![the Open Siddur Project [logo]](https://opensiddur.org/wp-content/uploads/2018/09/Open-Siddur-Project-Logo-2016.svg){kind=logo}
Contributor(s):
Shared on:
Categories:
Tags:
Thomas of Cantimpré, Liber de natura rerum, France ca. 1290
(Valenciennes, Bibliothèque municipale, ms. 320, fol. 59v)
Rabbi Dr. Zev Farber writes in thetorah.com,
Niqanor Day and its megillah did not fare as well as Purim, or even Ḥanukkah. Its book (2 Maccabees), in Greek, was unknown or discarded by the Rabbis, and its celebration died out with the rest of the Megillat Ta’anit holidays. Eventually, to add insult to injury, during the Geonic period the custom developed to fast on the day before Purim (Ta’anit Esther).[1] Megillat Esther mentions Esther calling all Jews of Shushan to observe a three day fast before she went to speak to the king, and a number of different Jewish fasting customs developed around commemorating these fasts. Some fasted for three days towards the end of Adar, some three days in Nissan (as it says in the Megillah). By the early second millennium C.E., the Babylonian custom of fasting on the day before Purim eventually became the dominant one. See Daniel Sperber, Minhagei Yisrael vol. 1, pp. 196-198, vol. 4 pp. 250-252 [Hebrew]. For years, as someone who studies the Book of Maccabees, I have found it very difficult not to think of the 13th of Adar as Niqanor Day as well as Ta’anit Esther. Most years, this dual definition feels very dissonant, which is one reason I cherish the years when Purim is on Sunday and Ta’anit Esther is pushed back to Thursday. This allows Niqanor Day, for those of us who mark it—we have it on our family calendar—to be treated as a day of celebration and feasting (as I believe it deserves).
For our generation, Niqanor Day rounds out the other two Megillat Ta’anit holidays that survived. Purim is about surviving in exile. Ḥanukkah is about the escape from persecution. In both of these holidays, the Jews were coming from a place of weakness, with no leadership, no army and no hope. When Niqanor threatened the Temple, however, the situation was quite different. Judah Maccabee had an army and had defeated the Syrian Greeks in battle only a few years earlier. On one hand, the fact that the Judeans had been victorious previously makes the defeat of Niqanor feel less awe-inspiring than Judah’s first victory. Nevertheless, it underlines a challenging truth about Jewish history that we don’t often think about, especially on Ḥanukkah.
Even though we end the story of the Maccabees with the rededication of the Temple, the story of the struggle against the Syrian-Greeks did not end there. Not by a long shot. (Just for illustrative purposes, Ḥanukkah appears in chapter 4 of 1 Maccabees; the book has 16 chapters.) In fact, Judah Maccabee is killed in battle against the Syrian-Greeks, as is his brother Jonathan, who took over after him. It is only during the time of Simon (another brother) that the battle is truly won. Even then, it was only a matter of time before the Romans came; that battle we lost.
Niqanor Day celebrates a time when the Jews stood their ground against a force that would attack them again and again. We like to imagine quick decisive victories that happen once and last into the happily ever after, but that is not how things happen in real life. Judah Maccabee had to fight his entire life, and lose it, to keep the Temple safe and the Jews free. Each time was a struggle, less dramatic than Ḥanukkah but no less significant. To me, this is the meaning of Niqanor Day. I believe it has particular resonance in our times, considering the reality faced by the modern state of Israel. If Ḥanukkah is the 1948 War of Independence then Niqanor Day is either the 1967 Six Day War or the 1973 Yom Kippur War—the wars where Israel had to stand its ground or risk losing it all.[2] The success of the Six Day War is celebrated on Yom Yerushalayim (the 28th of Iyyar).
It is challenging to think of how to mark Niqanor Day, as it remains at a disadvantage, not only on years when it conflicts with Ta’anit Esther but on all years since it has no mitzvot. This is probably the main reason that, unlike Ḥanukkah and Purim, it was lost to Jewish practice for more than a thousand years. Nevertheless, we do have its megillah, which has been translated into Hebrew and English.[3] For a modern Hebrew version, with scholarly notes, see Daniel R. Schwartz, 2 Maccabees: Introduction, Translation, Commentary (Jerusalem: Yad Ben Tzvi Press, 2005). For a modern English version, also with scholarly notes, see Daniel R. Schwartz, 2 Maccabees, (Commentaries on Early Jewish Literature [CEJL] Berlin/New York: Walter de Gruyter, 2008). For just a modern English translation, see Joachim Schaper’s translation in the New English Translation of the Septuagint [NETS], available here. There is no updated Hebrew text online, but the 1885 translation of Yitzhak Fraenkel is available on the Da’at website. Perhaps, if we start reading chapters 13-15 of 2 Maccabees, even just to ourselves, on the 13 of Adar, we can begin to resurrect a holiday that was celebrated and instituted by Judah Maccabee and his followers over two millennia ago, and which they envisioned would continue throughout Jewish History. With the return of Jews to Israel and Jewish sovereignty to Jerusalem, I believe it is about time.
Note: The numbering of the verses in the Hebrew translation is that of Yitzhak Fraenkel (1885), and does not correspond to the Greek (source) or English translation.
TOGGLE COLUMNS (on/off):ADJUST COLUMN POSITIONS: select the column header cell and drag it where you want. show me!COPY INDIVIDUAL COLUMN(S): use CopyTables, a browser extension.
| Translation (Hebrew) | Source (Koine Greek) | Translation (English) |
|---|---|---|
א ויהי בשנת מאה וארבעים ותשע ויוגד ליהודה לאמור. ב הנה אנטיוכוס אאופטר יצא בחיל גדול לבוא ארץ יהודה, וליזיאש אומן המלך המושל בכל מלאכת העבודה אתו. ג ומספר פקודיו מאה ועשרת אלפים איש רגלי, וחמשת אלפים רוכבי סוסים, כולם בני יון, ועשרים ושנים שנהבים, ורכב ברזל שש מאות. |
13:1 τῷ δὲ ἐνάτῳ καὶ τεσσαρακοστῷ καὶ ἑκατοστῷ ἔτει προσέπεσεν τοῖς περὶ τὸν Ιουδαν Ἀντίοχον τὸν Εὐπάτορα παραγενέσθαι σὺν πλήθεσιν ἐπὶ τὴν Ιουδαίαν 2 καὶ σὺν αὐτῷ Λυσίαν τὸν ἐπίτροπον καὶ ἐπὶ τῶν πραγμάτων ἕκαστον ἔχοντα δύναμιν Ἑλληνικὴν πεζῶν μυριάδας ἕνδεκα καὶ ἱππέων πεντακισχιλίους τριακοσίους καὶ ἐλέφαντας εἴκοσι δύο ἅρματα δὲ δρεπανηφόρα τριακόσια |
13:1 In the one hundred forty-ninth year word came to Yehudah and his men that Antiochus Eupator was coming with great numbers of soldiers against Judea, 2 and with him Lysias, the guardian and chancellor, also a a Greek force of one hundred ten thousand infantry, five thousand three hundred cavalry, twenty-two elephants, and three hundred chariots bearing scythes. |
