|
אֵיךְ נְקוֹנֵן ”אֵלֶּה אֶזְכְּרָה“
בִּימֵי מְשׁוֹאָה, אָסוֹן וְצָרָה?
כִּי בִימֵי קֵיסָר לֹא עָלְתָה אֲרוּכָה
לְאַךְ עֲשָׂרָה הֲרוּגֵי מְלוּכָה,
וּבְעוֹד עַל פָּנֵינוּ תַּדְהֵמָה נְסוּכָה
מוּל מֵאוֹת נִרְצָחִים בְּשִׁטְחֵי מַמְלָכָה?
וְאֵיךְ אֲקוֹנֵן בְּיוֹם כִּפּוּר עֲווֹנַי
כִּי הָיוּ לִמְשִׁסָּה בְּנוֹתַי וּבָנַי?
אֵלֶּה אֶזְכְּרָה, עֲלֵיהֶם אֶבְכֶּה מָרָה,
כִּי בְלָעוּנוּ זֵדִים בְּיוֹם שִׂמְחַת תּוֹרָה.
כִּי בְבֹקֶר הֶחָג עָלוּ מָוֶת וְצָרָה
כְּסֻכָּה בְכֶרֶם שָׁלוֹם – נִיר־עֹז לֹא נוֹתְרָה.
|
How can we mourn with “these I remember”
in days of catastrophe, calamity, how somber?
As in Caesar’s time, we found no remedy
for just ten martyrs, a pitiful memory.
Now we stand, astonished and amazed,
gazing at countless slain, our spirits dazed.
How shall I lament on the Day of Atonement,
while my children lie slain in sorrow’s torment?
These I remember, and bitterly weep,
for evil struck us on Simḥat Torah, so deep.
On that festive morn, death and trouble arose,
like a booth in a vineyard—Nir-Oz met its woes.
|
|
גָּבַהּ לֵב בְּלִיַּעַל וְחוֹרֵשׁ רָעוֹת
זָמַם לְהָשִׁים שָׂדוֹת וּבְקָעוֹת
מַלְאֲכֵי מָוֶת וְצִירֵי זְוָעוֹת
שָׁלַח עִם שַׁחַר מִקֵּן הַצְּרָעוֹת.
|
The wicked heart has risen, plotting dire harm,
to render fields barren, causing disarm.
Angels of death and dread were sent forth at dawn,
from a nest of hornets, spreading ruin’s spawn.
|
|
רֹאשׁ וְרִאשׁוֹן פַּסֵּי אוֹר בּוֹהֲקִים
טָסִים מַעְלָה טִילֵי מָוֶת בַּשְּׁחָקִים
וּמִן הַגַּלִּים עוֹלִים
טוֹבְחִים בְּזִקִּים
הוֹ מָה רַב הַהֶרֶג בִּרְחוֹבוֹת אֳפָקִים!
אֵלֶּה אֶזְכְּרָה בִּזְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה,
עַל טְבוּחֵי כְּפַר־עַזָּה בְּסוּפָה וּשְׂעָרָה.
|
Bright streaks of fire first heralded doom,
missiles of death soaring through the gloom,
as slayers emerged from the sea’s fierce tide,
wreaking havoc in Zikkim, where many have died.
Oh, many are slain in the streets of Ofakim!
I remember these with a loud, bitter hymn,
the fallen of Kfar Aza, lost in storm’s grim.
|
|
בְּרַקְּדָם יַחְדָּיו בְּהַלֵּל וְשִׂמְחָה
אוֹהֲבֵי מָחוֹל עַד הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה
אַנְשֵׁי הַנּוֹבָה שִׁירָתָם קָלְחָה.
אֵיכָה נִרְצְחוּ כְּצֹאן טִבְחָה?
|
Twirling with praise and joy,
dancing until the sun’s employ,
the people of Nova sang with delight.
How were they slaughtered, lost in the night?
|
|
נִמְלְטוּ לְכָל עֵבֶר זָקֵן גַּם צָעִיר
בְּחַפְּשָׂם מִסְתּוֹר גַּם בִּנְקִיק זָעִיר
לְמַעַן לִידֵי צַר אוֹתָם לֹא יַסְגִּיר
אַךְ אוֹיֵב אַכְזָר סִכּוּי לֹא הִשְׁאִיר.
אֵלֶּה אֶזְכְּרָה, עֲלֵיהֶם אֵילִיל מָרָה,
כִּי לֹא נוֹשְׁעָה חוֹלִית בְּעֵת צָרָה.
|
Everyone fled, both old and young,
hidden in crevices, their hopes unsung,
hoping the refuge would not betray,
but this cruel foe took hope away.
These I remember, and bitterly weep,
for Kibbutz Holit was lost in distress so deep.
|
|
אֵיךְ אִמָּא לְבַת בִּנְתִיב הָעֲשָׂרָה
לְכוּדָה בְּבֵיתָהּ, תִּזְעַק עַד זָרָא:
הוֹשִׁיעוּ! הַצִּילוּ! הָחִישׁוּ עֶזְרָה!
