![the Open Siddur Project [logo]](https://opensiddur.org/wp-content/uploads/2018/09/Open-Siddur-Project-Logo-2016.svg){kind=logo}
TOGGLE COLUMNS (on/off):ADJUST COLUMN POSITIONS: select the column header cell and drag it where you want. show me!COPY INDIVIDUAL COLUMN(S): use CopyTables, a browser extension.
| Source (Bengali) | Translation (Hebrew) | Source and Translation (English) |
|---|---|---|
গীতাঞ্জলি |
גִּיטַאנְיַ׳אלִי (קרבן־זמרה) |
Gitanjali (Song-offerings) |
[Dedicated] to William Rothenstein | ||
א. |
1 | |
עֲשִׂיתַנִי בְּלִי אַחֲרִית, כִּי־כֵן הָיָה חֶפְצֶךָ. תָּרִיק אֶת־הַכְּלִי הָרָצוּף הַזֶּה כְּפַעַם בְּפַעַם וּתְמַלְאֶנּוּ תָמִיד חַיִּים חֲדָשִׁים. |
THOU hast made me endless, such is thy pleasure. This frail vessel thou emptiest again and again, and fillest it ever with fresh life. | |
אֶת־הֶחָלִיל הַדַּל הַזֶּה הֶעָשׂוּי אַגְמוֹן נָשָׂאתָ עַל־גְּבָעוֹת וְעַל־עֲמָקִים וְחִלַּלְתָּ בוֹ נְגִינוֹת אֲשֶׁר לַנֶצַח חֲדָשׁוֹת. |
This little flute of a reed thou hast carried over hills and dales, and hast breathed through it melodies eternally new. | |
מִפְּנֵי מַגַּע יָדֶיךָ אֲשֶׁר חַיֵּי־עַד לוֹ נִתַּר לִבִּי הַקָּטָן בַּעֲלִיצוּתוֹ מִגְּבוּלוֹתָיו וַיִּתֵּן נִיב לַאֲשֶׁר מִלָּה אֵין לוֹ. |
At the immortal touch of thy hands my little heart loses its limits in joy and gives birth to utterance ineffable. | |
נָזְלוּ מַתְּנוֹתֶיךָ בְּאֶפֶס מִדָּה עַל־כַּפּוֹת יָדַי הַצָּרוֹת. דֹּרוֹת־עַל־דֹּרוֹת חוֹלְפִים וְאַתָּה עוֹד יוֹצְקָן עָלַי וְעוֹד מָקוֹם בִּי לָהֶן בְּאֵין קֵץ. |
Thy infinite gifts come to me only on these very small hands of mine. Ages pass, and still thou pourest, and still there is room to fill. | |
৭৮ তুমি যখন গান গাহিতে বল’ তৃপ্ত তুমি আমার গীতরাগে, মন দিয়ে যার নাগাল নাহি পাই ২৭ জ্যৈষ্ঠ ১৩১৭ |
ב. |
2 |
כִּי תְצַוֵּנִי לָשִׁיר אֲדַמֶּה כִּי לִבִּי בִי יִשָּׁבֵר מִגָּאוֹן. אָז אַבִּיט אֶל־פָּנֶיךָ וְעֵינַי תִּמָּלֶאנָה דְמָעוֹת. |
WHEN thou commandest me to sing it seems that my heart would break with pride; and I look to thy face, and tears come to my eyes. | |
כָּל הַנִּקְשֶׁה וְכָל הַנֶּעְקָשׁ בְּחַיֵּי יִתְעָרֵב בִּי וְהָיָה לְזִמְרָה אַחַת עֲרֵבָה. אָז יִפְרֹשׂ שִׁיר תְּהִלָּתִי אֶת־כְּנָפָיו כְּצִפּוֹר עֲלִיזָה הַמְעוֹפֶפֶת עַל־פְּנֵי יָם. |
All that is harsh and dissonant in my life melts into one sweet harmony—and my adoration spreads wings like a glad bird on its flight across the sea. | |
יָדַעְתִּי כִּי שִׁירִי הָיָה לְךָ לְרָצוֹן. יָדַעְתִּי כִּי רַק בָּזֹאת אָבֹא לְפָנֶיךָ: בִּהְיוֹתִי לִמְשׁוֹרֵר. |
I know thou takest pleasure in my singing. I know that only as a singer I come before thy presence. | |
אֶפְרְשָׂה כְּנַף שִׁירִי עַד־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אוּכַל, אֶגַּע בְּקָצֵהָ בַעֲקֵב רַגְלְךָ אֲשֶׁר לֹא קִוִּיתִי מֵעוֹלָם לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ. |
I touch by the edge of the far spreading wing of my song thy feet which I could never aspire to reach. | |
שִׁכּוּר גִּילַת שִׁירִי שָׁכַחְתִּי נַפְשִׁי וָאֶקְרָא רֵעַ לַאֲשֶׁר אָדוֹן לִי. |
Drunk with the joy of singing I forget myself and call thee friend who art my lord. | |
২২ তুমি কেমন করে গান করো যে, গুণী, মনে করি অম্ নি সুরে গাই, ১০ ভাদ্র ১৩১৬, রাত্রি |
ג. |
3 |
לֹא יָדַעְתִּי, אֲדֹנָי, אֵיכָה תָּשִׁיר. אַךְ מַאֲזִין אָנֹכִי אֵלֶיךָ בְּחֶרְדַת דְּמָמָה. |
I KNOW not how thou singest, my master! I ever listen in silent amazement. | |
אוֹר נְגִינָתְךָ הֵאִיר אֶת־הָאָרֶץ. שָׁטְפָה נִשְׁמַת זְמִירָתֶךְ מִשָּׁמַיִם וְעַד־שָׁמַיִם וְזֶרֶם שִׁירְךָ הַקָּדוֹשׁ הָרַס כָּל חַתְחַתֵּי אֶבֶן וַיִּשְתַּפֵּךְ מֵהֶם וָהָלְאָה. |
The light of thy music illumines the world. The life breath of thy music runs from sky to sky. The holy stream of thy music breaks through all stony obstacles and rushes on. | |
כָּמַהּ לִבִּי לְהִתְחַבֵּר אֶל שִׁירְךָ – אַךְ לַשָּׁוְא יְגִיעוֹת קוֹלִי. דַּבֵּר חָפַצְתִּי – אַךְ אֵין לַדִּבֵּר מָבוֹא אֶל הַשִּׁירָה; אָז שִׁוַּעְתִּי בַצַּר לִי. אוֹי לִי, אֲדֹנָי, כִּי לָכַדְתָּ לִבִּי בְּרִשְׁתּוֹת נְגִינָתְךָ אֲשֶׁר אֵין לָהֵן קֵץ! |
My heart longs to join in thy song, but vainly struggles for a voice. I would speak, but speech breaks not into song, and I cry out baffled. Ah, thou hast made my heart captive in the endless meshes of thy music, my master! | |
ד. |
4 | |
הוֹי חַיֵּי חַיָּי! מִי יִתְּנֵנִי תָמִיד וְשָׁמַרְתִּי בְשָׂרִי לְמַעַן יִטְהַר, כִּי יָדַעְתִּי אֲשֶׁר רוּחַ מַגָּעֲךָ שׁוֹכֵן עַל־יְצֻרַי כֻּלָּם. |
LIFE of my life, I shall ever try to keep my body pure, knowing that thy living touch is upon all my limbs. | |
מִי יִתְּנֵנִי תָמִיד וְשָׁמַרְתִּי מַחְשְׁבוֹתַי מִכָּל כָּזָב, כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה הָאֱמֶת אֲשֶׁר הִצַּתָּ בְּקֶרֶב רוּחִי אֶת־נֵר תְּכוּנָתִי. |
I shall ever try to keep all untruths out from my thoughts, knowing that thou art that truth which has kindled the light of reason in my mind. | |
מִי יִתְּנֵנִי תָמִיד וְגֵרַשְׁתִּי כָּל־רָע מִקֶּרֶב לִבִּי וְשָׁמַרְתִּי אַהֲבָתִי בִּפְרָחֶיהָ, כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה כּוֹנַנְתָּ כִּסְאֲךָ בְּסֵתֶר אֲרוֹן לִבִּי. |
I shall ever try to drive all evils away from my heart and keep my love in flower, knowing that thou hast thy seat in the inmost shrine of my heart. | |
וְזֶה יִהְיֶה רֹאשׁ דַּרְכִּי: אֲשֶׁר אֶמְצָא אוֹתְךָ בְּכָל מִפְעָלַי. כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה הוּא הַמְאַזְּרֵנִי כֹחַ לְמַעַן אֶפְעָל. |
And it shall be my endeavour to reveal thee in my actions, knowing it is thy power gives me strength to act. | |
ה. |
5 | |
עֲשֵׂה עִמִּי חֶסֶד רַק רֶגַע אֶחָד: תְּנֵנִי וְאֵשֵׁב עַל־יָדְךָ וְאֶת־פֹּעַל יָדִי אַשְׁלִים אַחֲרֵי־כֵן. |
I ASK for a moment’s indulgence to sit by thy side. The works that I have in hand I will finish afterwards. | |
כִּי אֶרְחַק מֵאוֹר פָּנֶיךָ לֹא יֵדַע לִבִּי מַרְגֵּעָה אוֹ שַׁלְוָה. אָז יֵהָפֵךְ לִי מִפְעָלִי לְעָמָל אֵין קֵץ בְּיַם עָמָל בְּאֵין גְּבוּל. |
Away from the sight of thy face my heart knows no rest nor respite, and my work becomes an endless toil in a shoreless sea of toil. | |
הִנֵּה עָלָה הַקַּיִץ בְּחַלּוֹנִי בִּנְכָאָיו וּבְתַאֲנִיּוֹתָיו – וְהַדְּבוֹרִים תְּהִימֶנָה הֲמִית שִׁירָן בִּשְׂדֵה חֹרֶשׁ רַעֲנָן. |
To-day the summer has come at my window with its sighs and murmurs; and the bees are plying their minstrelsy at the court of the flowering grove. | |
הִנֵּה בָאָה הָעֵת כִּי אֵשֵׁב עִמְּךָ פָנִים אֶל־פָּנִים וַאֲזַמֵּר אֶת שִׁיר־חֲנֻכַּת הַחַיִּים בַּעֲתֶרֶת הַמַּרְגֵּעָה הַזֹּאת. |
Now it is time to sit quiet, face to face with thee, and to sing dedication of life in this silent and overflowing leisure. | |
৮৭ ছিন্ন ক’রে লও হে মোরে, কখন যে দিন ফুরিয়ে যাবে— কলিকাতা, ৩ আষাঢ় ১৩১৭ |
ו. |
6 |
קְטָף לְךָ אֶת־הַפֶּרַח הַקָּטָן הַזֶּה וְקָחֶנּוּ לְךָ, אַל תְּאַחֵר. יָרֵאתִי פֶּן יִבֹּל וְיִפֹּל אֶל־הֶעָפָר. |
PLUCK this little flower and take it, delay not! I fear lest it droop and drop into the dust. | |
וְאִם מָקוֹם אֵין־לוֹ בַעֲטַרְתְּךָ, אַל תַּחְמֹל עַל־עֲמַל כַּפֶּיךָ; כַּבְּדֶנִי נָא וּשְׁלַח יָדְךָ אֵלָיו וּקְטַפְתּוֹ. יָרֵאתִי כִּי בְטֶרֶם שִׂים לֵב יַעֲבוֹר הַיּוֹם וְעֵת הַקָּרְבָּן תַּחֲלֹף. |
It may not find a place in thy garland, but honour it with a touch of pain from thy hand and pluck it. I fear lest the day end before I am aware, and the time of offering go by. | |
וְאִם צִבְעוֹ אֵינֶנּוּ עָמֹק וְאִם רֵיחוֹ עוֹדֶנּוּ רַךְ, אַל תַּחְמֹל מִקַּחְתּוֹ; שִׂים לִבְּךָ אֶל־הַפֶּרַח וְקָטְפֶנּוּ בְעוֹד מוֹעֵד. |
Though its colour be not deep and its smell be faint, use this flower in thy service and pluck it while there is time. | |
১২৫ আমর এ গান ছেড়েছে তার তোমার কাছে খাটে না মোর কলিকাতা, ১ শ্রাবণ ১৩১৭ |
ז. |
7 |
שִׁירִי הִתְנַצֵּל אֶת־עֶדְיוֹ מֵעָלָיו. אַל לְשִׁירִי תִפְאֶרֶת לְבוּשׁ וּמִכְלוֹל, פֶּן יַשְׁחִיתוּ הַמַּכְלוּלִים אֶת־בְּרִיתִי עִמְּךָ וּפֶן יִפְרְצוּ בֵּינִי וּבֵינְךָ וּפֶן יַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹנָם אֶת־דִּמְמַת שִׁיחֶךָ. |
MY song has put off her adornments. She has no pride of dress and decoration. Ornaments would mar our union; they would come between thee and me; their jingling would drown thy whispers. | |
מִפָּנֶיךָ תִּמּוֹג בְּחֶרְפָּה גַאֲוַת הַמְשׁוֹרֵר בִּי. הוֹי מְשׁוֹרְרִי וַאֲדֹנִי, רְאֵה הִנֵּה יָשַׁבְתִּי לְרַגְלֶיךָ. תְּנֵנִי נָא וַאֲכוֹנֵן חַיַּי, וְהָיוּ חַיַּי נְכוֹנִים וִישָׁרִים כַּחֲלִיל הָאַגְמוֹן אֲשֶׁר תְּמַלְאֶנּוּ זִמְרָה. |
My poet’s vanity dies in shame before thy sight. O master poet, I have sat down at thy feet. Only let me make my life simple and straight, like a flute of reed for thee to fill with music. | |
ח. |
8 | |
אַל לְיֶלֶד לְבֹשׁ בִּגְדֵי מַלְכוּת וְלֹא יַעֲנוֹד שַׁרְשְׁרֹת לְצַוָּארוֹ, פֶּן יַחְדְּלוּ כְּלֵי שַׁעֲשֻׁעָיו לִמְצֹא חֵן בְּעֵינָיו. לְבוּשָׁיו יִהְיוּ לוֹ לְמִפְגָּע עַל־כָּל מִדְרַךְ רָגֶל. |
THE child who is decked with princes robes and who has jewelled chains round his neck loses all pleasure in his play; his dress hampers him at every step. | |
כִּי יִירָא תָמִיד פֶּן יַשְׁחִיתֵם אוֹ יְטַנְּפֵם, וְנִזְהַר כָּל־הַיּוֹם מִפְּנֵי תֵבֵל וְחָרֵד תָּמִיד לָמוּשׁ מִמְּקוֹמוֹ. |
In fear that it may be frayed, or stained with dust he keeps himself from the world, and is afraid even to move. | |
לֹא טוֹבִים, אֵם, קִשֻּׁרֵי פְאֵרֵךְ, עַל־מָנְעָם אוֹתוֹ מִבִּרְכַּת עֲפַר הָאֲדָמָה וְעַל־גָּזְלָם מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ לָבֹא אֶל־הַתִּפְאֶרֶת הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר לְחַיֵּי אָדָם סָבִיב. |
Mother, it is no gain, thy bondage of finery, if it keep one shut off from the healthful dust of the earth, if it rob one of the right of entrance to the great fair of common human life. | |
১০৫ আর আমায় আমি নিজের শিরে বাসনা মোর যারেই পরশ ১৫ আষাঢ় ১৩১৭ |
ט. |
9 |
הוֹי פֶּתִּי, כִּי תֹאמַר לְהִנָּשֵׂא עַל־כְּתֵפֶיךָ אֲשֶׁר לְךָ אָתָּה! הוֹי עָנִי, כִּי תֹּאמַר לִשְׁאֹל נְדָבָה עַל־פִּתְחֲךָ אֲשֶׁר לְךָ אָתָּה! |
O FOOL, to try to carry thyself upon thy own shoulders! O beggar, to come to beg at thy own door! | |
גֹּל יְהָבְךָ עַל־יַד אֲשֶׁר כֹּחַ לוֹ לָשֵׂאת כָּל־מַשָּׂא, וְאַתָּה אַל תַּבֵּט מֵאַחֲרֶיךָ וַאל יֵצַר לְךָ. |
Leave all thy burdens on his hands who can bear all, and never look behind in regret. | |
חָפַצְתָּ לְכַבּוֹת בְּרֶגַע אֶחָד אֶת־אוֹר הַמְנוֹרָה אֲשֶׁר נָגְעָה אֵלָיו רוּחַ אַפּוֹ. חַטָּאת הִיא, אַל־תִּגַּע בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת בְּמַתְּנוֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִתְּנוּ לְךָ. רַק־זֶה יִהְיֶה לוֹ לְרָצוֹן אֲשֶׁר תָּשִׂים לוֹ הָאַהֲבָה הַטְּהוֹרָה. |
Thy desire at once puts out the light from the lamp it touches with its breath. It is unholy — take not thy gifts through its unclean hands. Accept only what is offered by sacred love. | |
১০৭ যেথায় থাকে সবার অধম দীনের হতে দীন অহংকার তো পায় না নাগাল যেথায় তুমি ফের’ ১৯ আষাঢ় ১৩১৭ |
י. |
10 |
פֹּה הֲדוֹם לְרַגְלֶיךָ: יָנוּחוּ נָא כַפּוֹת רַגְלֶיךָ בַּאֲשֶׁר־שָׁם הָעֲנִיִּים וְהַשְּׁפָלִים וְהָאוֹבְדִים. |
HERE is thy footstool and there rest thy feet where live the poorest, and lowliest, and lost. | |
כִּי אָמַרְתִּי לְהִשְׁתַּחֲוֹת אֵלֶיךָ, לֹא תִּגַּע בִּרְכִּי עַד־הַמַּעֲמַקִּים אֲשֶׁר שָׁם יָנוּחוּ כַפּוֹת רַגְלֶיךָ עִם־הָעֲנִיִּים וְהַשְּׁפָלִים וְהָאוֹבְדִים. |
When I try to bow to thee, my obeisance cannot reach down to the depth where thy feet rest among the poorest, and lowliest, and lost. | |
לֹא יִקְרַב לָנֶצַח גָּאוֹן לִמְקוֹם־שָׁם תְּהַלֵּךְ בִּלְבוּשׁ עַנְוָתְךָ עִם־הָעֲנִיִּים וְהַשְּׁפָלִים וְהָאוֹבְדִים. |
Pride can never approach to where thou walkest in the clothes of the humble among the poorest, and lowliest, and lost. | |
לֹא יוּכַל לִבִּי לָנֶצַח לִמְצֹא נָתִיב לִמְקוֹם־שָׁם הִתְחַבַּרְתָּ עִם־חִדְלֵי חֶבֶר עִם־הָעֲנִיִּים וְהַשְּׁפָלִים וְהָאוֹבְדִים. |
My heart can never find its way to where thou keepest company with the companionless among the poorest, the lowliest, and the lost. | |
১১৯ ভজন পূজন সাধন আরাধনা তিনি গেছেন যেথায় মাটি ভেঙে মুক্তি? ওরে মুক্তি কোথায় পাবি, কয়া, গোরাই, ২৭ আষাঢ় ১৩১৭ |
יא. |
11 |
מְנַע פִּיךָ מִזִּמְרָה וּמִתְּחִנָּה וַחֲדַל מֵהַקְטִיר לְבוֹנָה. אֶל מִי אַתָּה מִתְפַּלֵּל פֹּה בַּפִּנָּה הַחֲשֵׁכָה וְהָעֲזוּבָה אֲשֶׁר בַּהֵיכָל הַזֶּה עִם־הַדְּלָתַיִם הַסְּגֻרוֹת? |
LEAVE this chanting and singing and telling of beads! Whom dost thou worship in this lonely dark corner of a temple with doors all shut? | |
פְּקַח עֵינֶיךָ וְהַבֵּט: אֵין אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ! |
Open thine eyes and see thy God is not before thee! | |
הִנֵּה שָׁם הוּא בַּאֲשֶׁר הַחֹרֶשׁ חֹרֶשׁ אֶת־הָאֲדָמָה הַקָּשָׁה וְהַחוֹצֵב מְנַפֵּץ אֲבָנִים. עִמָּם הוּא בַשָּׁרָב וּבְמִטְרוֹת עֹז וּבִגְדוֹ כָבֵד מֵאָבָק. פְּשֹׁט אַדֶּרֶת קָדְשְׁךָ וְצֵא כָמֹהוּ אֶל־הַשָּׂדֶה וְאֶל־הֶעָפָר. |
He is there where the tiller is tilling the hard ground and where the path-maker is breaking stones. He is with them in sun and in shower, and his garment is covered with dust. Put off thy holy mantle and even like him come down on the dusty soil! | |
לָמָּה תֹאמַר גְּאֻלָּה? אַיֵּה הַגְּאֻלָּה הַזֹּאת לְמַעַן תִּמְצָאֶנָּה? הִנֵּה הֶעֱמִיס אֱלֹהִים בְּשִׂמְחָה אֶת־עֹל הַבְּרִיאָה עַל־נַפְשׁוֹ וְאֵלֵינוּ נִקְשַׁר לַנֶּצַח. |
Deliverance? Where is this deliverance to be found? Our master himself has joyfully taken upon him the bonds of creation; he is bound with us all for ever. | |
הִנָּעֵר מֵהֶגְיוֹנוֹתֶיךָ וַעֲזָב פְּרָחֶיךָ וְאֶת־קְטֹרֶת לְבוֹנָתֶךָ! מַה־לְּךָ יָרֹא כִּי יֵהָפְכוּ לְבוּשֶׁיךָ לִבְלוֹיֵי סְחָבוֹת? לֵךְ לִקְרָאתוֹ וַעֲשֵׂה עִמּוֹ יַחְדָּו אֶת עֲבוֹדָתְךָ בְּזֵעַת אַפֶּיךָ. |
Come out of thy meditations and leave aside thy flowers and incense! What harm is there if thy clothes become tattered and stained? Meet him and stand by him in toil and in sweat of thy brow. | |
יב. |
12 | |
עֵת נְדוּדַי אֲרֻכָּה וְדַרְכִּי אָרֹךְ. |
THE time that my journey takes is long and the way of it long. | |
עָלִיתִי בְמִרְכֶּבֶת נִיצוֹץ הָאֹור הָרִאשׁוֹן, כּוֹנַנְתִּי דַרְכִּי בֵּין־שִׁמֲמוֹת עוֹלָּמוֹת וְאֶת־שָׁרְשֵׁי רַגְלַי עָזַבְתִּי אַחֲרַי בֵּין־כֹּכָבִים וּמַזָּרוֹת. |
I came out on the chariot of the first gleam of light, and pursued my voyage through the wildernesses of worlds leaving my track on many a star and planet. | |
מִכָּל נָתִיב רָחוֹק הַנָּתִיב הַזֶּה – וְקָרוֹב הוּא אֵלֶיךָ, דֶּרֶךְ חַתְחַתִּים הִיא – וּבָהּ נָבֹא עַד לִקְצֵה הַגְּבוּל אֲשֶׁר לַזִּמְרָה הַטְּהֹרָה. |
It is the most distant course that comes nearest to thyself, and that training is the most intricate which leads to the utter simplicity of a tune. | |
עַל־כָּל דֶּלֶת נָכְרִיָּה יִתְדַּפֵּק הַהֵלֶךְ עַד־יָבֹא אֶל־דַּלְתּוֹ וּבֵין כָּל הָעוֹלָמוֹת הַקִּיצוֹנִים יַעֲבֹר עַד־יַגִּיעַ בְּאַחְרִיתוֹ אֶל־הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה. |
The traveller has to knock at every alien door to come to his own, and one has to wander through all the outer worlds to reach the innermost shrine at the end. | |
עֵינַי תָּעוּ אָנֶה וְאָנָה עַד־סָגַרְתִּי אוֹתָן וְעַד־אָמַרְתִּי: “פֹּה אַתָּה!” |
My eyes strayed far and wide before I shut them and said “Here art thou!” | |
וּשְׁאֵלָתִי וּקְרִיאָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי וַאֲשֶׁר קָרָאתִי: “אַיֵּה אַתָּה?” הֵן נָמוּגוֹ בְּאַלְפֵי זִרְמֵי דְמָעוֹת וְשָׁטְפוּ מְלֹא תֵבֵל בְּמַבּוּל אִמְרָתְךָ: “הִנֵּנִי!” |
The question and the cry “Oh, where?” melt into tears of a thousand streams and deluge the world with the flood of the assurance “I am!” | |
৩৯ হেথা যে গান গাইতে আসা আমার আমার লাগে নাই সে সুর, আমার আমি দেখি নাই তার মুখ, আমি শুধু আসন পাতা হল আমার কলিকাতা, ২৭ ভাদ্র ১৩১৬ |
יג. |
13 |
הַשִּׁיר אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לָשִׁיר לֹא הוּשַׁר עַד־הַיּוֹם הַזֶּה. |
THE song that I came to sing remains unsung to this day. | |
אֶת־יַָמַי כִּלִּיתִי בָזֶה אֲשֶׁר כּוֹנַנְתִּי וְשַׁבְתִּי וְכוֹנַנְתִּי אֶת־מֵיתְרֵי כְלִי שִּירִי. |
I have spent my days in stringing and in unstringing my instrument. | |
הַקּוֹלוֹת לֹא הִקְבִּילוּ, הַמִּלִּים לֹא הִתְאִימוּ, וְרַק עֱנוּת תַּאֲוֹת מִלְּאָה אֶת־לִבִּי. |
The time has not come true, the words have not been rightly set; only there is the agony of wishing in my heart. | |
הַצִּיץ לֹא פִתַּח, וְרַק הָרוּחַ הִתְיַפַּח בּוֹ. |
The blossom has not opened; only the wind is sighing by. | |
לֹא רָאִיתִי אֶת־פָּנָיו, לֹא הֶאֱזַנְתִּי אֶת־קוֹלוֹ, וְרַק אֶת־פַּעֲמֵי רַגְלָיו שָׁמַעְתִּי בַּחוּץ לִפְנֵי בֵיתִי. |
I have not seen his face, nor have I listened to his voice; only I have heard his gentle footsteps from the road before my house. | |
עָבַר עָלַי כָּל־הַיּוֹם מִדֵּי הֲכִינִי מָכוֹן לוֹ בְּבֵיתִי, וְרַק הַמְּנוֹרָה לֹא הֵאִירָה לְבַעֲבוּר קַדֵּם פָּנָיו בְּבֵיתִי. |
The livelong day has passed in spreading his seat on the floor; but the lamp has not been lit and I cannot ask him into my house. | |
כָּל הַיּוֹם קִוִּיתִי כִּי נִוָּעֵד יַחְדָּו, וְעַד־הַיּוֹם הַזֶּה לֹא נוֹעַדְתִּי עוֹד. |
I live in the hope of meeting with him; but this meeting is not yet. | |
২ আমি বহু বাসনায় প্রাণপনে চাই, আমি কখনো বা ভুলি, কখনো বা চলি কলকাতা, ১২ আষাঢ় ১৩১৪ |
יד. |
14 |
רַבּוֹת מִשְׁאֲלוֹתַי וְקוֹלִי קָטָן, אַךְ אַתָּה הַמַּצִּילֵנִי תָמִיד; כִּי בְעֻזְּךָ הֲשִׁיבוֹתָ תָמִיד פָּנַי – וְזֶה חַסְדְּךָ הַגָּדוֹל רֻקַּם בְּכָל־יְמֵי חַיָּי. |
MY desires are many and my cry is pitiful, but ever didst thou save me by hard refusals; and this strong mercy has been wrought into my life through and through. | |
רָצוּי תַּעֲשֵׂנִי מִיּוֹם אֶל־יוֹם לְמַתְּנוֹתֶיךָ הַטְּהֹרוֹת וְהַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר נַָתַתָּ לִי וַאֲנִי לֹא שָׁאַלְתִּי: אֶת־הַשָּׁמַיִם הָאֵלֶּה וְאֶת־הָאוֹר, אֶת־בְּשָׂרִי זֶה וְאֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַנְּשָׁמָה – וְהִצַּלְתַּנִי מִן הָרָעָה לִשְׁאֹל בְּאֵין מִדָּה. |
Day by day thou art making me worthy of the simple, great gifts that thou gavest to me unasked—this sky and the light, this body and the life and the mind—saving me from perils of overmuch desire. | |
לִרְגָעִים תַּעֲרֹג נַפְשִׁי בְּאֵין כֹּחַ, לִרְגָעִים אֶתְעוֹרֵר וְאֶשְׂתָּעֵר וְאֶת־כָּל־גְּבוּלִי אֲחַפֵּשׂ – אַךְ אַתָּה בְּאֵין חֶמְלָה תִסְתַּתֵּר מִפָּנַָי. |
There are times when I languidly linger and times when I awaken and hurry in search of my goal; but cruelly thou hidest thyself from before me. | |
רָצוּי לְךָ תַּעֲשֵׂנִי מִיּוֹם אֶל־יוֹם אֲשֶׁר אוּכַל לְקַדֵּם פָּנֶיךָ כִָּלִיל, כִּי לָזֹאת תָּשִׁיב פָּנַי בְּכָל־יוֹם תָּמִיד וְתַצִּילֵנִי מִן־הָרָעָה לִשְׁאֹל מִשְׁאָלוֹת דַּלוֹת וְלֹא נֶאֱמָנוֹת. |
Day by day thou art making me worthy of thy full acceptance by refusing me ever and anon, saving me from perils of weak, uncertain desire. | |
৩১ আমি হেথায় থাকি শুধু নিশায় নীরব দেবালয়ে ১৬ ভাদ্র ১৩১৬ |
טו. |
15 |
הִנְנִי פֹּה לְמַעַן אֲזַמֵּר לָךְ. קֶרֶן פִּנָּה לִי בְּהֵיכַל קָדְשֶׁךָ. |
I AM here to sing thee songs. In this hall of thine I have a corner seat. | |
אֵין לִי עֲבוֹדָה בְעוֹלָמֶךָ, וְרַק בְּאֶפֶס תַּכְלִית מִשְׁתַּפְּכִים חַיַּי בְּקוֹלוֹת בְּאֶפֶס תַּכְלִית. |
In thy world I have no work to do; my useless life can only break out in tunes without a purpose. | |
בְּבֹא הַמּוֹעֵד לַעֲבוֹדַת קָדְשְׁךָ בְּדִמְמַת אֹפֶל הֵיכָלֶךָ בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, אָז צִַוֵּנִי נָא אֱלֹהַי וַאֲדוֹנִי וְאֶעֱמֹד לְפָנֶיךָ לְזַמֵּר. |
When the hour strikes for thy silent worship at the dark temple of midnight, command me, my master, to stand before thee to sing. | |
בַּבֹּקֶר בְּהִשָּׁמַע קוֹל־נֵבֶל הַזָּהָב עַל־כַּנְפֵי הָרוּחַ, אָז כַּבְּדֵנִי נָא וּקְרָא אוֹתִי אֵלֶיךָ. |