ד וגם מינילאוס הלך אל המלך לרמותו בשפתי חלקות, לא לטובת ארצו כי אם להסב אליו את משמרת הכהונה. ה אולם מלך מלכי המלכים העיר את רוח אנטיוכוס לייסרהו כאחד הנבלים, כי ליזיאש הגיד לו לאמור, רק ביד מינילאוס נעשתה כל השערורייה הזאת. ו וישלחהו המלך לעיר כיריאה, ויצווה להמיתו כמשפט הארץ. ז כי בעיר ההיא היה מגדל גבוה חמישים אמה, ומראשו ועד רגלו מלא דשן, וגלגל הולך וסובב מלמעלה. ח וכי שלח איש את ידו בקודש, או עשה כל דבר פשע אשר לו משפט מות, הושיבוהו על הגלגל קל המרוץ ויבולע שם. ט כן בילע המוות את בן נעות המרדות מינילאוס, וימת ואין קובר. י ויעשה לו כמשפט בחטאתו אשר חטא במזבח ה׳, אשר אש התמיד יוקדת עליו ומלא דשן, ותשבע נפשו בדשן. |
3 συνέμειξεν δὲ αὐτοῖς καὶ Μενέλαος καὶ παρεκάλει μετὰ πολλῆς εἰρωνείας τὸν Ἀντίοχον οὐκ ἐπὶ σωτηρίᾳ τῆς πατρίδος οἰόμενος δὲ ἐπὶ τῆς ἀρχῆς κατασταθήσεσθαι 4 ὁ δὲ βασιλεὺς τῶν βασιλέων ἐξήγειρεν τὸν θυμὸν τοῦ Ἀντιόχου ἐπὶ τὸν ἀλιτήριον καὶ Λυσίου ὑποδείξαντος τοῦτον αἴτιον εἶναι πάντων τῶν κακῶν προσέταξεν ὡς ἔθος ἐστὶν ἐν τῷ τόπῳ προσαπολέσαι ἀγαγόντας εἰς Βέροιαν 5 ἔστιν δὲ ἐν τῷ τόπῳ πύργος πεντήκοντα πήχεων πλήρης σποδοῦ οὗτος δὲ ὄργανον εἶχεν περιφερὲς πάντοθεν ἀπόκρημνον εἰς τὴν σποδόν 6 ἐνταῦθα τὸν ἱεροσυλίας ἔνοχον ἢ καί τινων ἄλλων κακῶν ὑπεροχὴν πεποιημένον ἅπαντες προσωθοῦσιν εἰς ὄλεθρον 7 τοιούτῳ μόρῳ τὸν παράνομον συνέβη θανεῖν μηδὲ τῆς γῆς τυχόντα Μενέλαον 8 πάνυ δικαίως ἐπεὶ γὰρ συνετελέσατο πολλὰ περὶ τὸν βωμὸν ἁμαρτήματα οὗ τὸ πῦρ ἁγνὸν ἦν καὶ ἡ σποδός ἐν σποδῷ τὸν θάνατον ἐκομίσατο |
3 Menelaus also joined them and with much hypocrisy urged Antiochus on, not to save the fatherland but because he thought that he would be established in government. 4 But the King of kings aroused the anger of Antiochus against the sinner, and when Lysias informed him that this man was the originator of all the trouble, he ordered them to take him to Beroea and to put him to death by the method that is customary in that place. 5 For there is a tower there, fifty cubits high, full of ashes, and it has a rim running around it that on all sides inclines precipitously into the ashes. 6 There they all push to destruction anyone who is guilty of temple robbery or has committed an excess of other evils. 7 By such a fate it came about that Menelaus the lawbreaker died without even burial in the earth, 8 and this was eminently just; because he had committed many sins against the altar[4] Gk. bômos whose fire and ashes were holy, he met his death in ashes. |
יא והמלך שפך בחרון אפו כל חמתו על היהודים, וייתן את ליבו להרע עוד עימהם, מאשר הרע להם אביו לפניו. יב וישמע יהודה, ויצו לכל העם לקרוא יומם ולילה אל ה׳ להיות בעזרתם, כאשר עשה עד היום. יג לבל יגורשו מאדמתם, ולא תופר תורת ה׳ ומקדשו. יד ולבל יכניע את העם, אשר זה כמעט שב רוחו מכל העמל והיגון, לתת אותם ביד צורריהם. טו ויעשו כולם כאשר ציום, ויתחננו אל ה׳ בצום ובכי, ויפלו על פניהם שלושת ימים. ואחרי כן צווה להם להיות נכונים. |
9 τοῖς δὲ φρονήμασιν ὁ βασιλεὺς βεβαρβαρωμένος ἤρχετο τὰ χείριστα τῶν ἐπὶ τοῦ πατρὸς αὐτοῦ γεγονότων ἐνδειξόμενος τοῖς Ιουδαίοις 10 μεταλαβὼν δὲ Ιουδας ταῦτα παρήγγειλεν τῷ πλήθει δι’ ἡμέρας καὶ νυκτὸς ἐπικαλεῖσθαι τὸν κύριον εἴ ποτε καὶ ἄλλοτε καὶ νῦν ἐπιβοηθεῖν τοῖς τοῦ νόμου καὶ πατρίδος καὶ ἱεροῦ ἁγίου στερεῖσθαι μέλλουσιν 11 καὶ τὸν ἄρτι βραχέως ἀνεψυχότα λαὸν μὴ ἐᾶσαι τοῖς δυσφήμοις ἔθνεσιν ὑποχειρίους γενέσθαι 12 πάντων δὲ τὸ αὐτὸ ποιησάντων ὁμοῦ καὶ καταξιωσάντων τὸν ἐλεήμονα κύριον μετὰ κλαυθμοῦ καὶ νηστειῶν καὶ προπτώσεως ἐπὶ ἡμέρας τρεῖς ἀδιαλείπτως παρακαλέσας αὐτοὺς ὁ Ιουδας ἐκέλευσεν παραγίνεσθαι |
9 The king, who had become barbarous in his thinking, was coming to show the Judeans the worst things amongst those that had happened in his father’s time. 10 But when Yehudah heard of this, he ordered the crowd to call upon the Lord day and night, now if ever to help those who were on the point of being deprived of the law and their country and the holy temple 11 and not to allow the people who had just begun to revive a little to fall into the hands of the blasphemous nations. 12 When they had all joined in the same petition and had implored the merciful Lord with weeping and fasting and lying prostrate for three days without ceasing, Yehudah exhorted them and ordered them to stand ready. |
טז ויוועץ יהודה עם זקני העם, ותהי העצה לצאת חושים לקראת המלך בטרם בואו אל הארץ ללכוד את העיר, וה׳ הטוב בעיניו יעשה. יז ויהי אחרי העירו את רוח העם, להלחם בעוז ותעצומות בעד התורה ובעד בית ה׳ וארץ אבותם ומלכותם, וישליכו את יהבם על ה׳ יוצר הכל ויסעו. יח ויחנו את פני עיר מודעית, וישם יהודה דבר בפיהם לקרוא לה׳ התשועה. יט ויקם הוא ומבחר אנשיו לילה, ויפלו על מחנה המלך, ויכו כארבעת אלפי איש לפי חרב. כ ויהרגו את הגדול בשנהבים, ואת כל האנשים אשר על הצריח אשר עליו, ויחרידו את כל העם אשר במחנה, וישובו אל המחנה בטח. כא את כל אלה עשו באשמורת הבוקר בחסד ה׳ עליהם. |
13 καθ’ ἑαυτὸν δὲ σὺν τοῖς πρεσβυτέροις γενόμενος ἐβουλεύσατο πρὶν εἰσβαλεῖν τοῦ βασιλέως τὸ στράτευμα εἰς τὴν Ιουδαίαν καὶ γενέσθαι τῆς πόλεως ἐγκρατεῖς ἐξελθόντας κρῖναι τὰ πράγματα τῇ τοῦ θεοῦ βοηθείᾳ 14 δοὺς δὲ τὴν ἐπιτροπὴν τῷ κτίστῃ τοῦ κόσμου παρακαλέσας τοὺς σὺν αὐτῷ γενναίως ἀγωνίσασθαι μέχρι θανάτου περὶ νόμων ἱεροῦ πόλεως πατρίδος πολιτείας περὶ δὲ Μωδεϊν ἐποιήσατο τὴν στρατοπεδείαν 15 ἀναδοὺς δὲ τοῖς περὶ αὐτὸν σύνθημα θεοῦ νίκην μετὰ νεανίσκων ἀρίστων κεκριμένων ἐπιβαλὼν νύκτωρ ἐπὶ τὴν βασιλικὴν αὐλὴν τὴν παρεμβολὴν ἀνεῖλεν εἰς ἄνδρας δισχιλίους καὶ τὸν πρωτεύοντα τῶν ἐλεφάντων σὺν τῷ κατ’ οἰκίαν ὄντι συνεκέντησεν 16 καὶ τὸ τέλος τὴν παρεμβολὴν δέους καὶ ταραχῆς ἐπλήρωσαν καὶ ἐξέλυσαν εὐημεροῦντες 17 ὑποφαινούσης δὲ ἤδη τῆς ἡμέρας τοῦτο ἐγεγόνει διὰ τὴν ἐπαρήγουσαν αὐτῷ τοῦ κυρίου σκέπην |
13 After consulting privately with the elders, he determined to march out and decide the matter by the help of God before the king’s army could enter Judea and get possession of the city. 14 So, committing the decision to the Creator of the world and exhorting those with him to fight bravely to the death for the laws, temple, city, fatherland and constitution, he pitched his camp near Modi’in. 15 He gave his troops the watchword, “Divine Victory,” and with those young men judged best, he attacked the king’s pavilion at night and killed close to two thousand men in the camp and stabbed the lead elephant and its rider to death. 16 In the end they filled the camp with terror and confusion and withdrew in triumph. 17 This happened just as day was dawning, because the Lord’s shelter helped him. |
