרֶ֫דֶת לְעַם לֹא אַלְמָן
וְהַשַּׁבָּת / נֶ֫פֶשׁ מְשִׁיבַת // בְּפִסַּת בַּר אֲשֶׁר טָמָן
חֻקּוֹתֶ֫יהָ בְּמָרָה / נִצְטַוּוּ בְּאַזְהָרָה / כַּהֲרָרִים בִּשְׂעָרָה
תְּלוּיִם הִלְכוֹתֶ֫יהָ / שׁוֹמְרֵי מִצְוֺתֶ֫יהָ
יִנְחָ֫לוּ / לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ // שַׁבָּת בְּצִבְאוֹתֶ֫יהָ

זֶה הָאוֹת אֲשֶׁר שָׂם אֵל / בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל / וּבַשְּׁבִיעִי אֲשֶׁר הוֹאֵל
סַמְבַּטְיוֹן הַנָּהָר / שֶׁבְּכָל־יוֹם רָץ וְנִמְהָר
יוֹכִ֫יחַ / בּוֹ מָנ֫וֹחַ // תָּשִׁיב לְמִין אֲשֶׁר שׁוֹאֵל

קוֹלֵי קוֹלוֹת יֶחְדָּלוּן / בְּעֵת שִׁירַי יִגְדָּלוּן / כִּי כַטַּל הֵם יִזָּלוּן
וְאַל יַסִּ֫יגוּ גְבוּלִי / בְּאֹ֫רַח שִׁיר נָפַל חֶבְלִי
הִתְקוֹשֲׁשׁוּ / וְאַל תְּשַׁמְּשׁוּ // בְּנֵ֫זֶר שִׁיר שָׁפְרָה לִי

(ונוהגין לכפול: הִתְקוֹשֲׁשׁוּ / וְאַל תְּשַׁמְּשׁוּ // בְּנֵ֫זֶר שִׁיר שָׁפְרָה לִי)


יום זה לישראל

בהרבה דפוסים נמצא הזמר הזה בהרכב אחר,בהשמטת כמה חרוזים ותוספת חרוזים זרים, כדי שתהיה החתימה “יצחק לוריא חזק” (אבל ברור שאינם מפרי עטו של האריז”ל.) ולאחרונה מצא א’ סרוסי הנוסח המקורי, שבאקרוסטיכון שלו חתום “יצחק סלמה חזן”. והנה הצגנו כאן הנוסח המקורי:


יוֹם זֶה לְיִשְׂרָאֵל אוֹרָה וְשִׂמְחָה – שַׁבַּת מְנוּחָה

צִוִּ֫יתָ פִּקּוּדִים / בְּמַעֲמַד סִינַי
שַׁבָּת וּמוֹעֲדִים / לִשְׁמֹר בְּכָל־שָׁנַי
לַעֲרֹךְ לְפָנַי / מַשְׂאֵת וַאֲרוּחָה – שַׁבַּת מְנוּחָה יוֹם זֶה לְיִשְׂרָאֵל אוֹרָה וְשִׂמְחָה שַׁבַּת מְנוּחָה


חֶמְדַּת הַלְּבָבוֹת / לְאֻמָּה טְהוֹרָה
לִנְפָשׁוֹת נִכְאָבוֹת / נְשָׁמָה יְתֵרָה
לְנֶ֫פֶשׁ מְצֵרָה / יָסִיר אֲנָחָה – שַׁבַּת מְנוּחָה יוֹם זֶה לְיִשְׂרָאֵל אוֹרָה וְשִׂמְחָה שַׁבַּת מְנוּחָה

קִדַּ֫שְׁתָּ בֵּרַ֫כְתָּ / אוֹתוֹ מִכָּל־יָמִים
בְּשֵׁ֫שֶׁת כִּלִּ֫יתָ / מְלֶ֫אכֶת עוֹלָמִים
בּוֹ מָצְאוּ עֲגוּמִים / הַשְׁקֵט וּבִטְחָה – שַׁבַּת מְנוּחָה יוֹם זֶה לְיִשְׂרָאֵל אוֹרָה וְשִׂמְחָה שַׁבַּת מְנוּחָה

סִתְרֵי תַעֲלוּמוֹת / חָכְמָה מְפֹאֶ֫רֶת
בְּמִצְווֹת תְּמִימוֹת / תּוֹרָה מְיַשֶּׁ֫רֶת
נֶ֫פֶש מְהַדֶּ֫רֶת / יַצִּיל מִשּׁוּחָה – שַׁבַּת מְנוּחָה יוֹם זֶה לְיִשְׂרָאֵל אוֹרָה וְשִׂמְחָה שַׁבַּת מְנוּחָה

לְאִסּוּר מְלָאכָה / צִוִּיתָ֫נוּ נוֹרָא
אֶזְכֶּה הוֹד מְלוּכָה / אִם שַׁבָּת אֶשְׁמֹ֫רָה
אַקְרִיב שַׁי לַמּוֹרָא / מִנְחַת מֶרְקָחָה – שַׁבַּת מְנוּחָה יוֹם זֶה לְיִשְׂרָאֵל אוֹרָה וְשִׂמְחָה שַׁבַּת מְנוּחָה