When in the morning air the golden harp is tuned, honour me, commanding my presence. | |
৪৪ জগতে আনন্দযজ্ঞে আমার নিমত্রণ | তোমার যজ্ঞে দিয়েছ ভার শিলাইদহ, ৩০ আশ্বিন ১৩১৬ |
טז. |
16 |
נִקְרֵאתִי לָבֹא אֶל־חַג הָעוֹלָם הַזֶּה – אָז הָיִיתִי לִבְרָכָה לְכָל־יְמֵי חַיָּי. עֵינַי רָאוּ וְאָזְנַי שָׁמֵעוּ. |
I HAVE had my invitation to this world’s festival, and thus my life has been blessed. My eyes have seen and my ears have heard. | |
וְזֶה הָיָה חֶלְקִי אֲשֶׁר עָלָה בְגוֹרָלִי: אֲשֶׁר אֶפְרֹט לֲעֵת הַחַג הַזֶּה עַל־פִּי כְלִי שִׁירִי – אָז זִמַּרְתִּי כְּכָל־אֲשֶׁר יָכֹלְתִּי. |
It was my part at this feast to play upon my instrument, and I have done all I could. | |
וְעַתָּה הִנֵּה אֶשְׁאַל: הֲבֹא בָאָה הָעֵת אֲשֶׁר אָבוֹא לִרְאוֹת פָּנֶיךָ וְלָתֵת לְךָ דוּמָם אֶת־בִּרְכַּת שְׁלוֹמִי? |
Now, I ask, has the time come at last when I may go in and see thy face and offer thee my silent salutation? | |
১৫১ প্রেমের হাতে ধরা দেব লোকে আমায় নিন্দা করে, ২৫ শ্রাবণ ১৩১৭ |
יז. |
17 |
וַאֲנִי אֲצַפֶּה אֶל־חַסְדְּךָ אֲשֶׁר יָכֹל אוּכַל לָתֵת נַפְשִׁי בְיָדֶךָ. רַק זֹאת אַשְׁמָתִי וְזֹאת חַטָּאתִי כִּי אֵחַרְתִּי מְאֹד. |
I AM only waiting for love to give myself up at last into his hands. That is why it is so late and why I have been guilty of such omissions. | |
הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאִים עִם־חֻקּוֹתֵיהֶם וְתוֹרוֹתֵיהֶם לְאָסְרֵנִי בָהֶן הֵיטֵב, וַאֲנִי אֶתְמַלֵּט כְּפַעַם בְּפַעַם מִיָּדָם וְרַק אֲצַפֶּה אֶל־חַסְדְּךָ אֲשֶׁר יָכֹל אוּכַל לָתֵת נַפְשִׁי בְיָדֶךָ. |
They come with their laws and their codes to bind me fast; but I evade them ever, for I am only waiting for love to give myself up at last into his hands. | |
וּבְנֵי הָאָדָם נֶחֱרִים בִּי וְזֶה אֲשֶׁר יִקְרְאוּ לִי רְפֵה יָדַיִם – וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי צָדְקוּ כִּי נֶחֱרוּ בִי כָכָה. |
People blame me and call me heedless; I doubt not they are right in their blame. | |
הִנֵּה חָלַף יוֹם הַשּׁוּק וְהַמְּלָאכָה שָּׁבָתָה. וְאֵלֶּה אֲשֶׁר לְחִנָּם קְרָאוּנִי הָלְכוּ לְדַרְכָּם בָּחֳרִי־אָף. וַאֲנִי רַק אֲצַפֶּה אֶל־חַסְדְּךָ אֲשֶׁר יָכֹל אוּכַל לָתֵת נַפְשִׁי בְיָדֶךָ. |
The market day is over and work is all done for the busy. Those who came to call me in vain have gone back in anger. I am only waiting for love to give myself up at last into his hands. | |
১৬ মেঘের ‘পরে মেঘ জমেছে, তুমি যদি না দেখা দাও বোলপুর, আষাঢ় ১৩১৬ |
יח. |
18 |
עָבִים עַל־עָבִים נֶעֱרָמִים וְהָאֶרץ תֶּחְשַׁךְ. אוֹי לִי מַחְמַד עֵינַי, לָמָּה תִּתְנֵנִי לְחַכּוֹת גַּלְמוּד מִחוּץ לַדֶּלֶת? |
CLOUDS heap upon clouds and it darkens. Ah, love, why dost thou let me wait outside at the door all alone? | |
בְּעֵת הָעֲבוֹדָה בְּצָהֳרֵי יוֹם הִנְנִי עִם־הָעָם, אַךְ בִּקְדֹר הַיּוֹם בִּהְיוֹתִי גַלְמוּד עֵינַי נְשׂוּאוֹת רַק אֵלֶיךָ. |
In the busy moments of the noontide work I am with the crowd, but on this dark lonely day it is only for thee that I hope. | |
אִם לֹא תַרְאֵנִי אֶת־מַרְאֶיךָ וְאִם תִּרְחַק מְמֶּנִּי מְאֹד, לֹא אֵדַע מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת בְּעֵת הַסּוּפָה הָאֲרֻכָּה הַזֹאת. |
If thou showest me not thy face, if thou leavest me wholly aside, I know not how I am to pass these long, rainy hours. | |
אַבִּיט לַשָּׁמַיִם הַקֹּדְרִים מֵרָחוֹק וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְלִבִּי בִי תֹּעֶה וּבֹכֶה עִם־הָרוּחַ הַבֹּכֶה. |
I keep gazing on the far away gloom of the sky, and my heart wanders wailing with the restless wind. | |
৭১ ওগো মৌন, না যদি কও হবে হবে প্রভাত হবে, তিনধরিয়া, ১৮ জৈষ্ঠ ১৩১৭ |
יט. |
19 |
אִם תַּחֲרִישׁ, אָז אֲמַלֵּא לִבִּי בְדֻמִיָּתְךָ וַאֲצַפֶּה לָךְ. עַל־מִשְמַרְתִּי אֶעֱמֹד וּכְמוֹ לֵיל כֹּכָבִים אֶאֱרֹב דּוּמָם לְרֹאשׁ אַשְׁמֹרֶת וְאַט רֹאשִׁי בַעֲנָוָה. |
IF thou speakest not I will fill my heart with thy silence and endure it. I will keep still and wait like the night with starry vigil and its head bent low with patience. | |
הִנֵּה בֹקֶר יָבֹא לְנָכוֹן, הַחֹשֶׁךְ יַחֲלוֹף, וְקוֹלְךָ יִתַּךְ אַרְצָה כִּמְטַר זָהָב מִבַּעַד לַשָּׁמַיִם. |
The morning will surely come, the darkness will vanish, and thy voice pour down in golden streams breaking through the sky. | |
וּדְבָרֶיךָ יִנָּשְׂאוּ עַל־כַּנְפֵי זִמְרָה מִכָּל־קֵן אֲשֶׁר לְצִפֳּרַי וּנְגִינוֹתֶיךָ תִּפְרַחְנָה מִכָּל־פֶּרַח אֲשֶׁר בְּיַעֲרוֹת־שָׂדָי. |
Then thy words will take wing in songs from every one of my birds’ nests, and thy melodies will break forth in flowers in all my forest groves. | |
כ. |
20 | |
אוֹי לִי כִּי בַיּוֹם אֲשֶׁר צָץ הַלֹּוט תָּעָה לִבִּי לְמֵרָחוֹק וְעֵינַי לֹא רָאוּ. סַלִּי נִשְאַר רֵיק וְהַפֶּרַח צָץ בְּאֵין־שָׁם אֶל־לֵב. |
ON the day when the lotus bloomed, alas, my mind was straying, and I knew it not. My basket was empty and the flower remained unheeded. | |
וְרַק לִרְגָעִים אֲחָזַנִי יָגוֹן פִּתְאֹם וְאֶשְׂתָּעֵר מִשְּׁנָתִי וָאָחוּשׁ וְהִנֵּה שְׁאֵרִית מְתוּקָה אֲשֶׁר לְרֵיחַ זָר בָּאָה מִן־הַדָּרוֹם עַל־כַּנְפֵי הָרוּחַ. |
Only now and again a sadness fell upon me, and I started up from my dream and felt a sweet trace of a strange fragrance in the south wind. | |
וְהַמֶּתֶק הַתֹּעֶה הַזֶּה מִלֵּא לִבִּי יָגוֹן תַּאֲוֹת וְיֵשׁ כִּי דִמִּיתִי אֲשֶׁר נִשְׁמַת הַקַּיִץ הַבֹּעֶרֶת הִיא הַמְבַקֶּשֶׁת לָהּ תְּקוּמָה. |
That vague sweetness made my heart ache with longing and it seemed to me that it was the eager breath of the summer seeking for its completion. | |
וַאֲנִי רַק זֹאת יָדַעְתִּי כִּי קְרוֹבָה הָיְתָה לִי וְכִי בִי הָיְתָה וְכִי הַמֶּתֶק הַהוּא צָץ וּפָרַח בְּמַעֲמַקֵּי לִבִּי. |
I knew not then that it was so near, that it was mine, and that this perfect sweetness had blossomed in the depth of my own heart. | |
כא. |
21 | |
בָּא לִי הַמּוֹעֵד לָצֵאת לַחְתֹּר בְּסִירָתִי. אוֹי לִי מָה־אֲרֻכָּה וּמַה־כְּבֵדָה הָעֵת עַל־פְּנֵי הַחוֹף! |
I MUST launch out my boat. The languid hours pass by on the shore—Alas for me! | |
הָאָבִיב נָתַן אֶת־פְּרָחָיו וַיַּקְשִׁיחֵם. אֲנִי הִנְנִי יוֹשֵׁב פֹּה עִם־פְּרָחִים נוֹבְלִים אֲשֶׁר אֵין־בָּם חֵפֶץ וְנַפְשִׁי בִּי תַעֲרֹג. |
The spring has done its flowering and taken leave. And now with the burden of faded futile flowers I wait and linger. | |
דָּכְיֵי הַיָּם זֹעֲפִים וְעַל־שְׂפַת הַמִּשְׁעוֹל הַקֹּדֵר עָפִים הֶעָלִים הַצְּהֻבִּים וְנוֹפְלִים. |
The waves have become clamorous, and upon the bank in the shady lane the yellow leaves flutter and fall. | |
מָה־רַבָּה הַשְּׁמָמָה הַקֹּפֵאת פֹּה! הַאֵין לִבְּךָ חָשׁ צְלִיל קוֹל שׁוֹמֵם עִם־הֵד זִמְרָה רְחוֹקָה שׁוֹטֵף אֵלֶיךָ מֵעֵבֶר הַחוֹף הַשֵּׁנִי? |
What emptiness do you gaze upon! Do you not feel a thrill passing through the air with the notes of the far away song floating from the other shore? | |
১৮ আজি শ্রাবণঘন-গহন-মোহে কূজনহীন কাননভূমি, বোলপুর, আষাঢ় ১৩১৬ |
כב. |
22 |
בְּמַאֲפֵל צְלָלִים בְּמִטְרוֹת תַּמּוּז אַתָּה מְהַלֵּךְ בְּצַעֲדֵי סֵתֶר, דּוּמָם כְּמוֹ לַיְלָה, וּמִתְחַמֵּק מֵעֵין כָּל־אֹרֵב. |
IN the deep shadows of the rainy July, with secret steps, thou walkest, silent as night, eluding all watchers. | |
בֹּקֶר סָגַרְתָּ אֶת־עֵינֶיךָ וְרוּחַ הַמִּזְרָח הַסֹּעֵר קָרָא לְךָ בְּכֹחַ וְאַתָּה לֹא שַׂמְתָּ לֵב, וַיְהִי צָעִיף עָב פָּרוּשׂ עַל־תְּכֵלֶת הַשָּמַיִם הָעֵרִים נֶצַח. |
To-day the morning has closed its eyes, heedless of the insistent calls of the loud east wind, and a thick veil has been drawn over the everwakeful blue sky. | |
הִשְׁבִּיחוּ הַיְּעָרוֹת קוֹל זִמְרָתָם וְדַלְתוֹת כָּל־הַבָּתִּים נִסְגְרוּ, רַק אַתָּה הָיִיתָ הַהֵלֶךְ הָאֶחָד אֲשֶׁר נִשְׁאַרְתָּ בָּרְחוֹב הַשֹּׁומֵם הַזֶּה. הוֹי רֵעִי הָאֶחָד, רֹאשׁ כָּל־מַחֲמַדַּי, שַׁעֲרֵי בֵיתִי פְּתוּחִים לְךָ – אַל־נָא תִּדֹּד מִזֶּה כַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לָיְלָה. |
The woodlands have hushed their songs, and doors are all shut at every house. Thou art the solitary wayfarer in this deserted street. Oh my only friend, my best beloved, the gates are open in my house—do not pass by like a dream. | |
২০ আজি ঝড়ের রাতে তোমার অভিসার বাহিরে কিছু দেখিতে নাহি পাই, “পদ্মা” বোট শ্রাবণ ১৩১৬ |
כג. |
23 |
הֲבַחוּץ אַתָּה, רֵעִי. בְּלֵיל־סְעָרָה זֶה וְאַתָּה בַדֶּרֶךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה? – הִנֵּה מִתְיַפְּחִים הַשָּׁמַיִם וְהָיוּ כִּבְלִי תִקְוָה. |
ART thou abroad on this stormy night on thy journey of love, my friend? The sky groans like one in despair. | |
לֹא יָשַׁנְתִי הַלַּיְלָה, רֵעִי. אֶת־הַדֶּלֶת פָּתַחְתִּי מִרֶגַע אֶל־רֶגַע הִבַּטְתִּי לְתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה. |
I have no sleep to-night. Ever and again I open my door and look out on the darkness, my friend! | |
לֹא תִּרְאֶינָה עֵינַי דָּבָר וְנִפְלָא נְתִיבְךָ מִמֶּנִּי. |
I can see nothing before me. I wonder where lies thy path! | |
הֲמִגְּדוֹת נַחַל עָכוּר אֲשֶׁר כַּדְּיוֹ שְׁחֹרִים מֵימָיו וְאִם מִמֶּרְחַקֵּי קְצוֹת יַעַר קֹדֵר מִמַּעֲמַקֵּי חֲשֵׁכָה אֲיֻמָּה כּוֹנַנְתָּ אֶת צְעָדֶיךָ לַחֲדֹר אֵלַי, רֵעִי? |
By what dim shore of the ink-black river, by what far edge of the frowning forest, through what mazy depth of gloom art thou threading thy course to come to me, my friend? | |
১৫৭ দিবস যদি সাঙ্গ হল, না যদি গাহে পাখি, পাথেয় যার ফুরায়ে আসে পথের মাঝখানে, কলিকাতা, ২৯ শ্রাবণ ১৩১৭ |
כד. |
24 |
כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַיּוֹם וְהַצִּפֳּרִים יַחְדְּלוּ מִזַּמֵּר וְהָרוּחַ הֶעָיֵף יַחֲרִישׁ, אָז פְּרֹשׂ עָלַי סֻכַּת חָשְׁכְּךָ הֶעָבָה כַּאֲשֶׁר פָּרַשְׂתָּ אֶת כְּסוּי הַשֵּׁנָה עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה לְכַסּוֹת אוֹתָהּ בּוֹ וְאֶת־עֲלֵי הַלּוֹט הֶעָיֵף סָגַרְתָּ בַּלָּאט בַּעֲלֹט הַיּוֹם. |
IF the day is done, if birds sing no more, if the wind has flagged tired, then draw the veil of darkness thick upon me, even as thou hast wrapt the earth with the coverlet of sleep and tenderly closed the petals of the drooping lotus at dusk. | |
הִנֵּה הַהֵלֶךְ אֲשֶׁר תַּמָּה הַצֵּדָה מִיַּלְקוּטוֹ בְּטֶרֶם תִּתֹּם דַּרְכּוֹ וַאֲשֶׁר בְּגָדָיו בָּלוּ וְכָבְדוּ מֵאָבָק וַאֲשֶׁר כֹּחוֹ פַס – הָסִירָה נָא מִמֶּנּוּ כְלִמָּה וָעֹנִי וְחַדֵּשׁ חַיָּיו כְּפֶרַח תַּחַת כְּסוּי לֵילְךָ הֶעָרֵב. |
From the traveller, whose sack of provisions is empty before the voyage is ended, whose garment is torn and dust-laden, whose strength is exhausted, remove shame and poverty, and renew his life like a flower under the cover of thy kindly night. | |
כה. |
25 | |
תְּנֵנִי בְלֵיל־נְדוּדִים, וְאֶתֵּן לְעֵינַי שְׁנָת בְּלִי שָׂטָן רָע, כִּי בְךָ אֶבְטָח. |
IN the night of weariness let me give myself up to sleep without struggle, resting my trust upon thee. | |
אַל תִּתְנֵנִי לְיַגַּע חִנָּם אֶת־רוּחִי הָרָפָה לְבַעֲבוּר הָכֵן נַפְשִׁי לְעָבְדְּךָ דַּל וָרֵיק. |
Let me not force my flagging spirit into a poor preparation for thy worship. | |
הֲלֹא אַתָּה זֶה אֲשֶׁר תִּפְרֹשׂ סֻכַּת לַיְלָה עַל־עֵינַיִם עֲיֵפוֹת מִנִּי־יוֹם לְמַעַן חַדֵּשׁ אֶת־מְאוֹרָן וּלְמַעַן שְׁפוֹךְ בָּהֶן חֶדְוָה חֲדָשָׁה לְעֵת הִפָּקְחָן. |
It is thou who drawest the veil of night upon the tired eyes of the day to renew its sight in a fresher gladness of awakening. | |
২৬ পাশে এসে বসেছিল জেগে দেখি, দখিন হাওয়া ১২ বৈশাখ ১৩১৭, বোলপুর |
כו. |
26 |
בָּא אֵלַי וַיֵּשֶׁב לִימִינִי וַאֲנִי לֹא הֱקִיצוֹתִי. אַלְלַי לִי, מַה־נוֹרָאָה הָיְתָה שְׁנָתִי! |
HE came and sat by my side but I woke not. What a cursed sleep it was, O miserable me! | |
בָּא אֵלַי עִם־דִּמְמַת הַלַּיְלָה. בְּיָדוֹ תָפַשׂ נִבְלוֹ וַחֲלוֹמוֹתַי הָמוּ לְקוֹל זְמִירוֹתָיו. |
He came when the night was still; he had his harp in his hands, and my dreams became resonant with its melodies. | |
אוֹי לִי, לָמָּה כָּלוּ לֵילוֹתַי לָרִיק כֻּלָּם? אוֹי לִי, לָמָּה יִמְנַע מִמֶּנִּי פָנָיו – וְנִשְׁמַת אַפּוֹ הִנֵּה נָגְעָה אֶל־שְׁנָתִי? |
Alas, why are my nights all thus lost? Ah, why do I ever miss his sight whose breath touches my sleep? | |
১৭ কোথায় আলো, কোথায় ওরে আলো! বেদনাদূতী গাহিছে, “ওরে প্রাণ, গগনতল গিয়েছে মেঘে ভরি, বিজুলি শুধু ক্ষণিক আভা হানে, কোথায় আলো, কোথায় ওরে আলো! বোলপুর, আষাঢ় ১৩১৬ |
כז. |
27 |
נֵר, אֵי אֵיפֹה הַנֵּר? הַעֲלֵה־נָא אוֹתוֹ בְלַבַּת תַּאֲוָתִי הַבּוֹעָרֶת! |
LIGHT, oh where is the light? Kindle it with the burning fire of desire! | |
הִנֵּה הַמְּנוֹרָה וְנִיצוֹץ אֵשׁ אֵין בָּהּ. זֶה גוֹרָלְךָ, לִבִּי! אָכֵן נִבְחָר לְךָ הַמָּוֶת שִׁבְעָתָיִם! |
There is the lamp but never a flicker of a flame, —is such thy fate, my heart! Ah, death were better by far for thee! | |
דָּפַק הָאֵיד עַל־דְּלָתְךָ וּבְשׂוֹרָה בְּפִיו: הִנֵּה אֲדוֹנְךָ עֵר וְהוּא קוֹרֵא לְךָ לְמוֹעֵד־אֲהָבִים בְּחֶשְׁכַּת הַלָּיְלָה. |
Misery knocks at thy door, and her message is that thy lord is wakeful, and he calls thee to the love-tryst through the darkness of night. | |
הַשָּׁמַיִם מְכֻסִּים בֶּעָבִים וְהַמָּטָר סֹחֵף אָרְצָה וְלֹא יֶחְדַּל. לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי – לֹא יָדַעְתִּי מַה־זַּמֹּתִי. |
The sky is overcast with clouds and the rain is ceaseless. I know not what this is that stirs in me,—I know not its meaning. | |
לְרֶגַע יִבָּקַע הַבָּרָק וְאַחֲרָיו יָשׁוּב הַחֹשֶׁךְ וְהָיָה עָמֹק מִבָּרִאשׁוֹנָה – וְלִבִּי מִתְרַפֵּק עַל־הַנָּתִיב הַמִּסְתַּתֵּר אֲשֶׁר מִשָּׁם תִּקְרָא לִי שִׁירַת הַלָּיְלָה. |
A moment’s flash of lightning drags down a deeper gloom on my sight, and my heart gropes for the path to where the music of the night calls me. | |
נֵר, אֵי אֵיפֹה הַנֵּר? הַעֲלֵה־נָא אוֹתוֹ בְלַבַּת תַּאֲוָתִי הַבּוֹעָרֶת! הָרַעַם שָׁאַג וְהַסַּעַר יֵהוֹם בַּגַּלְגָּל. שָׁחוֹר הַלַּיְלָה כְּסֶלַע שָׁחוֹר. אַל־תִּתֵּן לְמוֹעֵד זֶה לַעֲבוֹר בַּחֹשֶׁךְ. הַעֲלֶה־נָא אֶת־מְנוֹרַת הָאַהֲבָה בְּלַפִּיד חַיֶּיךָ! |
Light, oh where is the light! Kindle it with the burning fire of desire! It thunders and the wind rushes screaming through the void. The night is black as a black stone. Let not the hours pass by in the dark. Kindle the lamp of love with thy life. | |
১৪৫ জড়ায়ে আছে বাধা, ছড়ায়ে যেতে চাই— তোমারে আবরিয়া ধুলাতে ঢাকে হিয়া, ২২ শ্রাবণ ১৩১৭ |
כח. |
28 |
חֲזָקִים הָעֲבֹתִים. וְאִם אָמַרְתִּי אֲנַתְּקֵם וְכָאַב לִבִּי בְּקִרְבִּי. |
OBSTINATE are the trammels, but my heart aches when I try to break them. | |
גְאֻלָּה חָפַצְתִּי וְזוּלָתָהּ לֹא דָבָר, וְאִם אֲקַוֶּה אֵלֶיהָ וְכִסַּתְנִי כְלִמָּה. |
Freedom is all I want, but to hope for it I feel ashamed. | |
יָדַעְתִּי מְאֹד כִּי אוֹצָרְךָ אֵין עֲרוֹךְ לוֹ וְכִי אַתָּה לִי הַטּוֹב מֵרֵעַי, אַךְ לִבִּי לֹא יַעֲמֹד בִּי לְטַאטֵא אֶת־בְּלוֹיֵי הַסְּחָבוֹת הַמַּזְהִירִים אֲשֶׁר מָלְאוּ אֶת־בֵּיתִי. |
I am certain that priceless wealth is in thee, and that thou art my best friend, but I have not the heart to sweep away the tinsel that fills my room. | |
הַשִּׂמְלָה אֲשֶׁר יַעֲטֶה בְשָׂרִי מָלְאָה אָבָק וָמָוֶת. תִּעַבְתִּיהָ – וּבְאַהֲבָה אֶשְׁמְרֶנָּה עִמִּי. |
The shroud that covers me is a shroud of dust and death; I hate it, yet hug it in love. | |
עֲוֹנוֹתַי רַבִּים, חָטָאתִי גְּדוֹלוֹת וְגַם כְּלִמָּתִי מְסֻתָּרָה וּכְבֵדָה, אַךְ כִּי־אָבֹא לְבַקֵּשׁ חֶסֶד אָז אִירָא פֶּן תֵּרָצֶה תְפִלָּתִי. |
My debts are large, my failures great, my shame secret and heavy; yet when I come to ask for my good, I quake in fear lest my prayer be granted. | |
১৪৩ আমার নামটা দিয়ে ঢেকে রাখি যারে জড়ো করে ধূলির ‘পরে ধূলি ২১ শ্রাবণ ১৩১৭ |
כט. |
29 |
זֶה אֲשֶׁר בִּשְׁמִי אֲסוֹבְבֶנּוּ מִתְיַפֵּחַ בַּמַּסְגֵּר הַזֶּה. אַךְ אֲנִי שָׁקַדְתִּי תָּמִיד לִבְנוֹת אֶת־הַחוֹמָה הַזֹּאת מִסָבִיב, וְכַאֲשֶׁר תַּעֲלֶה הַחוֹמָה מִיּוֹם אֶל־יוֹם הָלֹךְ וְהִנָּשֵׂא הַשָּׁמַיְמָה כֵּן תֹּאבַד לִי בְּמַאֲפֵל צְלָלֶיהָ תַּבְנִית נַפְשִׁי הַנֶּאֱמָנָה. |
HE whom I enclose with my name is weeping in this dungeon. I am ever busy building this wall all around; and as this wall goes up into the sky day by day I lose sight of my true being in its dark shadow. | |
גֵּא אָנֹכִי עַל־שִׂיא הַחוֹמָה הַבְּצוּרָה הַזֹּאת וַאֲנִי טָח אוֹתָהּ בַּשִּׂיד וּבַחוֹל לְבִלְתִּי תֵּת לְפֶרֶץ קָטָן לִפְרֹץ בַּשֵׁם הַזֶּה – וְיַעַן אֲשֶׁר אֶשְקֹד עָלֶיהָ כָּכָה לָכֵן תֹּאבֵד לִי תַּבְנִית נַפְשִׁי הַנֶּאֱמָנָה. |
I take pride in this great wall, and I plaster it with dust and sand lest a least hole should be left in this name; and for all the care I take I lose sight of my true being. | |
১০৩ একলা আমি বাহির হলেম ধরণী সে কাঁপিয়ে চলে, ১৪ আষাঢ় ১৩১৭ |
ל. |
30 |
יָצָאתִי לְבַדִּי לְדַרְכִּי לְמוֹעֵד־הָאֲהָבִים. אַךְ מִי הוּא זֶה הַהוֹלֵךְ אַחֲרַי בְּדִמְמַת הַחֲשֵׁכָה? |
I CAME out alone on my way to my tryst. But who is this that follows me in the silent dark? | |
נוֹטֶה אָנֹכִי הַצִּדָּה לְהִתְחַמֵּק מִפָּנָיו – וּמִמֶּנּוּ לֹא אָמָּלֵט. |
I move aside to avoid his presence but I escape him not. | |
אֶת־הָאָבָק הוּא מַעֲלֶה מֵעַל הָאֲדָמָה בְּרָב־הִתְהַלְּלוֹ וְאֶת־קוֹלוֹ הָרָם הוּא מְחַבֵּר אֶל־כָּל מִלָּה הַיּוֹצֵאת מִפִּי. |
He makes the dust rise from the earth with his swagger; he adds his loud voice to every word that I utter. | |
הֲלֹא זֶה הוּא אָנֹכִי, זֶה “אָנֹכִי” הַדַּל אֲשֶׁר לִי, וְהוּא לֹא יֵדַע בֹּשֶׁת, אֲדוֹנִי! אוּלָם נִכְלַמְתִּי מְאֹד לָבֹא עַד־פֶתַח דַּלְתְּךָ בַּחֹבֶרֶת עִמּוֹ. |
He is my own little self, my Lord, he knows no shame; but I am ashamed to come to thy door in his company. | |
לא. |
31 | |
“אַסִּיר, הֲלֹא תַגִּיד לִי: מִי שָׂם אוֹתְךָ בַכְּבָלִים?” |
“PRISONER, tell me, who was it that bound you?” | |
“אֲדוֹנִי וּמוֹשְׁלִי הוּא הַשָּׂם אוֹתי בַכְּבָלִים”, עָנָה הָאַסִּיר.”דִּמִּיתִי כִּי לֹא יִבָּצֵר מִמֶּנִּי לַעֲלוֹת בְּעֹשֶׁר וּבְכֹחַ עַל־כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל־פֵּני הָאֲדָמָה, וְלָכֵן צָבַרְתִּי בְּתוֹךְ בֵּית־אוֹצָרִי אֶת־כָּל הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לְמַלְכִּי. בִּנְפֹל עָלַי תַּרְדֵּמָה עָלִיתִי עַל־הַמִּטָה אֲשֶׁר לַאֲדוֹנִי, וּבַהֲקִיצִי וְהִנֵּה אָנֹכִי אָסוּר בְּעֶצֶם בֵּית אוֹצָרִי”. |
“It was my master,” said the prisoner. “I thought I could outdo everybody in the world in wealth and power, and I amassed in my own treasure-house the money due to my king. When sleep overcame me I lay upon the bed that was for my lord, and on waking up I found I was a prisoner in my own treasure-house.” | |
“אַסִּיר , הֲלֹא תַגִּיד לִי: מִי עָשָׂה אֶת־הַנְּחֻשְׁתַּיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יִשָּׁבֵרוּ?” |
“Prisoner, tell me who was it that wrought this unbreakable chain?” | |
“אָנֹכִי הוּא הָעֹשֶׂה”, עָנָה הָאַסִּיר. “אָנֹכִי הוּא אֲשֶׁר הָלַמְתִּי לִי אֶת־הַבַּרְזֵל הַזֶּה לִכְבָלִים לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. דִּמִּיתִי כִּי לָנֵצַח כֹּחִי לֹא יִכָּנַע, אֶת־מְלֹא כָל־הָאָרֶץ יִקַּח בַּשְּׁבִי וְרַק אָנֹכִי לְבַדִּי חָפְשִׁי אֶהְיֶה בְּאֵין מַעְצֹר. אָז פָּעַלְתִּי יוֹם וָלַיְלָה אֶת־הַכְּבָלִים בְּלַבּוֹת אֵשׁ גְּדוֹלוֹת וּבְפַטִּישׁ גָּדוֹל הֲלַמְתִּים. וְכַאֲשֶׁר שָׁלְמָה הַמְּלָאכָה וְהַטַּבָּעוֹת רֻקְעוּ עַד־בִּלְתִּי הִשָּׁבֵר לְעוֹלָם, וָאֵרֶא וְהִנֵּה אָנֹכִי לְבַדִּי נִלְכַּד בָּהֵנָּה”. |
“It was I,” said the prisoner, “who forged this chain very carefully. I thought my invincible power would hold the world captive leaving me in a freedom undisturbed. Thus night and day I worked at the chain with huge fires and cruel hard strokes. When at last the work was done and the links were complete and unbreakable, I found that it held me in its grip.” | |
১৫২ সংসারেতে আর যাহারা আর-সকলে, ভুলি পাছে, ই.আই.আর. রেলপথে, ২৫ শ্রাবণ ১৩১৭ |
לב. |
32 |
אֵלֶּה אֲשֶׁר יֶאֱהָבוּנִי עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה יְנַסּוּ כֻלָּם בְּכָל־כֹּחָם לְהַחֲזִיק אוֹתִי תַּחַת מַחְסֵה יָדָם. אַךְ לֹא כֵן אַהֲבָתְךָ אַתָּה: גְּדוֹלָה הִיא מֵאַהֲבָתָם – וְאַתָּה נוֹתֵן אוֹתִי לִהְיוֹת חָפְשִׁי עַל־פִּי רוּחִי. |