כב ויהי כראות המלך את אומץ רוחם, ויתנכל לקחת את עריהם בעורמה. כג וינהג את מחנהו לפני בית צור מבצר היהודים, אך גם שמה כשל כוחו. כד כי מלא יהודה את אסמיה בר ואוכל, ויינגף המלך לפני יושביה וחילו היה הלוך וחסר. כה ואיש היה במחנה העברים ושמו רודוקיס, ויגל כל דבר סתר אל האויב, וידרשו אחריו ויתפשוהו ויתנוהו בבור. כו וירא המלך כי גם פה נכזבה תוחלתו, וישלים את אנשי בית צור ויעל מעליהם להלחם ביהודה לבדו, ויינגף גם לפניו במערכה. כז ויוגד לו לאמור, הנה פוליפוס אשר שמת לנגיד באנטוכיא מרד בך מרד, ויפג ליבו ויחרד. כח ויכנע לבבו לחלות את פני יהודה להשלים אתו, וישבע להקים כל דבר במישרים, ולבלתי עבור עוד את בריתו. כט ויהי אחרי השלימם, ותהי רוח אחרת עמו ויקרב קרבן לה׳, ויכבד את ההיכל וייטיב עם העיר. ל ויבקש את אהבת יהודה, וישימהו לפקיד ולנשיא מעכו ועד גבולי ארץ בני נריני. לא ויהי בבוא המלך לעכו, וילונו כל העם אליו על דבר הברית אשר כרת את היהודים, ורצונם היה להפרה. לב ויקם ליזיאש ויהס את העם, וידבר על לבם להצדיק את המלך בעיניהם. לג ויהי אחרי השקיטו את תלונות העם, וילך המלך וישב לאנטוכיא. לד וזאת הייתה צאתו ובואו במלחמה ההיא. |
18 ὁ δὲ βασιλεὺς εἰληφὼς γεῦμα τῆς τῶν Ιουδαίων εὐτολμίας κατεπείρασεν διὰ μεθόδων τοὺς τόπους 19 καὶ ἐπὶ Βαιθσουρα φρούριον ὀχυρὸν τῶν Ιουδαίων προσῆγεν ἐτροποῦτο προσέκρουεν ἠλαττονοῦτο 20 τοῖς δὲ ἔνδον Ιουδας τὰ δέοντα εἰσέπεμψεν 21 προσήγγειλεν δὲ τὰ μυστήρια τοῖς πολεμίοις Ροδοκος ἐκ τῆς Ιουδαϊκῆς τάξεως ἀνεζητήθη καὶ κατελήμφθη καὶ κατεκλείσθη 22 ἐδευτερολόγησεν ὁ βασιλεὺς τοῖς ἐν Βαιθσουροις δεξιὰν ἔδωκεν ἔλαβεν ἀπῄει προσέβαλεν τοῖς περὶ τὸν Ιουδαν ἥττων ἐγένετο 23 μετέλαβεν ἀπονενοῆσθαι τὸν Φίλιππον ἐν Ἀντιοχείᾳ τὸν ἀπολελειμμένον ἐπὶ τῶν πραγμάτων συνεχύθη τοὺς Ιουδαίους παρεκάλεσεν ὑπετάγη καὶ ὤμοσεν ἐπὶ πᾶσι τοῖς δικαίοις συνελύθη καὶ θυσίαν προσήγαγεν ἐτίμησεν τὸν νεὼ καὶ τὸν τόπον ἐφιλανθρώπησεν 24 καὶ τὸν Μακκαβαῖον ἀπεδέξατο κατέλιπεν στρατηγὸν ἀπὸ Πτολεμαίδος ἕως τῶν Γερρηνῶν ἡγεμονίδην 25 ἦλθεν εἰς Πτολεμαίδα ἐδυσφόρουν περὶ τῶν συνθηκῶν οἱ Πτολεμαεῖς ἐδείναζον γὰρ ὑπὲρ ὧν ἠθέλησαν ἀθετεῖν τὰς διαστάλσεις 26 προσῆλθεν ἐπὶ τὸ βῆμα Λυσίας ἀπελογήσατο ἐνδεχομένως συνέπεισεν κατεπράυνεν εὐμενεῖς ἐποίησεν ἀνέζευξεν εἰς Ἀντιόχειαν οὕτω τὰ τοῦ βασιλέως τῆς ἐφόδου καὶ τῆς ἀναζυγῆς ἐχώρησεν |
18 The king, having had a taste of the daring of the Judeans, made an attempt on their positions through tricks. 19 He advanced against Baithsoura, a strong fortress of the Judeans, was turned back, attacked again, was defeated. 20 Yehudah kept sending in to those inside whatever was necessary. 21 But Rhodokos, a man from the ranks of the Judeans, gave secret information to the enemy; he was sought for and caught and put in prison. 22 The king negotiated a second time with the people in Baithsoura, gave pledges, received theirs, withdrew, attacked Yehudah and his men, was defeated; 23 he got word that Philip, who had been left in charge of the government in Antioch, had revolted; he was perturbed, called in the Judeans, yielded and swore to observe all their rights, settled with them and offered sacrifice, honored the shrine and showed generosity to the place. 24 He received [Yehudah] haMakabi, left Hegemonides as governor from Ptolemais to Gerar 25 and went to Ptolemais. The people of Ptolemais were indignant over the treaties. In fact, they were so furious that they wanted to annul their terms. 26 Lysias took the rostrum, made the defence to the best of his ability, convinced them, appeased them, gained their goodwill and set out for Antioch. This is how the king’s attack and withdrawal turned out. |
א ויהי מקץ שלוש שנים, ויוגד ליהודה לאמור: ב הנה דימיטריוס בן סליקוס בא דרך הים, לעיר שומרון (טריפוליס) בעם כבד ובאניות רבות. ג ואחרי הכותו את אנטיוכוס, ואת ליזיאש שר צבאו, כבש את כל הארץ. |
14:1 μετὰ δὲ τριετῆ χρόνον προσέπεσεν τοῖς περὶ τὸν Ιουδαν Δημήτριον τὸν τοῦ Σελεύκου διὰ τοῦ κατὰ Τρίπολιν λιμένος εἰσπλεύσαντα μετὰ πλήθους ἰσχυροῦ καὶ στόλου 2 κεκρατηκέναι τῆς χώρας ἐπανελόμενον Ἀντίοχον καὶ τὸν τούτου ἐπίτροπον Λυσίαν |
14:1 Three years later, word came to Yehudah and his men that Demetrius son of Seleucus had sailed into the harbor of Tripolis with a strong army and a fleet 2 and had taken possession of the country, having made away with Antiochus and his guardian Lysias. |
ד ויוודע הדבר גם לאליקים, הוא אליקים אשר היה כהן גדול מלפנים, ויפשע בעבודתו עת המבוכה בארץ. ה וירא כי כלתה אליו הרעה, ולא יספח עוד אל הכהונה, ויקם וילך אל המלך בשנת מאה וחמישים ואחת. ו ויבא לו מנחה עטרת זהב אחת וכפות תמרים וענפי זית אשר ישרתו בם בקודש, ויתחרש כל היום ההוא. ז ויהי כי באה עתו להפיק זממו בהיקראו אל המלך, וישאלהו המלך על אודות היהודים. |
3 Ἄλκιμος δέ τις προγεγονὼς ἀρχιερεύς ἑκουσίως δὲ μεμολυσμένος ἐν τοῖς τῆς ἀμειξίας χρόνοις συννοήσας ὅτι καθ’ ὁντιναοῦν τρόπον οὐκ ἔστιν αὐτῷ σωτηρία οὐδὲ πρὸς τὸ ἅγιον θυσιαστήριον ἔτι πρόσοδος 4 ἧκεν πρὸς τὸν βασιλέα Δημήτριον ὡς πρώτῳ καὶ πεντηκοστῷ καὶ ἑκατοστῷ ἔτει προσάγων αὐτῷ στέφανον χρυσοῦν καὶ φοίνικα πρὸς δὲ τούτοις τῶν νομιζομένων θαλλῶν τοῦ ἱεροῦ καὶ τὴν ἡμέραν ἐκείνην ἡσυχίαν ἔσχεν 5 καιρὸν δὲ λαβὼν τῆς ἰδίας ἀνοίας συνεργὸν προσκληθεὶς εἰς συνέδριον ὑπὸ τοῦ Δημητρίου καὶ ἐπερωτηθείς ἐν τίνι διαθέσει καὶ βουλῇ καθέστηκαν οἱ Ιουδαῖοι πρὸς ταῦτα ἔφη |
3 Now a certain Alcimus, who had formerly been high priest but had willfully defiled himself in the times of separation, realized that there was no way for him to be safe or to have access again to the holy altar 4 and went to King Demetrius in about the one hundred fifty-first year, presenting to him a crown of gold and a palm and, besides these, some of the customary olive branches from the temple. During that day he kept quiet, 5 but he seized the right moment for his own folly when he was invited by Demetrius to a meeting of the council and was asked in what condition and counsel the Judeans were he replied to this: |
ח ויען ויאמר, היהודים אשר יקראו בשם חסידים, ויהודה המכבי בראשם, מעוררי מדנים הם ומבקשי תואנה וריב, ולארץ לא תהיה מנוחה מפניהם. ט ראה, גם תפארת אבותיי שדדו ממני, וידיחו אותי מעבודת הכהונה. י ועתה באתי עד הלום, לדרוש בתום לבבי את טובת אדוני המלך ואת שלום ארצנו. יא כי אם יוספים אנחנו לשבת במהומה הזאת, תישום כל הארץ בעבורם. |
6 οἱ λεγόμενοι τῶν Ιουδαίων Ασιδαῖοι ὧν ἀφηγεῖται Ιουδας ὁ Μακκαβαῖος πολεμοτροφοῦσιν καὶ στασιάζουσιν οὐκ ἐῶντες τὴν βασιλείαν εὐσταθείας τυχεῖν 7 ὅθεν ἀφελόμενος τὴν προγονικὴν δόξαν λέγω δὴ τὴν ἀρχιερωσύνην δεῦρο νῦν ἐλήλυθα 8 πρῶτον μὲν ὑπὲρ τῶν ἀνηκόντων τῷ βασιλεῖ γνησίως φρονῶν δεύτερον δὲ καὶ τῶν ἰδίων πολιτῶν στοχαζόμενος τῇ μὲν γὰρ τῶν προειρημένων ἀλογιστίᾳ τὸ σύμπαν ἡμῶν γένος οὐ μικρῶς ἀκληρεῖ |
6 “Those of the Judeans who are called Ḥasidim, whose leader is Yehudah haMakabi, are keeping up war and stirring up sedition and will not let the kingdom attain stability. 7 Therefore I have been deprived of my ancestral glory—I mean the high priesthood—and have now come here, 8 first because I am genuinely concerned for the interests of the king, second because I have regard also for my compatriots. For through the folly of those whom I have mentioned earlier our whole people are now in no small misfortune. |