מִמִּינֵי מַטְעַמִּים / אֶעֱרֹךְ שֻׁלְחָנִי
כְּבָשִׂים תְּמִימִים / פֵּרוֹת וְיֵין שָׁנִי
בְּטוּבְךָ רַחֲמֵ֫נִי / תָּמִיד אֶשְׂמָ֫חָה – שַׁבַּת מְנוּחָה יוֹם זֶה לְיִשְׂרָאֵל אוֹרָה וְשִׂמְחָה שַׁבַּת מְנוּחָה

הוֹאֵל נַהֲלֵ֫נִי / צוּר עַל מֵי מְנוּחוֹת
בִּמְהֵרָה הַרְאֵ֫נִי / בְּבִנְיַן שְׂמָחוֹת
אֲזַי כָּל אֲנָחוֹת / אֵלִי, אֶשְׁכָּ֫חָה – שַׁבַּת מְנוּחָה יוֹם זֶה לְיִשְׂרָאֵל אוֹרָה וְשִׂמְחָה שַׁבַּת מְנוּחָה

חַדֵּשׁ מִקְדָּשֵׁ֫נוּ / זָכְרָה נֶחֱרֶ֫בֶת
טוּבְךָ מוֹשִׁיעֵ֫נוּ / תְּנָה לַנֶּעֱצֶ֫בֶת
בְּשַׁבָּת יוֹשֶׁ֫בֶת / בִּזְמִיר וּשְׁבָחָה – שַׁבַּת מְנוּחָה יוֹם זֶה לְיִשְׂרָאֵל אוֹרָה וְשִׂמְחָה שַׁבַּת מְנוּחָה

יה רבון עלם

יָהּ רִבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא / אַנְתְּ מַלְכָּא מֶ֫לֶךְ מַלְכַיָּא
עוֹבָדֵי גִיבַרְתָּךְ וְתִמְהַיָּא / שְׁפַר קֳדָמַי לְהַחֲוַיָּא
יָהּ רִבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא / אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא מֶ֫לֶךְ מַלְכַיָּא


שְׁבָחִין אֲסַדֵּר צַפְרָא וְרַמְשָׁא / לָךְ אֱלָהּ קַדִּישָׁא בָּרֵא כָל־נַפְשָׁא
עִירִין קַדִּישִׁין וּבְנֵי נָשָׁא / חֵיוַת בָּרָא וְעוֹף שְׁמַיָּא
יָהּ רִבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא / אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא מֶ֫לֶךְ מַלְכַיָּא

רַבְרְבִין עוֹבָדָךְ וְתַקִּיפִין / מַכִּיךְ רָמַיָּא זְקִיף כְּפִיפִין
לוּ יְחֵי גְבַר שְׁנִין אַלְפִין / לָא יֵעוּל גִּיבַרְתָּךְ בְּחֻשְׁבְּנַיָּא
יָהּ רִבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא / אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא מֶ֫לֶךְ מַלְכַיָּא

אֱלָהָא דִּי לֵיהּ יְקָר וּרְבוּתָא / פְּרוֹק יָת עָנָךְ מִפֻּם אַרְיְוָתָא
וְאַפֵּיק עַמָּךְ מִגּוֹ גָלוּתָא / עַמָּא דִּי בְחַרְתְּ מִכָּל־אֻמַּיָּא
יָהּ רִבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא / אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא מֶ֫לֶךְ מַלְכַיָּא

לְמַקְדָּשָׁךְ תּוּב וּלְקֹ֫דֶשׁ קֻדְשִׁין / אֲתַר דִּי בֵיהּ יִחְדוּן רוּחִין וְנַפְשִׁין
יְזַמְּרוּן לָךְ שִׁירִין וְרַחֲשִׁין / בִּירוּשְׁלֵם קַרְתָּא דְשֻׁפְרַיָּא
יָהּ רִבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא / אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא מֶ֫לֶךְ מַלְכַיָּא

צור משלו אכלנו

אפשר לשיר את הזמר הזה אפילו כשליל הסדר חל בחול, וכן איתא במחזור “קול אליהו” כמנהג הספרדים ועדות המזרח שבארץ ישראל.


צוּר מִשֶּׁלּוֹ אָכַ֫לְנוּ / בָּרֲכוּ אֱמוּנַי
שָׂבַ֫עְנוּ וְהוֹתַ֫רְנוּ / כִּדְבַר יהוה

הַזָּן אֶת־עוֹלָמוֹ / רוֹעֵ֫נוּ אָבִינוּ
אָכַ֫לְנוּ אֶת־לַחְמוֹ / וְיֵינוֹ שָׁתִ֫ינוּ
עַל־כֵּן נוֹדֶה לִשְׁמוֹ / וּנְהַלְּלוֹ בְּפִ֫ינוּ.
אָמַ֫רְנוּ וְעָנִ֫ינוּ / אֵין קָדוֹשׁ כַּיהוה

צוּר מִשֶּׁלּוֹ אָכַ֫לְנוּ / בָּרֲכוּ אֱמוּנָי
שָׂבַ֫עְנוּ וְהוֹתַ֫רְנוּ / כִּדְבַר יהוה


בְּשִׁיר וְקוֹל תּוֹדָה / נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵ֫ינוּ
עַל אֶ֫רֶץ חֶמְדָּה / שֶׁהִנְחִיל לַאֲבוֹתֵ֫ינוּ
וּמָזוֹן וְצֵדָה / הִשְׂבִּ֫יעַ לְנַפְשֵׁ֫נוּ
חַסְדּוֹ גָּבַר עָלֵ֫ינוּ / וֶאֱמֶת יהוה