BY all means they try to hold me secure who love me in this world. But it is otherwise with thy love which is greater than theirs, and thou keepest me free. | |
כִּי לֹא אֶשְׁכַּח אוֹתָם, לָכֵן לֹא יַעֲמֹד בָּם לִבָּם לִנְטֹשׁ אוֹתִי לְבַדִּי – וְאַתָּה הִנֵּה יוֹם עַל־יוֹם יַחֲלוֹף וּפָנֶיךָ לֹא יֵרָאוּ. |
Lest I forget them they never venture to leave me alone. But day passes by after day and thou art not seen. | |
גַּם כִּי לֹא אֶקְרָא אוֹתְךָ בִּתְפִלּוֹתַי וְלֹא אָשִׂים מָקוֹם לְךָ בְּלִבִּי, אַהֲבָתְךָ אוֹתִי תֶאֱרֹב תָּמִיד אֶל־אַהֲבָתִי. |
If I call not thee in my prayers, if I keep not thee in my heart, thy love for me still waits for my love. | |
৮০ তারা দিনের বেলায় এসেছিল এমনি করে দরিদ্র ক্ষীণ বোলপুর, ২৯ জ্যৈষ্ঠ ১৩১৭ |
לג. |
33 |
בִּהִיוֹת הַבֹּקֶר בָּאוּ אֶל־בֵּיתִי וַיֹּאמְרוּ: רַק אֶת־הַקָּטָן מִן־הַחֲדָרִים נִבְחַר לָנוּ פֹּה”. |
WHEN it was day they came into my house and said, “We shall only take the smallest room here.” | |
וַיּוֹסִיפוּ וַיֹּאמְרוּ עוֹד: “נַעֲזָר־נָא עִמְּךָ לַעֲבֹד אֶת־אֱלֹהֶיךָ וְלָנוּ נִקַּח בַּעֲנָוָה רַק אֶת־הַחֵלֶק הַקָּטָן מֵחַסְדּוֹ”. וַיֵּלְכוּ וַיֵּשְׁבוּ לָהֶם בַּפִּנָּה וַיִּהְיוּ יוֹשְׁבִים בַּלָּאט וּבְשִׁפְלוּת־רוּחַ. |
They said, “We shall help you in the worship of your God and humbly accept only our own share of his grace”; and then they took their seat in a corner and they sat quiet and meek. | |
אַךְ בְּחֶשְׁכַת הַלַּיְלָה וְהֵם פָּרְצוּ בְחֹזֶק־יָד וּבְחֹזֶק־מֵצַח אֶל־אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לִי וַיִּגְזְלוּ בְתַאֲוָה טְמֵאָה מִן־הַקָּרְבָּן אֲשֶׁר עַל־מִזְבַּח אֲדֹנָי. |
But in the darkness of night I find they break into my sacred shrine, strong and turbulent, and snatch with unholy greed the offerings from God’s altar. | |
১৩৮ তোমায় আমার প্রভু করে রাখি, তোমায় আমি কোথাও নাহি ঢাকি, ১৫ শ্রাবণ ১৩১৭ |
לד. |
34 |
מִי־יִתֵּן וְנִשְׁאַר רַק הַמְּעַט מִמֶּנִּי, לְבַעֲבוּר אוּכַל לְהַגִּיד כִּי אַתָּה לִי כֹל. |
LET only that little be left of me whereby I may name thee my all. | |
מִי־יִתֵּן וְנִשְׁאַר רַק הַמְּעַט מֵרְצוניֹ, לִבַעֲבוּר אוּכַל לָדַעַת בְּלִבִּי, כִּי אַתָּה תְסֻבֵּנִי נֶצַח. אָז אָבֹא בְּכָל־עִנְיָן רַק אֵלֶיךָ וְאַקְרִיב לְךָ אֶת־אַהֲבָתִי בְּכָל־רָגַע. |
Let only that little be left of my will whereby I may feel thee on every side, and come to thee in everything, and offer to thee my love every moment. | |
מִי־יִתֵּן וְנִשְׁאַר רַק הַמְּעַט מִמֶּנִּי, לְבַעֲבוּר יִבָּצֵר מִמֶּנִּי לָנֶצַח לְהִתְחַבֵּא מִפָּנֶיךָ. |
Let only that little be left of me whereby I may never hide thee. | |
מִי־יִתֵּן וְנִשְׁאַר רַק הַמְּעַט מִכְּבָלַי, לְבַעֲבוּר אוּכַל לִהְיוֹת אָסוּר רַק אֶל־רְצוֹנְךָ וּלְבַעֲבוּר תִּשְלַט מַחְשַׁבְתְּךָ בְּכָל־חַיַּי – וְהָיוּ לִי כְבָלִים רַק מִיַּד אַהֲבָתֶךָ. |
Let only that little of my fetters be left whereby I am bound with thy will, and thy purpose is carried out in my life—and that is the fetter of thy love. | |
לה. |
35 | |
בִּמְקוֹם אֲשֶׁר הָרוּחַ בְּלִי מָגוֹר וְהָראֹשׁ נִשָּׂא לְמָעְלָה; |
WHERE the mind is without fear and the head is held high; | |
בִּמְקוֹם אֲשֶׁר הַתְּבוּנָה חָפְשִׁית לְרוּחָה; |
Where knowledge is free | |
בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לֹא הִתְפּוֹצְצָה הָאֲדָמָה לִרְסִיסִים וּגְבוּלִים צָרִים אֵין בֵּין־הַחוֹמוֹת; |
Where the world has not been broken up into fragments by narrow domestic walls | |
בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יוֹצְאִים הַדְּבָרִים מִמַּעֲמַקֵּי הָאֱמֶת; |
Where words come out from the depth of truth; | |
בִּמְקוֹם אֲשֶׁר שׁוֹלַחַת מַשְׂאַת־הַנֶּפֶשׁ אֶת־זְרוֹעוֹתֶיהָ בְלִי־מַעְצוֹר אֶל־כָּל־שָׁלֵם; |
Where tireless striving stretches its arms towards perfection; | |
בִּמְקוֹם אֲשֶׁר פַּלְגֵי הַשֵּׂכֶל הַזַכִּים לֹא יֹאבְדוּ בְתֹהוּ בְמִדְבַּר הַחוֹל הַשָׁמֵם אֲשֶׁר לְמִצְוַת אֲנָשִׁים מֵתָה וּמְלֻמָּדָה; |
Where the clear stream of reason has not lost its way into the dreary desert sand of dead habit; | |
בִּמְקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה הוּא הַמּוֹלִיךְ אֶת־הָרוּחַ לְמַחֲשָׁבוֹת וּלְמַעֲשִׂים אֲשֶׁר תָּמִיד נַעֲלִים – |
Where the mind is led forward by thee into ever-widening thought and action— | |
שָׁם, אָבִי, בִּשְׁמֵי הַחֻפְשָׁה הָאֵלֶּה, תֵּן נָא וְקָמָה לִי אֶרֶץ חֲדָשָׁה. |
Into that heaven of freedom, my Father, let my country awake. | |
לו. |
36 | |
הִנֵּה זֹאת תְּפִלָּתִי אֵלֶיךָ, אֲדֹנָי: נְתֹשׁ, נְתֹשׁ עִם הַשֹּׁרֶשׁ אֶת רֵישִׁי מִקֶּרֶב לִבִּי. |
THIS is my prayer to thee, my lord—strike, strike at the root of penury in my heart. | |
תֶּן־לִי כֹּחַ לָשֵׂאת עַל־נְקָלָה אֶת־חֶדְוָתִי וְאֶת־דַּאֲגָתִי. |
Give me the strength lightly to bear my joys and sorrows. | |
תֶּן־לִי כֹּחַ לַהֲפֹךְ אֶת־אַהֲבָתִי לַעֲשׂוֹת פְּרִי בְּכָל־אֲשֶׁר תִּפְנֶה. |
Give me the strength to make my love fruitful in service. | |
תֶּן־לִי כֹּחַ לְבִלְתִּי הַזְנִיחַ לְעוֹלָם דַּל וּלְבִלְתִּי כְפֹף בִּרְכַּי לִפְנֵי עָרִיץ גְּבַהּ־רוּחַ. |
Give me the strength never to disown the poor or bend my knees before insolent might. | |
תֶּן־לִי כֹּחַ לְנַשֵּׂא אֶת־רוּחִי מֵעַל תַּעְתֻּעֵי יוֹם וְיוֹם. |
Give me the strength to raise my mind high above daily trifles. | |
וְתֶּן־לִי כֹחַ לְהַסְגִּיר אֶל־חֶפְצְךָ אֶת־כָּל־כֹּחִי בְּאַהֲבָה. |
And give me the strength to surrender my strength to thy will with love. | |
১২৪ ভেবেছিনু মনে যা হবার তারি শেষে কী নিরখি আজি একি অফুরান লীলা— কলিকাতা, ঠিকাগাড়িতে, ৩১ আষাঢ় ১৩১৭ |
לז. |
37 |
דִּמִּיתִי כִּי עִם־הַגְּבוּל הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לְכֹחִי תַּמּוּ גַם נְדוּדַי וְכָלָה נְתִיבִי אֲשֶׁר לְפָנַי וְשָׁלְמָה הַצֵּדָה אֲשֶׁר עִמִּי וּבָאָה הָעֵת לְבַקֵּשׁ לִי חָסוּת בְּדִמְמַת עֲרָפֶל – |
I THOUGHT that my voyage had come to its end at the last limit of my power,—that the path before me was closed, that provisions were exhausted and the time come to take shelter in a silent obscurity. | |
אָכֵן רְאֵה הִנֵּה חֶפְצְךָ אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ קֵץ בִּי. כַּאֲשֶׁר תִּגְוַעְנָה הַמִּלִּים הַיְשָׁנוֹת בְּתוֹךְ־פִּי וְנָבְעוּ זְמִירוֹת חֲדָשׁוֹת מִקֶּרֶב לִבֶּךָ; וְכַאֲשֶׁר תֹּאבַדְנָה הַנְּתִיבוֹת הַיְשָׁנוֹת וְהִתְגַּלְּתָה פִּתְאֹם אֶרֶץ חֲדָשָׁה. |
But I find that thy will knows no end in me. And when old words die out on the tongue, new melodies break forth from the heart; and where the old tracks are lost, new country is revealed with its wonders. | |
৮৮ চাই গো আমি তোমারে চাই, রাত্রি যেমন লুকিয়ে রাখে ৩ আষাঢ় ১৩১৭ |
לח. |
38 |
כִּי עָרַגְתִּי אֵלֶיךָ, רַק אֵלֶיךָ לְבַדֶּךָ – אֶת־זֶה יֹאמַר־נָא לִבִּי וְיָשׁוּב וְיֹאמַר עַד־בְּלִי־קֵץ. כָּל־מַחְשְׁבוֹתַי אֲשֶׁר יַבְהִילוּנִי יוֹם וְלַיְלָה כּוֹזְבוֹת וְרֵיקוֹת עַד־הַיְסוֹד. |
THAT I want thee, only thee—let my heart repeat without end. All desires that distract me, day and night, are false and empty to the core. | |
כְּלַיְלָה הַמַּסְתִּיר בְּתוֹךְ חָשְׁכּוֹ אֶת־תַּאֲוָתוֹ אֶל־הָאוֹר, כֵּן בְּמַעֲמַקֵּי נַפְשִׁי בְּלִי־דַעַת רֹעֶדֶת קְרִיאָתיִ: עָרַגְתִּי אֵלֶיךָ, רַק אֵלֶיךָ לְבַדֶּךָ. |
As the night keeps hidden in its gloom the petition for light, even thus in the depth of my unconsciousness rings the cry—I want thee, only thee. | |
כְּסַעַר שֹׁאֵף אֶל־קִצּוֹ בְתוֹךְ הַדְּמָמָה וְהוּא עִם־הַדְּמָמָה נִלְחָם, כֵּן רוּחַ הַפְּרָצִים אֲשֶׁר־בִּי מִתְפָּרֵץ מִפְּנֵי אַהֲבָתְךָ וְאֶל־אַהֲבָתְךָ הוּא שֹאֵף וְהוּא קֹרֵא: עָרַגְתִּי אֵלֶיךָ, רַק אֵלֶיךָ לְבַדֶךָ. |
As the storm still seeks its end in peace when it strikes against peace with all its might, even thus my rebellion strikes against thy love and still its cry is—I want thee, only thee. | |
৫৮ জীবন যখন শুকায়ে যায় আপনারে যবে করিয়া কৃপণ ২৮ চৈত্র ১৩১৬ |
לט. |
39 |
בְּעֵת יִקְשֶׁה לִּבִּי וְיֵחַר, אָז בֹּא עָלַי בִּמְטַר חֶמְלָתֶךָ. |
WHEN the heart is hard and parched up, come upon me with a shower of mercy. | |
בְּעֵת יֹאבַד חֶסֶד מֵעִם הַחַיִּים, אָז בֹּא עָלַי בְּפֶרֶץ זִמְרַתֶךָ. |
When grace is lost from life, come with a burst of song. | |
בְּעֵת יִשְׂאוּ אֶת־שְׁאוֹנָם פָּעֳלֵי הַיּוֹם הַסּוֹעֲרִים לְהַרְגִּיז אוֹתִי מִמִּסְגְרוֹתַי, אָז בֹּא עָלַי, אֲדוֹן הַמְּנוּחָה, עִם־שְׁלוֹמֶךָ וְעִם־מְנוּחָתֶךָ. |
When tumultuous work raises its din on all sides shutting me out from beyond, come to me, my lord of silence, with thy peace and rest. | |
בְּעֵת יִשְׁתּוֹחַח בַּסֵּתֶר לִבִּי הַדַּל, אָז פְּתַח דְּלָתָיו בְּחָזְקָה, מַלְכִּי, וְהִגָּלֶה אֵלָיו בַּהֲדַר מַלְכוּתֶךָ. |
When my beggarly heart sits crouched, shut up in a corner, break open the door, my king, and come with the ceremony of a king. | |
בְּעֵת תַּכֶּינָה תַּאֲוֹתַי אֶת־רוּחִי בְסַנְוֵרִים וּבְתַרְמִית עֵינַיִם, אָז אַתָּה, קְדוֹשִׁי הָאֶחָד, אַתָּה הָעֵר, בֹּא אֵלַי אַתָּה עִם־אוֹרְךָ וְעִם־רַעֲמֶךָ. |
When desire blinds the mind with delusion and dust, O thou holy one, thou wakeful, come with thy light and thy thunder. | |
מ. |
40 | |
נֶעְצָר הַגֶּשֶׁם בְּקֶרֶב לִבִּי הַיָּבֵשׁ יָמִים עַל־יָמִים, אֱלֹהָי. רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם עָרֹם עַד לַחֲרָדָה. אַף עָב אֶחָד דַּק לֹא יִהְיֶה לוֹ לְמִכְסֶה מְעַט, אַף אוֹת קַל אַיִן לְמָטָר קַר לְמֵרָחוֹק. |
THE rain has held back for days and days, my God, in my arid heart. The horizon is fiercely naked—not the thinnest cover of a soft cloud, not the vaguest hint of a distant cool shower. | |
מִי־יִתֵּן וְשָׁלַחְתָּ אֶת־סַעַרְךָ הַזּוֹעֵם הַקֵּדר מִנִּי־מָוֶת וְהִכִּיתָ בְּשִׁבְטֵי בְרָקִים אֶת־הַשָּׁמַיִם מִן־הַקָּצֶה אֶל־הַקָּצֶה. |
Send thy angry storm, dark with death, if it is thy wish, and with lashes of lightning startle the sky from end to end. | |
רַק הַשְׁמֵד, אֲדֹנָי, הַשְׁמֵד אֶת־הַשָּׁרָב הָאִלֵּם הַלָּז, הָעַז וְהָאַכְזָרִי, הַלּוֹהֵט בְּנוֹרְאוֹתָיו כָּל־לֵב עַד לְאֶפֶס תִּקְוָה. |
But call back, my lord, call back this pervading silent heat, still and keen and cruel, burning the heart with dire despair. | |
תֵּן לַעֲנַן חַסְדְּךָ וְיֵרָאֶה כְּמַבַּט אֵם טוֹבֵל בְּדִמְעָה בְּיוֹם חֲרוֹן אַף הָאָב. |
Let the cloud of grace bend low from above like the tearful look of the mother on the day of the father’s wrath. | |
מא. |
41 | |
לָמָּה תַּעֲמֹד, מַחְמַד עֵינִי, מֵאַחֲרֵי כָּל־הֶהָמוֹן, מִסְתַּתֵּר בְּקֶרֶב צִלֶךָ? הִנֵה הֵם הוֹדְפִים אוֹתְךָ וְעוֹבְרִים עַל־פָּנֶיךָ בַּעֲפַר הָרְחוֹב וְלֵב לֹא יָשִׂימוּ אֵלֶיךָ. וַאֲנִי פֹה מְחַכָּה לְךָ מוֹעֵד וּמוֹעֲדִים וַהֲכִינוֹתִי לְךָ אֶת־קָרְבָּנִי, וּבָאוּ הָעוֹבְרִים וְהַהוֹלְכִים וְלָקְּחוּ אֶת־פְּרָחַי אֶחָד אַחַר הָאֶחָד וְטַנְאִי כִמְעַט רֵיק. |
WHERE dost thou stand behind them all, my lover, hiding thyself in the shadows? They push thee and pass thee by on the dusty road, taking thee for naught. I wait here weary hours spreading my offerings for thee, while passers by come and take my flowers, one by one, and my basket is nearly empty. | |
מוֹעֵד הַבֹּקֶר חָלַף וְגַם מוֹעֵד הַצָּהֳרַיִם. בְּתוֹךְ צִלְלֵי הָעֶרֶב תִּכְבַּדְנָה עֵינַי מִשֵּׁנָה. הָאֲנָשִׁיִם הַשָּבִים הַבַּיְתָה מַבִּיטִים בִּי וּמְשַׂחֲקִים – וַאִני מָלֵאתִי כְלִמָּה. אֵשֵב כִּבְתוּלָה עֲנִיָּה וְאָלִיט פָּנַי בְּחֵיקִי, וְהָיָה כִי יִשְׁאָלוִּני לְחֶפְצִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ עֵינַי וְלֹא אֶעֱנֶה דָבָר. |
The morning time is past, and the noon. In the shade of evening my eyes are drowsy with sleep. Men going home glance at me and smile and fill me with shame. I sit like a beggar maid, drawing my skirt over my face, and when they ask me, what it is I want, I drop my eyes and answer them not. | |
אוֹי לִי, אֵיךְ אוּכַל וְאַגִּיד לָהֶם כִּי לְךָ אֲנִי מְחַכָּה וְכִי אָמֹר אָמַרְתָּ לִי כִּי תָבוֹא? אֵיךְ אוּכַל וְאוֹדֶה עַל־כְּלִמָּתִי כִּי אֶת־רִישִׁי זֶה הֵבֵאתִי לְךָ לְמֹהַר? רְאֵה הִנֵּה הִסְתַּרְתִּי אֶת־סוֹדִי זֶה בְּגַאֲוָה בְסֵתֶר לִבִּי. |
Oh, how, indeed, could I tell them that for thee I wait, and that thou hast promised to come. How could I utter for shame that I keep for my dowry this poverty. Ah, I hug this pride in the secret of my heart. | |
יוֹשֶׁבֶת אָנֹכִי עַל־פְּנֵי הַדֶּשֶׁא וְעֵינַי חוֹדְרוֹת הַשָּמַיְמָה וַאֲנִי חוֹלֶמֶת אֶת־תִּפְאֶרֶת בֹּאֲךָ לְפֶתַע פִּתְאֹם. הִנֵּה הַמְּאוֹרוֹת יָאִירוּ מִסָּבִיב כֻּלָּם, נִסֵּי הַזָּהָב יִתְעוֹפְפוּ עַל־פְּנֵי מֶרְכַּבְתְּךָ, וְעָמַד עַם רַב בְּפַאֲתֵי הַדֶּרֶךְ וְהִבִּיט וְהִשְׁתָּאָה וְרָאָה בְּרִדְתְּךָ מִן הַמֶרְכָּבָה וּבְהֲרִימְךָ אוֹתִי מֵעַל הֶעָפָר לְהוֹשִׁיב לִימִינְךָ אֶת־הַנַּעֲרָה הָעֲנִיָּה הַזֹּאת הָרוֹעֶדֶת מִכְּלִמָּה וּמִגַּאֲוָה כִּסְבַךְ־צֶמַח בִּנְשֹׁב בּוֹ רוּחַ קָיִץ. |
I sit on the grass and gaze upon the sky and dream of the sudden splendour of thy coming — all the lights ablaze, golden pennons flying over thy car, and they at the roadside standing agape, when they see thee come down from thy seat to raise me from the dust, and set at thy side this ragged beggar girl a-tremble with shame and pride, like a creeper in a summer breeze. | |
אַךְ הִנֵּה חוֹלֶפֶת הָעֵת וְקוֹל אוֹפַן מֶרְכַּבְתְּךָ לֹא יִשְּׁמֵעַ. שִׁפְעַת רֶכֶב עוֹבֶרֶת עַל־פְּנֵי בֶהָמוֹן בְּרַעַשׁ וּבְשָׁאוֹן וּבִתְרוּעַת צָהֳלָה. הֲרַק אַתָּה חָפַצְתָּ לַעֲמֹד מֵאַחֲרֵי כׇּל־הֶהָמוֹן הַזֶּה וּמִסְתַּתֵּר בְּקֶרֶב צִלָּךָ? הֲרַק אֲנִי אֲחַכֶּה וְאֵבְךְּ שׁוֹמֵמָה מִתַּאֲוֹת חִנָּם. |
But time glides on and still no sound of the wheels of thy chariot. Many a procession passes by with noise and shouts and glamour of glory. Is it only thou who wouldst stand in the shadow silent and behind them all? And only I who would wait and weep and wear out my heart in vain longing? | |
৮৩ কথা ছিল এক-তরীতে কেবল তুমি আমি আজও সময় হয় নি কি তার, কাজ কি আজে বাকি | বোলপুর, ৩০ জৈষ্ঠ ১৩১৭ |
מב. |
42 |
בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם הִתְלַחַשְׁנוּ אִישׁ בְּאָזְנֵי רֵעֵהוּ לֵאמֹר: נֵרֵד בְּסִירַת דּוּגָה רַק אֲנִי וְאַתָּה וְנַחְתּוֹר מִזֶּה, וְלֹא יֵדַע אִישׁ עַל־פְּנֵי כָל־הָאֲדָמָה אֶת־דְּבַר מַסַּעֵנוּ בְאֵין מָחוֹז לְחֶפְצֵנוּ וּבְאֵין תַּכְלִית. |
EARLY in the day it was whispered that we should sail in a boat, only thou and I, and never a soul in the world would know of this our pilgrimage to no country and to no end. | |
עַל־פְּנֵי יָם זֶה בְּאֵין חוֹף, בִּהְיוֹת אָזְנְךָ קַשֶּׁבֶת וּפִיךָ מְשַׂחֵק, שָׁם יִשְׁתַּפְּכוּ שִׁירַי וְהָיוּ לִרְנָנוֹת, חָפְשִׁים כְּמוֹ גַלִּים וְחָפְשִׁים מִכַּבְלֵי מִלִּים. |
In that shoreless ocean, at thy silently listening smile my songs would swell in melodies, free as waves, free from all bondage of words. | |
הַעוֹד לֹא בָאָה הָעֵת? אִם הַמְּלָאכָה לֹא שָׁלְמָה עוֹד? רְאֵה הִנֵּה יָרַד הַלַּיְלָה עַל־הַיָּם וּבְתוֹךְ הָאוֹר הַגֹּוֵעַ בָּאוֹת צִפֳּרֵי הַמַּיִם בִּיעָף אֶל־קִנֵּיהֶן. |
Is the time not come yet? Are there works still to do? Lo, the evening has come down upon the shore and in the fading light the seabirds come flying to their nests. | |
מִי יֵדַע מָתַי תִּפֹּלְנָה טַבְּעוֹת הַזִּקִּים וּמָתַי תֵּעָלֵם סִירַת הַדּוּגָה בְּקֶרֶב הַלַּיְלָה כַּזִּיק הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לִמְבוֹא הַשֶּמֶשׁ? |
Who knows when the chains will be off, and the boat, like the last glimmer of sunset, vanish into the night? | |
מג. |
43 | |
הִנֵּה יוֹם הָיָה אֲשֶׁר לֹא הֲכִינוֹתִי נַפְשִׁי אֵלֶיךָ; וְאַתָּה, מַלְכִּי, בָּאתָ אֶל־תּוֹךְ לִבִּי לֹא־קָרוּא וְהָיִיתָ כְּאַחַד הָעָם הָעוֹמֵד בַחוּץ אֲשֶׁר לֹא אֵדָעֶנּוּ וְחָתַמְתָּ בְּטַבַּעְתְּךָ חוֹתַם נֶצַח עַל־רְגָעִים רַבִּים בְּחַיַּי הַמִּתְעוֹפְפִים וְחוֹלְפִים. |
THE day was when I did not keep myself in readiness for thee; and entering my heart unbidden even as one of the common crowd, unknown to me, my king, thou didst press the signet of eternity upon many a fleeting moment of my life. | |
וְכַיּוֹם הַזֶּה כִּי יִּקָּר מִקְרֶה וְאַבִּיט אֶל־כָּל־זֹאת, אָז אֶרְאֶה כִּי מִתְגּוֹלְלִים זִכְרוֹנוֹת הַיָּמִים הָאֵלֶּה אָרְצָה מִתְבּוֹסְסִים בְּאָבָק יַחְדָו עִם־זִכְרוֹן תַּעֲנוּגֵי וּמַכְאוֹבַי אֲשֶׁר לְחַיַּי הַדַּלִּים וְהַנִּשְׁכָּחִים. |
And to-day when by chance I light upon them and see thy signature, I find they have lain scattered in the dust mixed with the memory of joys and sorrows of my trivial days forgotten. | |
לֹא פָנִיתָ בְּבוּז מֵעַל שַׁעֲשֻׁעֵי יַלְדוּתִי אֲשֶׁר בָּאָבָק וְקוֹל הַצְּעָדִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְיַלְדוּתִי בַחֲדַר שַׁעֲשֻׁעַי הֲלֹא אֵלֶה הֵם אֲשֶׁר הֵד קוֹלָם הוֹלֵךְ מִכּוֹכָב אֶל־כּוֹכָב. |
Thou didst not turn in contempt from my childish play among dust, and the steps that I heard in my playroom are the same that are echoing from star to star. | |
מד. |
44 | |
הִנֵּה זֶה אֲשֶׁר יְשַׂמַּח לִבִּי: כִּי אֵשֵׁב וְאֶאֱרֹב אֶל־פַּאֲתֵי הַדְּרָכִים בְּעֵת יָנִיסוּ הַצְּלָלִים אֶת־הָאוֹר וְהַגֶּשֶׁם יָבֹא לְמוֹעֵד תְּקוּפַת הַקַּיִץ. |
THIS is my delight, thus to wait and watch at the wayside where shadow chases light and the rain comes in the wake of the summer. | |
מַלְאֲכֵי בְשׂוֹרָה הֵמָּה לִי הַבָּאִים מִכְּנַף־שָׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא־יָדַעְתִּי וְדֹבְרִים שָׁלוֹם לִי וּמְמַהֲרִים לָרוּץ לְדַרְכָּם מִן־הָרְחוֹב וָהָלְאָה. לִבִּי יַעֲלֹץ בָּם וְנִשְׁמַת הָרוּחַ הָעוֹבֶרֶת מְתוּקָה לִי. |
Messengers, with tidings from unknown skies, greet me and speed along the road. My heart is glad within, and the breath of the passing breeze is sweet. | |
מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר וְעַד־אֲפֵלַת הָעֶרֶב פֹּה אֵשֵׁב עַל־יַד שַׁעֲרִי וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי הָרֶגַע אֲשֶׁר לוֹ קִוִּיתִי בֹּא יָבֹא בְּפֶתַע פִּתְאֹם. אָז אֶרְאֶה אֶת־פָּנֶיךָ. |
From dawn till dusk I sit here before my door, and I know that of a sudden the happy moment will arrive when I shall see. | |
וְעַד־בֹּא הָעֵת הַהִיא אֵשֵׁב־לִי וַאֲשַׂחֵק וַאֲזַמֵּר לְבָדָד. וְעַד־בֹּא הָעֵת הַהִיא מָלֵא הָרוּחַ אֲשֶׁר מִסָּבִיב אֶת־הָרֵיחַ הַטּוֹב אֲשֶׁר לַתִּקְוֹת. |
In the meanwhile I smile and I sing all alone. In the meanwhile the air is filling with the perfume of promise. | |
৬২ তোরা শুনিস নি কি শুনিস নি তার পায়ের ধ্বনি, কত কালের ফাগুন-দিনে বনের পথে কলিকাতা, ৩ জ্যৈষ্ঠ ১৩১৭ |
מה. |
45 |
הַאִם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֶת־קוֹל מִצְעֲדָיו בַּלָּאט? הִנֵּה הוּא הוֹלֵךְ, הוֹלֵךְ, תָּמִיד הוּא הוֹלֵךְ. |
HAVE you not heard his silent steps? He comes, comes, ever comes. | |
בְּכָל־רֶגַע וּבְכָל־עֵת, בְּכָל־יוֹם וּבְכָל־לַיְלָה הוּא הוֹלֵךְ, הוֹלֵךְ, תָּמִיד הוּא הוֹלֵךְ. |
Every moment and every age, every day and every night he comes, comes, ever comes. | |
זְמִרוֹת רַבּוֹת זִמַּרְתִּי כְּנוֹחַ עָלַי הָרוּחַ אִם טוֹבָה וְאִם רָעָה, אַךְ קוֹלוֹתֵיהֶן קָרְאוּ תָּמִיד כֻּלָּם: “הוּא הוֹלֵךְ, הוֹלֵךְ, תָּמִיד הוּא הוֹלֵךְ”. |
Many a song have I sung in many a mood of mind, but all their notes have always proclaimed, “He comes, comes, ever comes.” | |
בִּימֵי הַשֶּׁמֶשׁ עִם־רֵיחַ בָּשְׁמֵי הַנִּיסָן בֵּינוֹת לִנְתִיבוֹת הַיַּעַר הוּא הוֹלֵךְ, הוֹלֵךְ, תָּמִיד הוּא הוֹלֵךְ. |
In the fragrant days of sunny April through the forest path he comes, comes, ever comes. | |
בְּלֵילוֹת הַגֶּשֶׁם עִם־אֲפֵלַת הַתַּמּוּז הַנִּדַּחַת בְּמִרְכֶּבֶת עָבִים רֹבֵי חֲזִיזֵי רַעַם הוּא הוֹלֵךְ, הוֹלֵךְ, תָּמִיד הוּא הוֹלֵךְ. |
In the rainy gloom of July nights on the thundering chariot of clouds he comes, comes, ever comes. | |
בְּיָגוֹן עַל־יָגוֹן לוֹחֵץ רַק קוֹל מִצְעָדָיו אֶת־לִבִּי – וְרַק מַגַּע הַזָּהָב אֲשֶׁר לְכַף רַגְלוֹ הוּא הַנּוֹתֵן זֹהַר לְשִׂמְחָתִי. |
In sorrow after sorrow it is his steps that press upon my heart, and it is the golden touch of his feet that makes my joy to shine. | |
৩৪ আমার মিলন লাগি তুমি ওগো পথিক, আজকে আমার ১৬ ভাদ্র ১৩১৬ |
מו. |
46 |