יב לכן יראה נא המלך וישפוט כפי רוב חסדו על אודותינו, כי כל עוד יהודה חי לא תשקוט הארץ. יג ויהי ככלותו לדבר, וייחר אף כל מבקשי רעת העם ביהודה, וישיאו את לב דימיטריוס בו. יד ויקרא המלך לניקנור אשר על הפילים, ויפקד אותו על כל ארץ יהודה. טו ויצווהו להמית את יהודה, ולהפיץ את כל עדתו, ולתת את משמרת הכהונה לאליקים. טז ויתלקטו אל ניקנור המון ריקים מן הגויים אשר הקיאה אותם הארץ בבורחם מפני יהודה, ויקוו להרים קרנם באובדן היהודים. |
9 ἕκαστα δὲ τούτων ἐπεγνωκὼς σύ βασιλεῦ καὶ τῆς χώρας καὶ τοῦ περιισταμένου γένους ἡμῶν προνοήθητι καθ’ ἣν ἔχεις πρὸς ἅπαντας εὐαπάντητον φιλανθρωπίαν 10 ἄχρι γὰρ Ιουδας περίεστιν ἀδύνατον εἰρήνης τυχεῖν τὰ πράγματα 11 τοιούτων δὲ ῥηθέντων ὑπὸ τούτου θᾶττον οἱ λοιποὶ φίλοι δυσμενῶς ἔχοντες τὰ πρὸς τὸν Ιουδαν προσεπύρωσαν τὸν Δημήτριον 12 προχειρισάμενος δὲ εὐθέως Νικάνορα τὸν γενόμενον ἐλεφαντάρχην καὶ στρατηγὸν ἀναδείξας τῆς Ιουδαίας ἐξαπέστειλεν 13 δοὺς ἐντολὰς αὐτὸν μὲν τὸν Ιουδαν ἐπανελέσθαι τοὺς δὲ σὺν αὐτῷ σκορπίσαι καταστῆσαι δὲ Ἄλκιμον ἀρχιερέα τοῦ μεγίστου ἱεροῦ 14 οἱ δὲ ἐπὶ τῆς Ιουδαίας πεφυγαδευκότες τὸν Ιουδαν ἔθνη συνέμισγον ἀγεληδὸν τῷ Νικάνορι τὰς τῶν Ιουδαίων ἀτυχίας καὶ συμφορὰς ἰδίας εὐημερίας δοκοῦντες ἔσεσθαι |
9 “Since you are acquainted, O king, with the details of this matter, may it please you to take thought for our country and our hard-pressed people as is commensurate with the affable kindness that you show to all. 10 For as long as Yehudah lives, it is impossible for the government to find peace.” 11 When he had said this, the rest of the king’s Friends, who were hostile to Yehudah, quickly inflamed Demetrius still more. 12 He immediately chose Niqanor, who was the elephantarch, appointed him governor of Judea and sent him off 13 with commands to do away with Yehudah, to scatter those with him, yet to install Alcimus as high priest of the greatest temple. 14 And the nations throughout Judea, who had fled before Yehudah, met Niqanor in flocks, thinking that the misfortunes and calamities of the Judeans would mean prosperity for themselves. |
יז וישמע יהודה כי יצא ניקנור בחרב לקראתו, וכי נאספו עליו כל הגויים מסביב. יח ויצו ויזרקו כל העם עפר על ראשם, ויתחננו אל ה׳ אשר הקים תמיד את עמו, ויפדה אותם מכל צרותם באותות ובמופתים. יט ויהי אחרי התחננם, ויצו אותם ראש צבאם לקום ולנסוע. ויקומו כולם וייסעו, ויפגעו במחנה אויביהם על כפר דיסו. כ ויהי כי החל שמעון אחי יהודה לערוך לקראתם, וישתומם על המראה, כי אין קול ואין קשב, וכולם נעלמו מנגד עיניו. |
15 ἀκούσαντες δὲ τὴν τοῦ Νικάνορος ἔφοδον καὶ τὴν ἐπίθεσιν τῶν ἐθνῶν καταπασάμενοι γῆν ἐλιτάνευον τὸν ἄχρι αἰῶνος συστήσαντα τὸν αὑτοῦ λαόν ἀεὶ δὲ μετ’ ἐπιφανείας ἀντιλαμβανόμενον τῆς ἑαυτοῦ μερίδος 16 προστάξαντος δὲ τοῦ ἡγουμένου ἐκεῖθεν εὐθέως ἀναζεύξας συμμίσγει αὐτοῖς ἐπὶ κώμην Δεσσαου 17 Σιμων δὲ ὁ ἀδελφὸς Ιουδου συμβεβληκὼς ἦν τῷ Νικάνορι βραδέως δὲ διὰ τὴν αἰφνίδιον τῶν ἀντιπάλων ἀφασίαν ἐπταικώς |
15 When the Judeans heard of Niqanor’s coming and the gathering of the nations, they sprinkled dust on their heads and prayed to him who established his own people forever and always upholds his own heritage by manifesting himself. 16 At the leader’s order, they set out from there immediately and met them at a village called Dessau. 17 Simon the brother of Yehudah had encountered Niqanor but had temporarily stumbled because of the sudden perplexity caused by the adversaries. |
כא וכה היה הדבר כשמוע ניקנור כי אנשי יהודה מרי נפש הם, ויחרפו נפשם למות על אחוזת אבותם, ויגר מפניהם ולא אבה להלחם. כב וישלח את פוזידוניוס ואת טיודוטס ואת מתתיהו אל יהודה לקרוא לו לשלום. כג ויבא יהודה את הדבר לפני העם ויועצו יחדיו, ויקראו כולם פה אחד: נעשה נא שלום. וישימו מועד להוועד בו. כד ויהי כי בא יום המועד, ויכינו כסאות לכורתי הברית, ויהודה הציג מקצת אנשיו חגורי חרב במקום נאמן, כי אמר אולי מרמה בלבב האויב לנפול בצדייה עלי. ואחרי כן דברו איש את אחיו לשלום. |
18 ὅμως δὲ ἀκούων ὁ Νικάνωρ ἣν εἶχον οἱ περὶ τὸν Ιουδαν ἀνδραγαθίαν καὶ ἐν τοῖς περὶ τῆς πατρίδος ἀγῶσιν εὐψυχίαν ὑπευλαβεῖτο τὴν κρίσιν δι’ αἱμάτων ποιήσασθαι 19 διόπερ ἔπεμψεν Ποσιδώνιον καὶ Θεόδοτον καὶ Ματταθιαν δοῦναι καὶ λαβεῖν δεξιάς 20 πλείονος δὲ γενομένης περὶ τούτων ἐπισκέψεως καὶ τοῦ ἡγουμένου τοῖς πλήθεσιν ἀνακοινωσαμένου καὶ φανείσης ὁμοψήφου γνώμης ἐπένευσαν ταῖς συνθήκαις 21 ἐτάξαντο δὲ ἡμέραν ἐν ᾗ κατ’ ἰδίαν ἥξουσιν εἰς τὸ αὐτό καὶ προῆλθεν παρ’ ἑκάστου δίφραξ ἔθεσαν δίφρους 22 διέταξεν Ιουδας ἐνόπλους ἑτοίμους ἐν τοῖς ἐπικαίροις τόποις μήποτε ἐκ τῶν πολεμίων αἰφνιδίως κακουργία γένηται τὴν ἁρμόζουσαν ἐποιήσαντο κοινολογίαν |
18 Nevertheless Niqanor, hearing of the valor of Yehudah and his troops and their courage in battle for their country, shrank from deciding the issue by bloodshed. 19 Therefore he sent Posidonius, Theodotus and Mattathias to give and receive pledges of friendship. 20 When they had been fully considered and the leader had informed the multitude and it had appeared that they were of one mind, they consented to the treaties. 21 They set a day on which everyone was supposed to come to the same place by himself, and a chariot came forward from each side, and they set up seats of honor; 22 Yehudah posted armed men in readiness at key places to prevent sudden treachery on the part of the enemy; so they duly held the consultation. |
כה ויהי אחרי אשר כילו הדבר, וילך ניקנור ירושלימה וישב שם בלי עשות כל רע, וישלח את כל עמו מעליו. כו וימצא יהודה חן בעיניו ויכבד אותו נגד כל העם, וייעצהו לקחת אישה ולהוליד בנים. כז וירא יהודה כי שקטה הארץ, וישמע לקולו וייקח אישה וירא בטוב נפשו. |
23 διέτριβεν ὁ Νικάνωρ ἐν Ιεροσολύμοις καὶ ἔπραττεν οὐθὲν ἄτοπον τοὺς δὲ συναχθέντας ἀγελαίους ὄχλους ἀπέλυσεν 24 καὶ εἶχεν τὸν Ιουδαν διὰ παντὸς ἐν προσώπῳ ψυχικῶς τῷ ἀνδρὶ προσεκέκλιτο 25 παρεκάλεσεν αὐτὸν γῆμαι καὶ παιδοποιήσασθαι ἐγάμησεν εὐστάθησεν ἐκοινώνησεν βίου |
23 Niqanor stayed on in Hierosolyma and did nothing out of the way but dismissed the flocks of people that had gathered. 24 And he kept Yehudah always in his presence; he was cordially attached to the man. 25 He urged him to marry and have children; so Yehudah married, settled down, shared the common life. |
כח ויהי כראות אליקים כי שלום בין יהודה ובין ניקנור, ונפשו קשורה בנפשו, וילך אל דימיטריוס ויאמר: כט הנה ניקנור מעל בך מעל, ואת יהודה השואף למלכותך הקים ליורש מלכותך. ל ויתעבר בו המלך כי האמין לדת הבלייעל, ויכתוב בחרון אפו לניקנור לאמור: לא הנה שמעתי ותרגז בטני, כי כרת ברית שלום ואהבה את יהודה, לכן מהר ושלחהו אסור בזיקים לאנטוכיא. |
26 ὁ δὲ Ἄλκιμος συνιδὼν τὴν πρὸς ἀλλήλους εὔνοιαν καὶ τὰς γενομένας συνθήκας λαβὼν ἧκεν πρὸς τὸν Δημήτριον καὶ ἔλεγεν τὸν Νικάνορα ἀλλότρια φρονεῖν τῶν πραγμάτων τὸν γὰρ ἐπίβουλον τῆς βασιλείας Ιουδαν αὐτοῦ διάδοχον ἀναδεῖξαι 27 ὁ δὲ βασιλεὺς ἔκθυμος γενόμενος καὶ ταῖς τοῦ παμπονήρου διαβολαῖς ἐρεθισθεὶς ἔγραψεν Νικάνορι φάσκων ὑπὲρ μὲν τῶν συνθηκῶν βαρέως φέρειν κελεύων δὲ τὸν Μακκαβαῖον δέσμιον ἐξαποστέλλειν εἰς Ἀντιόχειαν ταχέως |