צוּר מִשֶּׁלּוֹ אָכַ֫לְנוּ / בָּרֲכוּ אֱמוּנָי
שָׂבַ֫עְנוּ וְהוֹתַ֫רְנוּ / כִּדְבַר יהוה


רַחֵם בְּחַסְדֶּ֫ךָ / עַל עַמְּךָ צוּרֵ֫נוּ
עַל מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶ֫ךָ / זְבוּל תִּפְאַרְתֵּ֫נוּ
וּבֶן דָּוִד עַבְדֶּ֫ךָ / יָבֹא וְיִגְאָלֵ֫נוּ
רוּחַ אַפֵּ֫ינוּ / מְשִׁ֫יחַ יהוה

צוּר מִשֶּׁלּוֹ אָכַ֫לְנוּ / בָּרֲכוּ אֱמוּנָי
שָׂבַ֫עְנוּ וְהוֹתַ֫רְנוּ / כִּדְבַר יהוה


יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ / עִיר צִיּוֹן תִּמָּלֵא
וְשָׁם נָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ / וּבִרְנָנָה נַעֲלֶה
הָרַחֲמָן הַנִּקְדָּשׁ / יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה
עַל כּוֹס יַ֫יִן מָלֵא / כְּבִרְכַּת יהוה

צוּר מִשֶּׁלּוֹ אָכַ֫לְנוּ / בָּרֲכוּ אֱמוּנָי
שָׂבַ֫עְנוּ וְהוֹתַ֫רְנוּ / כִּדְבַר יהוה


צפון

כשאוכל את ה”אפיקומן”, כזית מצה באחרונה, נהגו עדות הספרדים לומר:

זֵ֫כֶר לְקָרְבַּן פֶּ֫סַח (בדפוס ליוורנו נוספת המילה: אֲפִיק֫וֹמֶן) הַנֶּאֱכָל עַל־הַשָּׂבָע.


ברך

ונוטלין מים אחרונים; ונהגו במנהג ארץ ישראל הקדמון לברך עליהם בנוסח זה בליל הסדר, כדי לתת הוד והדר ללילה הקדוש הזה, בגיוון נוסחי ברכותיו:
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁ֫נוּ בְּמִצְוֺתָיו וְצִוָּ֫נוּ עַל־שְׁטִיפַת יָדָ֫יִם.

שיר המעלות

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת:
בְּשׁוּב יהוה אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִ֫ינוּ כְּחֹלְמִים.
אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּ֫ינוּ וּלְשׁוֹנֵ֫נוּ רִנָּה; אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יהוה לַעֲשׂוֹת עִם־אֵ֫לֶּה.
הִגְדִּיל יהוה לַעֲשׂוֹת עִמָּ֫נוּ הָיִ֫ינוּ שְׂמֵחִים.
שׁוּבָ֫ה יהוה אֶת־שְׁבִיתֵ֫נוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּ֫גֶב.
הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹ֫רוּ.
הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ־הַזָּ֫רַע; בֹּא־יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו.


ויש מוסיפין פסוקים אלו:
תְּהִלַּת יהוה יְדַבֶּר־פִּי וִיבָרֵךְ כָּל־בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. וַאֲנַ֫חְנוּ נְבָרֶךְ־יָהּ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם הַלֲלוּ־יָהּ. הוֹדוּ לַיהוה כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יהוה יַשְׁמִ֫יעַ כָּל־תְּהִלָּתוֹ.

מוזגין כוס שלישי לפני כל אחד ואחד. ויש נוהגים שבליל זה, בניגוד לכל ימות השנה, בעל הבית הוא המזמן (עי’ ספר מהרי”ל סדר ההגדה סעיף מ”א.)

המזמן נוטל את הכוס בידו, ואומר: רַבּוֹתַי, נְבָרֵךְ. (או יאמר בלשון המדינה: רבותי, לעט’ס בענש.)

האחרים עונים: יְהִי שֵׁם יהוה מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.

אם יש בין המסובין חתן וכלה בתוך שבעה, המזמן מוסיף כאן את הפיוט הזה, לר’ דונש בן לברט. (ונהגו לומר רק הבית הראשון.)

דְּוַי הָסֵר וְגַם חָרוֹן / וְאָז אִלֵּם בְּשִׁיר יָרֹן
נְחֵ֫נוּ בְּמַעְגְּלֵי צֶ֫דֶק / שְׁעֵה בִּרְכַּת בְּנֵי אַהְרֹן
אֲרוּרִים הַךְ אֲשֶׁר אָרוּ / חֲבַצֶּ֫לֶת הַשָּׁרוֹן
וְצָרֵי עַמְּךָ כֻּלָּם / לְשִׁגָּעוֹן וְעִוָּרוֹן

וְיַקְרִ֫יבוּ בְּיוֹם שַׁבָּת / בְּחִירֶ֫יךָ בְּנֵי אַהְרֹן
שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה / וְלַכֶּ֫בֶשׂ עִשָּׂרוֹן
וְיָשִׁ֫ירוּ בְנֵי לֵוִי / חֲסִידֶ֫יךָ בְּקוֹל גָּרוֹן
וְשִׁירָתָם תְּהֵא לָעַד / וְתִכָּתֵב לְדוֹר אַחְרֹן

המזמן: בִּרְשׁוּת [אם הוא אורח, אומר: בַּ֫עַל הַבַּ֫יִת / בַּעֲלַת הַבַּ֫יִת] [אם הוא בעל הבית, אומר: כָּל־הַמְסֻבִּין כַּאן] נְבָרֵךְ (בעשרה: אֱלֹהֵ֫ינוּ) (בנוכחות חתן וכלה: שֶׁהַשִּׂמְחָה בִמְעוֹנוֹ וְ)שֶׁאָכַ֫לְנוּ מִשֶּׁלּוֹ.