לֹא אֵדַע מִסְפָּר לָעִתִּים הָרְחוֹקוֹת אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ לִקְרָאתִי הָלֹךְ וְקָרֹב. שִׁמְשְׁךָ וְכוֹכָבֶיךָ לֹא יוּכְלוּ לְהַסְתִּיר אוֹתְךָ מִמֶּנִּי לָנֶצַח. |
I KNOW not from what distant time thou art ever coming nearer to meet me. Thy sun and stars can never keep thee hidden from me for aye. | |
בְּקָרִים וַעֲרָבִים רַבִּים נִשְׁמַע קוֹל צְעָדֶיךָ וּמַלְאַךְ הַבְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר לְךָ בָּא אֶל־תּוֹךְ לִבִּי וַיִּקְרָא לִי בַסָּתֶר. |
In many a morning and eve thy footsteps have been heard and thy messenger has come within my heart and called me in secret. | |
לֹא אֵדַע מַדּוּעַ כָּכָה נִבְהֲלוּ הַיּוֹם כָּל־חַיַּי וְלָמָּה־זֶה רִגְשַׁת חֶרְדַּת־גִּיל עָבְרָה אֶת־לִבִּי. |
I know not why to-day my life is all astir, and a feeling of tremulous joy is passing through my heart. | |
הָיִיתִי כְּמוֹ בָא לִי הַמּוֹעֵד לְכַלּוֹת אֶת־מִפְעָלִי וַאֲנִי בְתוֹךְ הָרוּחַ־אֲשֶׁר מִסָּבִיב אָרִיחַ אֶת־הָרֵיחַ הַדַּק אֲשֶׁר לְקִרְבָתְךָ הַמְּתוּקָה. |
It is as if the time were come to wind up my work, and I feel in the air a faint smell of thy sweet presence. | |
מז. |
47 | |
הַלַּיְלָה כִּמְעַט נָמַס וַאֲנִי מְחַכָּה לוֹ לַשָּׁוְא. יָרֵאתִי פֶּן יָבֹא פִּתְאֹם אֶל־דַּלְתִּי בַבֹּקֶר אַחֲרֵי־נִפְלִי מֵרֹב יְגִיעָה וַאֲנִי שׁוֹכֶבֶת וִישֵׁנָה. הוֹי רֵעַי, פִּתְחוּ־נָא לוֹ אֶת־הַדֶּלֶת וְאַל תַּעְצְרוּ אוֹתוֹ מִבֹּא. |
THE night is nearly spent waiting for him in vain. I fear lest in the morning he suddenly come to my door when I have fallen asleep wearied out. Oh friends, leave the way open to him—forbid him not. | |
אִם־לֹא יְעִירֵנִי קוֹל מִצְעָדָיו, אֶמְצַא־נָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וְאַל־תְּנַסּוּ לְעוֹרְרֵנִי גַם אַתֶּם. לֹא־חָפַצְתִּי כִּי יְעוֹרְרֵנִי קוֹל־מַקְהֲלוֹת הַצִּפֳּרִים הַמְצַפְצְפוֹת אוֹ קוֹל הָרוּחַ הַסּוֹעֵר לִקְרַאת חַג אוֹר הַבֹּקֶר. תְּנוּנִי וְאִישַׁן בְּלִי־מַעְצוֹר בָּרֶגַע אֲשֶׁר יִגַּשׁ אֶל־דַּלְתִּי פִּתְאֹם אֲדוֹנִי וּמוֹשְׁלִי. |
If the sound of his steps does not wake me, do not try to rouse me, I pray. I wish not to be called from my sleep by the clamorous choir of birds, by the riot of wind at the festival of morning light. Let me sleep undisturbed even if my lord comes of a sudden to my door. | |
הוֹי שְׁנָתִי, שְׁנָתִי הָעֲרֵבָה, הַמְּחַכָּה רַק לָרֶגַע אֲשֶׁר יִגַּע בִּי אֲדוֹנִי וּמוֹשְׁלִי לְמַעַן תַּחֲלֹף. הוֹי עֵינַי הַסְּגוּרוֹת, אֲשֶׁר תִּפְתַּחְנָה אֶת־עַפְעַפֵּיהֶן רַק לְאוֹר קוֹלוֹ בְּשַׂחֲקוֹ, כַּאֲשֶׁר יַעֲמֹד לְפָנַי כְּמוֹ חֲלוֹם הָעוֹלֶה פִּתְאֹם מִתְּהוֹם חֶשְכַת הַשֵּׁנָה. |
Ah, my sleep, precious sleep, which only waits for his touch to vanish. Ah, my closed eyes that would open their lids only to the light of his smile when he stands before me like a dream emerging from darkness of sleep. | |
תְּנוּ־נָא וְיִגָּלֶה אֲדוֹנִי וּמוֹשְׁלִי לְנֹכַח פָּנַי לִהְיוֹת לִי רִאשׁוֹן מִכָּל־אוֹר וּמִכָּל־דְּמוּת. תְּנוּ־נָא וִיהִי קוֹל תְּרוּעַת הַגִּיל הָרִאשׁוֹן הַנֵּעוֹר בְּנִשְמָתִי יְלִיד מַבַּט־עֵינוֹ. תְּנוּ־נָא וְשָׁבָה אֵלַי נַפְשִי רַק עִם־שׁוּבִי אֵלָיו! |
Let him appear before my sight as the first of all lights and all forms. The first thrill of joy to my awakened soul let it come from his glance. And let my return to myself be immediate return to him. | |
מח. |
48 | |
בָּקְעוּ גַלֵּי זִמְרַת הַצִּפֳרִים אֶת־יַם דִּמְמַת הַבֹּקֶר, הַפְּרָחִים אֲשֶׁר בְּפַאֲתֵי הַדְּרָכִים עָלְזוּ וַעֲתַר הַזָּהָב פָּרַץ מִבֵּין בְּקִיעֵי הֶעָבִים – וַאֲנַחְנוּ הָלַכְנוּ כֻּלָּנוּ וְעֵינֵינוּ לֹא נָתְנוּ מַס לָכל־מַרְאֶה בַדֶּרֶךְ. |
THE morning sea of silence broke into ripples of bird songs; and the flowers were all merry by the roadside; and the wealth of gold was scattered through the rift of the clouds while we busily went on our way and paid no heed. | |
לֹא שַׁרְנוּ בְשִׁירִים עֲלִיזִים וֹלא הִשְׁתַּעֲשָׁעְנוּ, לֹא יָרַדְנוּ אֶל־הַכְּפָרִים לַעֲשׂוֹת קִנְיָן וּתְמוּרָה, לֹא דִּבַּרְנוּ דָבָר וְלֹא שִׂחַקְנוּ וְלֹא פִגַּרְנוּ בְּלֶכְתֵּנוּ. הָלַכְנוּ הָלֹךְ וְהָחֵשׁ אֶת־צְעָדֵינוּ וְהָעֵת עָבָרָה. |
We sang no glad songs nor played; we went not to the village for barter; we spoke not a word nor smiled; we lingered not on the way. We quickened our pace more and more as the time sped by. | |
הַשֶּׁמֶשׁ עָלְתָה עַד־חֲצִי הָרָקִיעַ וְהַיּוֹנִים הָגוּ בְּתוֹךְ הַצֵּל. עָלִים יְבֵשִׁים רָקְדוּ וַיָּחוּלוּ לְחֹם הַצָּהֳרַיִם. הַנַּעַר הָרֹעֶה נָם וַיִּישַׁן בַּצֵּל תַּחַת הַתְּאֵנָה, וְגַם אֲנִי כָרַעְתִּי אַרְצָה עַל־שְׂפַת הַמַּיִם וָאַרְבִּיץ אֶת־יְצֻרַי הָעֲיֵפִים עַל־פְּנֵי יֶרֶק הַשָּׂדֶה. |
The sun rose to the mid sky and doves cooed in the shade. Withered leaves danced and whirled in the hot air of noon. The shepherd boy drowsed and dreamed in the shadow of the banyan tree, and I laid myself down by the water and stretched my tired limbs on the grass. | |
וְאֵלֶּה אֲשֶׁר אָרְחוּ לִי בַדֶּרֶךְ שַׂחֲקוּ וַיִּלְעֲגוּ לִי. אֶת־רֹאשָׁם נָשְׂאוּ לְמַעְלָה וְהֵם אָצִים לְדַרְכָּם. לֹא הִבִּיטוּ עַל־סְבִיבֵיהֶם רֶגַע וְלֹא יָשְׁבוּ לָנוּחַ, וַיֵּעָלְמוּ בִתְכֵלֶת הָעֲרָפֶל לְמֵרָחוֹק וַיָּשׁוּטוּ עַל־פְּנֵי כָרִים וּגְבָעוֹת וַיַּעֲבְרוּ מְחוֹזוֹת רְחוֹקִים וְנִדָּחִים. יְהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ, אֹרְחַת גִּבּוֹרִים, עַל־דַּרְכֵּךְ אֲשֶׁר קֵץ אֵין לָהּ! בְּלַעַג וּבְתוֹכָחָה הֵאִיצוּ בִי לָקוּם, וְלִבִּי לֹא הָיָה עִמִּי. אֹבֶדֶת הָיְתָה נַפְשִׁי בִּתְהוֹם מִשְׁמַעַת עֲלִיזָה – בְּתוֹךְ הַצֵל אֲשֶׁר לְחֶדְוָה קֹדָרֶת. |
My companions laughed at me in scorn; they held their heads high and hurried on; they never looked back nor rested; they vanished in the distant blue haze. They crossed many meadows and hills, and passed through strange, far-away countries. All honour to you, heroic host of the interminable path! Mockery and reproach pricked me to rise, but found no response in me. I gave myself up for lost in the depth of a glad humiliation—in the shadow of a dim delight. | |
וְהַמְּנוּחָה הָעֲמֻקָּה אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יֶרֶק הַשָׂדֶה מַעֲשֵׂה יְדֵי רִקְמַת הַשֶּׁמֶשׁ רָחֲבָה וְנָסְבָה בַעֲצַלְתַּיִם עַל־לִבִּי. שָׁכַחְתִּי אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר עַל־אֹדוֹתָיו אֲנִי הוֹלֶכֶת וְהִסְגַּרְתִּי נַפְשִׁי בְּלִי דַעַת אֶל־נְתִיבוֹת תַּעְתֻּעֵי הַצְּלָלִים וְהַזְּמִירוֹת. |
The repose of the sun-embroidered green gloom slowly spread over my heart. I forgot for what I had travelled, and I surrendered my mind without struggle to the maze of shadows and songs. | |
וְאַחַר־כֵּן בַּהֲקִיצִי מִתְּנוּמָתִי וּבְפָתְחִי אֶת־עֵינַי וָאֵרֶא וִהֵּנה אַתָּה עוֹמֵד עָלַי וְאֶת־שְׁנָתִי תִּשְׁטֹף מֵעָלַי בְּשַׂחֲקֶךָ. מַה־יָּרֵאתִי כִּי אֲרֻכָּה תִּהְיֶה דַרְכִּי וְכִי יִרְבֶּה כָּכָה הֶעָמָל לָבֹא אֵלֶיךָ! |
At last, when I woke from my slumber and opened my eyes, I saw thee standing by me, flooding my sleep with thy smile. How I had feared that the path was long and wearisome, and the struggle to reach thee was hard! | |
৫৬ তব সিংহাসনের আসন হতে তোমার সভায় কত-না গান ২৭ চৈত্র ১৩১৬ |
מט. |
49 |
יָרַדְתָּ מֵעַל כִּסֵּא מַלְכוּתְךָ וְעָמַדְתָּ בְּפֶתַח סֻכָּתִי. |
YOU came down from your throne and stood at my cottage door. | |
לְבַדִּי זִמַּרְתִּי בְּסֵתֶר פִּנָּה וּנְגִינָתִי בָאָה עַד אָזְנֶיךָ. יָרַדְתָּ וְעָמַדְתָּ בְּפֶתַח סֻכָּתִי. |
I was singing all alone in a corner, and the melody caught your ear. You came down and stood at my cottage door. | |
חָרָשֵׁי זִמְרָה רַבִּים לְךָ בְּהֵיכָלְךָ וּזְמִירוֹת יְזַמְּרוּ לְךָ בְּכָל־עֵת. אַךְ זִמְרַת הַתּוֹדָה הַדַּלָּה אֲשֶׁר לִצְעִירַת הַנְּעָרוֹת הַזֹּאת עוֹרְרָה אֶת־אַהֲבָתֶךָ. בְּרָב־עָנְיָהּ עָרַב לִבָּהּ לְהִתְעָרֵב בַּזִּמְרָה הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ, וְאַתָּה בָאתָ וּפֶרַח הֵבֵאתָ לִי לַשָּׂכָר וְהִתְיַצַּבְתָּ בְּפֶתַח סֻכָּתִי. |
Masters are many in your hall, and songs are sung there at all hours. But the simple carol of this novice struck at your love. One plaintive little strain mingled with the great music of the world, and with a flower for a prize you came down and stopped at my cottage door. | |
נ. |
50 | |
הָלַכְתִּי מִבַּיִת אֶל־בַּיִת בַּדֶּרֶךְ הָעוֹלֶה הַכְּפָרָה לִקְבֹּץ עַל־יָד – וּמֶרְכֶּבֶת הַזָּהָב אֲשֶׁר לְךָ נִרְאֲתָה פִתְאֹם מֵרָחוֹק וְהִיא דוֹמָה לַחֲלוֹם חֶזְיוֹן נֹגַהּ. אָז נִפְלֵאתִי מֹאד לְמַרְאֵה מֶלֶךְ הַמְּלָכִים! |
I HAD gone a-begging from door to door in the village path, when thy golden chariot appeared in the distance like a gorgeous dream and I wondered who was this King of all kings! | |
תִּקְוֹתַי נָשְׂאוּ רֹאשׁ וַאֲנִי דִמִּיתִי כִּי יָמַי הָרָעִים תָמּוּ. אָז עָמַדְתִּי וְחִכִּיתִי לִנְדָבוֹת אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתִּי וּלְמַטְמוֹנִים אֲשֶׁר יִזָּרוּ לֶעָפָר מִסָּבִיב. |
My hopes rose high and methought my evil days were at an end, and I stood waiting for alms to be given unasked and for wealth scattered on all sides in the dust. | |
בִּמְקוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתִּי, שָׁם הִתְיַצְּבָה הַמֶּרְכָּבָה. מַבַּט עֵינְךָ דָּבַק אֵלַי וְאַתָּה יָרַדְתָּ אֵלַי וּשְׂחוֹק עַל־פִּיךָ: אָז יָדַעְתִּי כִּי גְאֻלַּת חַיַּי בָּאָה לִי הַפָעַם. אַךְ פִּתְאֹם שָׁלַחְתָּ אֵלַי אֶת־יְמִינְךָ וְאָמַרְתָּ: “מַה־לָּךְ אַתְּ לָתֵת לִי?” |
The chariot stopped where I stood. Thy glance fell on me and thou earnest down with a smile. I felt that the luck of my life had come at last. Then of a sudden thou didst hold out thy right hand and say “What hast thou to give to me?” | |
מֶה־עָצוּם הוֹד הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר הֶרְאֵיתָ בְּנִיד יָדְךָ זֶה בְּשַׁלְּחֲךָ אֶת־כַּפְּךָ לִשְׁאֹל נְדָבָה מֵאֵת שׁוֹאֶלֶת נְדָבוֹת! נִבְהָלָה הָיִיתִי וְעָמַדְתִּי וְלֹא יָדַעְתִּי מַה־לַּעֲשׂוֹת, וְאַחַר־כֵּן הוֹצֵאתִי מִתּוֹךְ יַלְקוּטִי בַלָאט גַּרְגֵּר דָּגָן מְעַט וְדַל וּנְתַתִּיו לָךְ. |
Ah, what a kingly jest was it to open thy palm to a beggar to beg! I was confused and stood undecided, and then from my wallet I slowly took out the least little grain of corn and gave it to thee. | |
אַךְ מַה־נִּפְלֵאתִי בָעֶרֶב בַּהֲרִיקִי אֶת־שַׂקִּי אַרְצָה וְהִנִּה גַּרְגַּר זָהָב מְעַט וְדַל בֵּין צְרוֹרוֹת עָנְיִי. אָז בָכִיתִי מָרָה וָאֶשְׁאַל בְּלִבִּי לֵאמֹר: מִי־יִתֵּן וְהָיָה עִם־נַפְשִׁי לָתֵת לְךָ אֶת־כָּל אֲשֶׁר לִי בְּאֵין מַעְצוֹר! |
But how great my surprise when at the day’s end I emptied my bag on the floor to find a least little grain of gold among the poor heap. I bitterly wept and wished that I had had the heart to give thee my all. | |
נא. |
51 | |
הַלַּיְלָה קָדַר וּפֹעַל יוֹמֵנוּ שָׁלֵם. חָשַׁבְנוּ כִּי הָאֹרֵחַ הָאַחֲרוֹן הִנֵּה זֶה בָא בְּטֶרֶם יָבֹא הַלַּיְלָה וְדַלְתוֹת כָּל־הַבָּתִים אֲשֶׁר בַּכְּפָר נִסְגְּרוּ כֻלָּן. אָז יֹאמַר הָאֶחָד: “עוֹד הַמֶּלֶךְ יָבֹא”. וַאֲנַחְנוּ שִׂחַקְנוּ וְאָמַרְנוּ: “הָיֹה לֹא יִהְיֶה!” |
THE night darkened. Our day’s works had been done. We thought that the last guest had arrived for the night and the doors in the village were all shut. Only some said, The king was to come. We laughed and said “No, it cannot be!” | |
חָשַׁבְנוּ כִּי אִישׁ דָּפַק עַל־הַדֶּלֶת וְאָמַרְנוּ: אֵין־זֶה כִּי־אִם הָרוּחַ. כִּבִּינוּ אֶת־הַמְּנוֹרוֹת וְשָׁכַבְנוּ לִישׁוֹן. אָז יֹאמַר הָאֶחָד: “הִנֵה הַמְּבַשֵּׂר!” וַאֲנַחְנוּ שִׂחַקְנוּ וְאָמַרְנוּ: “אֵין־זֶה כִּי־אִם הָרוּחַ!” |
It seemed there were knocks at the door and we said it was nothing but the wind. We put out the lamps and lay down to sleep. Only some said, “It is the messenger!” We laughed and said “No, it must be the wind!” | |
וּבְדִמְמַת הַלַּיְלָה נִשְׁמַע קוֹל רַעַשׁ. חָשַׁבְנוּ בִּשְנָתֵנוּ כִּי הוּא הָרַעַם מֵרָחוֹק. הִתְרוֹעֲעָה הָאָרֶץ, הִתְמוֹטְטוּ הַחוֹמוֹת וַיַּבְהִילוּנוּ מִשְּׁנָתֵנוּ. אָז יֹאמַר הָאֶחָד: הִנֵּה זֶה קוֹל רַעַשׁ אוֹפָן!” וַאֲנַחְנוּ אֲחוּזֵי שֵׁנָה וְדִבַּרְנוּ וְלֹא יָדַעְנוּ: “רַק אֵין־זֶה כִּי־אִם שְׁאוֹן הֶעָבִים בַּגַּלְגָּל!” |
There came a sound in the dead of the night. We sleepily thought it was the distant thunder. The earth shook, the walls rocked, and it troubled us in our sleep. Only some said, it was the sound of wheels. We said in a drowsy murmur, “No, it must be the rumbling of clouds!” | |
עוֹד חֶשְׁכַת הַלַּיְלָה רָבְצָה עַל־הָאָרֶץ בְּהִשָּׁמַע קוֹל הַתֹּף. וַיְהִי קוֹל קֹרֵא: “הִתְעוֹרְרוּ, אַל תִתְמַהְמָהוּ!” אָז לָחַצְנוּ אֶת־כַּפֵּינוּ אֶל־לִבְבוֹתֵינוּ וְחָרַדְנוּ מִיִּרְאָה. וְהָאֶחָד אָמַר: “רְאוּ הִנֵּה דֶּגֶל הַמֶּלֶךְ!” וַאֲנַחְנוּ עָמַדְנוּ עַל־רַגְלֵינוּ וְקָרָאנוּ: “אֵין לָנוּ מוֹעֵד לְהִתְמַהְמֵהַּ עוֹד!” |
The night was still dark when the drum sounded. The voice came “Wake up! delay not!” We pressed our hands on our hearts and shuddered with fear. Some said, “Lo, there is the king’s flag!” We stood up on our feet and cried “There is no time for delay!” | |
הַמֶּלֶךְ בָּא – אַךְ אֵי נֵרוֹת, אֵי עַטְרוֹת פְּרָחִים? אֵי הַכִּסֵּא לְהוֹשִׁיבוֹ עָלָיו? הוֹי כְּלִמָּה, הוֹי כְּלִמַּת עוֹלָם! אַיֵּה הַהֵיכָל וְאַיֵה מִכְלוֹלֵי הַפְּאֵר? – אַךְ הָאֶחָד אָמַר: “מַה־לָּכֶם תִּצְעֲקוּ וְהִיא לֹא תוֹעִיל? בַּרְכוּהוּ לְשָׁלוֹם בְּיָדַיִם רֵיקוֹת, הֲבִיאוּהוּ אֶל הַחֲדָרִים הַצָּרִים!” |
The king has come—but where are lights, where are wreaths? Where is the throne to seat him? Oh, shame, Oh utter shame! Where is the hall, the decorations? Someone has said, “Vain is this cry! Greet him with empty hands, lead him into thy rooms all bare!” | |
פִּתְחוּ אֶת הַדְּלָתוֹת, הָרִיעוּ בְצִלְצְלֵי קוֹנְכוֹת! בְּחֶשְכַת הַלַּיְלָה בָּא הַמֶּלֶךְ אֶל־בֵּיתֵנוּ הַקֹּדֵר וְהַדָּל. הָרַעַם שֹׁאֵג בַּשָׁמַיִם. מִפְּנֵי הַבָּרָק יִסּוֹב הַחֹשֶׁךְ לְאָחוֹר. הוֹצֵא אֶת־בְּלוֹיֵי הַסְּחָבוֹת אֲשֶׁר לְמַחְצַלְתְּךָ הַקְּרוּעָה וְהַצַּע אוֹתָם בֶּחָצֵר. עִם־הַסְּעָרָה בָּא פִּתְאֹם מַלְכֵּנוּ מֶלֶךְ הַלַּיְלָה הַנּוֹרָא. |
Open the doors, let the conch-shells be sounded! In the depth of the night has come the king of our dark, dreary house. The thunder roars in the sky. The darkness shudders with lightning. Bring out thy tattered piece of mat and spread it in the courtyard. With the storm has come of a sudden our king of the fearful night. | |
נב. |
52 | |
חֲשַׁבְתִּי וְלֹא עָרַבְתִּי לִבִּי לִשְׁאֹל מֵעִמְּךָ אֶת-מִקְלַעַת הַשּׁוֹשַׁנִּים אֲשֶׁר עַל־גַּרְגְּרוֹתֶיךָ. אָז חִכִּיתִי עַד־הַבֹּקֶר עַד־צֵאתְךָ לַדֶּרֶךְ, לְמַעַן אֶמְצָא שְׁאֵרִית מְעַט מִמֶּנָּה עַל־הַמִּטָּה. כְּמוֹ עָנִי הַקֹּבֵץ עַל־יָד בִּקַּשְתִּי לִפְנוֹת־שַׁחַר מַפַּל עָלֶה אֶחָד אוֹ שְׁנָיִם. |
I THOUGHT I should ask of thee—but I dared not—the rose wreath thou hadst on thy neck. Thus I waited for the morning, when thou didst depart, to find a few fragments on the bed. And like a beggar I searched in the dawn only for a stray petal or two. | |
רָזִי לִי! מַה־מָּצָאתִי וּמַה־נִּשְׁאַר לִי מֵאַהֲבָתֶךָ? לֹא פֶרַח וְלא רֵיח נִיחוֹחַ וְלֹא כְלִי עִם־מֵי בֹשֶׂם, כִּי־אִם חַרְבְּךָ הָעֲצוּמָה הַנּוֹצֶצֶת כְּלַבַּת אֵשׁ וּכְבֵדָה כִּמְטִיל רָעַם. אוֹר הַבֹּקֶר הָרַךְ בָּא בְּעַד הָאֶשְׁנָב וַיִּתְמוֹדֵד עַל־מִטָּתֶךָ. צִפּוֹר הַבֹּקֶר צִפְצְפָה וַתִּשְׁאַל: “הוֹי אִשָּׁה, מַה־זֶּה נִתַּן לָךְ?” – לֹא פֶרַח וְלא רֵיח נִיחוֹחַ וְלֹא כְלִי עִם־מֵי בֹשֶׂם, כִּי־אִם חַרְבְּךָ הַנּוֹרָאָה. |
Ah me, what is it I find? What token left of thy love? It is no flower, no spices, no vase of perfumed water. It is thy mighty sword, flashing as a flame, heavy as a bolt of thunder. The young light of morning comes through the window and spreads itself upon thy bed. The morning bird twitters and asks, “Woman, what hast thou got?” No, it is no flower, nor spices, nor vase of perfumed water—it is thy dreadful sword. | |
יוֹשֶׁבֶת אֲנִי וְחוֹשֶׁבֶת לָדַעַת מַה־זֹּאת לִי מַתְּנָתֶךָ. אֵין לִי מָקוֹם לְהַצְפִּינָהּ. בֹּשְתִּי לַחֲגוֹר אוֹתָהּ וַאֲנִי אִשָּׁה חַלָּשָׁה, וְאִם אֶלְחָצֶנָּה אֶל־שָׁדַי וְהִכְאִיבָה לִי. וּבְכָל־זֹאת אֶשָּׂא בְלִבִּי אֶת־כְּבוֹד נֵטֶל יְגִיעִי: אֶת־הַמַּתָּנָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לִי. |
I sit and muse in wonder, what gift is this of thine. I can find no place where to hide it. I am ashamed to wear it, frail as I am, and it hurts me when I press it to my bosom. Yet shall I bear in my heart this honour of the burden of pain, this gift of thine. | |
מִן־הַיּוֹם הַזֶּה וָמַעְלָה לֹא יִהְיֶה עוֹד פַּחַד לְנֶגֶד עֵינַי עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה, כִּי יָדְךָ תָּעֹז לִי בְּכָל־מִלְחֲמוֹתָי. אַתָּה נָתַתָּ אֶת־הַמָּוֶת לְחָבֵר לִי וַאֲנִי אֶעְטְרֶנּוּ חַיָּי. חַרְבְּךָ עִמִּי לְמַעַן אֲגַדַּע אֶת־כְּבָלַי וְלֹא יִהְיֶה עוֹד פַּחַד לְנֶגֶד עֵינַי עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה. |
From now there shall be no fear left for me in this world, and thou shalt be victorious in all my strife. Thou hast left death for my companion and I shall crown him with my life. Thy sword is with me to cut asunder my bonds, and there shall be no fear left for me in the world. | |
מִן־הַיּוֹם הַזֶּה וָמַעְלָה אַשְׁלִיךְ מֵעָלַי אֶת־כָּל־צַעֲצֻעֵי תִפְאַרְתִּי הָרֵיקִים. וְעַתָּה, אֲדוֹנִי, אֲדוֹן לִבִּי! לֹא אוֹסִיף עוֹד לְחַכּוֹת וּלְבַכּוֹת בְּסֵתֶר פִּנָּה וְלֹא אוֹסִיף עוֹד לְהִתְהַלֵּךְ בַּעֲנָוָה וּבִנְעִימוֹת. אֶת־חַרְבְּךָ נָתַתָּ לִי לִהְיוֹת לִי לִפְאֵר וְלֹא יִהְיוּ לִי צַעֲצֻעֵי־תִּפְאֶרֶת אֲחֵרִים. |
From now I leave off all petty decorations. Lord of my heart, no more shall there be for me waiting and weeping in corners, no more shy and soft demeanour. Thou hast given me thy sword for adornment. No more doll’s decorations for me! | |
נג. |
53 | |
יָפֶה הַצָּמִיד עַל־יָדְךָ הַמְּשֻׁבָּץ כּוֹכָבִים וּמְמֻלָּא אַבְנֵי חֵפֶץ מַעֲשֵׂה חשֵׁב עִם־רִבֹּא רִבֲבוֹת הַצְּבָעִים. אַךְ יָפָה מִמֶּנּוּ שִׁבְעָתַיִם חַרְבְּךָ הָעֲקֻבָּה עִם־לַהַט בְּרָקָהּ, אֲשֶׁר דִּמְיוֹנָהּ כִּכְנַף אֱלֹהֵי וִישְׁנוּ הַפְּרוּשָׂה בְּעֵת תִּקֹּב אֶת־הָאַרְגָּמָן הַבֹּעֵר לְמוֹעֵד מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ. |
BEAUTIFUL is thy wristlet, decked with stars and cunningly wrought in myriad coloured jewels. But more beautiful to me thy sword with its curve of lightning like the outspread wings of the divine bird of Vishnu, perfectly poised in the angry red light of the sunset. | |
רֹעֶדֶת הִיא כִּצְלִיל קוֹל הַחַיִּים הָאַחֲרוֹן תַּחַת עָצְמַת הַמַּכְאוֹבִים בְּתֵת הַמָּוֶת אֶת־מַכָּתוֹ הָאַחֲרוֹנָה: נוֹצֶצֶת הִיא כְּשַׁלְהֶבֶת הַחַיִּים הַטְּהוֹרָה הָאוֹכֶלֶת בְּזַעַם לַבָּתָהּ אֶת־כָּל־הַבָּא מִן־הֶעָפָר. |
It quivers like the one last response of life in ecstasy of pain at the final stroke of death; it shines like the pure flame of being burning up earthly sense with one fierce flash. | |
יָפֶה הַצָּמִיד עַל־יָדְךָ הַמְּשֻׁבָּץ כָּל־כּוֹכְבֵי סְגֻלָּה; אַךְ חַרְבְּךָ, אֲדוֹנִי, אֲדוֹן הָרַעַם, מְמֻלָּאָה יִפְעַת כָּל־יִפְעָה אֲשֶׁר תֶּחֱרַד כָּל־נֶפֶש מֵהַבִּיט עָלֶיהָ וַאֲשֶׁר יִבָּצֵר מֵאָדָם לַהֲגוֹת בָּהּ. |
Beautiful is thy wristlet, decked with starry gems; but thy sword, O lord of thunder, is wrought with uttermost beauty, terrible to behold or to think of. | |
נד. |
54 | |
דָּבָר לֹא שָׁאַלְתִּי מֵעִמְּךָ וּשְׁמִי לֹא קָרָאתִי בְאָזְנֶיךָ. דּוּמָם הָיִיתִי בְּהִפָּרֶדְךָ מֵעָלָי. נִצַּבְתִּי עַל־שְׂפַת הַבְּאֵר עֲזוּבָה, וְצִלְלֵי הָעֵץ יָרְדוּ עָלֶיהָ עֲקַלְקַלּוֹת, וְהַנְּעָרוֹת שָׁבוּ הַבַּיְתָה עִם־כַּדֵּי הַחֶרֶשׂ הָאֲדַמְדַּמּוֹת הַמְּלֵאוֹת עַד לִשְׂפָתָן. אָז קָרְאוּ לִי, צָעֲקוּ לִי וַתֹּאמַרְנָה: “לְכִי עִמָּנוּ, הִנֵּה חָלַף הַבֹּקֶר וַיְהִי צָהֳרָיִם”. אַךְ לִבִּי נָמוֹג בִּי וָאֶעֱמוֹד תַּחְתַּי וָאֶצְלוֹל בִּתְהוֹם מַחֲשָׁבוֹת וּמָה לֹא יָדָעְתִּי. |
I ASKED nothing from thee; I uttered not my name to thine ear. When thou took’st thy leave I stood silent. I was alone by the well where the shadow of the tree fell aslant, and the women had gone home with their brown earthen pitchers full to the brim. They called me and shouted, “Come with us, the morning is wearing on to noon.” But I languidly lingered awhile lost in the midst of vague musings. | |
לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל צְעָדֶיךָ בְּבֹאֶךָ. עֵינֶיךָ מָלְאוּ יָגוֹן בְּדָבְקָן בִּי וְקוֹלְךָ הָיָה יָגֵעַ בְּדַבְּרֶךָ. אָז דִּבַּרְתָּ אֵלַי בִּדְמָמָה: “אִישׁ הֵלֶךְ אָנֹכִי וְצָמֵא” – וַאֲנִי הִתְעוֹרַרְתִּי מֵחֲלוֹמִי בְהָקִיץ וָאֶסּוֹךְ מִצַּפַּחְתִּי מַיִם אֶל־כַּפּוֹת יָדֶיךָ הַמְּצֻמָּדוֹת. הֶעָלִים רָעֲשׁוּ מִמַּעַל לָנוּ, הַקּוּק זִמֵּר מִמַּחֲבֹאִים אֲשֶׁר לֹא נִרְאוּ וְרֵיח פִּרְחֵי הַבַּבְּלָה נָזַל מִמּוֹרְדוֹת הַדֶּרֶךְ. |
I heard not thy steps as thou earnest. Thine eyes were sad when they fell on me; thy voice was tired as thou spokest low— “Ah, I am a thirsty traveller.” I started up from my daydreams and poured water from my jar on thy joined palms. The leaves rustled overhead; the cuckoo sang from the unseen dark, and perfume of babla flowers came from the bend of the road. | |
כִּבְדַת לָשׁוֹן וּכְסוּיַת כְּלִמָּה עָמַדְתִּי בִשְׁאָלְךָ לִי לִשְׁמִי. כִּי מֶה עָשִׂיתִי לְמַעֲנְךָ אֲשֶׁר זָכֹר תִּזְכְּרֵנִי? וְרַק אֲשֶׁר לֹא נִבְצְרָה מִמֶּנִּי לָתֵת לְךָ מַיִם לִצְמָאֲךָ הִנֵּה זֶה לֹא יִמַּח עוֹד מִלִּבִּי לָנֶצַח וְזֶה יְמַלֵּא אֶת־חַיַּי בִּנְעִימוֹת תָּמִיד. הִנֵּה עֵת הַבֹּקֶר חָלְפָה, רִנַּת הַצִּפּוֹרִים רָפְתָה, עֲלֵי הַנִּים רֹעֲשִׁים מִמַּעַל לִי וַאֲנִי יוֹשֶׁבֶת וְחוֹלֶמֶת בְּהָקִיץ. |
I stood speechless with shame when my name thou didst ask. Indeed, what had I done for thee to keep me in remembrance? But the memory that I could give water to thee to allay thy thirst will cling to my heart and enfold it in sweetness. The morning hour is late, the bird sings in weary notes, neem leaves rustle overhead and I sit and think and think. | |
נה. |
55 | |
עַצְלוּת רֹבֶצֶת עַל־לִבֵּךְ וּבְעֵינַיךְ עוֹד תְּלוּיָה הַתְּנוּמָה. |
LANGUOR is upon your heart and the slumber is still on your eyes. | |
הַאִם לֹא בָאָה הַשְּׁמֻעָה אֵלַיִךְ כִּי־הִנֵּה זֶה מָלַךְ הַפֶּרַח בְּתִפְאַרְתּוֹ בֵּין־הַחוֹחִים? הִתְעוֹרְרִי נָא, קוּמִי נָא! אַל־נָא תִתְּנִי לָעֵת לַעֲבוֹר חִנָּם! |
Has not the word come to you that the flower is reigning in splendour among thorns? Wake, oh awaken! Let not the time pass in vain! | |
בִּקְצֵה מִשְׁעוֹל הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ שִׁמְמוֹת־עוֹלָמִים יוֹשֵׁב רֵעִי גַלְמוּד וְנֶעֱזָב. אַל־נָא תַשְׁלִי אוֹתוֹ. הִתְעוֹרְרִי נָא, קוּמִי נָא! |
At the end of the stony path, in the country of virgin solitude my friend is sitting all alone. Deceive him not. Wake, oh awaken! | |
מַה־לָּךְ כִּי הַחוֹל הַלֹּהֵט יִשְׁטַח לוֹ אֶת אַדֶּרֶת הַצִּמָּאוֹן – |
What if the sky pants and trembles with the heat of the midday sun—what if the burning sand spreads its mantle of thirst— | |
הַאֵין אֵפוֹא גִיל בְּמַעֲמַקֵּי לִבֵּךְ? הַאִם עַל־כָּל מִדְרַךְ כַּף־רַגְלֵךְ לֹא יָרִיעַ נֶבֶל־דַּרְכֵּךְ בִּנְעִימוֹת זִמְרַת מַכְאוֹבָיִךְ? |
Is there no joy in the deep of your heart? At every footfall of yours, will not the harp of the road break out in sweet music of pain? | |
১২১ তাই তোমার আনন্দ আমার ‘পর, তাই তো তুমি রাজার রাজা হয়ে জানিপুর, গোরাই, ২৮ আষাঢ় ১৩১৭ |
נו. |
56 |
הִנֵּה כָכָה גָדְלָה שִׂמְחָתְךָ בִי. הִנֵה יָרֹד יָרַדְתָּ אֵלָי. הוֹי אֱלֹהֵי כָּל־שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם! מֶה הָיְתָה כָּל־אַהֲבָתְךָ אֲשֶׁר לְךָ לוּלֵא הָיִיתִי אָנֹכִי פֹה? |
THUS it is that thy joy in me is so full. Thus it is that thou hast come down to me. O thou lord of all heavens, where would be thy love if I were not? | |
עֲשִׂיתַנִי לְחָבֵר לְךָ לְחַלֵּק עִמִּי אֶת־כָּל־אוֹצְרוֹתֶיךָ. בְּלִבִּי הֲקִימוֹתָ לְךָ לְשַׁעֲשֻׁעֶיךָ מִשְׁכָּן אֲשֶׁר־לֹא־יִמָּד. בְּתוֹךְ חַיַּי יָצַר לוֹ רְצוֹנְךָ אֶת־צַלְמוֹ. |
Thou hast taken me as thy partner of all this wealth. In my heart is the endless play of thy delight. In my life thy will is ever taking shape. | |
וְעַל זֹאת עָטִיתָ תִּפְאֶרֶת כָּל־הוֹד, אַתָּה מֶלֶךְ הַמְּלָכִים, לְבַעֲבוּר לָכֹד אֶת־לִבִּי בְּיָפְיֶךָ. וְעַל־זֹאת תִּמַּס אַהֲבַתְךָ בְּתוֹךְ אַהֲבַת אֹהַבְךָ לְמַעַן יִרְאוּ אוֹתְךָ בְּהִתְחַבֶּרְךָ עִמּוֹ הִתְחַבְּרוּת שְׁלֵמָה וְכָפַלְתָּ אוֹתְךָ לִשְׁנָיִם. |
And for this, thou who art the King of kings hast decked thyself in beauty to captivate my heart. And for this thy love loses itself in the love of thy lover, and there art thou seen in the perfect union of two. | |
נז. |
57 | |
הויֹ אוֹרִי, אוֹרִי! הָאוֹר אֲשֶׁר מָלְאָה מִמֶּנּוּ כָל־הָאָרֶץ, הָאוֹר הַנּוֹשֵׁק לָעֵינַיִם, הָאוֹר הַמָּתוֹק לַלֵּב! |
LIGHT, my light, the world-filling light, the eye-kissing light, heart-sweetening light! | |
הִנֵּה מְרַקֵּד הָאוֹר בְּלֵב־חַיַּי, חֲמוּדִי; הִנֵּה רֹעֵד הָאוֹר עַל־מֵיתְרֵי אַהֲבָתִי, חֲמוּדִי. הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחִים, הָרוּחַ סֹעֵר בְּחָזְקָה וְהַשְּׂחוֹק עוֹבֵר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה. |
Ah, the light dances, my darling, at the centre of my life; the light strikes, my darling, the chords of my love; the sky opens, the wind runs wild, laughter passes over the earth. | |
צִפֳּרֵי הַקַּיִץ פֹּרְשׂוֹת אֶת־מִפְרְשֵׂיהֶן בְּיַם־אוֹר. חֲבַצָּלוֹת וְיַסְמִינִים יִגְאוּ בִנְשׂוֹא הָאוֹר אֶת־גַּלָּיו. |
The butterflies spread their sails on the sea of light. Lilies and jasmines surge up on the crest of the waves of light. | |
הָאוֹר יֵחָלֵק וְהָיָה לְזָהָב עַל־פְּנֵי כָל־עָב, חֲמוּדִי, וְיִזְרַע אַבְנֵי חֵפֶץ לָרֹב. |
The light is shattered into gold on every cloud, my darling, and it scatters gems in profusion. | |
הַשִּׂמְחָה תִפְרוֹץ מֵעָלֶה לְעָלֶה, חֲמוּדִי, וְהָיָה גִיל אֲשֶׁר לֹא יִמָד. נַחֲלֵי הַשָּׁמַיִם עָבְרוּ אֶת־גְּדוֹתֵיהֶם וְשֶׁטֶף הַחֶדְוָה פָרַץ הַחוּצָה. |
Mirth spreads from leaf to leaf, my darling, and gladness without measure. The heaven’s river has drowned its banks and the flood of joy is abroad. | |
১৩৪ যেন শেষ গানে মোর সব রাগিণী পূরে, যে আনন্দ আসে ঝড়ের বেশে, ১১ শ্রাবণ ১৩১৭ |
נח. |
58 |
תְּנוּ וְהִתְעַרְבוּ צְלִילֵי הַשִּׂמְחָה כֻלָּם בְּשִׁירִי הָאַחֲרוֹן – הִיא הַשִּׂמְחָה הָאוֹמֶרֶת לָאֲדָמָה וְנָתְנָה אֶת־כֹּחָהּ בְּסַעֲרוֹת עֹז בְּקֶרֶב צֶמַח כָּל־יֶרֶק, הִיא הַשִּׂמְחָה הַפּוֹקֶדֶת עַל־תְּאוֹמֵי הָאַחִים, עַל־הַחַיִּים וְהַמָּוֶת, וְחוֹלְלוּ בְאֵין מַעְצוֹר לְרֹחַב כָּל־הָאָרֶץ, הִיא הַשִּׂמְחָה הַפֹּרֶצֶת עִם־רוּחוֹת הַסְּעָרוֹת וְסֹעֶרֶת וּמְעוֹרֶרֶת אֶת־כָּל־חַי בִּשְׂחוֹק קוֹלָהּ, הִיא הַשִּׂמְחָה הָעֹלָה דוּמָם בְּשֶׁטֶף דִּמְעוֹתֶיהָ עַל־הַלּוֹט הַדַּל הָאָדֹם וְהַפָּתוּחַ וְהִיא הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר תַּשְׁכִּין לֶעָפָר אֶת־כָּל אֲשֶׁר לָהּ וְדָבָר לֹא תֵדָע. |
LET all the strains of joy mingle in my last song—the joy that makes the earth flow over in the riotous excess of the grass, the joy that sets the twin brothers, life and death, dancing over the wide world, the joy that sweeps in with the tempest, shaking and waking all life with laughter, the joy that sits still with its tears on the open red lotus of pain, and the joy that throws everything it has upon the dust, and knows not a word. | |
৩০ এই তো তোমার প্রেম, ওগো প্রভাত আলোর ধারায় আমার ১৬ ভাদ্র ১৩১৬ |
נט. |
59 |
אָמְנָם יָדַעְתִּי, אֲהוּב לִבִּי, כִּי רַק אַהֲבָתְךָ הִיא הַנְּשָׁמָה בָּאוֹר הַמָּזְהָב הַמְּרַקֵּד עַל־פְּנֵי הֶעָלִים וְהִיא הַנְּשָׁמָה בֶּעָבִים הָעֲצֵלִים הַשָּׁטִים בַּשָּׁמַיִם וְהִיא הַנְּשָׁמָה גַם בָּרוּחַ הַצַּחָה אֲשֶׁר תָּפוּחַ בְּקָרָתָהּ עַל־פְּנֵי מִצְחִי. |
A beloved of my heart—this golden light that dances upon the leaves, these idle clouds sailing across the sky, this passing breeze leaving its coolness upon my forehead. | |
אוֹר הַבֹּקֶר שָׁטַף אֶת־עֵינַי – בְּשׂרָתְךָ הִיא אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֶל־לִבִּי. אֶת־פָּנֶיךָ הִטֵּיתָ מִמָּרוֹם, עֵינֶיךָ הִבִּיטוּ לְתוֹךְ עֵינַי, אָז נָגַע לִבִּי עַד־כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ. |
The morning light has flooded my eyes—this is thy message to my heart. Thy face is bent from above, thy eyes look down on my eyes, and my heart has touched thy feet. | |
ס. |
60 | |
עַל־שְׂפַת הַיָּם אֲשֶׁר לְעוֹלָמוֹת אֵין־קֵץ מִתְקַבְּצִים יְלָדִים. הַשָּׁמַיִם מִמַּעַל אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֵקֶר לֹא יָנוּעוּ וְהַמַּיִם מִתַּחַת אֲשֶׁר אֵין לָהֶם מְנוּחָה יִסְעָרוּ. עַל־שְׂפַת הַיָּם אֲשֶׁר לְעוֹלָמוֹת אֵין־קֵץ מִתְקַבְּצִים יְלָדִים בִּתְרוּעוֹת גְּדוֹלוֹת וּבִמְחוֹלוֹת. |
ON the seashore of endless worlds children meet. The infinite sky is motionless overhead and the restless water is boisterous. On the seashore of endless worlds the children meet with shouts and dances. | |
בָּתִּים הֵם בּוֹנִים לָהֶם מִן־הַחוֹל וְהֵם מְשַׁעַשְׁעִים בִּקְלִפּוֹת קוֹנְכִיּוֹת רֵיקוֹת. מִן־הֶעָלִים הַנּוֹבְלִים הֵם מְשָׂרְגִים לָהֶם אֶת־אֳנִיּוֹתֵיהֶם וּמְשַׁלְּחִים אוֹתָן בְּקוֹל שִׂמְחָה עַל־פְּנֵי תְּהוֹמוֹת רְחוֹקוֹת. הַיְּלָדִים מְשַׁעַשְׁעִים עַל־שְׂפַת הַיָּם אֲשֶׁר לָעוֹלָמוֹת. |
They build their houses with sand and they play with empty shells. With withered leaves they weave their boats and smilingly float them on the vast deep. Children have their play on the seashore of worlds. | |
אֵין הֵמָּה יוֹדְעִים לִשְׂחוֹת. אֵין הֵמָּה יוֹדְעִים לְהַשְׁלִיךְ חַכּוֹת. דַּוָּגֵי פְנִינִים צוֹלְלִים לִתְהוֹמוֹת לְמַעַן פְּנִינֵיהֶם, רוֹכְלִים שָׁטִים בְּאֳנִיּוֹתֵיהֶם, וְרַק יְלָדִים מְלַקְּטִים חַלּוּקֵי חָצָץ וְשָׁבִים וְזֹרִים אוֹתָם לָרוּחַ. אֵין הֵמָּה מְבַקְּשִׁים מַטְמוֹנִים נֶחְבָּאִים, אֵין הֵמָּה יוֹדְעִים לְהַשְׁלִיךְ חַכּוֹת. |
They know not how to swim, they know not how to cast nets. Pearl fishers dive for pearls, merchants sail in their ships, while children gather pebbles and scatter them again. They seek not for hidden treasures, they know not how to cast nets. | |
הַיָּם סוֹעֵר בִּתְרוּעַת גִּילוֹ וְהוֹלֵךְ הָלֹךְ וְגָאֹה וְהַחוֹפִים מַזְהִירִים בְּזֹהַר שְׂחוֹק יָגֵעַ. הַגַּלִּים זֹרְעֵי הַמָּוֶת מְזַמְּרִים בְּאָזְנֵי הַיְּלָדִים זְמִרוֹת בְּלִי מַחֲשָׁבָה וְהָיוּ כָאֵם הַמְּטַלְטֶלֶת אֶת־עוֹלָלָהּ בְּעָרֶשׂ. הַיָּם מְשַׁעֲשֵׁעַ אֶת־הַיְּלָדִים וְהַחוֹפִים מַזְהִירִים בְּזֹהַר שְׂחוֹק יָגֵעַ. |
The sea surges up with laughter and pale gleams the smile of the sea beach. Death-dealing waves sing meaningless ballads to the children, even like a mother while rocking her baby’s cradle. The sea plays with children, and pale gleams the smile of the sea beach. | |
עַל־שְׂפַת הַיָּם אֲשֶׁר לְעוֹלָמוֹת אֵין־קֵץ מִתְקַבְּצִים יְלָדִים. רוּחוֹת הַסְּעָרָה פוֹשְׁטוֹת עַל־רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם בְּאֵין נָתִיב, אֳנִיּוֹת נִשְׁבָּרוֹת וְצוֹלְלוֹת בַּמַּיִם וְאוֹבְדוֹת, הַמָּוֶת מְהַלֵּךְ סָבִיב סָבִיב – וְהַיְּלָדִים מְשַׁעַשְׁעִים. עַל־שְׂפַת הַיָּם אֲשֶׁר לְעוֹלָמוֹת אֵין־קֵץ נִקְבָּצִים יְלָדִים לִקְבֻצָּה. |
On the seashore of endless worlds children meet. Tempest roams in the pathless sky, ships get wrecked in the trackless water, death is abroad and children play. On the seashore of endless worlds is the great meeting of children. | |
סא. |
61 | |
הַשֵּׁנָה הַנּוֹפֶלֶת עַל־עֵינֵי עוֹלָל – הֲיֵשׁ אִישׁ יוֹדֵעַ אֵי מִזֶּה בָאָה? הִנֵּה שְׁמֻעָה תִשָּׁמַע לֵאמֹר: מָעוֹן לָהּ בְּכִפְרֵי הַפְּלָאוֹת בְּתוֹךְ צִלְלֵי יַעֲרוֹת־עַד הַמּוּאָרִים בְּאוֹר תּוֹלָעֵי הָאֵשׁ הַכֵּהֶה אֲשֶׁר שָׁם שְׁנֵי צִיצִים רְוֵי קֶסֶם. מִשָּׁם הִיא בָאָה לְמַעַן נַשֵּׁק אֶת־עֵינֵי הָעוֹלָל. |
THE sleep that flits on baby’s eyes—does anybody know from where it comes? Yes, there is a rumour that it has its dwelling where, in the fairy village among shadows of the forest dimly lit with glow-worms, there hang two timid buds of enchantment. From there it comes to kiss baby’s eyes. | |
הַשְּׂחוֹק הָרֹעֵד עַל־שִׂפְתֵי הָעוֹלָל מִדֵּי יָשְׁנוֹ – הֲיֵשׁ אִישׁ יוֹדֵעַ אֵי אֵיפֹה נוֹלָד? הִנֵּה שְׁמֻעָה תִשָּׁמַע לֵאמֹר: קֶרֶן צְעִירָה וְחִוְרָה אֲשֶׁר לְחֶרְמֵשׁ הַיָּרֵחַ דָּבְקָה בִקְצֵה עֲנַן סְתָו גֹּוֵע וּבַחֲלוֹם בֹּקֶר טְבוּל טַל נוֹלָד פֶּטֶר רֶחֶם – זֶה הַשְּׂחוֹק הָרֹעֵד עַל־שִׂפְתֵי הָעוֹלָל מִדֵּי יָשְׁנוֹ. |
The smile that flickers on baby’s lips when he sleeps—does anybody know where it was born? Yes, there is a rumour that a young pale beam of a crescent moon touched the edge of a vanishing autumn cloud, and there the smile was first born in the dream of a dew-washed morning—the smile that flickers on baby’s lips when he sleeps. | |
הַטַּל הַמָּתוֹק וְהַצַּח הָרֹבֵץ עַל־יְצֻרֵי עוֹלָל – הֲיֵשׁ אִישׁ יוֹדֵעַ אֵיפֹה הִתְחַבֵּא עַד־כֹּה? הִנֵּה בְעוֹד הָיְתָה אִמּוֹ נַעֲרָה צְעִירָה חָלַף אֶת־לִבָּהּ בְּתַעֲלֻמוֹת לַחַשׁ אַהֲבָה עֲנֻגָּה – זֶה הַטַּל הַמָּתוֹק וְהַצַּח הָרֹבֵץ עַל־יְצֻרֵי הָעוֹלָל. |
The sweet, soft freshness that blooms on baby’s limbs—does anybody know where it was hidden so long? Yes, when the mother was a young girl it lay pervading her heart in tender and silent mystery of love—the sweet, soft freshness that has bloomed on baby’s limbs. | |
סב. |
62 | |
כִּי־אָבִיא לְךָ צַעֲצֻעִים צְבוּעֵי צְבָעִים שׁוֹנִים, בְּנִי, אָז תָּבִין נַפְשִׁי אֶת־מִשְׁפַּט נֹגַהּ הַצְּבָעִים הַנִּפְלָאִים אֲשֶׁר עַל־הֶעָבִים וַאֲשֶׁר עַל־הַמַּיִם וּמַדּוּעַ־זֶה נֶהְדָּרִים כָּכָה הַפְּרָחִים בִּשְׁלַל צִבְעֵיהֶם הַשּׁוֹנִים – כִּי־אָבִיא לְךָ צַעֲצֻעִים צְבוּעֵי צְבָעִים שׁוֹנִים, בְּנִי. |
WHEN I bring to you coloured toys, my child, I understand why there is such a play of colours on clouds, on water, and why flowers are painted in tints—when I give coloured toys to you, my child. | |
כִּי־אָשִׁיר לְךָ אֶת־שִׁירַי לְבַעֲבוּר הַרְקִידֶךָ, אָז תֵּדַע נַפְשִׁי מְאֹד מַדּוּעַ־זֶה תִזְרוֹם זִמְרָה בְּתוֹךְ הֶעָלִים וּמַדּוּעַ יִשְׁלְחוּ הַגַּלִּים אֶת־צְלִילֵי קוֹלוֹתֵיהֶם אֶל־לֵב הָאֲדָמָה הַקַּשֶּׁבֶת – כִּי־אָשִׁיר לְךָ אֶת־שִׁירַי לְבַעֲבוּר הַרְקִידֶךָ. |
When I sing to make you dance I truly know why there is music in leaves, and why waves send their chorus of voices to the heart of the listening earth—when I sing to make you dance. | |
כִּי־אָשִׂים לְךָ מַמְתַּקִּים עַל־כַּפּוֹת יָדֶיךָ הַחוֹמְדוֹת, אָז תֵּדַע נַפְשִי פִתְאֹם לָמָּה־זֶה יִהְיֶה הַדְּבַש בְּכוֹס הַפֶּרַח וְעַל־מַה־זֶּה יִמָּלֵא כָּל־פְּרִי עֲסִיס־צוּפִים בַּסֵּתֶר – כִּי־אָשִׂים לְךָ מַמְתַּקִּים עַל־כַּפּוֹת יָדֶיךָ הַחוֹמְדוֹת. |
When I bring sweet things to your greedy hands I know why there is honey in the cup of the flower and why fruits are secretly filled with sweet juice—when I bring sweet things to your greedy hands. | |
כִּי־אֶשַּׁק אֶת־לְחָיֶיךָ לִנְטוֹעַ שְׂחוֹק בִּשְׂפָתֶיךָ, חֲמוּדִי, אָז אָבִין הֵיטֵב מַה־מִּשְׁפַּט הַחֶדְוָה הַזֹּרֶמֶת מִן־הַשָּׁמַיִם עִם־אוֹר הַבֹּקֶר וּמַה־דְּבַר הַנְּעִימוֹת אֲשֶׁר יִתֵּן רוּחַ־הַקַּיִץ לִבְשָׂרִי – כִּי־אֶשַּׁק אֶת־לְחָיֶיךָ לִנְטוֹעַ שְׂחוֹק בִּשְׂפָתֶיךָ. |
When I kiss your face to make you smile, my darling, I surely understand what the pleasure is that streams from the sky in morning light, and what delight that is which the summer breeze brings to my body—when I kiss you to make you smile. | |
৩ কত অজানারে জানাইলে তুমি, জীবনে মরণে নিখিল ভুবনে ১৩১৩ |
סג. |
63 |
עֲשִׂיתַנִי מוֹדָע לְרֵעִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי. שַׂמְתָּ לִי מוֹשָב בְּבָתִּים אֲשֶׁר לֹא לִי. אֶת־הָרָחוֹק מִמֶּנִּי הִקְרַבְתָּ אֵלַי וְאֶת־הַנָּכְרִי עָשִׂיתָ לִי לְאָח. |
THOU hast made me known to friends whom I knew not. Thou hast given me seats in homes not my own. Thou hast brought the distant near and made a brother of the stranger. | |
כִּי־יִהְיֶה עָלַי לַעֲזוֹב אֶת־מַחְסִי הַנֶּאֱמָן וְרַע הַדָּבָר בְּעֵינָי. אָכֵן אֶשְׁכַּח כִּי שֹׁכֵן הַיָּשָׁן בְּקֶרֶב הֶחָדָשׁ וְכִי אַתָּה שֹׁכֵן בַּכֹּל. |
I am uneasy at heart when I have to leave my accustomed shelter; I forget that there abides the old in the new, and that there also thou abidest. | |
בֵּין־לֵדָה וָמָוֶת, בְּעוֹלָם־זֶה אוֹ בְעוֹלָמוֹת אֲחֵרִים, בְכָל־מָקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה מֵבִיא אוֹתִי שָׁמָּה, שָׁם אַתָּה לִי הֶחָבֵר הָאֶחָד לְחַיַּי לָעַד וּלְעוֹלָם אֲשֶׁר תְּקַשֵּׁר אֶת־לִבִּי בַּעֲבֹתוֹת חֶדְוָה אֶל־כָּל־זָר. |
Through birth and death, in this world or in others, wherever thou leadest me it is thou, the same, the one companion of my endless life who ever linkest my heart with bonds of joy to the unfamiliar. | |
וְזֶה אֲשֶׁר יָדַע אוֹתְךָ, אֵין־דָבָר זָר לוֹ וְאֵין־דֶּלֶת סְגוּרָה לְפָנָיו. אָנָּא רְצֵה אֶת־תּפִלָּתִי וְאַל יֹאבְדוּ מִמֶּנִּי לָנֶצַח נְעִימוֹת מַגַּע הָאֶחָד מִפְּנֵי שַׁעֲשֻׁעַי הָרַבִּים. |
When one knows thee, then alien there is none, then no door is shut. Oh, grant me my prayer that I may never lose the bliss of the touch of the one in the play of the many. | |
סד. |
84 | |
בְּמוֹרַד הַנַּחַל הַשָּׁמֵם בֵּין־טַרְפֵּי הֶחָצִיר הַנִּשָׂא שָׁאַלְתִּי אוֹתָהּ לֵאמֹר: “נַעֲרָה, לְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת וְאֶת־מְנוֹרָתֵךְ אֲשֶׁר בְּיָדֵךְ אַתְּ מְכַסָּה בְאַדַּרְתֵּךְ? רְאִי הִנֵּה בֵיתִי אָפֵל כֻּלּוֹ וְנֶעֱזָב – הַשְׁאִילִינִי אֶת־נֵרֵךְ”. אָז נָשְׂאָה אֶת־עֵינֶיהָ הַשְּׁחוֹרוֹת רֶגַע אֶחָד וַתַּבֵּט אֶל־פָּנַי מִן־הָעֲרָפֶל וַתֹּאמַר: “הִנֵּה בָאתִי אֶל־הַנַּחַל לְהָצִיף בְּזִרְמָתוֹ אֶת־הַמְּנוֹרָה כַּאֲשֶׁר יֵרֵד אוֹר הַיּוֹם לִנְטוֹת מַעֲרָבָה”. וַאֲנִי לְבַדִּי עָמַדְתִּי בֵין־טַרְפֵּי הֶחָצִיר הַנִּשָׂא וָאֶתְבּוֹנֵן אֶל־הַלְּהָבָה הַכֵּהָה אֲשֶׁר לַמְּנוֹרָה הַצָּפָה לְלֹא־הוֹעִיל עַל־פְּנֵי הַזָּרֶם. |
ON the slope of the desolate river among tall grasses I asked her, “Maiden, where do you go shading your lamp with your mantle? My house is all dark and lonesome—lend me your light! “She raised her dark eyes for a moment and looked at my face through the dusk. “I have come to the river,” she said, “to float my lamp on the stream when the daylight wanes in the west.” I stood alone among tall grasses and watched the timid flame of her lamp uselessly drifting in the tide. | |
בְּדִמְמַת הַלַּילָה אֲשֶׁר־יָרַד שָׁאַלְתִּי אוֹתָהּ לֵאמֹר: “נַעֲרָה, נֵרוֹתַיִךְ הֹעֲלוּ כֻלָּם – לְאָן אֵפוֹא אַתְּ הוֹלֶכֶת עִם־מְנוֹרָתֵךְ? רְאִי הִנֵּה בֵיתִי אָפֵל כֻּלּוֹ וְנֶעֱזָב – הַשְׁאִילִינִי אֶת־נֵרֵךְ”. אָז נָשְׂאָה אֶת־עֵינֶיהָ הַשְּׁחוֹרוֹת אֶל־פָּנַי וַתַּעֲמֹד רֶגַע אֶחָד כְּפסַחַת עַל־הַסְּעִפִּים וְאַחַר אָמְרָה: “הִנֵּה בָאתִי הֲלוֹם לְהַקְדִּישׁ אֶת־מְנוֹרָתִי קֹדֶשׁ לַשָּׁמָיִם”. וַאֲנִי עָמַדְתְּי וָאֶתְבּוֹנֵן אֶל־נֵרָהּ בִּהְיוֹתוֹ אֻכָּל לְלֹא־הוֹעִיל בַּתֹּהוּ. |
In the silence of gathering night I asked her, “Maiden, your lights are all lit—then where do you go with your lamp? My house is all dark and lonesome,—lend me your light.” She raised her dark eyes on my face and stood for a moment doubtful. “I have come,” she said at last, “to dedicate my lamp to the sky.” I stood and watched her light uselessly burning in the void. | |
בְּחֶשְׁכַת חֲצוֹת־לַיְלָה בְּאֵין נֹגַהּ יָרֵחַ שָׁאַלְתִּי אוֹתָהּ לֵאמֹר: “נַעֲרָה, לָמָּה־זֶּה לָךְ אֲחז אֶת־הַמְּנוֹרָה קָרוֹב אֶל־לִבֵּךְ? רְאִי הִנֵּה בֵיתִי אָפֵל כֻּלּוֹ וְנֶעֱזָב – הַשְׁאִילִינִי אֶת־נֵרֵךְ”. אָז הִתְיַצְּבָה רֶגַע אֶחָד וַתַּחֲשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת וַתִּתְמַהּ וַתַּבֵּט אֶל־פָּנַי מִן־הָעֲרָפֶל וַתֹּאמַר: “הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת־נֵרִי, לְמַעַן שִׂים חֶלְקִי אַף־אֲנִי בְּחַג חֲנֻכַּת הַמְּנוֹרוֹת”. עָמַדְתִּי וָאֶתְבּוֹנֵן אֶל־מְנוֹרָתָהּ הַקְּטַנָּה הָאֹבֶדֶת לְלֹא־הוֹעִיל בֵּין־הַנֵּרוֹת. |
In the moonless gloom of midnight I asked her, “Maiden, what is your quest holding the lamp near your heart? My house is all dark and lonesome,— lend me your light.” She stopped for a minute and thought and gazed at my face in the dark. “I have brought my light,” she said, “to join the carnival of lamps.” I stood and watched her little lamp uselessly lost among lights. | |