26 But when Alcimus noticed their goodwill for one another, he took the treaties that had been made, went to Demetrius and told him that Niqanor was disloyal to the government, since he had appointed that conspirator against his kingdom, Yehudah, to be his successor. 27 The king became enraged and, provoked by the false accusations of that thoroughly depraved man, wrote to Niqanor, asserting that he was displeased with the treaties and commanding him to send [Yehudah] haMakabi to Antioch as a prisoner without delay. |
לב ויהי כי הגיע דבר המלך לניקנור, ויחמץ לבבו וירע בעיניו להפר בריתו את יהודה, כי לא חטא לו. לג אולם לא ערב את ליבו למרות את פי המלך, ויתנכל לתפשו בערמה. לד ויהודה ראה את פני ניקנור כי איננו אליו כתמול שלשום, וישער בנפשו כי מתאנה הוא לו, ויקח גדוד ממבחר אנשיו ויפטר מפניו. לה ויהי כראות ניקנור כי הקדימו יהודה בתחבולתו, ויקם ויעל אל בית ה׳, ויאמר אל הכוהנים המשרתים, הוציאו את יהודה אלי. לו ויהי כי נשבעו כולם לאמור לא ידענו איהו, וישלח את ידו נגד ההיכל וישבע ויאמר: לז אם לא תסגירו את יהודה אסור בידי, והפכתי את הבית הזה למהפכת עולם, ואת המזבח אתוץ, והקימותי בית בכוס תחתיו. |
28 προσπεσόντων δὲ τούτων τῷ Νικάνορι συνεκέχυτο καὶ δυσφόρως ἔφερεν εἰ τὰ διεσταλμένα ἀθετήσει μηδὲν τἀνδρὸς ἠδικηκότος 29 ἐπεὶ δὲ τῷ βασιλεῖ ἀντιπράττειν οὐκ ἦν εὔκαιρον ἐτήρει στρατηγήματι τοῦτ’ ἐπιτελέσαι 30 ὁ δὲ Μακκαβαῖος αὐστηρότερον διεξαγαγόντα συνιδὼν τὸν Νικάνορα τὰ πρὸς αὐτὸν καὶ τὴν εἰθισμένην ἀπάντησιν ἀγροικότερον ἐσχηκότα νοήσας οὐκ ἀπὸ τοῦ βελτίστου τὴν αὐστηρίαν εἶναι συστρέψας οὐκ ὀλίγους τῶν περὶ αὐτὸν συνεκρύπτετο τὸν Νικάνορα 31 συγγνοὺς δὲ ὁ ἕτερος ὅτι γενναίως ὑπὸ τοῦ ἀνδρὸς ἐστρατήγηται παραγενόμενος ἐπὶ τὸ μέγιστον καὶ ἅγιον ἱερὸν τῶν ἱερέων τὰς καθηκούσας θυσίας προσαγόντων ἐκέλευσεν παραδιδόναι τὸν ἄνδρα 32 τῶν δὲ μεθ’ ὅρκων φασκόντων μὴ γινώσκειν ποῦ ποτ’ ἔστιν ὁ ζητούμενος 33 προτείνας τὴν δεξιὰν ἐπὶ τὸν νεὼ ταῦτ’ ὤμοσεν ἐὰν μὴ δέσμιόν μοι τὸν Ιουδαν παραδῶτε τόνδε τὸν τοῦ θεοῦ σηκὸν εἰς πεδίον ποιήσω καὶ τὸ θυσιαστήριον κατασκάψω καὶ ἱερὸν ἐνταῦθα τῷ Διονύσῳ ἐπιφανὲς ἀναστήσω |
28 When the news came to Niqanor, he was confounded and grieved that he had to annul the agreements when the man had done no wrong. 29 Since it was not possible to oppose the king, he watched for a good opportunity to accomplish this by a stratagem. 30 But [Yehudah] haMakabi, noticing that Niqanor was more austere in his dealings with him and conducted the customary meeting more rudely, concluded that this austerity did not spring from the best motives, gathered not a few of his men and went into hiding from Niqanor. 31 When the latter became aware that he had been cleverly outmaneuvered by the man, he went to the great and holy temple while the priests were offering the customary sacrifices and commanded them to hand the man over. 32 When they declared on oath that they did not know where the man was whom he wanted, 33 he stretched out his right hand toward the shrine and swore this oath: “If you do not hand Yehudah over to me as a prisoner, I will level this precinct of God to the ground and tear down the altar and build here a notable temple to Dionysus.” |
לח ויהי כאשר כילה לדבר, וילך בחרי אף. לט והכוהנים פרשו את ידיהם, ויקראו אל ה׳ אלוהים, אשר מעולם היה מגן בעדם בעת צרתם ויאמרו: מ ה׳ אלוהים ורב מחולל כל, אף כי לא יפקד ממך דבר, רצית בבית הזה לשבתך בקרבנו עולמים. מא לכן אל הקודש ואבי כל הקדושים, חוסה נא על הבית הזה אשר טהרנו מקרוב לבל יטמא עוד, וסגור כל פה עיקש ופתלתול. |
34 τοσαῦτα δὲ εἰπὼν ἀπῆλθεν οἱ δὲ ἱερεῖς προτείναντες τὰς χεῖρας εἰς τὸν οὐρανὸν ἐπεκαλοῦντο τὸν διὰ παντὸς ὑπέρμαχον τοῦ ἔθνους ἡμῶν ταῦτα λέγοντες 35 σὺ κύριε τῶν ὅλων ἀπροσδεὴς ὑπάρχων ηὐδόκησας ναὸν τῆς σῆς σκηνώσεως ἐν ἡμῖν γενέσθαι 36 καὶ νῦν ἅγιε παντὸς ἁγιασμοῦ κύριε διατήρησον εἰς αἰῶνα ἀμίαντον τόνδε τὸν προσφάτως κεκαθαρισμένον οἶκον |
34 Having said this, he went away, but the priests stretched out their hands toward heaven and called upon the constant defender of our nation, in these words: 35 “O Lord of all, though you have need of nothing, you were pleased that there should be a shrine for your encamping among us; 36 so now, O holy One, Lord of all sanctification, keep undefiled forever this house that has been so recently purified.” |
מב ויוגד לניקנור לאמור: הנה איש מזקני יהודה בירושלים, ושמו רציץ, אשר נפשו דבקה בעמו, והוא נכבד מאוד בעיני העם, על כן יקראו אותו “אבי היהודים”. מג ואף כי נענה ונוגע מעוכרי היהודים בימי צרתם, שם נפשו בכפו והחזיק בתומתו ותורת אלוהיו. מד וישלח ניקנור חמש מאות איש אחוזי חרב לתופשו חי, בעבור הראות שנאתו את היהודים לעיני כל העם. מה כי אמר בלבו, אם המסר ימסר האיש הזה בידי – והציקותי לכל העם מאוד. מו ויהי כי קרבו אנשי החיל אל הבית, וייגשו לשבור הדלת ולשורפה באש, וירא כי אין מקום לנוס, ויתקע חרב בבטנו ויאמר: מז אמותה הפעם מות ישרים, וביד הרשעים האלה אל אפול להתעלל בי. אך בחרדת לבבו החטיא את מכתו. מח וירא כי אצו האנשים לבוא בתוך הבית, וירוץ פתאום אל החומה, ויתנפל מעליה על העומדים מתחת. מט ויפרדו האנשים מלמטה לנטות מפניו, ויפול על בטנו ותבקע. נ ובעודנו חי, התחזק בחמת אפו, ויקום מגואל בדם אשר זב ממכתו ונגעו כואב עליו, וירוץ בין העם על אחד הסלעים. נא ויוציא בשתי ידיו את מעיו מבטנו, וישפוך אותם על אנשי החיל ויקרא: נב ה׳ אלוהים אלוהי כל בשר ורוח, אתה תשוב ותתנם לי ברוב רחמיך. וימות. |
37 Ραζις δέ τις τῶν ἀπὸ Ιεροσολύμων πρεσβυτέρων ἐμηνύθη τῷ Νικάνορι ἀνὴρ φιλοπολίτης καὶ σφόδρα καλῶς ἀκούων καὶ κατὰ τὴν εὔνοιαν πατὴρ τῶν Ιουδαίων προσαγορευόμενος 38 ἦν γὰρ ἐν τοῖς ἔμπροσθεν χρόνοις τῆς ἀμειξίας κρίσιν εἰσενηνεγμένος Ιουδαϊσμοῦ καὶ σῶμα καὶ ψυχὴν ὑπὲρ τοῦ Ιουδαϊσμοῦ παραβεβλημένος μετὰ πάσης ἐκτενίας 39 βουλόμενος δὲ Νικάνωρ πρόδηλον ποιῆσαι ἣν εἶχεν πρὸς τοὺς Ιουδαίους δυσμένειαν ἀπέστειλεν στρατιώτας ὑπὲρ τοὺς πεντακοσίους συλλαβεῖν αὐτόν 40 ἔδοξεν γὰρ ἐκεῖνον συλλαβὼν τούτοις ἐνεργάσασθαι συμφοράν 41 τῶν δὲ πληθῶν μελλόντων τὸν πύργον καταλαβέσθαι καὶ τὴν αὐλαίαν θύραν βιαζομένων καὶ κελευόντων πῦρ προσάγειν καὶ τὰς θύρας ὑφάπτειν περικατάλημπτος γενόμενος ὑπέθηκεν ἑαυτῷ τὸ ξίφος 42 εὐγενῶς θέλων ἀποθανεῖν ἤπερ τοῖς ἀλιτηρίοις ὑποχείριος γενέσθαι καὶ τῆς ἰδίας εὐγενείας ἀναξίως ὑβρισθῆναι 43 τῇ δὲ πληγῇ μὴ κατευθικτήσας διὰ τὴν τοῦ ἀγῶνος σπουδὴν καὶ τῶν ὄχλων ἔσω τῶν θυρωμάτων εἰσβαλλόντων ἀναδραμὼν γενναίως ἐπὶ τὸ τεῖχος κατεκρήμνισεν ἑαυτὸν ἀνδρωδῶς εἰς τοὺς ὄχλους 44 τῶν δὲ ταχέως ἀναποδισάντων γενομένου διαστήματος ἦλθεν κατὰ μέσον τὸν κενεῶνα 45 ἔτι δὲ ἔμπνους ὑπάρχων καὶ πεπυρωμένος τοῖς θυμοῖς ἐξαναστὰς φερομένων κρουνηδὸν τῶν αἱμάτων καὶ δυσχερῶν τῶν τραυμάτων ὄντων δρόμῳ τοὺς ὄχλους διελθὼν καὶ στὰς ἐπί τινος πέτρας ἀπορρῶγος 46 παντελῶς ἔξαιμος ἤδη γινόμενος προβαλὼν τὰ ἔντερα καὶ λαβὼν ἑκατέραις ταῖς χερσὶν ἐνέσεισε τοῖς ὄχλοις καὶ ἐπικαλεσάμενος τὸν δεσπόζοντα τῆς ζωῆς καὶ τοῦ πνεύματος ταῦτα αὐτῷ πάλιν ἀποδοῦναι τόνδε τὸν τρόπον μετήλλαξεν |