האחרים (וביניהם אף המזמן) עונים: בָּרוּךְ (בעשרה: אֱלֹהֵ֫ינוּ) (בנוכחות חתן וכלה: שֶׁהַשִּׂמְחָה בִמְעוֹנוֹ וְ)שֶׁאָכַ֫לְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִ֫ינוּ!

(בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ)

ברכת המזון המפויטת הזאת מודפסת כאן על פי קטעי גניזה, שהוהדרו במהדורת אבי שמידמן (ברכות המזון המפיוטות מן הגניזה הקהירית, דיסרטציה, אוניברסיטת בר-אילן, 2009, סימן ס’.) קטעי הגניזה משקפים את מנהגי קהילות במזרח התיכון במאות הי’ – י”ג.

כל-אחד מגביה את כוסו, והמזמן אומר:

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם הַזָּן אֶת־הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶ֫סֶד וּבְרַחֲמִים. הוּא נוֹתֵן לֶ֫חֶם לְכָל־בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל תָּמִיד לֹא חָסַר לָ֫נוּ וְאַל־יֶחְסַר לָ֫נוּ מָזוֹן לְעוֹלָם וָעֶד בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, כִּי הוּא זָן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל וּמֵטִיב לַכֹּל וּמֵכִין מָזוֹן לְכָל־בִּרְיוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא.


אֵל כְּקָשַׁב שִׂיחִי
בְּגָנוֹן בָּט לְפִסְחִי
בַּפֶּ֫סַח גְּנָנִי וּפְסָחִי
דִּשּׁוּן אֹ֫כֶל מַצָּה הֶאֱרִיחִי

הֵן כְּצֹאן הִסִּיעַ֫נִי
וְעַל אֶבְרָתוֹ נְשָׂאַ֫נִי
בַּפֶּ֫סַח זֵ֫בֶד טוֹב זְבָדַ֫נִי
חֹק אֲכִילַת לֶ֫חֶם עֹ֫נִי

כַּכָּתוּב: לֹא־תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל־עָלָיו מַצּוֹת לֶ֫חֶם עֹ֑נִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָ֫אתָ מֵאֶ֫רֶץ מִצְרַ֫יִם, לְמַ֫עַן תִּזְכֹּר אֶת־יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶ֫רֶץ מִצְרַ֫יִם כֹּל יְמֵי חַיֶּ֫יךָ. (דברים טז:ג)
וְנֶאֱמַר: פּוֹתֵ֫חַ אֶת־יָדֶ֫ךָ וּמַשְׂבִּ֫יעַ לְכָל־חַי רָצוֹן. (תהלים קמה:טז)

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה הַזָּן אֶת־הַכֹּל. (ועונים: אָמֵן)


נוֹדֶה לְּךָ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ עַל־שֶׁהִנְחַ֫לְתָּ לַאֲבוֹתֵ֫ינוּ אֶ֫רֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה, וְעַל שֶׁהוֹצֵאתָ֫נוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֵאֶ֫רֶץ מִצְרַ֫יִם וּפְדִיתָ֫נוּ מִבֵּית עֲבָדִים, וְעַל־בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַ֫מְתָּ בִּבְשָׂרֵ֫נוּ, וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּ֫נוּ, וְעַל־חֻקֶּ֫יךָ שֶׁהוֹדַעְתָּ֫נוּ, וְעַל חַיִּים חֵן וָחֶ֫סֶד שֶׁחוֹנַנְתָּ֫נוּ, וְעַל־אֲכִילַת מָזוֹן שֶׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָ֫נוּ תָּמִיד בְּכָל־יוֹם וּבְכָל־עֵת וּבְכָל־שָׁעָה.

טְלָאַי כְּהִשִּׂ֫יגוּ פְדוּת
יָצְאוּ בְשִׂמְחָה וּבַחֲדוּת
בַּפֶּ֫סַח כָּרַת בְּרִית עֵדוּת
לְהוֹצִיאָם לְחֵרוּת מֵעַבְדוּת

מַלְבּוּשׁ יֶ֫שַׁע אוֹתָם לְהַעֲדוֹת
נְשׂוּאָיו מִנּוֹף אָץ לִפְדּוֹת
בַּפֶּ֫סַח שָׂשׂ אוֹתָם לְחַדּוֹת
עַל אֶ֫רֶץ דָּת וּבְרִית לָךְ לְהוֹדוֹת

כַּכָּתוּב: וַֽאֲמַרְתֶּם זֶבַח־פֶּ֫סַח הוּא לַיהוה אֲשֶׁר פָּסַח עַל־בָּתֵּי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַ֫יִם בְּנָגְפּוֹ אֶת־מִצְרַ֫יִם וְאֶת־בָּתֵּ֫ינוּ הִצִּיל, וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ. (שמות יב, כז)
וְנֶאֱמַר: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָ֫עְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת־יהוה אֱלֹהֶ֫יךָ עַל־הָאָ֫רֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ. (דברים ח, י)
וְעַל־הַכֹּל יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ אֲנַ֫חְנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרֲכִים אוֹתָךְ. יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָל־חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד.