১০১ হে মোর দেবতা, ভরিয়া এ দেহ প্রাণ আমার চিত্তে তোমার সৃষ্টিখানি আষাঢ় ১৩১৭ |
סה. |
65 |
מָה אֱלֹהַי, הַשִּׁקּוּי הַנִּבְחָר אֲשֶׁר חָפַצְתָּ מִכּוֹס חַיַּי זֹאת הַמְּלֵאָה עַד לִשְׂפָתָהּ? |
WHAT divine drink wouldst thou have, my God, from this overflowing cup of my life? | |
מְשֹׁרְרִי! הֲשָׂמֹחַ תִּשְׂמַח לְהַבִּיט עַל־פִּי עֵינַי אֶת־בְּרִיאָתְךָ אֲשֶׁר בָּרָאתָ וְלַעֲמֹד עַל־פִּתְחֵי אָזְנַי לְבַעֲבוּר הַקְשִׁיב עַל־פִּיהֶן בִּדְמָמָה לְקוֹל צְלִילֵי זְמִירוֹתֶיךָ נֶצַח? |
My poet, is it thy delight to see thy creation through my eyes and to stand at the portals of my ears silently to listen to thine own eternal harmony? | |
עוֹלָמְךָ בֹּרֵא מִלִּים בְּתוֹךְ רוּחִי וְחֶדְוָתְךָ מוֹסִיפָה עֲלֵיהֶן אֶת־הַנְּגִינוֹת אֲשֶׁר לָהֶן. מַסְגִּיר אַתָּה אֶת־רוּחֲךָ אֵלַי בְּאַהֲבָה וּבִי אַתָּה מוֹצֵא אֶת־כָּל־מִתְקְךָ אֲשֶׁר לָךְ. |
Thy world is weaving words in my mind and thy joy is adding music to them. Thou givest thyself to me in love and then feelest thine own entire sweetness in me. | |
১৪৯ জীবনে যা চিরদিন কথা তারে শেষ ক’রে ভ্রমেছি তাহারে লয়ে কত দিন কত লোকে ২৪ শ্রাবণ ১৩১৭ |
סו. |
66 |
זֹאת אֲשֶׁר הִתְלוֹנְנָה תָמִיד בְּמַעֲמַקֵּי נַפְשִׁי בְּזִיו עֲרָפֶל וּנְגֹהוֹת, זֹאת אֲשֶׁר לֹא הֵסִירָה מֵעוֹדָהּ אֶת־צְעִיפֶיהָ מֵעָלֶיהָ בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר, – תְּהִי־נָא זֹאת מַתָּנָתִי הָאַחֲרוֹנָה אֵלֶיךָ, אֱלֹהַי, מְעֻלֶּפֶת אַחֲרִית זִמְרָתִי. |
SHE who ever had remained in the depth of my being, in the twilight of gleams and of glimpses; she who never opened her veils in the morning light, will be my last gift to thee, my God, folded in my final song. | |
מִלִּים עָרְגוּ אֵלֶיהָ וְהֶחֱטִיאוּ מִלְּמָצְאָהּ; תַּחֲנוּנִים שִׁטְּחוּ אֵלֶיהָ לַשָּׁוְא אֶת־כַּפֵּיהֶם הַחוֹמְדוֹת. |
Words have wooed yet failed to win her; persuasion has stretched to her its eager arms in vain. | |
תֹּעֶה הָיִיתִי מִמְּדִינָה לִמְדִינָה וְאוֹתָהּ שָׁמַרְתִּי בְלִבִּי; מִסָּבִיב לָהּ עָלוּ וְיָרְדוּ חַיַּי בְּמַעֲלוֹת וּבְמוֹרָדוֹת. |
I have roamed from country to country keeping her in the core of my heart, and around her have risen and fallen the growth and decay of my life. | |
בְּמַחְשְׁבוֹתַי וּבְמַעֲשַׂי, בְּחֶזְיוֹנוֹתַי וּבַחֲלוֹמוֹתַי הָיְתָה הִיא הַמּוֹשֶׁלֶת, וְרַק אֲשֶׁר עָמֹד עָמְדָה תָמִיד מֵרָחוֹק בֹּדֵדָה. |
Over my thoughts and actions, my slumbers and dreams, she reigned yet dwelled alone and apart. | |
רַבִּים דָּפְקוּ עַל־דַּלְתִּי וַיִּשְׁאֲלוּ לָהּ וַיָּשׁוּבוּ עַל־עֲקֵבָם בְּלֹא חֶמְדָּה. |
Many a man knocked at my door and asked for her and turned away in despair. | |
לֹא הָיָה אִישׁ בְּכָל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר רָאָה אוֹתָהּ פָּנִים אֶל־פָּנִים, וְהִיא נִשְׁאֲרָה בֹדֵדָה וּמְחַכָּה עַד־תָּבֹא וּתְבַקֵּשׁ אוֹתָהּ. |
There was none in the world who ever saw her face to face, and she remained in her loneliness waiting for thy recognition. | |
סז. |
67 | |
אַתָּה הַשָּׁמַיִם וְאַתָּה גַם הַקֵּן. |
THOU art the sky and thou art the nest as well. | |
הוֹי אַתָּה הַנּחְמָד, אֲשֶׁר אַהֲבָתְךָ מְקֻנֶּנֶת בַּשָּׁמַיִם וְעֹטֶה אֶת־כֹּל הַנְּשָׁמָה צְבָעִים וּצְלִילֵי־קוֹל וְרֵיחוֹת. |
O thou beautiful, there in the nest it is thy love that encloses the soul with colours and sounds and odours. | |
הִנֵּה בָא הַבֹּקֶר עִם טֶנֶא זְהָבוֹ, נֹשֵׂא מִכְלוֹל יֹפִי לְעַטֵּר בּוֹ דוּמָם אֶת־הָאֲדָמָה. |
There comes the morning with the golden basket in her right hand bearing the wreath of beauty, silently to crown the earth. | |
אַחַר בָּא הָעֶרֶב עַל־פְּנֵי כָרִים בֹּדְדִים הָעֲזוּבִים מִנִּי עֲדָרִים וּבֵינוֹת לְמִשְׁעוֹלִים לֹא־דְרוּכִים הוּא נֹשֵׂא בְּכַד־זְהָבוֹ שָׁלוֹם מִיַּם־הַמְּנוּחָה הַגָּדוֹל בַמַּעֲרָב. |
And there comes the evening over the lonely meadows deserted by herds, through trackless paths, carrying cool draughts of peace in her golden pitcher from the western ocean of rest. | |
וְשָׁם בַּאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם פְּרוּשִׂים בְּאֵין־חֵקֶר לְנֹכַח הַנְּשָׁמָה, וְהִיא עֹרֶגֶת לָעוּף אֶל־תוֹכָם, שָׁם יִמְשׁוֹל הַזֹּהַר הַלָּבָן בְּאֵין שֶׁמֶץ כָּתֶם. שָׁם אֵין יוֹם וְאֵין לַיְלָה, אֵין דְּמוּת וְאֵין צֶבַע וְאֵין מִלָּה אַף־אֶחָת. |
But there, where spreads the infinite sky for the soul to take her flight in, reigns the stainless white radiance. There is no day nor night, nor form nor colour, and never, never a word. | |
סח. |
68 | |
קַו הַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר לְךָ יָרַד אֵלַי עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה וּזְרוֹעוֹתָיו פְּרוּשׂוֹת, וְהוּא עוֹמֵד עַל־יַד פִּתְחִי כָּל־הַיּוֹם לְבַעֲבוּר קַחַת עִמּוֹ וּלְבַעֲבוּר הַרְבִּיץ לְרַגְלֶיךָ אֶת־הֶעָבִים אֲשֶׁר יָצְרוּ לְךָ דִּמְעוֹתַי וְאַנְחוֹתַי וּזְמִירוֹתַי. |
THY sunbeam comes upon this earth of mine with arms outstretched and stands at my door the livelong day to carry back to thy feet clouds made of my tears and sighs and songs. | |
בְּהוֹלֵלוּת שִׂמְחָה תַעֲטֶה עַל־לִבְּךָ טְבוּל הַכּוֹכָבִים אֶת־אַדֶּרֶת הֶעָבִים הַקֹּדְרִים וְשׂוֹם תָּשִׂים לָהּ מַרְאוֹת שׁוֹנִים וְתִכְפּוֹל לָהּ מַכְפְּלוֹת בְּאֵין מִסְפָּר וְתִתֵּן לָהּ צְבָעִים אֲשֶׁר יִתְחַלְּפוּ בְאֵין מַעֲצוֹר. |
With fond delight thou wrappest about thy starry breast that mantle of misty cloud, turning it into numberless shapes and folds and colouring it with hues everchanging. | |
קַלָּה הִיא מְאֹד וְנָמוֹגָה. עֲנֻגָּה וּרְוַת דִּמְעָה וְקֹדֶרֶת, עַל־כֵּן אָהַבְתָּ אוֹתָה, אַתָּה הַטָּהוֹר וְהַצָּח. וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא יִכְבַּד מִמֶּנִּי לְכַסּוֹת אֶת־אוֹרְךָ הַלָּבָן וְהַנֶהְדָּר בִּצְלָלֶיהָ הָאַדִּירִים. |
It is so light and so fleeting, tender and tearful and dark, that is why thou lovest it, O thou spot less and serene. And that is why it may cover thy awful white light with its pathetic shadows. | |
סט. |
69 | |
זֹאת זִרְמַת־הַחַיִּים הַשּׁוֹטֶפֶת יוֹם וָלַיְלָה בְּתוֹךְ גִּידַי הִיא הַשּׁוֹטֶפֶת בְּתוֹךְ הַיְקוּם וּמְחוֹלֶלֶת אֶת־מְחוֹלוֹתֶיהָ בְּקֶצֶב וּבְמִדָּה. |
THE same stream of life that runs through my veins night and day runs through the world and dances in rhythmic measures. | |
וְהֵם גַּם הַחַיִּים הַדּוֹפְקִים בַּעֲלִיצוּת־גִּיל בְּקֶרֶב עֲפַר הָאֲדָמָה בְּתוֹךְ טַרְפֵּי עֵשֶׂב אֵין־מִסְפָּר וּמִשְׁתַּפְּכִים בַּהֲמוֹן גַּלִּים סֹעֲרִים בְּתוֹךְ עָלִים וּפְרָחִים. |
It is the same life that shoots in joy through the dust of the earth in numberless blades of grass and breaks into tumultuous waves of leaves and flowers. | |
וְהֵם גַּם הַחַיִּים הַמְּטֻלְטָלִים בְּעֶרֶשׂ הַיָּם הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לַלֵּדָה וַאֲשֶׁר לַמָּוֶת, אֲשֶׁר בְּמוֹרָדוֹת הַיָּם וַאֲשֶׁר בְּמַעֲלוֹת הַיָּם. |
It is the same life that is rocked in the ocean-cradle of birth and of death, in ebb and in flow. | |
וַאֲנִי יָדַעְתִּי מְאֹד כִּי גַם יְצֻרַי יִמָּלְאוּ זִיו נֹגַהּ כֻּלָּם בִּהְיוֹתָם נֹגְעִים אֶל־צְבָא הַחַיִּים הַזֶּה. הִנֵּה זֹאת כָּל־גַּאֲוָתִי כִּי דֶפֶק הַחַיִּים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם מְפַזֵּז גַּם בְּקֶרֶב דָּמִי בְרֶגַע הַזֶּה. |
I feel my limbs are made glorious by the touch of this world of life. And my pride is from the life-throb of ages dancing in my blood this moment. | |
৩৬ পারবি কি না যোগ দিতে এই ছন্দে রে, পাগল-করা গানের তানে সেই আনন্দ-চরণ-পাতে বোলপুর, ১৮ ভাদ্র ১৩১৬ |
ע. |
70 |
הֲיִפָּלֵא מִמְּךָ לַעֲלוֹץ עִם עֲלִיצוּת הַסֵּדֶר הַזֶּה אֲשֶׁר מֵעוֹלָם? אִם יִבָּצֵר מִמְּךָ לְפַזֵּז וּלְכַרְכֵּר וְלִגְוֹעַ עִם־שִׁבֹּלֶת הַחֶדְוָה הָאֲיֻמָּה הַזּאֹת? |
IS it beyond thee to be glad with the gladness of this rhythm? to be tossed and lost and broken in the whirl of this fearful joy? | |
כָּל־הַיְּקוּם סֹעֵר וְלֹא יַעֲמוֹד, אֵין מַבִּיט לְאָחוֹר, אֵין כֹּחַ אֲשֶׁר יַעְצוֹר אוֹתוֹ לְהַעֲמִידוֹ מִסַּעֲרָתוֹ. |
All things rush on, they stop not, they look not behind, no power can hold them back, they rush on. | |
יַחַד עִם־הַזִּמְרָה הַנֶּחְפָּזָה וְהַסֹּעֶרֶת הַזֹּאת בָּאִים הַזְּמַנִּים בִּמְחוֹלוֹתֵיהֶם וְחוֹלְפִים – צְבָעִים וּצְלִילִים וְרֵיחוֹת מִשְׁתַּפְּכִים זְרָמוֹת זְרָמוֹת בְּאֵין קֵץ בַּעֲתֶרֶת חֶדְוָה אֲשֶׁר תַּחֲלוֹף וְתִגְוַע וְתָמוּת בְּכָל־רָגַע. |
Keeping steps with that restless, rapid music, seasons come dancing and pass away—colours, tunes, and perfumes pour in endless cascades in the abounding joy that scatters and gives up and dies every moment. | |
עא. |
71 | |
טוֹב לִי כִּי אֲסַלְסֵל אֶת־נַפְשִׁי וְאֶהֶפְכֶנָּה לְכָל־רוּחַ, לְמַעַן אֲשֶׁר תַּשְׁלִיךְ צִלְלֵי צְבָעִים עַל־פְּנֵי הֲדַר זִיוְךָ – זֶה הַמַּיָּה אֲשֶׁר לָךְ. |
THAT I should make much of myself and turn it on all sides, thus casting coloured shadows on thy radiance—such is thy maya. | |
אַתָּה בְעֶצֶם יָדְךָ שַׂמְתָּ גְבוּל בְּקֶרֶב נַפְשְׁךָ וְקָרָאתָ לְחֶלְקֵי נַפְשְׁךָ הַנִּפְרָדִים רִבֹּא רִבֲבוֹת שֵׁמוֹת. וְזֹאת נַפְשְׁךָ הַנִּפְרָדָה הָיְתָה בְקִרְבִּי לְעֶצֶם מֵעֲצָמָי. |
Thou settest a barrier in thine own being and then callest thy severed self in myriad notes. This thy self-separation has taken body in me. | |
שִׁירִי הַמַּר נָתַן אֶת־הֵד קוֹלוֹ בִשְׁמֵי כָּל־הַשָּׁמַיִם בְּתוֹךְ הֲמוֹן צִבְעֵי דְמָעוֹת וּשְׂמָחוֹת, זְוָעוֹת וְתִקְוֹת; גַּלִּים עֹלִים וְיוֹרְדִים, חֲלוֹמוֹת נְמוֹגִים וְנִבְרָאִים, וּבְקֶרֶב נַפְשִׁי הִנֵּה גַם תְּבוּסָתְךָ אֲשֶׁר הֲכִינוֹתָ לְךָ אַתָּה בְעֶצֶם יָדֶךָ. |
The poignant song is echoed through all the sky in many-coloured tears and smiles, alarms and hopes; waves rise up and sink again, dreams break and form. In me is thy own defeat of self. | |
הַקִּיר אֲשֶׁר הֲקיִמוֹתָ לְךָ צָבוּעַ תְּמוּנוֹת עַד־בְּלִי־מִסְפָּר עֲשׂוּיוֹת בְּמִצְבּוֹעַ הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם וּמֵאַחֲרָיו הִנֵּה גַם הַכִּסֵּא אֲשֶׁר לְךָ וַחֲקֻקִּים עָלָיו אוֹתוֹת סְתָרִים רַבִּים, מְעֻקָּלִים וְנִפְלָאִים, וְאֵין בָּם אַף קַו אֶחָד יָשָׁר. |
This screen that thou has raised is painted with innumerable figures with the brush of the night and the day. Behind it thy seat is woven in wondrous mysteries of curves, casting away all barren lines of straightness. | |
הַתִּפְאֶרֶת הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר לְךָ וַאֲשֶׁר לִי יַחְדָּו כִּסְּתָה אֶת־פְנֵי הַשָּׁמַיִם. כָּל־הָרוּחַ אֲשֶׁר מִסָּבִיב יִרְעַד לְקוֹלוֹת הַצְּלִילִים אֲשֶׁר לְךָ וַאֲשֶׁר לִי יַחְדָּו, וְדוֹרוֹת עַל־דּוֹרוֹת יַעַבְרוּ עָלֵינוּ כָכָה בְהֵעָלְמֵנוּ וּבְהִגָּלוֹתֵנוּ שְׁנֵינוּ – אַתָּה וַאֲנִי יַחְדָּו. |
The great pageant of thee and me has overspread the sky. With the tune of thee and me all the air is vibrant, and all ages pass with the hiding and seeking of thee and me. | |
עב. |
72 | |
הִנֵּה הוּא, הָאֶחָד הַפְּנִימִי, הַמֵּעִיר אֶת־נַפְשִׁי בְּמַגַּע יָדָיו הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנֶּחְבָּאוֹת. |
HE it is, the innermost one, who awakens my being with his deep hidden touches. | |
הִנֵּה הוּא הַמַּפִּיל אֶת־קְסָמָיו עַל־עֵינַי וּמְנַגֵּן בְּתַאֲוָה עַל־מֵיתְרֵי לִבִּי מִדֵּי אֲשֶׁר יַחֲלִיף בִּי אֶת־הַתַּעֲנוּגוֹת וְאֶת־הַמַּכְאוֹבִים פַּעַם כֹּה וּפַעַם כֹּה. |
He it is who puts his enchantment upon these eyes and joyfully plays on the chords of my heart in varied cadence of pleasure and pain. | |
הִנֵּה הוּא הָאֹרֵג אֶת־אֶרֶג הַמַּיָּה אֲשֶׁר לוֹ בַחֲלִיפוֹת צִבְעֵי הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף, הַתְּכֵלֶת וְהַיָּרֹק, וּמִבַּעַד לְמִכְפְּלוֹת הַשִּׂמְלָה הוּא שׁוֹלֵחַ אֶת־כַּפּוֹת רַגְלָיו אֲשֶׁר אִם אֶגַּע אֲלֵיהֶן וְשָׁכַחְתִּי אֶת־נַפְשִׁי. |
He it is who weaves the web of this maya in evanescent hues of gold and silver, blue and green, and lets peep out through the folds his feet, at whose touch I forget myself. | |
יָמִים בָּאִים וְדוֹרוֹת חוֹלְפִים וְהוּא הַמֵּנִיעַ תָּמִיד אֶת־לִבִּי בְאַלְפֵי הַשֵּׁמוֹת הַשּׁוֹנִים וּבְמַרְאוֹת שׁוֹנִים וּבְסַעֲרוֹת גִּיל וּדְאָבוֹן שׁוֹנוֹת. |
Days come and ages pass, and it is ever he who moves my heart in many a name, in many a guise, in many a rapture of joy and of sorrow. | |
עג. |
73 | |
לֹא בְאָמְרִי נוֹאָשׁ לַכֹּל אֶרְאֶה גְאֻלָּה לְנַפְשִׁי. בְּתוֹךְ אַלְפֵי כַבְלֵי תַעֲנוּגִים מוֹצֵא אֲנִי אֶת־הַחֻפְשָׁה חֹבֶקֶת אוֹתִי. |
DELIVERANCE is not for me in renunciation. I feel the embrace of freedom in a thousand bonds of delight. | |
תָּמִיד אַתָּה מוֹסֵךְ לִי אֶת־מֶסֶךְ יֵינְךָ הַנִּבְחָר עִם־צְבָעָיו וְרֵיחוֹתָיו הַשּׁוֹנִים וְאֶת־כּוֹס הַחֶרֶשׂ אֲשֶׁר לִי תְמַלֵּא עַד־שְׂפָתוֹ. |
Thou ever pourest for me the fresh draught of thy wine of various colours and fragrance, filling this earthern vessel to the brim. | |
בְּלַבַּת אֶשְׁךָ יַעֲלֶה עוֹלָמִי אֶת־מֵאוֹת מְנוֹרוֹתָיו הַשּׁוֹנוֹת וְיַעֲמִיד אוֹתָן לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לְהֵיכָלֶךָ. |
My world will light its hundred different lamps with thy flame and place them before the altar of thy temple. | |
אֶת־שַׁעֲרֵי חוּשַׁי אֲשֶׁר־בִּי לֹא אֶסְגּוֹר עַד־נֶצַח. תַּעֲנוּגוֹת מַרְאֵה עֵינַי וּמִשְׁמַע אָזְנַי וּמַגַּע יָדַי יִהְיוּ מָקוֹר לְתַעֲנוּגֶיךָ. |
No, I will never shut the doors of my senses. The delights of sight and hearing and touch will bear thy delight. | |
כָּל־חֶזְיוֹנוֹתַי יִהְיוּ לְשַׁלְהֶבֶת תַּעֲנוּגוֹת וְכָל־מִשְׁאֲלוֹתַי יַבְשִׁילוּ פְרִי אַהֲבָה. |
Yes, all my illusions will burn into illumination of joy, and all my desires ripen into fruits of love. | |
২৬ আর নাই রে বেলা, নামল ছায়া এখন বিজন পথে করে না কেউ ১৩ ভাদ্র ১৩১৬ |
עד. |
74 |
הַיּוֹם חָלַף, הַצְּלָלִים יָרְדוּ עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה. הִנֵּה בָאָה הָעֵת לָצֵאת הַמַּיְמָה לְמַלֵּא אֶת־כַּדִּי. |
THE day is no more, the shadow is upon the earth. It is time that I go to the stream to fill my pitcher. | |
רוּחַ הָעֶרֶב נֹשֵׂא אֶת־רִנַּת הַמַּיִם הַכְּבֵדָה. הִנֵּה הִיא קֹרֵאת לִי לָצֵאת אֶל־תּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה. בָּרְחוֹב הַבֹּדֵד אֵין עֹבְרִים וְהוֹלְכִים עוֹד. רוּחַ צַח יָפוּחַ וְהַגַּלִּים מְרַקְּדִים עַל־פְּנֵי הַנַּחַל. |
The evening air is eager with the sad music of the water. Ah, it calls me out into the dusk. In the lonely lane there is no passer by, the wind is up, the ripples are rampant in the river. | |
לֹא אֵדַע אִם אָשׁוּב הַבָּיְתָה. לֹא אֵדַע אֶת־מִי אֶפְגּוֹשׁ בַּדָּרֶךְ. שָׁם בִּשְׂפַת הַנַּחַל בָּאֳנִי שַׁיִט קְטַנָּה יוֹשֵׁב אִישׁ זָר לִי וּמְנַגֵּן בְּכִנּוֹרוֹ. |
I know not if I shall come back home. I know not whom I shall chance to meet. There at the fording in the little boat the unknown man plays upon his lute. | |
עה. |
75 | |
מַתְּנוֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַתָּ לָנוּ בְנֵי הַמָּוְתָה מְמַלְּאוֹת אֶת־כָּל־צְרָכֵינוּ – וּבְכָל־זֶה אֲנַחְנוּ שָׁבִים אֵלֶיךָ כְּפַעַם בְּפַעַם וּמִשְׁאֲלוֹתֵינוּ לֹא מִעֵטוּ. |
THY gifts to us mortals fulfil all our needs and yet run back to thee undiminished. | |
הַנָּהָר עֹשֶׂה אֶת־מִשְׁלַחְתּוֹ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ וּמְמַהֵר לָרוּץ אָרְחוֹ בֵּין שָׂדוֹת וּכְפָרִים – וּבְכָל־זֶה נֶחְפָּז זִרְמוֹ אֲשֶׁר אֵין קֵץ לוֹ לְהַגִּיעַ לִמְקוֹם־שָׁם תִּרְחַץ אֶת־כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ. |
The river has its everyday work to do and hastens through fields and hamlets; yet its incessant stream winds towards the washing of thy feet. | |
בְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ אֲשֶׁר לוֹ יַמְתִּיק הַפֶּרַח אֶת־הָרוּחַ – וּבְכָל־זֶה פָּעֳלוֹ הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה לִהְיוֹת לְךָ לְקָרְבָּן כֻּלּוֹ. |
The flower sweetens the air with its perfume; yet its last service is to offer itself to thee. | |
לֹא תִדַּל הָאָרֶץ בִּהְיוֹתָהּ עוֹבֶדֶת לָךְ. |
Thy worship does not impoverish the world. | |
אֶת־דִּבְרֵי הַמְשֹורֵר יָבִין אִישׁ אִישׁ עַל־פִּי דַרְכּוֹ – וּבְכָל־זֶה הֲגוּת כֻּלָּם הָאַחֲרוֹנָה פֹּנָה רַק אֵלֶיךָ. |
From the words of the poet men take what meanings please them; yet their last meaning points to thee. | |
עו. |
76 | |
הֲיוֹם עַל־יוֹם, אֲדוֹן חַיַּי, שׂוּמָה עָלַי לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ פָּנִים אֶל־פָּנִים? אִם בְּמֹעַל כַּפַּיִם שׂוּמָה עָלַי, אַתָּה אֲדוֹן כָּל־הָעוֹלָמוֹת, לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ פָּנִים אֶל־פָּנִים? |
DAY after day, O lord of my life, shall I stand before thee face to face? With folded hands, O lord of all worlds, shall I stand before thee face to face? | |
הֲתַחַת שָׁמֶיךָ הַגְּבֹהִים עָלַי לְהִתְיַצֵּב דּוּמָם וְגַלְמוּד וּבְלֵב עֲנָוָה שׂוּמָה עָלַי לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ פָּנִים אֶל־פָּנִים? |
Under thy great sky in solitude and silence, with humble heart shall I stand before thee face to face? | |
הַבְעוֹלָמְךָ אֲשֶׁר שָׁם עֲמֵלִים כָּל־הַיּוֹם, בְּקֶרֶב הָמוֹן נֶחְפָּז וּבְעוֹדִי מְטֹעַן עֲבוֹדָה וּמִלְחָמָה, שׂוּמָה עָלַי לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ פָּנִים אֶל־פָּנִים? |
In this laborious world of thine, tumultuous with toil and with struggle, among hurrying crowds shall I stand before thee face to face? | |
וְאִם פָּעֳלִי יִתֹּם עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה הַזֹּאת, הַאִם בָּדָד וּבְאֵין לָשׁוֹן תִּהְיֶה שׂוּמָה עָלַי, אַתָּה מֶלֶךְ הַמְּלָכִים, לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ פָּנִים אֶל־פָּנִים? |
And when my work shall be done in this world, O King of kings, alone and speechless shall I stand before thee face to face? | |
৯২ দেবতা জেনে দূরে রই দাঁড়ায়ে, ভাই তুমি যে ভাইয়ের মাঝে প্রভু, ৫ আষাঢ় ১৩১৭ |
עז. |
77 |
יְדַעְתִּיךָ כִּי אַתָּה אֱלֹהַי, עַל־כֵּן אֶעֱמֹד מֵרָחוֹק – אַךְ לֹא יְדַעְתִּיךָ כִּי אַתָּה קְרוֹבִי לְבַעֲבוּר אוּכַל לְהִתְחַבֵּר אֵלֶיךָ. יְדַעְתִּיךָ כִּי אַתָּה אָבִי, עַל־כֵּן אֶכְרַע לְרַגְלֶיךָ – אַךְ לֹא אֶתְפֹּשׂ בְּיָדְךָ כִּתְפֹשׂ בְּיָד רֵע. |
I KNOW thee as my God and stand apart— I do not know thee as my own and come closer. I know thee as my father and bow before thy feet—I do not grasp thy hand as my friend’s. | |
לֹא אֶעֱמֹד בַּאֲשֶׁר תֵּרֵד אֵלַי וּבַאֲשֶׁר תֹּאמַר לִי כִּי לִי אַתָּה, לְבַעֲבוּר אַצְמִיד אוֹתְךָ אֶל־לִבִּי לַעֲשׂוֹתְךָ לְחָבֵר לִי. |
I stand not where thou comest down and ownest thyself as mine, there to clasp thee to my heart and take thee as my comrade. | |
אָח אַתָּה לִי בֵין־אַחַי – אַךְ אֲנִי לֹא אֶתְבּוֹנֵן אֲלֵיהֶם וְלֹא אֲחַלֵּק עִמָּם אֶת־שְׂכָרִי, כִּי אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לִי אֶחֱצֶה רַק בֵּינִי וּבֵינֶךָ. |
Thou art the Brother amongst my brothers, but I heed them not, I divide not my earnings with them, thus sharing my all with thee. | |
בְּטוֹב לִי וּבְרַע לִי לֹא עָמַדְתִי עִם־בְּנֵי אָדָם כִּי־אִם עִמְּךָ עָמָדְתִּי. יָרֵאתִי מִיָּאֵשׁ אֶת־חַיַּי וְלָכֵן לֹא אֶטְבּוֹל נַפְשִׁי בְּיַם־הַחַיִּים הַגָּדוֹל. |
In pleasure and in pain I stand not by the side of men, and thus stand by thee. I shrink to give up my life, and thus do not plunge into the great waters of life. | |
עח. |
78 | |
אָז בִּהְיוֹת תֵּבֵל חֲדָשָׁה עוֹד וְהַכּוֹכָבִים הִזְהִירוּ כֻלָּם בְּזִיוָם הָרִאשׁוֹן, וַיִּקָּבְצוּ הָאֱלֹהִים וַיָּבֹאוּ וַיֵּשְׁבוּ יַחְדָּו וַיָּשִִׁירוּ לֵאמֹר: “הֶאָח, הֶאָח, הֶאָח, שָׁלֵם הֶחָזוֹן עַד־תַּכְלִית! הֶאָח, הֶאָח, הָיְתָה הַשִּׂמְחָה בְלִי שֶׁמֶץ דֹּפִי!” |
WHEN the creation was new and all the stars shone in their first splendour, the gods held their assembly in the sky and sang “Oh, the picture of perfection! the joy unalloyed!” | |
וּפִתְאֹם וַיִּקְרָא הָאֶחָד: “רוֹאֶה אָנֹכִי כְמוֹ פֶרֶץ נָפַל בְּקִיר הַמְּאוֹרוֹת וְאֶחָד מִן הַכּוֹכָבִים אָבָד”. |