37 A certain Razis, one of the elders of Hierosolyma, was denounced to Niqanor as a man who loved his compatriots and was very well thought of and for his goodwill was called father of the Judeans. 38 In former times, when there was no mingling with the nations, he had been accused of Judaism, and he had risked body and life for Judaism with all possible zeal. 39 Niqanor, wishing to exhibit the enmity that he had for the Judeans, sent more than five hundred soldiers to arrest him, 40 for he thought that by arresting him he would do them an injury. 41 When the hordes were about to capture the tower and were forcing the door of the courtyard, they ordered that fire be brought and the doors burned. Being surrounded, he fell upon his own rapier, 42 preferring to die nobly rather than to fall into the hands of sinners and suffer outrages unworthy of his noble birth. 43 But in the heat of the struggle he did not hit exactly, and while the masses were now rushing in through the doorways, he courageously ran up on the wall, and in a manly manner, threw himself down into the masses. 44 But as they quickly drew back, a space opened and he fell in the middle of the empty space. 45 Still alive and aflame with anger, he rose, and though his blood gushed forth and his wounds were severe, he ran through the crowd, and standing upon a steep rock 46 with his blood already completely drained from him, he tore out his entrails, took them in both hands and hurled them at the crowd, calling upon the Lord of life and spirit to give them back to him again. This was the manner of his death. |
א וישמע ניקנור כי נאספו יהודה ואנשיו אל גבול שומרון, ויאמר הבה נא אבוא עליהם ביום השבת. ב ויאמרו לו היהודים אשר החזיק בם ללכת אחריו לאמור: ג אל נא תעשה עמנו הרעה הגדולה הזאת, חדל ממנו ותן כבוד ליום אשר כבדו אלוהים ויקדשהו. ד וישאל להם הרשע ויאמר, מי הוא זה אשר נתן לכם את השבת, הישנו אל בשמים? ה ויענו ויאמרו: הוא האלוהים אלוהי השמים, אשר נתן לנו את יום השבת ויצוונו לקדשו. ו ויאמר הנה אנוכי אלוהי הארץ, וצוויתי אתכם להיחלץ ולעשות את מצוות המלך. ז אך לא הצליח חפצו בידו, |
15:1 ὁ δὲ Νικάνωρ μεταλαβὼν τοὺς περὶ τὸν Ιουδαν ὄντας ἐν τοῖς κατὰ Σαμάρειαν τόποις ἐβουλεύσατο τῇ τῆς καταπαύσεως ἡμέρᾳ μετὰ πάσης ἀσφαλείας αὐτοῖς ἐπιβαλεῖν 2 τῶν δὲ κατὰ ἀνάγκην συνεπομένων αὐτῷ Ιουδαίων λεγόντων μηδαμῶς οὕτως ἀγρίως καὶ βαρβάρως ἀπολέσῃς δόξαν δὲ ἀπομέρισον τῇ προτετιμημένῃ ὑπὸ τοῦ πάντα ἐφορῶντος μεθ’ ἁγιότητος ἡμέρᾳ 3 ὁ δὲ τρισαλιτήριος ἐπηρώτησεν εἰ ἔστιν ἐν οὐρανῷ δυνάστης ὁ προστεταχὼς ἄγειν τὴν τῶν σαββάτων ἡμέραν 4 τῶν δ’ ἀποφηναμένων ἔστιν ὁ κύριος ζῶν αὐτὸς ἐν οὐρανῷ δυνάστης ὁ κελεύσας ἀσκεῖν τὴν ἑβδομάδα 5 ὁ δὲ ἕτερος κἀγώ φησιν δυνάστης ἐπὶ τῆς γῆς ὁ προστάσσων αἴρειν ὅπλα καὶ τὰς βασιλικὰς χρείας ἐπιτελεῖν ὅμως οὐ κατέσχεν ἐπιτελέσαι τὸ σχέτλιον αὐτοῦ βούλημα |
15:1 When Niqanor heard that Yehudah and his troops were in the region of Samaria, he made plans to attack them with complete safety on the day of rest. 2 When the Judeans who were compelled to follow him said, “By no means destroy so savagely and barbarously but show respect for the day that has been preeminently honored with holiness by him who sees all things,” 3 the thrice accursed wretch asked if there were a sovereign in heaven who had ordered the keeping of the sabbath day. 4 When they declared, “It is the living Lord himself, the sovereign in heaven, who ordered us to observe the seventh day,” 5 the other one said, “But I am a sovereign also, on earth, and I order you to take up arms and finish the king’s business.” Nevertheless, he did not succeed in carrying out his abominable design. |
כי הוא אמר ברום לבבו, עתה אכבדה ביהודה ובכל עמו. ויהודה שם אלוהים מבטחו, וייחל לחסדו להינצל גם הפעם. ח ויאמץ את רוח האנשים אשר אתו ויאמר: ט אל תיראו ואל תערצו מפני הגויים הנוסעים לקראתכם. י זכרו תשועת ה׳ מימי קדם, אשר שלח לכם מן השמים, ובטחו בישועתו גם עתה. יא וידבר על לבם לחזקם בדבר ה׳ ובדברי נביאיו, ויזכירם את המלחמות אשר נלחמו מקדם ויעורר את רוחם. יב ויאמר להם: זכרו את המעל אשר מעלו בכם הגויים, בהפרם את הברית אשר כרתו עמנו באלה ובשבועה. יג ויאזרם חיל למלחמה, לא בחיל ולא בכוח, כי אם בדברים נכוחים ומזהירים. יד ויספר להם את כל המחזה אשר ראה בחלומו, ויחזק גם בו את לבבם, ויאמר: |
6 καὶ ὁ μὲν Νικάνωρ μετὰ πάσης ἀλαζονείας ὑψαυχενῶν διεγνώκει κοινὸν τῶν περὶ τὸν Ιουδαν συστήσασθαι τρόπαιον 7 ὁ δὲ Μακκαβαῖος ἦν ἀδιαλείπτως πεποιθὼς μετὰ πάσης ἐλπίδος ἀντιλήμψεως τεύξασθαι παρὰ τοῦ κυρίου 8 καὶ παρεκάλει τοὺς σὺν αὐτῷ μὴ δειλιᾶν τὴν τῶν ἐθνῶν ἔφοδον ἔχοντας δὲ κατὰ νοῦν τὰ προγεγονότα αὐτοῖς ἀπ’ οὐρανοῦ βοηθήματα καὶ τὰ νῦν προσδοκᾶν τὴν παρὰ τοῦ παντοκράτορος ἐσομένην αὐτοῖς νίκην 9 καὶ παραμυθούμενος αὐτοὺς ἐκ τοῦ νόμου καὶ τῶν προφητῶν προσυπομνήσας δὲ αὐτοὺς καὶ τοὺς ἀγῶνας οὓς ἦσαν ἐκτετελεκότες προθυμοτέρους αὐτοὺς κατέστησεν 10 καὶ τοῖς θυμοῖς διεγείρας αὐτοὺς παρήγγειλεν ἅμα παρεπιδεικνὺς τὴν τῶν ἐθνῶν ἀθεσίαν καὶ τὴν τῶν ὅρκων παράβασιν 11 ἕκαστον δὲ αὐτῶν καθοπλίσας οὐ τὴν ἀσπίδων καὶ λογχῶν ἀσφάλειαν ὡς τὴν ἐν τοῖς ἀγαθοῖς λόγοις παράκλησιν καὶ προσεξηγησάμενος ὄνειρον ἀξιόπιστον ὕπαρ τι πάντας ηὔφρανεν |
6 This Niqanor, showing off with all his boastfulness, had determined to erect a public monument of victory over Yehudah and his forces. 7 But [Yehudah] haMakabi did not cease to trust with all confidence that he would get help from the Lord. 8 He exhorted those with him not to fear the approach of the nations but to keep in mind the former times when help had come to them from heaven and so to look for the victory that the Almighty would give them. 9 Encouraging them from the law and the prophets and reminding them also of the struggles they had accomplished, he made them the more eager. 10 When he had aroused their courage, he issued orders, at the same time pointing out the perfidy of the nations and their violation of oaths. 11 He armed each of them not so much with confidence in shields and spears as with the encouragement of good words, and he cheered them all by relating a dream, a sort of vision, which was worthy of belief. |
טו הנה חוניו הכהן המשיח נראה אלי בחלומי, ואתם כולכם ידעתם את האיש ואת שיחו. טז ישר ותמים היה בדרכיו, ורודף צדקה וחסד מנעוריו, וחן הוצק בשפתיו. יז ואראה אותו פורש את כפיו אל ה׳ ומתחנן בעד עמו ישראל. יח ואחריו ראיתי איש נכבד בעטרת שיבה, עוטה אור כשלמה, והוד והדר בפניו. יט ויפתח חוניו את פיו ויאמר, הזקן הנכבד אשר עיניך רואות, הוא ירמיהו נביא האלוהים. כ ובאהבתו את אחיו יבקש רחמים על עמו ישראל ועל הקריה הקדושה. כא וחרב זהב בימין ירמיהו, ויתנה בידי ויאמר: קח נא את החרב בידך, והכית בו את צורריך. |