טְלָאַי כְּהִשִּׂ֫יגוּ פְדוּת
יָצְאוּ בְשִׂמְחָה וּבַחֲדוּת
בַּפֶּ֫סַח כָּרַת בְּרִית עֵדוּת
לְהוֹצִיאָם לְחֵרוּת מֵעַבְדוּת

מַלְבּוּשׁ יֶ֫שַׁע אוֹתָם לְהַעֲדוֹת
נְשׂוּאָיו מִנּוֹף אָץ לִפְדּוֹת
בַּפֶּ֫סַח שָׂשׂ אוֹתָם לְחַדּוֹת
עַל אֶ֫רֶץ דָּת וּבְרִית לָךְ לְהוֹדוֹת

כַּכָּתוּב: וַֽאֲמַרְתֶּם זֶבַח־פֶּ֫סַח הוּא לַיהוה אֲשֶׁר פָּסַח עַל־בָּתֵּי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַ֫יִם בְּנָגְפּוֹ אֶת־מִצְרַ֫יִם וְאֶת־בָּתֵּ֫ינוּ הִצִּיל, וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ. (שמות יב, כז)
וְנֶאֱמַר: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָ֫עְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת־יהוה אֱלֹהֶ֫יךָ עַל־הָאָ֫רֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ. (דברים ח, י)

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה עַל־הָאָ֫רֶץ וְעַל־הַמָּזוֹן. (ועונים: אָמֵן)


ביום טוב שחל להיות בחול (ולדעת מרן המחבר בשולחן ערוך, ורוב האחרונים, אפילו בשבת)

רַחֵם יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ וְעַל יְרוּשָׁלַ֫יִם עִירָךְ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחָךְ וְעַל הַבַּ֫יִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו.


ביום טוב שחל להיות בשבת (לדעת הגר”א)

נַחֲמֵ֫נוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ בְּבִנְיַן יְרוּשָׁלַ֫יִם עִירָךְ וּבְצִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ וּבְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחָךְ וּבַבַּ֫יִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו.


אֱלֹהֵ֫ינוּ אָבִ֫ינוּ, רְעֵ֫נוּ זוּנֵ֫נוּ פַּרְנְסֵ֫נוּ וְכַלְכְּלֵ֫נוּ וְהַרְוִיחֵ֫נוּ וְהַרְוַח לָ֫נוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מְהֵרָה מִכָּל־צָרוֹתֵ֫ינוּ. וְנָא אַל תַּצְרִיכֵ֫נוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ לֹא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם, כִּי אִם לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה הַפְּתוּחָה (יש מוסיפין: הַקְּדוֹשָׁה) וְהָרְחָבָה, שֶׁלּא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד.

בשבת מוסיפין:
רְצֵה וְהַחֲלִיצֵ֫נוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ בְּמִצְוֺתֶ֫יךָ וּבְמִצְוַת יוֹם הַשְּׁבִיעִי הַשַּׁבָּת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ הַזֶּה. כִּי יוֹם זֶה גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ הוּא לְפָנֶ֫יךָ לִשְׁבֹּת בּוֹ וְלָנ֫וּחַ בּוֹ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצוֹנֶ֫ךָ. בִּרְצוֹנְךָ הָנִ֫יחַ לָ֫נוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ שֶׁלֹּא תְהֵא צָרָה וְיָגוֹן וַאֲנָחָה בְּיוֹם מְנוּחָתֵ֫נוּ. (ולדעת מרן המחבר בשולחן ערוך, ורוב האחרונים, ממשיכין: וְהַרְאֵ֫נוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ בְּנֶחָמוֹת צִיּוֹן עִירֶ֫ךָ וּבְבִנְיַן יְרוּשָׁלַ֫יִם עִיר קָדְשֶׁ֫ךָ כִּי אַתָּה הוּא בַ֫עַל הַיְּשׁוּעוֹת וּבַ֫עַל הַנֶּחָמוֹת.)

אֱלֹהֵ֫ינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵ֫ינוּ יַעֲלֶה וְיָבוֹא וְיַגִּ֫יעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵ֫נוּ וּפִקְדוֹנֵ֫נוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵ֫ינוּ וְזִכְרוֹן מָשִׁ֫יחַ בֶּן־דָּוִד עַבְדֶּ֫ךָ וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַ֫יִם עִיר קָדְשֶׁ֫ךָ וְזִכְרוֹן כָּל־עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶ֫יךָ לִפְלֵיטָה וּלְטוֹבָה וּלְחֵן וּלְחֶ֫סֶד וּלְרַחֲמִים וּלְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה. זָכְרֵ֫נוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ בּוֹ לְטוֹבָה, וּפָקְדֵ֫נוּ בוֹ לִבְרָכָה, וְהוֹשִׁיעֵ֫נוּ בוֹ לְחַיִּים. וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים חוּס וְחָנֵּ֫נוּ וְרַחֵם עָלֵ֫ינוּ וְהוֹשִׁיעֵ֫נוּ, כִּי אֵלֶ֫יךָ עֵינֵ֫ינוּ, כִּי אֵל מֶ֫לֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָ֫תָּה.