But one cried of a sudden—” It seems that somewhere there is a break in the chain of light and one of the stars has been lost.” | |
וּמֵיתַר הַזָּהָב אֲשֶׁר לְנִבְלָם נִתַּק, שִׁירָם חָדַל, וַיֶּחֶרְדוּ כֻלָּם חֲרָדָה גְדוֹלָה וַיִּקְרְאוּ: “אָמְנָם כֵּן, הַכּוֹכָב הָאֹבֵד הָיָה הַטּוֹב מִכָּל־הַכּוֹכָבִים, צִיץ הַתִּפְאֶרֶת אֲשֶׁר לְכָל־הַשָּׁמָיִם!” |
The golden string of their harp snapped, their song stopped, and they cried in dismay—”Yes, that lost star was the best, she was the glory of all heavens!” | |
וּמִן הַיּוֹם הַהוּא יְבֻקַּשׁ הַכּוֹכָב הָאֹבֵד בְּלִי־מַעֲצוֹר, וּמִפֶּה לָפֶה תַּעֲבוֹר הַשְּׁמֻעָה כִּי בַאֲבֹד הַכּוֹכָב אָבַד לְתֵבֵל שַׁעֲשֻׁעָהּ הָאֶחָד. |
From that day the search is unceasing for her, and the cry goes on from one to the other that in her the world has lost its one joy! | |
וְרַק בִּהְיוֹת הַדְּמָמָה עֲמֻקָּה בַלַּיְלָה וְשִׂחֲקוּ הַכּוֹכָבִים וְהִתְלַחֲשׁוּ אִישׁ בְּאָזְנֵי אָחִיו וְאָמְרוּ: “לַשָּׁוְא הֵם מְבַקְּשִׁים! שָׁלֵם הֶחָזוֹן בַּכֹּל, לֹא יֶחְסַר דָּבָר!” |
Only in the deepest silence of night the stars smile and whisper among themselves—” Vain is this seeking! Unbroken perfection is over all!” | |
২৪ যদি তোমার দেখা না পাই, প্রভু, এ সংসারের হাটে যদি আলসভরে যতই উঠে হাসি, ১২ ভাদ্র ১৩১৬ |
עט. |
79 |
אִם־זֶה גוֹרָלִי לְבִלְתִּי מְצֹא אוֹתְךָ בַּחַיִּים הָאֵלֶּה, כִּי־עַתָּה תֵּן נָא וְאֵדַע תָּמִיד בְּנַפְשִׁי כִּי נִסְתְּרָה מִמֶּנִּי חֲזוֹת פָּנֶיךָ – תֵּן נָא וְלֹא אֶשְׁכַּח אֶת־זֹאת לְרֶגַע וְאֶשָּׂא אֶת־מַכְאוֹב־דַּאֲגָתִי בְקֶרֶב חֲלוֹמוֹתַי וּבְהָקִיץ. |
IF it is not my portion to meet thee in this my life then let me ever feel that I have missed thy sight—let me not forget for a moment, let me carry the pangs of this sorrow in my dreams and in my wakeful hours. | |
אִם חוֹלְפִים יָמַי בִּשְׁוָקִים מְלֵאֵי עָם בְּעוֹלָם זֶה וְיָדַי עֲמוּסוֹת מַשָּׂא בִצְעִי דְבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, כִּי־עַתָּה תֵּן נָא וְאֵדַע תָּמִיד בְּנַפְשִׁי כִּי דָבָר לֹא רָכַשְׁתִּי – תֵּן נָא וְלֹא אֶשְׁכַּח אֶת־זֹאת לְרֶגַע וְאֶשָּׂא אֶת־מַכְאוֹב־דַּאֲגָתִי בְקֶרֶב חֲלוֹמוֹתַי וּבְהָקִיץ. |
As my days pass in the crowded market of this world and my hands grow full with the daily profits, let me ever feel that I have gained nothing—let me not forget for a moment, let me carry the pangs of this sorrow in my dreams and in my wakeful hours. | |
כִּי אֵשֵׁב בְּפַאֲתֵי הַדֶּרֶךְ עָיֵף וְנֶאֱנָח מֵעָמָל, כִּי אַצִּיעַ לִי מִשְׁכָּב עַל־פְּנֵי עֲפַר הָאֲדָמָה, כִּי־עַתָּה תֵּן נָא וְאֵדַע תָּמִיד בְּנַפְשִׁי כִּי עוֹד רַב לְפָנַי הַדֶּרֶךְ – תֵּן נָא וְלֹא אֶשְׁכַּח אֶת־זֹאת לְרֶגַע וְאֶשָּׂא אֶת־מַכְאוֹב־דַּאֲגָתִי בְקֶרֶב חֲלוֹמוֹתַי וּבְהָקִיץ. |
When I sit by the roadside, tired and panting, when I spread my bed low in the dust, let me ever feel that the long journey is still before me — let me not forget for a moment, let me carry the pangs of this sorrow in my dreams and in my wakeful hours. | |
אִם לָבְשׁוּ חֲדָרַי אֶת־עֶדְיָם וְהַחֲלִילִים מְרִיעִים בְּקוֹל וְהַשְּׂחוֹק הוֹלֵךְ וְגָדוֹל, כִּי־עַתָּה תֵּן נָא וְאֵדַע תָּמִיד בְּנַפְשִׁי כִּי לְךָ לֹא קָרָאתִי לָבוֹא אֶל־בֵּיתִי – תֵּן נָא וְלֹא אֶשְׁכַּח אֶת־זֹאת לְרֶגַע וְאֶשָּׂא אֶת־מַכְאוֹב־דַּאֲגָתִי בְקֶרֶב חֲלוֹמוֹתַי וּבְהָקִיץ. |
When my rooms have been decked out and the flutes sound and the laughter there is loud, let me ever feel that I have not invited thee to my house—let me not forget for a moment, let me carry the pangs of this sorrow in my dreams and in my wakeful hours. | |
פ. |
80 | |
אוֹי שִׁמְשִׁי אֲשֶׁר לָנֶצַח יַזְהִיר! דָּמִיתִי לִפְלֵיטַת עֲנַן־סְתָו הַתֹּעָה בַּשָּׁמַים לְלֹא הוֹעִיל. מַגַּע חֻמְּךָ לֹא הֵפִיץ עוֹד אֶת־אֵדִי לְמַעַן שִׂימֵנִי עִם־אוֹרְךָ לִהְיוֹת כְּאֶחָד, וַאֲנִי פֹה סֹפֵר אֶת־הַחֳדָשִׁים וְאֶת־הַשָּׁנִים הַמַּבְדִּילִים בֵּינִי וּבֵינֶךָ. |
I AM like a remnant of a cloud of autumn uselessly roaming in the sky, O my sun everglorious! Thy touch has not yet melted my vapour, making me one with thy light, and thus I count months and years separated from thee. | |
אִם־זֶה חֶפְצְךָ וְאִם־זֶה לְךָ שַׁעֲשֻׁעַ, כִּי־עַתָּה קַח אֶת־נַפְשִׁי הָרֵיקָה וְהַשָּׁטָה הַזֹּאת, מְשַׁח אוֹתָהּ בִּצְבָעִים, שִׂים עָלֶיהָ זָהָב, זְרֵה אוֹתָהּ עַל־פְּנֵי הָרוּחַ הַפּוֹחֵז וְזָרַעתָּ אוֹתָהּ לְנִפְלָאוֹת שׁוֹנוֹת. |
If this be thy wish and if this be thy play, then take this fleeting emptiness of mine, paint it with colours, gild it with gold, float it on the wanton wind and spread it in varied wonders. | |
וְאַחַר־כֵּן כִּי־יִהְיֶה חֶפְצְךָ לְכַלּוֹת אֶת־שַׁעֲשֻׁעֲךָ זֶה בַלַּיְלָה, תֵּן נָא וְאֶמַּס וְאֹבַד בַּחֹשֶׁך אוֹ בִשְׂחוֹק בָּקְרְךָ הַלָּבָן בְּקָרָה זַכָּה וּטְהוֹרָה. |
And again when it shall be thy wish to end this play at night, I shall melt and vanish away in the dark, or it may be in a smile of the white morning, in a coolness of purity transparent. | |
פא. |
81 | |
בַּיָּמִים אֲשֶׁר שָׁבַתִּי מִכָּל־מְלָאכָה הִתְעַצַּבְתִּי אֶל־לִבִּי עַל־דְּבַר הָעֵת הָאֹבֶדֶת חִנָּם. אַךְ הָעֵת לֹא אָבְדָה לִי, אֲדֹנִי! אַתָּה שַׂמְתָּ אֶת־כָּל־רֶגַע מֵרִגְעֵי חַיַּי אֶל־תַּחַת יָדֶךָ. |
ON many an idle day have I grieved over lost time. But it is never lost, my lord. Thou hast taken every moment of my life in thine own hands. | |
בְּסֵתֶר לֶב־הַיְּקוּם הָפַכְתָּ אַתָּה אֶת־כָּל־זֶרַע מַזְרִיעַ וַעֲשִׂיתוֹ לְצֶמַח, צִיץ הָפַכְתָּ לְפֶרַח וְטַרְפֵּי פְּרָחִים הָיוּ לַעֲצֵי פְרִי לָרֹב. |
Hidden in the heart of things thou art nourishing seeds into sprouts, buds into blossoms, and ripening flowers into fruitfulness. | |
וַאֲנִי בִהְיוֹתִי עָיֵף וָאֶשְׁכַּב עַל־מִטָּתִי בַעֲצַלְתַּיִם וָאֶחְשׁוֹב כִּי שָׁבַת כָּל־מִפְעָל. אַךְ בַּבֹּקֶר הֱקִיצוֹתִי וְאֶרְאֶה וְהִנֵּה גַנִּי מָלֵא פִּלְאֵי פְרָחִים. |
I was tired and sleeping on my idle bed and imagined all work had ceased. In the morning I woke up and found my garden full with wonders of flowers. | |
פב. |
82 | |
בְּיָדְךָ, אֲדֹנָי, תִּהְיֶה הָעֵת בְּלִי קֵץ. אֵין סוֹפֵר לִסְפּוֹר אֶת־רְגָעֶיךָ. |
TIME is endless in thy hands, my lord. There is none to count thy minutes. | |
יָמִים וְלֵילוֹת חוֹלְפִים, דּוֹרוֹת צָצִים וְנוֹבְלִים כְּמוֹ פְרָחִים. אָכֵן אַתָּה הוּא הַיּוֹדֵעַ לְחַכּוֹת! |
Days and nights pass and ages bloom and fade like flowers. Thou knowest how to wait. | |
שְׁנוֹת־מֵאָה אַחַר שְׁנוֹת־מֵאָה הוֹלְכוֹת וְאַתָּה יוֹשֵׁב וּמַשְׁלִים פֶּרַח קָטָן בְּמִדְבָּר. |
Thy centuries follow each other perfecting a small wild flower. | |
לָנוּ אֵין עֵת לְהַאֲבִידָה חִנָּם, וּבְאֵין לָנוּ עֵת מְמַהֲרִים אֲנַחְנוּ לַחֲטוֹף עַל־יָמִין וְלִגְזוֹר עַל־שְׂמֹאל. עֲנִיִּים אֲנַחְנוּ עַד־מְאֹד לְבִלְתִּי יְרֹא מִלְּאַחֵר. |
We have no time to lose, and having no time we must scramble for our chances. We are too poor to be late. | |
וְכָכָה עוֹבֶרֶת עִתִּי וַאֲנִי נוֹתֵן אוֹתָהּ לְכָל־נִקְשֶׁה וּלְכָל־מַר־נֶפֶש הַבָּא לְבַקֵּש – וּמִזְבַּחֲךָ רֵיק כָּלִיל מִכָּל־קָרְבָּן. |
And thus it is that time goes by while I give it to every querulous man who claims it, and thine altar is empty of all offerings to the last. | |
וְכִרְבוֹת הַיָּמִים כֵּן אֵחָפֵז, כִּי יָרֵאתִי פֶּן סָגוּר יִהְיֶה שַׁעַרְךָ – אַךְ רְאֵה הִנֵּה פֹה הָעֵת גְּדוֹלָה וַאֲרֻכָּה. |
At the end of the day I hasten in fear lest thy gate be shut; but I find that yet there is time. | |
১০ তোমার সোনার থালায় সাজাব আজ ধন ধান্য তোমারি ধন, ১৩১৫ |
פג. |
83 |
אִמִּי! אַעֲדֶה־נָא עַל גַּרְגְּרוֹתַיִךְ שַׁרְשֶׁרֶת פְּנִינִים לֶקֶט דִּמְעוֹת עָצְבִּי. |
MOTHER, I shall weave a chain of pearls for thy neck with my tears of sorrow. | |
רָקְמוּ הַכּוֹכָבִים אֶת־צְמִידֵיהֶם מִן־הָאוֹר לַעֲדוֹת אוֹתָם עַל־רַגְלַיִךְ, וַאֲנִי פֹה אֶקְשָׁר־לָךְ אֶת־עֶדְיִי עַל־לִבֵּךְ. |
The stars have wrought their anklets of light to deck thy feet, but mine will hang upon thy breast. | |
יְקָר וְשֵׁם־תִּפְאֶרֶת מִּמֵּך לִי, אַתְּ תִּתְּנִים וְאַתְּ תָּשׁוּבִי וּלְקַחְתִּם. אַךְ זֶה עָצְבִּי לִי הוּא לְבַדִּי, וְאִם הִקְרַבְתִּיו לָךְ לְקָרְבָּן וְגָמַלְתְּ לִי אַתְּ אֶת־חַסְדֵּךְ תַּחְתָּיו. |
Wealth and fame come from thee and it is for thee to give or to withhold them. But this my sorrow is absolutely mine own, and when I bring it to thee as my offering thou rewardest me with thy grace. | |
২৫ হেরি অহরহ তোমারি বিরহ ঘরে ঘরে আজি কত বেদনায় সকল জীবন উদাস করিয়া ১২ ভাদ্র ১৩১৬, রাত্রি |
פד. |
84 |
זֶה הַמַּכְאוֹב בְּהִפָּרֵד אִישׁ מֵאָחִיו הוּא הַפָּרוּשׂ עַל־מְלוֹא כָל־הָאֲדָמָה וּמֵעִמּוֹ הִיא שׂוּמָה לְצוּרוֹת בְּאֵין מִסְפָּר בַּשָּׁמַיִם בְּלִי קֵץ. |
IT is the pang of separation that spreads throughout the world and gives birth to shapes innumerable in the infinite sky. | |
זֶה הַמַּכְאוֹב בְּהִפָּרֵד אִישׁ מֵאָחִיו הוּא הַמַּבִּיט בְּדִמְמַת כָּל־לַיְלָה מִכּוֹכָב אֶל־כּוֹכָב וְנוֹתֵן הֵד זְמִירוֹתָיו בִּשְׁאוֹן רַעַשׁ הֶעָלִים בְּחַשְׁרַת הַגֶּשֶׁם אֲשֶׁר בְּלֵילֵי תַמּוּז. |
It is this sorrow of separation that gazes in silence all night from star to star and becomes lyric among rustling leaves in rainy darkness of July. | |
זֶה הַמַּכְאוֹב הַפָּרוּשׂ עַל־כֹּל הוּא הַחֹדֵר אֶל־כָּל־אַהֲבָה וְאֶל־כָּל־חֵפֶץ, אֶל־כָּל־מַכְאוֹב וְאֶל־כָּל־תַּעֲנוּג אֲשֶׁר בְּמִשְׁכְּנוֹת הָאָדָם, וְהוּא אֲשֶׁר יִמּוֹג וַאֲשֶׁר יִשְׁטוֹף בְּאַלְפֵי קוֹלוֹת זִמְרָה בְּקֶרֶב לֵב מְשֹׁרְרִי. |
It is this overspreading pain that deepens into loves and desires, into sufferings and joys in human homes; and this it is that ever melts and flows in songs through my poet’s heart. | |
১২৩ প্রভুগৃহ হতে আসিলে যেদিন প্রভুগৃহমাঝে ফিরিলে যেদিন কলিকাতা, ৩১ আষাঢ় ১৩১৭ |
פה. |
85 |
כִּי־יָצְאוּ גִבּוֹרֵי הַמִּלְחָמָה בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה מֵהֵיכַל נְשִׂיאָם – אֵיפֹה הָיְתָה גְבוּרָתָם? אֵיפֹה הָיָה נִשְׁקָם וַחֲלִיצָתָם? |
WHEN the warriors came out first from their master’s hall, where had they hid their power? Where were their armour and their arms? | |
הָיוּ פְנֵיהֶם כִּפְנֵי דַלִּים וְחִדְלֵי־יְשׁוּעָה וְהַחִצִּים נִתְּכוּ עֲלֵיהֶם כְּמוֹ גֶשֶׁם בְּיוֹם אֲשֶׁר־יָצְאוּ מֵהֵיכַל נְשִׂיאָם. |
They looked poor and helpless, and the arrows were showered upon them on the day they came out from their master’s hall. | |
וְכִי־שָׁבוּ גִבּוֹרֵי הַמִּלְחָמָה אֶל־הֵיכַל נְשִׂיאָם – אֵיפֹה הָיְתָה גְבוּרָתָם? |
When the warriors marched back again to their master’s hall where did they hide their power? | |
הֵסִירוּ מֵעֲלֵיהֶם אֶת־חַרְבָּם, הֵסִירוּ מֵעֲלֵיהֶם אֶת־קַשְׁתָּם וְאֶת־חִצֵּיהֶם. שָׁלוֹם הָיָה חָרוּת עַל־מִצְחָם וְאֶת־פְרִי חַיֵּיהֶם עָזְבוּ מֵאַחֲרֵיהֶם בְּיוֹם אֲשֶׁר־שָׁבוּ אֶל־הֵיכַל נְשִׂיאָם. |
They had dropped the sword and dropped the bow and the arrow; peace was on their foreheads, and they had left the fruits of their life behind them on the day they marched back again to their master’s hall. | |
פו. |
86 | |
הַמָּוֶת זֶה־עַבְדְּךָ עוֹמֵד עַל־פִּתְחִי. עָבַר אָרְחוֹת־יָם לֹא־נוֹדָע וַיָּבֵא אֶת־קְרִיאָתְךָ אֶל־בֵּיתִי. |
DEATH, thy servant, is at my door. He has crossed the unknown sea and brought thy call to my home. | |
הַלַּיְלָה אָפֵל וְלִבִּי מָלֵא חֲרָדָה – וּבְכָל־זֶה אֶקַּח אֶת הַמְּנוֹרָה, אָפְתַּח אֶת־שְׁעָרַי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לְפָנָיו לְשָׁלוֹם. הֲלֹא מַלְאָכְךָ הוּא הָעוֹמֵד עַל־פִּתְחִי. |
The night is dark and my heart is fearful—yet I will take up the lamp, open my gates and bow to him my welcome. It is thy messenger who stands at my door. | |
אֶכְרַע לוֹ בְמֹעַל כַּפַּיִם וּבִדְמָעוֹת. אֶכְרָע לוֹ וְאָשִׂים לִפְנֵי רַגְלָיו אֶת־אוֹצָר לִבִּי. |
I will worship him with folded hands, and with tears. I will worship him placing at his feet the treasure of my heart. | |
אָז יָשׁוּב מֵעָלַי אַחֲרֵי מַלְּאוֹ אֶת־מִשְׁלַחְתּוֹ וְצֵל עָכוֹר יַעֲזֹב אַחֲרָיו עַל־פְּנֵי בָקְרִי – וּבְבֵיתִי הֶעָזוּב יִשָּׁאֵר רַק גֵּוִי הַדַּל וְהָיָה זֶה קָרְבָּנִי הָאַחֲרוֹן לָךְ. |
He will go back with his errand done, leaving a dark shadow on my morning; and in my desolate home only my forlorn self will remain as my last offering to thee. | |
פז. |
87 | |
נוֹאָש מִתִּקְוָה אֲנִי הוֹלֵךְ לְבַקְּשָׁהּ בְּכָל־פִּנּוֹת מִשְׁכָּנִי וְלֹא אֶמְצָאֶנָּה. |
IN desperate hope I go and search for her in all the corners of my room; I find her not. | |
בֵּיתִי קָטֹן וְזֶה אֲשֶׁר־חָלַף מִשָּׁם רֶגַע אֶחָד לֹא יָשׁוּב וְלֹא יִמָּצֵא עוֹד. |
My house is small and what once has gone from it can never be regained. | |
אַךְ מְעוֹנְךָ, אֲדֹנָי, גָּדוֹל עַד־בְּלִי־קֵץ, וּבְבֹאִי לְבַקְּשָׁהּ וָאָבֹא עַד־פִּתְחֶךָ. |
But infinite is thy mansion, my Lord, and seeking her I have come to thy door. | |
עָמַדְתִּי תַחַת־חֻפַּת הַזָּהָב אֲשֶׁר לִשְִׁמֵי עַרְבְּךָ וְנָשָׂאתִי אֶת־עֵינַי הָרְעֵבוֹת אֶל־פָּנֶיךָ. |
I stand under the golden canopy of thine evening sky and I lift my eager eyes to thy face. | |
בָּאתִי עַד־גְּבוּל חַיֵּי־עַד אֲשֶׁר־שָׁם לֹא יֹאבַד דָּבָר – לֹא תִקְוָה וְלֹא בִרְכַּת טוֹב וְלֹא פְּנֵי אִישׁ אֲשֶׁר־נִרְאוּ מִבֵּין דְּמָעוֹת. |
I have come to the brink of eternity from which nothing can vanish—no hope, no happiness, no vision of a face seen through tears. | |
אוֹיָה, טְבֹל אֶת־חַיַּי הָרֵיקִים בְּיָם זֶה, שְׁטֹף אוֹתָם בְּמַעֲמַקֵּי תְהוֹמוֹ. תֵּן נָא וְתָחוּשׁ נַפְשִׁי אֶת־הַמֶּתֶק הָאוֹבֵד אֲשֶׁר לְמַגָּעִי עִם־צְבָא כָל־הַיְקוּם. |
Oh, dip my emptied life into that ocean, plunge it into the deepest fullness. Let me for once feel that lost sweet touch in the allness of the universe. | |
פח. |
88 | |
אֱלֹהֵי הַמִּקְדָּש אֲשֶׁר שָׁמֵם! מֵיתְרֵי וִינָהּ הַנִּתָּקִים לֹא יְזַמְּרוּ לְךָ עוֹד אֶת־תְּהִלָּתֶךָ. פַּעֲמוֹנֵי הָעֶרֶב לֹא יְבַשְּׂרוּ עוֹד אֶת־מוֹעֵד עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ. הָרוּחַ אֲשֶׁר עַל־סְבִיבֶךָ דּוּמָם וּמַחֲרִישׁ. |
DEITY of the ruined temple! The broken strings of Vina sing no more your praise. The bells in the evening proclaim not your time of worship. The air is still and silent about you. | |
בִּזְבוּלְךָ הֶעָזוּב נֹשֵב רוּחַ הָאָבִיב, בִּרְכַּת שָׁלוֹם הוּא נֹשֵׂא מֵאֵת הַפְּרָחִים – הֵם הַפְּרָחִים אֲשֶׁר לֹא יוֹסִיפוּ עוֹד לִהְיוֹת לְקָרְבָּן עַל־מִזְבְּחֶךָ. |
In your desolate dwelling comes the vagrant spring breeze. It brings the tidings of flowers — the flowers that for your worship are offered no more. | |
וְזֶה הַמַּקְרִיב לְךָ מֵעוֹדוֹ, תֹּעֶה עַתָּה בָאָרֶץ, שֹׁאֵל נְדָבוֹת וְהֵן לֹא נְתוּנוֹת לוֹ. וּלְעֵת עֶרֶב כַּאֲשֶׁר יִתְעָרְבוּ נִיצוֹצוֹת וּצְלָלִים בְּחֶשְׁכַת הָאֲדָמָה, אָז יָבֹא כוֹשֵׁל וְיָגֵעַ אֶל־מִקְדָּשְׁךָ אֲשֶׁר שָׁמֵם וּבְלִבּוֹ רָעָב. |
Your worshipper of old wanders ever longing for favour still refused. In the eventide, when fires and shadows mingle with the gloom of dust, he wearily comes back to the ruined temple with hunger in his heart. | |
יְמֵי חַגִּים רַבִּים יַעַבְרוּ עָלֶיךָ, אֱלֹהֵי הַמִּקְדָשׁ אֲשֶׁר שָׁמֵם, וְהָיְתָה רַק דְּמָמָה. לֵילוֹת תְּפִלָּה רַבִּים יַחַלְפוּ וְלֹא יֹעֲלוּ לְךָ נֵרוֹת. |
Many a festival day comes to you in silence, deity of the ruined temple. Many a night of worship goes away with lamp unlit. | |
עֲצַבִּים חֲדָשִׁים וְרַבִּים נַעֲשׂוּ בְיַד חָרָשִׁים אֳמָנִים וְאַחַר צָלְלוּ בְזֶרֶם־הַנְּשִׁיָּה הַקָּדוֹשׁ בְּבֹא עִתָּם. |
Many new images are built by masters of cunning art and carried to the holy stream of oblivion when their time is come. | |
רַק אֱלֹהֵי הַמִּקְדָשׁ אֲשֶׁר שָׁמֵם נִשְׁאָר לְבַדּוֹ עַד־נֶצַח בְּאֵין עוֹבֵד וּבְאֵין שָׂם אֶל־לֵב. |
Only the deity of the ruined temple remains unworshipped in deathless neglect. | |
פט. |
89 | |
אַל לִי עוֹד דַּבֵּר רָמִים וּבְקוֹל שָׁאוֹן – כִּי כָכָה חָפֵץ אֲדוֹנִי. מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה אֶהֱפָךְ־לִי קוֹל מְלַחֲשִׁים. שְׂפַת לִבִּי תֵהָפֵךְ לְהֶמְיַת שִׁיר בִּדְמָמָה. |
NO more noisy, loud words from me—such is my master’s will. Henceforth I deal in whispers. The speech of my heart will be carried on in murmurings of a song. | |
בְּנֵי־אָדָם נֶחְפָּזִים לְשׁוּק הַמֶּלֶךְ. כָּל־הַקּוֹנִים וְהַמּוֹכְרִים הִנֵּה נִקְבְּצוּ שָׁמָה. רַק לִי נִתְּנָה חֻפְשָׁה בַחֲצוֹת הַיּוֹם בְּטֶרֶם מוֹעֵד בְּעוֹד הָעֲבוֹדָה רַבָּה. |
Men hasten to the King’s market. All the buyers and sellers are there. But I have my untimely leave in the middle of the day, in the thick of work. | |
יָצִיצוּ נָא אֵפֹא הַפְּרָחִים בְּתוֹךְ גַּנִּי אַף אִם־עִתָּם לֹא בָאָה עוֹד. תָּבֹאנָה נָא גַם הַדְּבֹרִים בַּצָּהֳרַיִם וְעָנוּ אַחֲרֵיהֶם אֶת־הֶמְיָתָן הַיְּגֵעָה. |
Let then the flowers come out in my garden, though it is not their time; and let the midday bees strike up their lazy hum. | |
יָמִים רַבִּים עָבְרוּ לִי בְּמִלְחֶמֶת הַטּוֹב וְהָרָע, וְעַתָּה הִנֵּה הָיָה דָבָר עִם־בֶּן־שַׁעֲשֻׁעַי אֲשֶׁר הָיָה לִי בִימֵי הָעַצְלוּת לְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי לְהַצְמִיד אֶת־לִבִּי אֵלָיו. וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי לָמָּה־זֶּה לִי עַתָּה הַקְּרִיאָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נִקְרֵאתִי לְדָבָר אֵין־מוֹעִיל וְאֵין־חֵפֶץ בּוֹ! |
Full many an hour have I spent in the strife of the good and the evil, but now it is the pleasure of my playmate of the empty days to draw my heart on to him; and I know not why is this sudden call to what useless inconsequence! | |
১১৪ মরণ যেদিন দিনের শেষে কত শরৎ-বসন্ত-রাত, যা কিছু মোর সঞ্চিত ধন শিলাইদহ, ২৫ আষাঢ় ১৩১৭ |
צ. |
90 |
בְּיוֹם דְּפֹק הַמָּוֶת עַל־דַּלְתְּךָ, מַה־תֹּאמַר לָתֶת־לוֹ מִנְחָה? |
ON the day when death will knock at thy door what wilt thou offer to him? | |
הִנֵּה אֲנִי שָׂם לִפְנֵי אוֹרְחִי אֶת־כּוֹס־חַיַּי הַמְּלֵאָה – לֹא אֶתֶּן־לוֹ לַעֲבוֹר בְּיָדַיִם רֵיקוֹת. |
Oh, I will set before my guest the full vessel of my life—I will never let him go with empty hands. | |
אֶת־כָּל־מֶתֶק בְּצִירִי אֲשֶׁר לִימֵי סְתָוִי וְלֵילוֹת קֵיצִי, אֶת־כָּל־הַקָּצִיר וְכָל־הַלֶּקֶט אֲשֶׁר לַעֲמַל חַיַּי אָשִׂים לְפָנָיו בְּאַחֲרִית יָמַי בִּדְפֹק הַמָּוֶת עַל־דַּלְתִּי. |
All the sweet vintage of all my autumn days and summer nights, all the earnings and gleanings of my busy life will I place before him at the close of my days when death will knock at my door. | |
১১৬ ওগো আমার এই জীবনের যা পেয়েছি, যা হয়েছি, বরণমালা গাঁথা আছে শিলাইদহ, ২৬ আষাঢ় ১৩১৭ |
צא. |
91 |
הוֹי אַתָּה הַגְּמוּל הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לְחַיַּי, אַתָּה הַמָּוֶת, אַתָּה מוֹתִי, בֹּא וּלְחַשׁ לִי אֶת־דְּבָרְךָ בְאָזְנִי! |
O THOU the last fulfilment of life, Death, my death, come and whisper to me! | |
מִיּוֹם אֶל־יוֹם צִפִּיתִי אֵלֶיךָ; לְמַעַנְךָ נָשָׂאתִי אֶת־מַנְעַמֵּי הַחַיִּים וְאֶת־מְצֻקּוֹתֵיהֶם. |
Day after day have I kept watch for thee; for thee have I borne the joys and pangs of life. | |
כָּל־אֲשֶׁר הִנְנִי וַאֲשֶׁר־לִי וַאֲשֶׁר קִוִּיתִי וַאֲשֶׁר אָהַבְתִּי – הִנֵּה שָׁטַף כָּל־זֶה תָמִיד אֵלֶיךָ אֶל־תּוֹךְ מַעֲמַקֵּי סְתָרֶיךָ. זֶה מַבַּט־עֵינְךָ הָאַחֲרוֹן וְזוּ חַיַּי יִהְיוּ אֲחָדִים עַתָּה לָנֶצַח. |
All that I am, that I have, that I hope and all my love have ever flowed towards thee in depth of secrecy. One final glance from thine eyes and my life will be ever thine own. | |
הָיוּ הַצִּיצִים לְמִקְלַעַת, נְכוֹנָה עֲטֶרֶת הַפְּרָחִים לֶחָתָן. הִנֵּה תַעֲזוֹב הַכַּלָּה אֶת־בֵּיתָהּ אַחֲרֵי הַחֲתֻנָּה וּתְקַדֵּם פְּנֵי אֲדוֹנָהּ יְחִידָהּ בְּדִמְמַת הַלַּיְלָה. |
The flowers have been woven and the garland is ready for the bridegroom. After the wedding the bride shall leave her home and meet her lord alone in the solitude of night. | |
צב. |
92 | |
יָדַעְתִּי כִּי־יָבֹא יוֹם וְנִסְתְּרוּ פְנֵי הָאֲדָמָה הַזֹּאת מִנֶּגֶד עֵינַי וְעָזְבוּ אוֹתִי חַיַּי דּוּמָם וְיָרַד הַמָּסָךְ הָאֲחָרוֹן עַל־עֵינָי. |
I KNOW that the day will come when my sight of this earth shall be lost, and life will take its leave in silence, drawing the last curtain over my eyes. | |