12 ἦν δὲ ἡ τούτου θεωρία τοιάδε Ονιαν τὸν γενόμενον ἀρχιερέα ἄνδρα καλὸν καὶ ἀγαθόν αἰδήμονα μὲν τὴν ἀπάντησιν πρᾶον δὲ τὸν τρόπον καὶ λαλιὰν προϊέμενον πρεπόντως καὶ ἐκ παιδὸς ἐκμεμελετηκότα πάντα τὰ τῆς ἀρετῆς οἰκεῖα τοῦτον τὰς χεῖρας προτείναντα κατεύχεσθαι τῷ παντὶ τῶν Ιουδαίων συστήματι 13 εἶθ’ οὕτως ἐπιφανῆναι ἄνδρα πολιᾷ καὶ δόξῃ διαφέροντα θαυμαστὴν δέ τινα καὶ μεγαλοπρεπεστάτην εἶναι τὴν περὶ αὐτὸν ὑπεροχήν 14 ἀποκριθέντα δὲ τὸν Ονιαν εἰπεῖν ὁ φιλάδελφος οὗτός ἐστιν ὁ πολλὰ προσευχόμενος περὶ τοῦ λαοῦ καὶ τῆς ἁγίας πόλεως Ιερεμιας ὁ τοῦ θεοῦ προφήτης 15 προτείναντα δὲ Ιερεμιαν τὴν δεξιὰν παραδοῦναι τῷ Ιουδα ῥομφαίαν χρυσῆν διδόντα δὲ προσφωνῆσαι τάδε 16 λαβὲ τὴν ἁγίαν ῥομφαίαν δῶρον παρὰ τοῦ θεοῦ δι’ ἧς θραύσεις τοὺς ὑπεναντίους |
12 What he saw was this: Onias, who had been high priest, a beautiful and good man, of modest bearing and gentle manner, one who was well-spoken and had been trained from childhood in all that belongs to excellence, was praying with outstretched hands for the whole community of the Judeans. 13 Then in the same fashion another appeared, distinguished by his gray hair and appearance, and of marvelous and most glorious dignity. 14 And Onias spoke, saying, “This man is the one who loves his brothers, who prays much for the people and the holy city—Yirmiyahu, the prophet of God.” 15 Yirmiyahu stretched out his right hand and gave to Yehudah a golden sword, and as he gave it he addressed him as follows: 16 “Take the holy sword as a gift from God with which you will strike down your adversaries.” |
כב ויהי אחרי עוררו את רוח העם וכל בחורי כוח בדברי תנחומים כאלה, ויקראו כולם פה אחד ויאמרו: כג לא נבנה מקום למחנה, אך נסעה ונלכה חושים לקראת אויבנו, ונכם ונכיתם עד תומם. כד לכן נקום נא ונלחם בעד קריתנו הקדושה ובית מקדשנו. כה ולא שמו ליבם אל נשיהם וטפם, ולא אל אחיהם ושארי בשרם, כי אם אל בית ה׳ אלוהיהם. כו וכל הנשארים בעיר פחדו וחרדו ליוצאים למלחמה. |
17 παρακληθέντες δὲ τοῖς Ιουδου λόγοις πάνυ καλοῖς καὶ δυναμένοις ἐπ’ ἀρετὴν παρορμῆσαι καὶ ψυχὰς νέων ἐπανδρῶσαι διέγνωσαν μὴ στρατεύεσθαι γενναίως δὲ ἐμφέρεσθαι καὶ μετὰ πάσης εὐανδρίας ἐμπλακέντες κρῖναι τὰ πράγματα διὰ τὸ καὶ τὴν πόλιν καὶ τὰ ἅγια καὶ τὸ ἱερὸν κινδυνεύειν 18 ἦν γὰρ ὁ περὶ γυναικῶν καὶ τέκνων ἔτι δὲ ἀδελφῶν καὶ συγγενῶν ἐν ἥττονι μέρει κείμενος αὐτοῖς μέγιστος δὲ καὶ πρῶτος ὁ περὶ τοῦ καθηγιασμένου ναοῦ φόβος 19 ἦν δὲ καὶ τοῖς ἐν τῇ πόλει κατειλημμένοις οὐ πάρεργος ἀγωνία ταρασσομένοις τῆς ἐν ὑπαίθρῳ προσβολῆς |
17 Encouraged by the words of Yehudah, so noble and so effective in arousing valor and awaking courage in the souls of the young, they determined not to encamp but to attack bravely and to decide the matter by fighting hand to hand with all courage, because the city and the holy things and the temple were in danger. 18 Their concern for wives and children and also for brothers and relatives lay upon them less heavily; their greatest and first fear was for the consecrated shrine. 19 And those who were left behind in the city were in no small anxiety,being troubled over the attack in the open country. |
כז ויהי כי קרבה המלחמה, וחיילי האויבים נאספים ועורכים את מערכותם. כח והשנהבים איש איש על מקומו, והפרשים ניצבים משני עבריהם, ויהודה ראה את מערכת האויב ושמע את נהם החיות. כט ויפרוש את כפיו השמיימה אל האלוהים עושה נפלאות, אשר לא בכוח ונשק יגבר, כי אם עוז ותשועה ייתן לאשר יקרו בעיניו, ויתפלל ויאמר: ל ה׳ אלוהים, אתה שלחת את מלאכך בימי חזקיהו מלך יהודה, ויך במחנה סנחריב מאה ושמונים וחמישה אלף איש. לא ועתה אלוהי השמים שלח נא גם היום את מלאכך לפנינו, והפל פחדך על מחנות אויבינו. לב למען יחרדו לזרוע עוזך כל מחרפי אלוהים הנוסעים לקראתנו, ורגזו וחלו מפניך. |
20 καὶ πάντων ἤδη προσδοκώντων τὴν ἐσομένην κρίσιν καὶ ἤδη προσμειξάντων τῶν πολεμίων καὶ τῆς στρατιᾶς ἐκταγείσης καὶ τῶν θηρίων ἐπὶ μέρος εὔκαιρον ἀποκατασταθέντων τῆς τε ἵππου κατὰ κέρας τεταγμένης 21 συνιδὼν ὁ Μακκαβαῖος τὴν τῶν πληθῶν παρουσίαν καὶ τῶν ὅπλων τὴν ποικίλην παρασκευὴν τήν τε τῶν θηρίων ἀγριότητα ἀνατείνας τὰς χεῖρας εἰς τὸν οὐρανὸν ἐπεκαλέσατο τὸν τερατοποιὸν κύριον γινώσκων ὅτι οὐκ ἔστιν δι’ ὅπλων καθὼς δὲ ἐὰν αὐτῷ κριθῇ τοῖς ἀξίοις περιποιεῖται τὴν νίκην 22 ἔλεγεν δὲ ἐπικαλούμενος τόνδε τὸν τρόπον σύ δέσποτα ἀπέστειλας τὸν ἄγγελόν σου ἐπὶ Εζεκιου τοῦ βασιλέως τῆς Ιουδαίας καὶ ἀνεῖλεν ἐκ τῆς παρεμβολῆς Σενναχηριμ εἰς ἑκατὸν ὀγδοήκοντα πέντε χιλιάδας 23 καὶ νῦν δυνάστα τῶν οὐρανῶν ἀπόστειλον ἄγγελον ἀγαθὸν ἔμπροσθεν ἡμῶν εἰς δέος καὶ τρόμον 24 μεγέθει βραχίονός σου καταπλαγείησαν οἱ μετὰ βλασφημίας παραγινόμενοι ἐπὶ τὸν ἅγιόν σου λαόν καὶ οὗτος μὲν ἐν τούτοις ἔληξεν |
20 When all were already looking forward to the imminent confrontation and the enemy was already coming near with the army drawn up in battle order,the animals strategically stationed and the cavalry deployed on the flanks, 21 [Yehudah] haMakabi, observing the masses present and the varied supply of arms and the savagery of the elephants, stretched out his hands toward heaven and called upon the Lord who works wonders because he knew that it is not by arms, but as it seems good to God that he procures victory for those who are worthy. 22 He called upon him in this manner: “O Master, you sent your angel in the time of King Hezekias of Judea, and he killed fully one hundred eighty-five thousand in the camp of Sennachereim. 23 So now, O Sovereign of the heavens, send a good angel before us to inspire terror and trembling. 24 By the might of your arm may those who come with blasphemy against your holy people be struck down.” With these words he ended. |
לג ויהי ככלותו להתפלל, וניקנור וחילו נוסעים לקראתו, ויריעו בחצוצרות וירימו קול תרועת מלחמה, ויהודה ואנשיו החלו להתגרות בם. לד בפיהם קראו אל ה׳, ובידם הכו את האויב, ובתקוותם אל ישועת ה׳ השחיתו שלושים וחמישה אלף איש ארצה, וירונו לה׳ על תשועתו הנפלאה. |
25 οἱ δὲ περὶ τὸν Νικάνορα μετὰ σαλπίγγων καὶ παιάνων προσῆγον 26 οἱ δὲ περὶ τὸν Ιουδαν μετὰ ἐπικλήσεως καὶ εὐχῶν συνέμειξαν τοῖς πολεμίοις 27 καὶ ταῖς μὲν χερσὶν ἀγωνιζόμενοι ταῖς δὲ καρδίαις πρὸς τὸν θεὸν εὐχόμενοι κατέστρωσαν οὐδὲν ἧττον μυριάδων τριῶν καὶ πεντακισχιλίων τῇ τοῦ θεοῦ μεγάλως εὐφρανθέντες ἐπιφανείᾳ |
25 Niqanor and his troops advanced with trumpets and battle cries, 26 but Yehudah and his troops met the enemy with invocation and prayers. 27 So, fighting with their hands and praying to God in their hearts, they laid low no less than thirty-five thousand and were greatly gladdened by God’s manifestation. |