פָּסַח עַל בָּתִּים
צְבָאוֹת בּוֹ עֲמוּתִים
בַּפֶּ֫סַח קָשְׁרוּ חַג בַּעֲבוֹתִים
רְצִיתָם בְּאַרְבַּע כִּתִּים

שִׁכְנָךְ שׁוּב לְיַפּוֹת
שָׁם תְּשַׁכֵּן יָצְאוּ כְּתוֹעֲפוֹת
בַּפֶּ֫סַח תְּחַזֵּק יָדַ֫יִם רָפוֹת
תִּפְס֫וֹחַ עָלֵ֫ינוּ כְּצִפֳּרִים עָפוֹת

כַּכָּתוּב: כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן יהוה צְבָאוֹת עַל־יְרוּשָׁלִָ֫ם, גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹ֫חַ וְהִמְלִיט (ישעיה לא, ה)
וְנֶאֱמַר: בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַ֫ם יהוה, נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס. (תהלים קמז, ב)

כשחל בחול
(ולדעת מרן המחבר בשולחן ערוך, ורוב האחרונים, אפילו בשבת)

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה בּוֹנֶה [בְּרַחֲמָיו] יְרוּשָׁלָ֫יִם. אָמֵן. (ועונים: אָמֵן)


כשחל בשבת

וְהַרְאֵ֫נוּ יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ בְּנֶחָמוֹת צִיוֹן עִירֶ֫ךָ וּבְבִנְיַן יְרוּשָׁלַ֫יִם עִיר קָדְשֶׁ֫ךָ כִּי אַתָּה הוּא בַּ֫עַל הַיְשׁוּעוֹת וּבַ֫עַל הַנֶּחָמוֹת. בָּרוּךְ אַתָּה יהוה מְנַחֵם צִיּוֹן וּבוֹנֵה יְרוּשָׁלָ֫יִם. אָמֵן. (ועונים: אָמֵן)


בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם הָאֵל אָבִ֫ינוּ מַלְכֵּ֫נוּ אַדִּירֵ֫נוּ בּוֹרְאֵ֫נוּ גֹּאֲלֵ֫נוּ יוֹצְרֵ֫נוּ קְדוֹשֵׁ֫נוּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב רֹעֵנוּ רֹעֵה יִשְׂרָאֵל, הַמֶּ֫לֶךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לַכֹּל, שֶׁבְּכָל־יוֹם וָיוֹם הוּא הֵטִיב (הוּא) מֵטִיב (הוּא) יֵיטִיב לָ֫נוּ, הוּא גְמָלָ֫נוּ הוּא גוֹמְלֵ֫נוּ הוּא יִגְמֹל בַּעֲדֵ֫ינוּ לָעַד, לְחֵן וּלְחֶ֫סֶד וּלְרַחֲמִים וּלְרֶ֫וַח הַצָּלָה וְהַצְלָחָה בְּרָכָה וִישׁוּעָה נֶחָמָה פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם וְכָל־טוֹב, וּמִכָּל־טוֹב אַל יְחַסְּרֵ֫נוּ. (ועונים: אָמֵן)

הָרַחֲמָן הוּא יִמְלֹךְ עָלֵ֫ינוּ לְעוֹלָם וָעֶד. (אָמֵן)

הָרַחֲמָן הוּא יִתְבָּרַךְ בַּשָּׁמַ֫יִם וּבָאָ֫רֶץ. (אָמֵן)

הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁתַּבַּח לְדוֹר דּוֹרִים, וְיִתְפָּאַר בָּ֫נוּ לְנֵ֫צַח נְצָחִים, וְיִתְהַדַּר בָּ֫נוּ לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. (אָמֵן)

הָרַחֲמָן הוּא יְפַרְנְסֵ֫נוּ בְּכָבוֹד. (אָמֵן)

הָרַחֲמָן הוּא יָסִיר מַחֲלָה מִקִּרְבֵּ֫נוּ. (אָמֵן)

הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁבֹּר עֹל הַגּוֹיִם מֵעַל צַוָּארֵ֫נוּ, וְהוּא יוֹלִיכֵ֫נוּ קוֹמֲמִיוּת לְאַרְצֵ֫נוּ [*בארץ ישראל אומרים: בְּאַרְצֵ֫נוּ]. (אָמֵן)

הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח בְּרָכָה מְרֻבָּה בַּבַּ֫יִת הַזֶּה, וְעַל שֻׁלְחָן זֶה שֶׁאָכַ֫לְנוּ עָלָיו. (אָמֵן)

הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָ֫נוּ אֶת־אֵלִיָּ֫הוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב, וִילַמְּדֵ֫נוּ לֶ֫קַח טוֹב, וְיִפְתַּח־לָ֫נוּ אֶת־אוֹצָרוֹ הַטּוֹב, וִיבַשֶּׂר־לָ֫נוּ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת. (אָמֵן)

וכאן, אחד מן האורחים מברך את בעל הבית:

