This prayer was composed as a kavvanah for focusing one’s intention before working with the soil in Erets Yisrael. Naqdanut added by Aharon Varady with proofreading by Oren Steinitz. Miri Landau was the first to respond to my request to translate this prayer in the Open Siddur Project discussion group on Facebook. Miri did the heavy lifting in sharing her draft translation which I edited. –Aharon Varady

The prayer has been circulating for several years on the Internet without much contextual information, save for the author’s name, Rabbi Shalom Ḥayyim Sharabi. It sometimes is circulated under another title: תפילת הנוטע (“A Prayer for Planting”) given its use in Tu Bishvat tree planting programs. (Some examples of versions on the web are here: 1, 2, 3.) What I have been able to learn concerning the prayer comes by way of Bar-Ilan professor Yehuda Ratzabi, who writes that Rabbi Sharabi authored the prayer in Reḥovot in 1909/10. The provenance of the prayer and how it came to Prof. Ratzabi is provided in a short essay below that appears in the memoir of שאול ימיני (Shaul Yemini), ש״י זכרונות (Shai Zikhronot, 1997), along with a publication of the prayer with Prof. Ratzabi’s commentary in the newspaper Ma’ariv (18 September 1981).

Two phrases found in the prayer: “בעת שינערו רשעים ממנה” (in the time in which she is shaking off wickedness from herself) referring to the Admat Yisra’el (the soil/land/earth of Yisra’el), and “ותשוב אל בעלה הראשון” (And may she return to her first husband/owner) — attest to both a messianic impulse and an early religious Zionist orientation couched in kabbalistic language.

According to the obituary written by A. Sharabi and printed in HaTsefah on 20 February 1946, Rabbi Shalom Ḥayim Sharabi (1872/3-1946) made aliyah with his father, Rabbi Ḥayyim O’ar Sharabi, in 1911/1912,^[6] A date of aliyah of 1911/12 would apparently contradict Prof. Ratzabi’s date for the prayer’s composition, 1909/10 in Reḥovot.  leading 200 fellow Yemenite Jews from Sharab. A. Sharabi writes, “For nearly ten years he worked in Israel in agriculture and construction and lived a life of poverty and sorrow. With all the difficult crises and the difficult physical work, he continued his holy work, and the words of Torah and [Kabbalistic] Mystery did not escape his mouth even during the work of the hoe.” This last remark appears to me to be a surprising reference to this very prayer!

obituary for Shalom Sharabi in הצפה 20 February 1946

If you know more about this prayer or its author, please let us know in the comments (or contact us).

Source

In 1997, the prayer was included in ש״י זכרונות by שאול ימיני on pages 183-184 attributing the work to Shalom Hayyim Sharabi, Reḥovot 5669 (1908/09), according to יהודה רצהבי (Prof. Yehuda Ratzabi). The notation below the prayer and Prof. Ratzabi’s short article indicates that this version was printed in the literary supplement of the newspaper, Ma’ariv, on 19 Elul 5741 (18 September 1981).

ש״י זכרונות (1997) – p.184 (crop)

Here is Shaul Yemini’s full essay, with Rabbi Shalom Ḥayyim Sharabi’s prayer included, from ש״י זכרונות, p. 182-184:

העליות מתימן

אך קרה לי משהו וזכרונותי עלו וצפו, ואני חש בצורך עז להעלותם כאן. עליה אחרונה זו, כמו בעידן הוידיאו, לחצה על כפתור הקלטת שבמוחי, ואתה הקורא לך נא בעקבות סרט נפלא זה שנכתב ע״י שר ההסטוריה, וגבוריו הראשיים הם אנשי העליות השונות.

העליה מתימן מעולם לא נפסקה, תמיד עלו משפחה אחת או שתיים לארץ. לפני כמאתיים שנה החלו להגיע טיפין טיפין, והם היו חכמים היודעים בנסתר ובנגלה, או רבנים שלא יכלו יותר לשאת את הגזירות שנגזרו על כל היהודים, לכן בצנעה ובחשאי יצאו את תימן, שתים עד חמש משפחות בשנה, כשפניהם לארץ ישראל, או כפי שנהגו לומר לירושלים עיה״ק. כל עליה ותרומתה המיוחדת. היה יעוד לאנשים, כל משאת נפשם היתה עליה לארץ הקודש, להגות בתורה וללמוד בה, הם לא חפשו את עבודת האדמה ובנין הארץ, אלא התישבו בארבע ערי הקדש מדרבנן ירושלים, חברון, טבריה וצפת, ובכולו השאירו את חותמם. עסקו בלמוד התורה, בנסתר בתורת הקבלה, ומפיהם יצאה תורה לכל ישראל, והידוע ביותר מהם, הוא המקובל הרב שלום שרעבי, שסביבו נרקמו אגדות רבות, יש לציין שעולים אלו בנגוד לאחרים בתקופה זו, דחקו את הקץ ועלו.

להלן דוגמא לגישתו הקבלית – מיסטית של הרב שלום שרעבי לעבודת האדמה ברחובות ופרשנותו של פרופ׳ יהודה רצהבי.