וְאֵין לָהּ מוֹשִׁיעַ בְּעֵת שִׁבְרָהּ.
|
How a mother of three in Netiv HaAsarah,
trapped in her home, cried out for salva:
Save us! Rescue us! Please, help us now!
But no savior comes in despair’s dark vow.
|
|
פּוֹקְדֵי בָתֵּי כְנֶסֶת זוֹעֲקִים מָרוֹת
בְּשֶׁפֶךְ דָּמָם שֶׁל זְקֵנִים וּנְעָרוֹת
אֵיכָכָה נִרְצְחוּ נְשָׁמוֹת טְהוֹרוֹת?
וַי אֲקוֹנֵן וְאֶבְכֶּה עַל שְׂדֵרוֹת.
אֵלֶּה אֶזְכְּרָה, עֲלֵיהֶם אֶבְכֶּה מָרָה,
נַחַל־עֹז נְצוּרָה, בְּרֵעִים תַּבְעֵרָה.
|
Synagogue-goers cry with bitter sorrow,
as the blood of the innocent flows in morrow.
How were these pure souls so cruelly slain?
“Vay,” I wail for Sederot’s pain.
These I remember, and bitterly cry,
as Nahal-Oz is besieged and Re’im burns high.
|
|
וּבְאֵין עוֹצֵר וְלוֹחֵם בַּצּוֹרְרִים
וְחֵילוֹת הַצָּבָא לְהַגִּיעַ מְאַחֲרִים
מוּל צַר וְאוֹיֵב נִצָּבִים הַשּׁוֹטְרִים
לְיֶשַׁע וּמָגֵן מִנִּיר-עַם עַד נִירִים.
|
While no one battles the foes’ cruel might,
and the military’s aid is slow to ignite,
only the police stand as a shield so stark,
from Nir-Am to Nirim, against the dark.
|
|
אֵיךְ זָקֵן כַּצֹּאן לַטֶּבַח נִלְכַּד
כְּיִצְחָק אָבִינוּ בַּמָּמָ”ד נֶעְקַד
בְּבֵיתוֹ אֵשׁ מְכַלָּה תּוּקַד
עַד אָנָה, אֱלֹהִים, תִּהְיֶה נִפְקָד?
אֵלֶּה אֶזְכְּרָה, דִּמְעָתִי לַשָּׁוְא נִגְּרָה
עַל עֵין הַשְּׁלֹשָׁה, בָּהּ שֻׁלְּחָה אֵשׁ זָרָה.
|
How elders, like sheep, were bound in despair,
like young Isaac, in a room laid bare,
their home ravaged by a flame’s cruel spark.
How long, O God, will You remain afar?
These I remember, my tears shed in vain,
for Ein HaShlosha, where foreign flames reign.
|
|
הוֹי בְּאֵרִי, פְּנִינַת הָעוֹטֵף וּפְאֵרִי,
בִּרְאוֹתִי חָרְבוֹתַיִךְ כֹּה גָּדוֹל צַעֲרִי
מוּל נִרְצָחַיִךְ מָה רַב הוּא שִׁבְרִי!
מִי יִרְפָּא לָךְ, וּמֵאַיִן עֶזְרִי?
אֵלֶּה אֶזְכְּרָה, עֲלֵיהֶם אֶבְכֶּה מָרָה,
בְּיוֹם מָדוֹן וְאָסוֹן, צַעַר, זַעַם וְעֶבְרָה.
|
O majestic Be’eri, jewel of the land,
when I see your ruins, my sorrow expands,
before your fallen, my grief’s heavy chain.
Who will heal you, and where does my help gain?
These I remember, and bitterly weep,
in a day marked by doom, sorrow so deep.
|
|
זֹאת קְרָאַתְנוּ וְסִפַּרְנוּ בְּשִׁנּוּן
וְשָׁפַכְנוּ לֵב שָׁבוּר וְאָנוּן
מִמָּרוֹם הַסְכֵּת תַּחֲנוּן
יהוה, יהוה, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן.
|
All this befell us – we have told it, repeatedly,
Pouring out our crushed, mournful hearts.
From heaven, O God, hark our plead
ה׳ ,ה׳, a compassionate and gracious God.
|
|
חַנּוּן – הַבִּיטָה מִמְּרוֹמִים!
קוֹל! דְּמֵי בְנוֹתֶיךָ אֵלֶיךָ דוֹמְמִים
עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ וּבָנֶיךָ הַנִּלְחָמִים
הָשֵׁב שְׁבוּתֵנוּ וַחֲטוּפִים עֲלוּמִים.
יוֹם בּוֹ חַיִּים וָמָוֶת נֶחְתָּמִים
הָרֵם קַרְנֵנוּ וְתֵן לָנוּ נִחוּמִים
אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים.
|
O Gracious God – look at us from above!
Hark! The blood of thy daughters is silent unto you!
Rise for Your name and for Your fighting sons!
Return our hostages and unknown abductees.
In a day when life and death are sealed –
make us victorious and provide some comfort,
God, King, sitting on a throne of compassion.
|