ליחיד זכר:

הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת־ [אָבִי מוֹרִי / מוֹרֵ֫נוּ / (פלוני בן פלוני)] בַּ֫עַל הַבַּ֫יִת הַזֶּה, אוֹתוֹ (וְאֶת־בֵּיתוֹ וְאֶת־זַרְעוֹ) וְאֶת־כֹּל אֲשֶׁר לוֹ, יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יֵבֹשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא יִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא, וְיַצְלִ֫יחַ מְאֹד בְּכָל־מַעֲשָׂיו, וְיִהְיוּ נְכָסָיו מֻצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר, וְאַל יִשְׁלֹט שָׂטָן בְּמַעֲשֵׂה יָדָיו, וְְאַל יִזְדַּקַּק לְפָנָיו שׁוּם דְּבַר הִרְהוּר חֵטְא וַעֲבֵרָה וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרֲכוּ אֲבוֹתֵ֫ינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל, (יש מוסיפין: וְאִמּוֹתֵ֫ינוּ שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, הֵיטִיב טוֹבַת טוֹב טוֹב), כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָ֫נוּ כֻּלָּ֫נוּ יַ֫חַד בִּבְרָכָה שְׁלֵמָה, וְנֹאמַר, אָמֵן. (ועונים: אָמֵן)


ליחידה נקבה:

הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת־ [אִמִּי מוֹרָתִי / מוֹרָתֵ֫נוּ / (פלוני בת פלוני)] בַּעֲלַת הַבַּ֫יִת הַזֶּה, אוֹתָהּ (וְאֶת־בֵּיתָהּ וְאֶת־זַרְעָהּ) וְאֶת־כֹּל אֲשֶׁר לָהֶם, יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא תֵבֹשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא תִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא, וְתַצְלִ֫יחַ מְאֹד בְּכָל־מַעֲשֶׂ֫יהָ, וְיִהְיוּ נְכָסֶ֫יהָ מֻצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר, וְאַל יִשְׁלֹט שָׂטָן בְּמַעֲשֵׂה יָדֶ֫יהָ, וְאַל יִזְדַּקַּק לְפָנֶ֫יהָ שׁוּם דְּבַר הִרְהוּר חֵטְא וַעֲבֵרָה וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרֲכוּ אֲבוֹתֵ֫ינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל, (יש מוסיפין: וְאִמּוֹתֵ֫ינוּ שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, הֵיטִיב טוֹבַת טוֹב טוֹב), כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָ֫נוּ כֻּלָּ֫נוּ יַ֫חַד בִּבְרָכָה שְׁלֵמָה, וְנֹאמַר, אָמֵן. (ועונים: אָמֵן)


לרבים:
הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת־ [אָבִי מוֹרִי / אִמִּי מוֹרָתִי / מוֹרֵ֫נוּ / מוֹרָתֵ֫נוּ / (פלוני ב’ פלוני) / בַּעֲלֵי הַבַּ֫יִת הַזֶּה / בַּעֲלֵי הַסְּעוֹדָה הַזֹּאת], אוֹתָם וְאֶת־בֵּיתָם וְאֶת־זַרְעָם וְאֶת־כֹּל אֲשֶׁר לָהֶם, יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יֵבֹ֫שׁוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא יִכָּלְמוּ לָעוֹלָם הַבָּא, וְיַצְלִ֫יחוּ מְאֹד בְּכָל־מַעֲשֵׂיהֶ֫ם, וְיִהְיוּ נִכְסֵיהֶם מֻצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר, וְאַל יִשְׁלֹט שָׂטָן בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם, וְאַל יִזְדַּקַּק לִפְנֵיהֶם שׁוּם דְּבַר הִרְהוּר חֵטְא וַעֲבֵרָה וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרֲכוּ אֲבוֹתֵ֫ינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל, (יש מוסיפין: וְאִמּוֹתֵ֫ינוּ שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, הֵיטִיב טוֹבַת טוֹב טוֹב), כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָ֫נוּ כֻּלָּ֫נוּ יַ֫חַד בִּבְרָכָה שְׁלֵמָה, וְנֹאמַר, אָמֵן. (ועונים: אָמֵן)

והרוצה להוסיף ברכה לבעלי הסעודה, יכול להוסיף את זו, שהיתה ברכת האורח במנהג יהודֵי פרס העתיק (לפני יותר ממאתים שנה):