ר שלום חיים שרעבי:

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בדחילו ורחימו. הרינו נוטל מעד״ר זה. העולה בגימטריא שד״י, להכרית בו החוחים והקוצים, ולחצוב בו כל הניצוצים, מתוך אדמתנו, אדמת הקודש.

יהי רצון מלפניך, השם אלוקינו ואלוקי אבותינו, המציב גבול אלמנה והמשיב בנים לגבולם, כי תחזקנו ותצליח דרכינו בעבודתנו, עבודת הקודש על אדמת הקודש. ונזכה לראות בטהרת אדמת ישראל מטומאתה, בעת שינערו רשעים ממנה, ותשוב אל בעלה הראשון עם בנין ציון וירושלים, אמן כן יהי רצון.

(רחובות, תרס״ט) עפ״י פרופסור יהודה רצהבי.

הערות לתפילה / פרופ׳ יהודה רצהבי

יסוד הקדושה והמיסטיקה אופף את התפילה. המעדר, כלי העבודה של הפועל, מתקדש, מכוח האדמה המקודשת, שכן ״מעדר״ עולה בגימטריה ״שדי״, במעדר עוקרים מצד אחד את החוחים והקוצים(כינוי לכוחות הטומאה) ומצד אחר אתר חוצבים את הניצוצות המקרבים את קץ הגאולה. וכאן יש להעיר כי על פי דעת האר״י כלו כבר כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בברור ניצוצות הקדושים, מסירות הנפש של היהודי למען הארץ, בעליה לתוכה ובעבודת אדמתה, חושפת ניצוצות המחישים את הישועה.

בתפילה מורגש תיקון שני ערכים לאומיים: העם והארץ, תיקון הארץ מנוסח במטבע ״מציב גבול אלמנה״. יסוד המליצה הוא בכתוב ״ויצב גבול אלמנה״ (משלי ט״ו כ״ה) ועליו נוסדה הברכה של הרואה בתי ישראל ביישובם, שיבת העם לארץ טבועה בלשון ״והמשיב בנים לגבולם״, אף הוא פסוק במקרא ״ושבו בנים לגבולם״ (ירמיה ל״א ט״ז), גאולת הארץ מידי בני נכר מוצאת בטוייה במשאלה: ״ונזכה לראות בטהרת אדמת ישראל מטומאתה בעת שינערו רשעים ממנה״.

אחתום בפרט פיקאנטי. עבודתם הראשונה של עולי חידאן בכרמי רחובות בשנת 1909 היתה עקירת היבלית, אחד העובדים, זכריה בן דוד קפרא, מתוך הסתכלות ביבלית, בתכונותיה ובדרך גידולה, מצא בה סמלים ורמזים מיסטיים, וחיבר עליה חיבור שכולו רזין.

שוחחתי עם כמה יהודים מבוגרים על פרסום תפילה זו, והיו ששללו אותה וביטלוה מכל וכל. מכיון שראו בה ערבוב של קודש וחול שכן יש בה שדי, שהוא שמו טל הקב״ה מול מעדר העשוי בידי אדם, והיו כאלה שלא ידעו להשיב. ואמרו זה פלפול, עד שנפגשתי עם ירידי יהודה כהן, איש תיאטרון המחול “ענבל” וספרתי לו, והוא אמר לי שהוא יפגישני עם רצון הלוי שמסר את התפילה לפרופ׳ רצבי.

אכן נפגשנו ומיד הוברר שאנו מכרים ותיקים, ושהוא רצון הלוי כן למשפחת רבנים וחכמים. הוא עצמו פועל בנין אך כותב שירים והוציא כמה ספרי שירה, כן כותב ומתרגם מלשון ערב לעברית.

הוא נתן את נוסח התפילה לפרופ׳ רצבי, כדי שתתפרסם על ידו כהיסטוריון. הוא אישית קבל את הכתב־הזה למזכרת מדודו לפני מותו, ושעלה ארצה כיחידי, מיוצאי שרעב עם אנשי העליה השניה שכולם באו מצפון תימן (חיידאן).

דודו הוא הרב שלום חיים שרעבי, שהיה תלמיד חכם ומקובל. כשעלה אף הוא, התישב ברחובות כחבריו ועבד בפרדסי וכרמי רחובות, ולעקירת היבלית חיבר תפילה זו, שראה בה קדושה עליונה והצלחה בעבודת הקודש. חיבר ייחודים ותפילות לכל סוגי העבודות. אך זו היחידה שהתפרסמה, יום יום הקפיד לפני העבודה, או לפני נטילת כלי העבודה לאמר את הייחוד הנדרש למען ההצלחה. החברים שעבדו איתו ראו כזאת פעולה מיסטית ואמונה דתית להצלחה. האחרים אף הם דבקו במעשיו, כי למרות שהיה איש קבלה, לא עסק בשררה ורבנות, אלא במצוות עבודת האדמה, וכאמור לפני מותו נתן לקרובו כמזכרת את התפילה לעבודת האדמה.