לה ויהי כי תמה המלחמה, והעם נסע בקול שמחה משדה המערכה, ויכירו את ניקנור בשריונו נופל בין החללים. לו ויהום כל המחנה מקול המולה ותרועה, ויהללו וישבחו את ה׳ אלוהי צבאות בלשון עמם. לז ויהודה המכבי, אשר עיניו לא חסו על נפשו בדורשו את שלום עמו, בשומעו את הבשורה, ויצוו להסיר את ראש ניקנור, ולכרות זרועו עם ידו ולהביאם ירושלימה. לח ויהי בבואו אל העיר, ויאסוף את כל העם, ויעמיד את הכוהנים אצל המזבח, וישלח ויקרא לאנשים אשר על המצודה. לט ויראם את ראש ניקנור, ואת יד המקלל אשר נטה בזדון לבבו נגד היכל ה׳. מ ויצו לכרות את לשון הרשע ולגזור אותה לגזרים ולתיתה מאכל לעופות, ואת זרוע הרשע תקע נוכח פתח הבית. מא ויהללו כולם את ה׳ אלוהי השמים ויאמרו, ברוך ה׳ אשר הציל את המקום הזה, ולא נתנו עוד בידי זרים לחללו. מב ואת ראש ניקנור הוקיעו מול פני המצודה, לאות עולם כי הושיע ה׳ את עמו. מג ויקבלו עליהם כולם לב אחד, כי לא ישכח היום הזה לעולם, ולחוג אותו בשלושה עשר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר, והוא היום לפני ימי הפורים. |
28 γενόμενοι δὲ ἀπὸ τῆς χρείας καὶ μετὰ χαρᾶς ἀναλύοντες ἐπέγνωσαν προπεπτωκότα 29 γενομένης δὲ κραυγῆς καὶ ταραχῆς εὐλόγουν τὸν δυνάστην τῇ πατρίῳ φωνῇ 30 καὶ προσέταξεν ὁ καθ’ ἅπαν σώματι καὶ ψυχῇ πρωταγωνιστὴς ὑπὲρ τῶν πολιτῶν ὁ τὴν τῆς ἡλικίας εὔνοιαν εἰς ὁμοεθνεῖς διαφυλάξας τὴν τοῦ Νικάνορος κεφαλὴν ἀποτεμόντας καὶ τὴν χεῖρα σὺν τῷ ὤμῳ φέρειν εἰς Ιεροσόλυμα 31 παραγενόμενος δὲ ἐκεῖ καὶ συγκαλέσας τοὺς ὁμοεθνεῖς καὶ τοὺς ἱερεῖς πρὸ τοῦ θυσιαστηρίου στήσας μετεπέμψατο τοὺς ἐκ τῆς ἄκρας 32 καὶ ἐπιδειξάμενος τὴν τοῦ μιαροῦ Νικάνορος κεφαλὴν καὶ τὴν χεῖρα τοῦ δυσφήμου ἣν ἐκτείνας ἐπὶ τὸν ἅγιον τοῦ παντοκράτορος οἶκον ἐμεγαλαύχησεν 33 καὶ τὴν γλῶσσαν τοῦ δυσσεβοῦς Νικάνορος ἐκτεμὼν ἔφη κατὰ μέρος δώσειν τοῖς ὀρνέοις τὰ δ’ ἐπίχειρα τῆς ἀνοίας κατέναντι τοῦ ναοῦ κρεμάσαι 34 οἱ δὲ πάντες εἰς τὸν οὐρανὸν εὐλόγησαν τὸν ἐπιφανῆ κύριον λέγοντες εὐλογητὸς ὁ διατηρήσας τὸν ἑαυτοῦ τόπον ἀμίαντον 35 ἐξέδησεν δὲ τὴν τοῦ Νικάνορος προτομὴν ἐκ τῆς ἄκρας ἐπίδηλον πᾶσιν καὶ φανερὸν τῆς τοῦ κυρίου βοηθείας σημεῖον 36 ἐδογμάτισαν δὲ πάντες μετὰ κοινοῦ ψηφίσματος μηδαμῶς ἐᾶσαι ἀπαρασήμαντον τήνδε τὴν ἡμέραν ἔχειν δὲ ἐπίσημον τὴν τρισκαιδεκάτην τοῦ δωδεκάτου μηνὸς Αδαρ λέγεται τῇ Συριακῇ φωνῇ πρὸ μιᾶς ἡμέρας τῆς Μαρδοχαϊκῆς ἡμέρας |
28 When the action was over and they were leaving with joy, they recognized Niqanor, lying dead, in full armor. 29 Then there was shouting and tumult, and they blessed the sovereign in the language of the fathers. 30 Then the man who was ever in body and soul the defender of his people, the man who maintained his youthful goodwill toward his compatriots, ordered them to cut off Niqanor’s head and his hand with his shoulder and carry them to Hierosolyma. 31 When he arrived there and had called his compatriots together and stationed the priests before the altar, he sent for those who were in the citadel. 32 He showed them the vile Niqanor’s head and that profane man’s arm, which he had boastfully stretched out against the holy house of the Almighty 33 and, cutting out the tongue of the ungodly Niqanor, commanded it to be fed piecemeal to the birds and the rewards of his folly to be hung opposite the shrine. 34 And they all offered praise to heaven, blessed the manifest Lord, saying, “Blessed is he who has kept his own place undefiled!” 35 Yehudah fastened Niqanor’s head to the citadel, visible to all and an obvious sign of the help of the Lord. 36 And they all decreed by public vote never to let this day go unobserved but to have the thirteenth day of the twelfth month, which is called Adar in the Syrian language, marked, the day before Mardochaios’ day. |
מד ובכלות מעשה ניקנור, העיר שבה תחת יד היהודים. אסיים פה את הספר. |
37 τῶν οὖν κατὰ Νικάνορα χωρησάντων οὕτως καὶ ἀπ’ ἐκείνων τῶν καιρῶν κρατηθείσης τῆς πόλεως ὑπὸ τῶν Εβραίων καὶ αὐτὸς αὐτόθι τὸν λόγον καταπαύσω |
37 This is how it went with Niqanor, and from that time the city has been ruled by the Hebrews. So I myself will here bring my story to a halt. |
מה ועתה אם נרציתי במלאכתי, והיה נועם לנפשי. ואם לא, הנה השלמתיה כפי יכולת ידי. מו כי כאשר לא יטעם לחיך לשתות תמיד יין או מים, וטוב ממנו להחליף איש באחיו, כן ינעמו דברים שונים לנפש הקורא. |
38 καὶ εἰ μὲν καλῶς εὐθίκτως τῇ συντάξει τοῦτο καὶ αὐτὸς ἤθελον εἰ δὲ εὐτελῶς καὶ μετρίως τοῦτο ἐφικτὸν ἦν μοι 39 καθάπερ γὰρ οἶνον κατὰ μόνας πίνειν ὡσαύτως δὲ καὶ ὕδωρ πάλιν πολέμιον ὃν δὲ τρόπον οἶνος ὕδατι συγκερασθεὶς ἡδὺς καὶ ἐπιτερπῆ τὴν χάριν ἀποτελεῖ οὕτως καὶ τὸ τῆς κατασκευῆς τοῦ λόγου τέρπει τὰς ἀκοὰς τῶν ἐντυγχανόντων τῇ συντάξει ἐνταῦθα δὲ ἔσται ἡ τελευτή |
38 If it is well written and elegantly dispositioned, that is what I myself desired; if it is poorly done and mediocre, that was all I could manage. 39 For just as it is harmful to drink wine alone or, again, to drink water alone, while wine mixed with water produces a delightful taste, so also the style of the story delights the ears of those who read the composition. And here will be the end. |
Text of 2 Maccabees ch. 13-15 from the Kata Biblon Greek Septuagint. The English translation is adapted from that of Joachim Schaper (NETS), itself derived from 2 Maccabees [Maccabaeorum Liber II] (1959, 1976, W. Kappler, R. Hanhart). The Hebrew translation is that of Yitzhak Fraenkel (1885), as found in its digital edition published by Daat.
Notes
| 1 | Megillat Esther mentions Esther calling all Jews of Shushan to observe a three day fast before she went to speak to the king, and a number of different Jewish fasting customs developed around commemorating these fasts. Some fasted for three days towards the end of Adar, some three days in Nissan (as it says in the Megillah). By the early second millennium C.E., the Babylonian custom of fasting on the day before Purim eventually became the dominant one. See Daniel Sperber, Minhagei Yisrael vol. 1, pp. 196-198, vol. 4 pp. 250-252 [Hebrew]. |
|---|---|
| 2 | The success of the Six Day War is celebrated on Yom Yerushalayim (the 28th of Iyyar). |
| 3 | For a modern Hebrew version, with scholarly notes, see Daniel R. Schwartz, 2 Maccabees: Introduction, Translation, Commentary (Jerusalem: Yad Ben Tzvi Press, 2005). For a modern English version, also with scholarly notes, see Daniel R. Schwartz, 2 Maccabees, (Commentaries on Early Jewish Literature [CEJL] Berlin/New York: Walter de Gruyter, 2008). For just a modern English translation, see Joachim Schaper’s translation in the New English Translation of the Septuagint [NETS], available here. There is no updated Hebrew text online, but the 1885 translation of Yitzhak Fraenkel is available on the Da’at website. |
| 4 | Gk. bômos |
“💬 מגילת ניקנור | Megillat Niqanor (Ⅱ Maccabees, chapters 13-15), a reading for the Day of the Elephantarch” is shared through the Open Siddur Project under their Fair Use Right (17 U.S. Code §107 - Limitations on exclusive rights: Fair use), in respect to the copyrighted material included. Any additional work that is not already in the Public Domain is shared under a Creative Commons Attribution 4.0 International license.
Aharon N. Varady (editing/transcription)
Unknown Author(s)
Comments, Corrections, and Queries