שָׁלוֹם שָׁלוֹם כְּנַ֫חַל קִישׁוֹן / וּבְרָכוֹת רַבּוֹת כְּגִיחוֹן וּפִישׁוֹן
וַאֲרִיכוּת יָמִים כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן / וְקִבּוּל תְּפִלָּה כְּקָרְבַּן נַחְשׁוֹן
וְכֹ֫חַ וּגְבוּרָה כְּשִׁמְשׁוֹן / חֵן וָחֶ֫סֶד מִלִּפְנֵי אַחֲרוֹן וְרִאשׁוֹן
אֵ֫לֶּה / וּכְמוֹ אֵ֫לֶּה
וְהַדּוֹמִים לָאֵ֫לֶּה / וְהַגְּדוֹלִים מֵאֵ֫לֶּה
אֲשֶׁר נִבְּאוּ הַנְּבִיאִים וַאֲשֶׁר חָזוּ חוֹזִים עִם שְׁאָר כָּל־הַבְּרָכוֹת, הַחֲקוּקוֹת וְהַנֶּחֱקָקוֹת, הַכְּלוּלוֹת וְהַנִּפְלָאוֹת, הַפְּתוּחוֹת וְהַסְּתוּמוֹת, הָרְמוּזוֹת וְהַנִּרְמָזוֹת, אֲשֶׁר בְּעֶשְׂרִים־וְאַרְבַּע סְפָרִים סְדוּרוֹת, כֻּלָּם מֵאָ֫לֶ”ף וְעַד תָּ”ו בְּרִנָּה יָב֫וֹאוּ וְיֵעָלוּ וְיִכָּנְשׁוּ וְיִצָּבְרוּ וְיֶאֱתָ֫יוּ עַל־רֹאשׁ [כבוד פלוני ב’ פלוני], הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא (לזכר: יְבָרֶכְךָ וְיִשְׁמְרֶ֫ךָ וְיִנְצְרֶ֫ךָ וִיפָאֶרְךָ וְיִתְקַיַּם עָלֶ֫יךָ זֶה מִקְרָא שֶׁכָּתוּב) (לנקבה: יְבָרֲכֵךְ וְיִשְׁמְרֵךְ וְיִנְצְרֵךְ וִיפָאֲרֵךְ וְיִתְקַיַּם עָלַ֫יִךְ זֶה מִקְרָא שֶׁכָּתוּב): כִּי אֹ֫רֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִ֫יפוּ לָךְ.

בַּמָּרוֹם יְלַמְּדוּ [עָלָיו / עָלֶ֫יהָ / עֲלֵיהֶם / עֲלֵיהֶן] (יש מוסיפין: וְעָלֵ֫ינוּ) זְכוּת שֶׁתְּהֵא לְמִשְׁמֶ֫רֶת שָׁלוֹם. וְנִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יהוה, וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעֵ֫נוּ, וְנִמְצָא חֵן וְשֵׂ֫כֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם. (אָמֵן)

עד כאן האורח. מכאן ואילך ממשיך בעל הבית.

בשבת מוסיפין:
(הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵ֫נוּ יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַי הָעוֹלָמִים. [אָמֵן])


הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵ֫נוּ יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, *[יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ, יוֹם שֶׁצַּדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶ֫ם בְּרָאשֵׁיהֶ֫ם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וִיהִי חֶלְקֵ֫נוּ עִמָּהֶם]. (אָמֵן.)

הָרַחֲמָן הוּא יְזַכֵּ֫נוּ לִימוֹת הַמָּשִׁ֫יחַ
וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא נַצְלִ֫יחַ
מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ יַרְוִ֫יחַ
וְעֹשֶׂה חֶ֫סֶד לִמְשִׁיחוֹ נָשִׂ֫יחַ
לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ בְּרָכָה לְהָנִ֫יחַ.
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵ֫ינוּ וְעַל כָּל־יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. (אָמֵן)

יְראוּ אֶת־יהוה קְדֹשָׁיו כִּי־אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו. כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵ֫בוּ וְדֹרְשֵׁי יהוה לֹא־יַחְסְרוּ כָל־טוֹב. הוֹדוּ לַיהוה כִּי טוֹב
כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. פּוֹתֵ֫חַ אֶת־יָדֶ֫ךָ, וּמַשְׂבִּ֫יעַ לְכָל־חַי רָצוֹן. בָּרוּךְ הַגֶּ֫בֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוה וְהָיָה יהוה מִבְטַחוֹ. נַ֫עַר הָיִ֫יתִי גַּם־זָקַ֫נְתִּי וְלֹא־רָאִ֫יתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ־לָ֫חֶם. יהוה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, יהוה יְבָרֵךְ אֶת־עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.

כּוֹס־יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם־יהוה אֶקְרָא.

אם יש בין המסובין חתן וכלה בתוך שבעה, מברכין כאן “שבע ברכות”:

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ.


בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם יוֹצֵר הָאָדָם.

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם
אֲשֶׁר יָצַר אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ / בְּצֶ֫לֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ / וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּ֫נּוּ בִּנְיַן עֲדֵי־עַד
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה יוֹצֵר הָאָדָם.

שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה / בְּקִבּוּץ בָּנֶ֫יהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה מְשַׂמֵּ֫חַ צִיּוֹן בְּבָנֶ֫יהָ.

שַׂמֵּ֫חַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים / כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן־עֵ֫דֶן מִקֶּ֫דֶם.
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה מְשַׂמֵּ֫חַ חָתָן וְכַלָּה.

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם
אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה / חָתָן וְכַלָּה,
גִּילָה רִנָּה דִּיצָה וְחֶדְוָה, / אַהֲבָה וְאַחֲוָה, וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת.
מְהֵרָה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַ֫יִם
קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה / קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה,
קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם.
בָּרוּךְ אַתָּה יהוה מְשַׂמֵּ֫חַ הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה.

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵ֫ינוּ מֶ֫לֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְֿרִי הַגָּ֫פֶן. (ועונים: אָמֵן)

ושותים את הכוס השלישי בהסיבה.

Comments, Corrections, and Queries


בסיעתא דארעא