רַק הַכּוֹכָבִים יַעַמְדוּ עַל־מִשְׁמַרְתָּם בַּלַּיְלָה וְהַשַּׁחַר יַעֲלֶה כְּבָרִאשׁוֹנָה וְהַיָּמִים יִסְעֲרוּ כְמוֹ גַלֵּי־יָם וְיִשְׂאוּ עִמָּהֶם שְׂמָחוֹת וּמְצוּקוֹת. |
Yet stars will watch at night, and morning rise as before, and hours heave like sea waves casting up pleasures and pains. | |
כִּי אַעֲלֶה עַל־לִבִּי אֶת־קֵץ־רְגָעַי זֶה וְסָר מנֶּגֶד עֵינַי הַגְּבוּל אֲשֶׁר לִרְגָעִים. אָז אַבִּיט לְאוֹר הַמָּוֶת אֶת־עוֹלָמְךָ עִם אוֹצְרוֹתָיו בְּאֵין דְּאָגָה. נִבְחָר בּוֹ כָּל־מוֹשָׁב דַּל, נִבְחָר בּוֹ כָּל־חֵלֶק־חַיִּים קָטָן! |
When I think of this end of my moments, the barrier of the moments breaks and I see by the light of death thy world with its careless treasures. Rare is its lowliest seat, rare is its meanest of lives. | |
וְזֶה אֲשֶׁר שָׁאַפְתִּי אֵלָיו לַשָּׁוְא וְזֶה אֲשֶׁר הִשַּׂגְתִּי – כָּל־זֶה יַעֲבָר־נָא וְיַחֲלוֹף. רַק תֵּן־לִי אֶת־זֶה אֲשֶׁר בָּזִיתִי תָמִיד וַאֲשֶׁר לֹא שָׂמְתִּי אֵלָיו לֵב. |
Things that I longed for in vain and things that I got—let them pass. Let me but truly possess the things that I ever spurned and overlooked. | |
צג. |
93 | |
עַתָּה הנְנִי הוֹלֵךְ. אִמְרוּ לִי שָׁלוֹם, אֶחָי! הִנֵּה אָנֹכִי מִשְׁתַּחֲוֶה לָכֶם וְאָנֹכִי יוֹצֵא לַדָּרֶךְ. |
I HAVE got my leave. Bid me farewell, my brothers! I bow to you all and take my departure. | |
פֹּה אָנֹכִי מֵשִׁיב אֶת־הַמַּפְתְּחוֹת אֲשֶׁר לְדַלְתִּי – וְאָנֹכִי מַשְׁמִיט יָדַי מִכָּל־מִשְׁפָּט אֲשֶׁר אֶל־הַבַּיִת הַזֶּה. רַק דְּבָרִים אֲחָדִים טוֹבִים אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵעִמָּכֶם בְּאַחֲרִיתִי. |
Here I give back the keys of my door—and I give up all claims to my house. I only ask for last kind words from you. | |
שְׁכֵנִים הָיִינוּ יָמִים רַבִּים, וַאֲנִי הִנֵּה קִבַּלְתִּי שִׁבְעָתַיִם מֵאֲשֶׁר יָכֹלְתִּי תֵּת. עַתָּה הִנֵּה עָלָה הַשַּׁחַר וְהַמְּנוֹרָה אֲשֶׁר הֵאִירָה לִי אֶת־פִּנָּתִי הַחֲשֵׁכָה הִנֵּה כָלָתָה. בָּאָה אֵלַי קְרִיאָה מִטַּעַם הַמַּלְכוּת וְאָנֹכִי נָכוֹן לַדָּרֶךְ. |
We were neighbours for long, but I received more than I could give. Now the day has dawned and the lamp that lit my dark corner is out. A summons has come and I am ready for my journey. | |
צד. |
94 | |
כֵּי אֵצֵא לַדֶּרֶךְ, וּנְתַתֶּם לִי אֶת־בִרְכַתְכֶם, רֵעָי! הַשָּׁמַיִם מַזְהִירִים בְּאוֹר הַשַּׁחַר וְדַרְכִּי נֶחְמָד. |
AT this time of my parting, wish me good luck, my friends! The sky is flushed with the dawn and my path lies beautiful. | |
אַל־נָא תִשְׁאֲלוּ מַה־זֶּה אָנֹכִי לוֹקֵחַ עִמִּי. הִנְנִי יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ בְּיָדַיִם רֵיקוֹת וּבְלֵב מָלֵא תוֹחֶלֶת. |
Ask not what I have with me to take there. I start on my journey with empty hands and expectant heart. | |
אֶת־עֲטֶרֶת הַפְּרָחִים אֲשֶׁר לְיוֹם חֲתֻנָּתִי אָשִׂים בְּרֹאשִׁי. אַל לְאִישׁ כָּמוֹנִי הָאַדֶּרֶת הָאֲדַמְדֶּמֶת אֲשֶׁר לְעוֹבְרֵי אֹרַח וְגַם אִם חַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ וְרָעוֹת רַבּוֹת – לֹא אֵדַע יִרְאָה בְנַפְשִׁי. |
I shall put on my wedding garland. Mine is not the red-brown dress of the traveller, and though there are dangers on the way I have no fear in my mind. | |
כּוֹכַב־הַלַּיְלָה יַעֲלֶה כַּאֲשֶׁר תִּתֹּם דַּרְכִּי וְקִינוֹת תַּמְרוּרִים אֲשֶׁר לִזְמִירוֹת הָעֲלָטָה תִשָּׁמַעְנָה בְשַׁעֲרֵי חַצְרוֹת הַמֶּלֶךְ. |
The evening star will come out when my voyage is done and the plaintive notes of the twilight melodies be struck up from the King’s gateway. | |
צה. |
95 | |
לֹא אֶזְכּוֹר הָרֶגַע אֲשֶׁר צָעַדְתִּי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה עַל־מִפְתַּן הַחַיִּים. |
I WAS not aware of the moment when I first crossed the threshold of this life. | |
בַּמֶּה גָדַל כֹּחָם כִּי פֻתַּחְתִּי בְּתוֹךְ הַחִידָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כְּצִיץ הַיַּעַר בַּחֲצִי לָיְלָה? |
What was the power that made me open out into this vast mystery like a bud in the forest at midnight! | |
כִּי רָאִיתִי אֶת־הָאוֹר בַּבֹּקֶר וְיָדַעְתִּי פִתְאֹם כִּי לֹא נָכְרִי אֲנִי עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה הַזֹּאת וְכִי דָבָר אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי מַה־הוּא וְלֹא יָדַעְתִּי שְׁמוֹ וְלֹא יָדַעְתִּי דְמוּת לוֹ לְקָחְנִי אֶל־בֵּין זְרוֹעוֹתָיו – הֲלֹא זֶה אִמִּי. |
When in the morning I looked upon the light I felt in a moment that I was no stranger in this world, that the inscrutable without name and form had taken me in its arms in the form of my own mother. | |
וְגַם בְּמוֹתִי יְבוֹאֵנִי דָבָר אֲשֶׁר לֹא־יָדַעְתִּי וִיהִי לִי נוֹדָע. וְיַעַן־כִּי אָהַבְתִּי אֶת הַחַיִּים הָאֵלֶּה, לָכֵן יָדַעְתִּי כִּי־כָכָה אֹהַב גַּם אֶת־הַמָּוֶת. |
Even so, in death the same unknown will appear as ever known to me. And because I love this life, I know I shall love death as well. | |
הִנֵּה בֹכֶה הַיֶּלֶד בְּהִלָּקְחוֹ מֵעִם־הַשַּׁד הַיְמָנִי אֲשֶׁר לְאִמּוֹ, אֶפֶס בְּעוֹד־רֶגַע וְנִחַם בַּשַּׁד הַשְּׂמָאלִי. |
The child cries out when from the right breast the mother takes it away, in the very next moment to find in the left one its consolation. | |
১৪২ যাবার দিনে এই কথাটি বিশ্বরূপের খেলাঘরে ২০ শ্রাবণ ১৩১৭ |
צו. |
96 |
כִּי אֵצֵא מִזֶּה, תְּהִי־נָא מִלַּת־הַפְּטוּרִים הָאַחֲרוֹנָה אֲשֶׁר לִי לֵאמֹר: כָּל־אֲשֶׁר רָאִיתִי פֹה אֵין טוֹב מִמֶּנּוּ. |
WHEN I go from hence let this be my parting word, that what I have seen is unsurpassable. | |
טָעַמְתִּי מִן־הַמֶּתֶק הַנִּסְתָּר אֲשֶׁר לַלּוֹט הַזֶּה הַנָּפוֹץ עַל־פְּנֵי יַם־הָאוֹר וּבֵרַכְתִּיו – תְּהִי־נָא זֹאת מִלַּת־הַפְּטוּרִים הָאַחֲרוֹנָה אֲשֶׁר לִי. |
I have tasted of the hidden honey of this lotus that expands on the ocean of light, and thus am I blessed—let this be my parting word. | |
בְּבֵית־שַׁעֲשֻׁעִים זֶה עִם־רִבּוֹא רִבֲבוֹת צוּרוֹתָיו הָיוּ שַׁעֲשֻׁעִים גַּם לִי. פֹּה רָאִיתִי אֶת־פְּנֵי־זֶה אֲשֶׁר אֵין לוֹ צוּרָה. |
In this playhouse of infinite forms I have had my play and here have I caught sight of him that is formless. | |
כָּל־בְּשָׂרִי וִיצֻרַי חָרְדוּ מִפְּנֵי מַגַּע־זֶה אֲשֶׁר נַעֲלָה מִכָּל־מַגַּע, וְאִם יֵשׁ־קֵץ אָז יָבֹא־נָא – תְּהִי־נָא זֹאת מִלַּת־הַפְּטוּרִים הָאַחֲרוֹנָה אֲשֶׁר לִי. |
My whole body and my limbs have thrilled with his touch who is beyond touch; and if the end comes here, let it come—let this be my parting word. | |
৬৮ আমার খেলা যখন ছিল তোমার সনে ওগো, সেদিন তুমি গাইতে যে সব গান ১৭ জৈষ্ঠ ১৩১৭ |
צז. |
97 |
כִּי שִׁעֲשַׁעְתִּי עִמְּךָ לֹא שָׁאַלְתִּי מֵעוֹדִי: מִי אַתָּה? לֹא יָדַעְתִּי מַעְצוֹר וְלֹא יָדַעְתִּי פַחַד וְחַיַּי הִלְּכוּ בִסְעָרָה. |
WHEN my play was with thee I never questioned who thou wert. I knew nor shyness nor fear, my life was boisterous. | |
בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם עוֹרַרְתַּנִי מִשְּׁנָתִי כְּמוֹ חָבֵר נֶאֱמָן וְהוֹבַלְתַּנִי מִשִּׂמְחָה אֶל־שִׂמְחָה. |
In the early morning thou wouldst call me from my sleep like my own comrade and lead me running from glade to glade. | |
לֹא חָקַרְתִּי בַיָּמִים הָהֵם לָדַעַת אֶת־הֶגְיוֹן הַשִּׁירִים אֲשֶׁר שַׁרְתָּ לִי. חָרַד קוֹלִי לִקְרַאת צְלִילֵיהֶם וְלִבִּי רִקֵּד בִּי לְשִׁמְעָם. |
On those days I never cared to know the meaning of songs thou sangest to me. Only my voice took up the tunes, and my heart danced in their cadence. | |
עַתָּה הִנֵּה חָלְפָה עֵת הַשַּׁעֲשֻׁעִים – וּמָה הֶחָזוֹן אֲשֶׁר בָּא עָלַי פִּתְאֹם? הִנֵּה הָעוֹלָם וְעֵינָיו תְּלוּיוֹת אֶל־רַגְלֶיךָ וְהוּא עוֹמֵד לְפָנֶיךָ בְּיִרְאָה עִם־כָּל־כּוֹכָבָיו הַמַּחֲרִישִׁים. |
Now, when the playtime is over, what is this sudden sight that is come upon me? The world with eyes bent upon thy feet stands in awe with all its silent stars. | |
צח. |
98 | |
אַעְדְּךָ נִשְׁקִי וְעַטְרוֹת פְּרָחַי, כִּי הָיוּ לְךָ לְשָׁלָל בְּהִכָּנְעִי. לֹא כֹחִי הוּא לְהִמָּלֵט מִיַּד אֲשֶׁר גִּבּוֹר מִמֶּנִּי. |
I WILL deck thee with trophies, garlands of my defeat. It is never in my power to escape unconquered. | |
יָדַעְתִּי הֵיטֵב כִּי גַאֲוָתִי תִכָּנַע, כַּבְלֵי חַיַּי יִשָּׁבְרוּ בְּמַכְאוֹבוֹת לֹא־יִסָּפְרוּ וְלִבִּי הָרֵיק יִנְהַק בִּזְמִירָתוֹ כְמוֹ קָנֶה נָבוּב, עַד־כִּי תִמַּס אֶבֶן בִּדְמָעוֹת. |
I surely know my pride will go to the wall, my life will burst its bonds in exceeding pain, and my empty heart will sob out in music like a hollow reed, and the stone will melt in tears. | |
יָדַעְתִּי הֵיטֵב כִּי מֵאוֹת טַרְפֵּי הַלּוֹט לֹא לָנֶצַח יִהְיוּ סְגוּרִים וְסוֹד דִּבְשׁוֹ הַנִסְתָּר יִגָּלֶה. |
I surely know the hundred petals of a lotus will not remain closed for ever and the secret recess of its honey will be bared. | |
מִתְּכֵלֶת הַשָּׁמַיִם תַּבִּיט עָלַי עַיִן וְתִקְרָא לִי בִדְמָמָה. לֹא יִשָּׁאֵר לִי דָבָר, לֹא דָבָר, וְרַק הַמָּוֶת יִקְרֵנִי לְרַגְלֶךָ. |
From the blue sky an eye shall gaze upon me and summon me in silence. Nothing will be left for me, nothing whatever, and utter death shall I receive at thy feet. | |
צט. |
99 | |
כִּי אַנַּח אֶת־הַמָּשׁוֹט מִיָּדִי, יָדַעְתִּי כִּי־תָבוֹא לְךָ הָעֵת לְקַחְתּוֹ אָתָּה. אֵת אֲשֶׁר־לַעֲשׂוֹת – יֵעָשֶׂה. אֶל־חִנָּם הַמִּלְחָמָה. |
WHEN I give up the helm I know that the time has come for thee to take it. What there is to do will be instantly done. Vain is this struggle. | |
וְאַתָּה, לִבִּי, הֶרֶף יָדְךָ וּבִדְמָמָה שָׂא אֶת־דְּבַר הִכָּנְעֶךָ. שְׂמַח בְּחֶלְקְךָ הַטּוֹב כִּי תָנוּחַ דּוּמָם בַּאֲשֶׁר נִתַּן לְךָ מָקוֹם. |
Then take away your hands and silently put up with your defeat, my heart, and think it your good fortune to sit perfectly still where you are placed. | |
מְנוֹרוֹתַי תִּכְבֶּינָה לְכָל־רוּחַ קַל אֲשֶׁר יִשַּׁב בָּהֶן וְאִם אֲנַסֶּה לָשׁוּב וּלְהַעֲלוֹתָן וְשָׁכַחְתִּי אֶת־כָּל אֲשֶׁר מִסָּבִיב לִי. |
These my lamps are blown out at every little puff of wind, and trying to light them I forget all else again and again. | |
אַךְ הַפַּעַם הַזֹּאת חָכַמְתִּי וַאֲחַכֶּה בַחֹשֶׁךְ וְאֶת־מַחֲצַלְתִּי אַצִּיעַ לִי עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְאַתָּה אִם יִהְיֶה עִם־לְבָבְךָ, אֲדֹנָי, וּבָאתָ דּוּמָם וְכוֹנַנְתָּ בָזֶה אֶת־מוֹשָׁבֶךָ. |
But I shall be wise this time and wait in the dark, spreading my mat on the floor; and whenever it is thy pleasure, my lord, come silently and take thy seat here. | |
ק. |
100 | |
אֶצְלָל־נָא בְּמַעֲמַקֵּי יַם־הַצוּרוֹת, כִּי קִוִּיתִי לִמְצֹא שָׁם אֶת־מִבְחַר הַפְּנִינִים אֲשֶׁר לַחֲדַל כָּל־צוּרָה. |
I DIVE down into the depth of the ocean of forms, hoping to gain the perfect pearl of the formless. | |
אַל לִי לָשׁוּט עוֹד מֵחֹף אֶל־חֹף בְּסִירָתִי הַמְסֹעָרָה. הִנֵּה חָלְפוּ הַיָּמִים אֲשֶׁר זֶה הָיָה כָּל־מְשׂושִׂי לִהְיוֹת מוּטָל מִגַּל אֶל־גָּל. |
No more sailing from harbour to harbour with this my weather-beaten boat. The days are long passed when my sport was to be tossed on waves. | |
עַתָּה הִנֵּה צָמְאָה נַפְשִׁי לָמוּת בֵּינוֹת לִבְנֵי אֵין־מָוֶת. |
And now I am eager to die into the deathless. | |
בְּהֵיכַל שְׁאוֹל עֲמֻקָּה, אֲשֶׁר שָׁם תִּרְעַשׁ הַזִּמְרָה עַל־פִּי מֵיתָרִים אִלְּמִים, שָׁם אָעִיר אֶת־נֶבֶל־חַיָּי. |
Into the audience hall by the fathomless abyss where swells up the music of toneless strings I shall take this harp of my life. | |
אֲכוֹנְנֵהוּ וַאֲכִינֵהוּ לְשִׁירֵי עַד, וּבְהִשָּׁמַע קוֹל נַאֲקַת הַצְּלִיל הָאַחֲרוֹן וְאַנַּח אֶת־נִבְלִי בִדְמָמָה לְרַגְלֵי־זֶה אֲשֶׁר לוֹ הַדְּמָמָה. |
I shall tune it to the notes of for ever, and, when it has sobbed out its last utterance, lay down my silent harp at the feet of the silent. | |
קא. |
101 | |
בִּזְמִירוֹתַי בִּקַּשְׁתִּיךָ כָּל־חַיָּי. הֵן הֵנָּה אֲשֶׁר נִהֲגוּנִי מִדֶּלֶת אֶל־דֶּלֶת וְעַל־פִּיהֶן יָדַעְתִּי אֶת־אֲשֶׁר מִסָּבִיב לִי מִדֵּי בַקְּשִׁי אֶת־עוֹלָמִי וּמִדֵּי נָגְעִי אֵלָיו. |
EVER in my life have I sought thee with my songs. It was they who led me from door to door, and with them have I felt about me, searching and touching my world. | |
שִׁירַי הֵם אֲשֶׁר פִּתְּחוּ לִי אֶת־אָזְנִי לְכָל־לִמּוּדַי אֲשֶׁר לָמַדְתִּי מֵעוֹדִי; הֵם נְתָנוּנִי לְהַבִּיט אֶת־נְתִיבוֹת הַסְּתָרִים וְהֵם גִּלּוּ לְנֶגֶד רוּחִי כּוֹכָבִים רַבִּים בִּרְקִיעַ לִבִּי. |
It was my songs that taught me all the lessons I ever learnt; they showed me secret paths, they brought before my sight many a star on the horizon of my heart. | |
הֵם הוֹלִיכוּנִי כָל־הַיּוֹם בֵּין־תַעֲלוּמוֹת אַרְצוֹת הַתַּעֲנֻגוֹת וְהַמְּצוּקוֹת – אַךְ מַה־מִּשְׁפַּט שַׁעֲרֵי הַהֵיכָל אֲשֶׁר הֱבִיאוּנִי שָׁמָּה בָּעֶרֶב בְּקֵץ דַּרְכִּי? |
They guided me all the day long to the mysteries of the country of pleasure and pain, and, at last, to what palace gate have they brought me in the evening at the end of my journey? | |
קב. |
102 | |
הִתְהַלַּלְתִּי בְאָזְנֵי בְנֵי־אָדָם כִּי יְדַעְתִּיךָ. בְּכָל־מִפְעָלַי רָאוּ אֶת־תְּמוּנוֹתֶיךָ וָיָּבֹאוּ וַיִּשְׁאָלוּנִי: “מִי הוּא?” וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי מָה אֶעֱנָם. אָז אֹמַר: “חַי אֲנִי אִם יָדַעְתִּי לְהַגִּיד”. וְהֵם יְנַאֲצוּנִי וְיֵלְכוּ מִמֶּנִּי וְיִלְעֲגוּ לִי – וְאַתָּה יוֹשֵׁב וּמְשַׂחֵק. |
I BOASTED among men that I had known you. They see your pictures in all works of mine. They come and ask me, “Who is he?” I know not how to answer them. I say, “Indeed, I cannot tell.” They blame me and they go away in scorn. And you sit there smiling. | |
אָשִׂיחָה תָמִיד בְּשִׁירַי אֶת־שִׂיחִי עַל־אוֹדוֹתֶיךָ. מִלִּבִּי תִשְׁתַּפֵּךְ הַתַּעֲלֻמָה. וְהֵם יָבֹאוּ וְיִשְׁאָלוּנִי: “הַגֶּד־נָא לָנוּ אֶת־הֶהָגוּת הַצְּפוּנָה בָהֶם”. וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי מָה אֶעֱנֵם. אָז אֹמַר: “הוֹי, מִי יוֹדֵעַ אֶת־הָגוּתָם!” וְהֵם יִלְעֲגוּ לִי וְיֵלְכוּ לָהֶם – וְאַתָּה יוֹשֵׁב וּמְשַׂחֵק. |
I put my tales of you into lasting songs. The secret gushes out from my heart. They come and ask me, “Tell me all your meanings.” I know not how to answer them. I say, “Ah, who knows what they mean! “They smile and go away in utter scorn. And you sit there smiling. | |
১৪৮ একটি নমস্কারে, প্রভু, একটি নমস্কারে নানা সুরের আকুল ধারা হংস যেমন মানস-যাত্রী ২৩ শ্রাবণ ১৩১৭ |
קג. |
103 |
עִם־בִּרְכָתִי הָאַחַת, בִּרְכַּת שָׁלוֹם אֵלֶיךָ, אֱלֹהַי, תֶּן־נָא וְיֵרוֹמוּ כָל־חוּשַׁי בִּי וְנָגְעוּ אֶל־הָעוֹלָם אֲשֶׁר לְרַגְלֶיךָ. |
IN one salutation to thee, my God, let all my senses spread out and touch this world at thy feet. | |
כְּעָב מְטַר־תַּמּוּז הַשֹּׁאֵף לְמַטָּה עִם־סֵבֶל מֵימָיו אֲשֶׁר לֹא שֻׁפְּכוּ כֵּן יֵט־נָא גַם רוּחִי בִי לְמַטָּה אֶל־שַׁעַרְךָ עִם־בִּרְכַּת־הַשָּׁלוֹם הָאַחַת אֵלֶיךָ. |
Like a rain-cloud of July hung low with its burden of unshed showers let all my mind bend down at thy door in one salutation to thee. | |
מִי־יִתֵּן וְאָסְפוּ יַחַד כָּל־זְמִירוֹתַי אֶת־צְלִילֵיהֶן הַשּׁוֹנִים וְהָיוּ לְשֶׁטֶף אֶחָד וְשָׁטְפוּ לְתוֹךְ יַם־הַדְּמָמָה עִם־בִּרְכַּת־הַשָּׁלוֹם הָאַחַת אֵלֶיךָ. |
Let all my songs gather together their diverse strains into a single current and flow to a sea of silence in one salutation to thee. | |
כַּעֲדַת עֲגוּרִים שֹׁאֲפִים הַבַּיְתָה אֲשֶׁר יִסְעוּ לַיְלָה וָיוֹם לָעוּף אֶל־קִנֵּיהֶן בֶּהָרִים, כֵּן תֶּן־נָא וְשָׁאֲפוּ כָל־חַיַּי לָבוֹא אֶל־בֵּית הַנֶּצַח אֲשֶׁר לָהֶם עִם־בִּרְכַּת־הַשָּׁלוֹם הָאַחַת אֵלֶיךָ. |
Like a flock of homesick cranes flying night and day back to their mountain nests let all my life take its voyage to its eternal home in one salutation to thee. |
Rabindranath Tagore’s Gitanjali (Song-offerings) was first published in Bengali containing 157 songs. A second edition in English soon followed containing 103 “songs” out of which 53 were taken from the original Bengali edition and translated by Tagore himself.
These translations are of poems contained in three books—Naivedya, Kheya, and Gitanjali—to be had at the Indian Publishing House, 22 Cornwallis Street, Calcutta; and of a few poems which have appeared only in periodicals.
In 1922, David Frischmann published his Hebrew translation of this second edition of Gitanjali, one of the last of Frischmann’s works published before his death that year. The collection later served as the inspiration for a prayer by Eugene Kohn, “Where we can find Yah” (1945).
The text of Gitanjali in Bengali was provided by Milansagar. The Hebrew transcription of Frischmann’s translation was made by Project Ben-Yeduda. I have transcribed the text of Gitanjali in English based upon the limited edition printed by Chiswick Press (London 1912) and set all of these side-by-side. This is the first time that the Tagore’s Bengali and English original compositions and translations have been set side-by-side with Tagore and Frischmann’s English and Hebrew translations. –Aharon Varady
Source(s)
“গীতাঞ্জলি | גִּיטַאנְיַ׳אלִי (קרבן־זמרה) | Gitanjali (Song-offerings), by Rabindranath Tagore (1912); translated into Hebrew by David Frischmann (1922)” is shared through the Open Siddur Project with a Creative Commons Attribution-ShareAlike 4.0 International copyleft license.
Stable Link:
https://opensiddur.org/?p=24869
Associated Image:
12860/Gitanjali Express HWH/Howrah Junction
Gitanjali LHBfied (credit: Somanko)
(This image is set to automatically show as the "featured image" in category pages and in shared links on social media.)
Terms of Use:
Be a mentsch (a conscientious, considerate person) and adhere to the following guidelines:
- Properly attribute the work to the Ben Yehuda Project (transcription), David Frischmann (translation), Rabindranath Tagore and Aharon N. Varady (transcription).
- Clearly indicate the date you accessed the work and in what ways, if any, you modified it. (If you have adapted the work, let us know so that the contributor might consider endorsing your revision.)
- Provide the stable link to this resource: <https://opensiddur.org/?p=24869>.
- Indicate that the original work was shared under the Creative Commons Attribution-ShareAlike (CC BY-SA) 4.0 International copyleft license. (To redistribute or remix this work in any format, modified or unmodified, you must refer to the terms of the license under which the work is shared.)
Additional Notes:
- The views expressed in this work represent the views of their creator(s) and do not necessarily represent the views of the Open Siddur Project's developers, its diverse community of volunteer contributors, or its institutional partners.
- We strongly advise against printing sacred texts and art containing divine names as these copies must be regarded with reverence, complicating their casual treatment and disposal.
- If you must dispose of a printed sacred text (one containing Divine Names), please locate the closest genizah (often established by a synagogue) and contact its custodians for further instructions. We also recommend using Morah Yehudis Fishman's Prayer for Adding a Work to the Genizah.
Support this work:
The Open Siddur Project is a volunteer-driven, non-profit, non-commercial, non-denominational, non-prescriptive, gratis & libre Open Access archive of contemplative praxes, liturgical readings, and Jewish prayer literature (historic and contemporary, familiar and obscure) composed in every era, region, and language Jews have ever prayed. Our goal is to provide a platform for sharing open-source resources, tools, and content for individuals and communities crafting their own prayerbook (siddur). Through this we hope to empower personal autonomy, preserve customs, and foster creativity in religious culture.
ויהי נעם אדני אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו "May the pleasantness of אדֹני our elo’ah be upon us; may our handiwork be established for us — our handiwork, may it be established." –Psalms 90:17
Comments, Corrections, and Queries