<center>שיקגו</center>

<center>_________________</center>

<center>_________________</center><center>תפילות</center>

<center>לליל שבת</center>


<center>מכון מורשת אשכנז</center>

<center>בני ברק תשס"ב</center>


<center>Compiled by Rabbi Rallis Wiesenthal</center>

<center>Kehillas Ashkenaz Chicago 2011</center>


<center>CC-BY-SA 3.0 Unported</center>


<div align="right">מנהגי בית הכנסת </div>

<div align="right">לליל שבת</div>

<div align="right">מכון מורשת אשכנז</div>

<div align="right">בני ברק תשס"ב</div>


<center>מבוא</center>


This booklet enumerates מנהגי אשכנז for the בית הכנסת, מנחה ערב שבת, קבלת שבת and ערבית ליל שבת, as it existed in the authentic קהילות אשכנז, according to the מסורה of our forefathers and rabbis.


The goal of this list is to provide concise information to one who is unfamiliar with מנהג אשכנז. For brevity’s sake, sources are listed sparingly from the corpus of historical and halachic texts. A more detailed treatment can be found in the ספרים, "שרשי מנהג אשכנז" by מורינו הרב בנימין שלמה המבורגר שליט"א.


יהי רצון that our תפילות will be יעלה to the אדון הכל.


ר' יוסף שלמה מאיר

אלעד, ישראל


<div align="right">הוראות כלליות לש"ץ</div>

<div align="right">א. היורד לפני התיבה מתעטף בטלית.</div>

<div align="right">ב. נוסח התפילה כקבוע בסידור של שליח ציבור.</div>

<div align="right">ג. מהראוי להתפלל בהיגוי המקובל אצל בני אשכנז.</div>

<div align="right">ד. קדיש יתום וקדיש דרבנן נאמרים סמוך לעמוד הש"ץ. אומר הקדיש מתעטף בטלית.</div>


<div align="right">מנחה של ערב שבת</div>

<div align="right">ה. מתפללים מנחה קטנה לכתחילה וסומכים לה קבלת שבת ותפילת ערבית.</div>

<div align="right">ו. באמירת 'אשרי' מרים הש"ץ קולו באמירת 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון.</div>

<div align="right">ז. בחזרת הש"ץ רק הש"ץ אומר 'נקדש' והקהל עונה 'קדוש קדוש', וכן באמירת 'לעומתם' </div>

<div align="right">ו'ובדברי קדשך' אומרם הש"ץ לבדו והקהל עונה 'ברוך' ו'ימלוך.</div>

<div align="right">ח. בין מנחה לקבלת שבת אין אומרים 'עלינו'.</div>


<div align="right">____________________________________________________________________________________________________________</div>

1 עי' מג"א או"ח, סי' י"ח ס"ק ב', ט"ז או"ח, סי' תקפ"א ס"ק ב'. (וראה בהרחבה 'שרשי מנהג אשכנז', ח"א, פרק 'טלית משום כבוד הציבור').

2 ראה דברי מרן הגרי"ש אלישיב ועוד פוסקי הדור שליט"א, שהובאו במבוא ל'שרשי מנהג אשכנז' ח"ג. ועל נושא זה בהרחבה, ראה שם, ח"א, פרק 'הגיית החולם'.

3 תוי"ט, לחם חמודות, הלכות ציצית לרא"ש ס"ק ב', והובא במג"א סי' י"ח ס"ק ב' ובמשנה ברורה שם ס"ק ה'.

4 שו"ע או"ח סימן רל"ג סעי' א: "ועיקר זמנה מתשע שעות ומחצה ולמעלה". והקפידו על כך בקהילות אשכנז. וכן דעת הגר"א, כמובא בשנות אליהו רפ"ד דברכות, שמתפללין מנחה גדולה רק בשעת הדחק דזמן המנחה הוא בדמדומי שמש.

5 כיון שצריך לכוין באמירת פסוק זה, (ברכות ד, שו"ע סי' נ"א סעיף ז) והקול מעורר הכוונה.

6 דרכי משה הארוך או"ח סי' קכ"ה, חיי אדם כלל ל' סעיף ט. (בהרחבה שרשי מ"א, ח"א, 'פרק עניית קדושה').

7 כך היא מסורת הקדמונים, חדא, משום שתיקנו 'עלינו ' רק לתפילות שיש בהן קבלת עול מלכות שמים של קריאת שמע, ועוד, שנהגו מקדמת דנא להתפלל מנחה וערבית יחד בלא הפסק, ואמירת 'עלינו' נתקנה לאומרה לפני עזיבת בית הכנסת, להודיע שכל תפילותינו עד כה הן בלתי לה' לבדו. והנה, בכניסת השבת, תפילת מנחה נסמכת לקבלת שבת ומעריב (אף כשדורשים בין קבלת שבת לערבית), ואז 'עלינו לשבח' שלאחר מעריב הוא

<div align="right">קבלת שבת</div>

<div align="right">ט. ש"ץ יורד לפני התיבה לאמירת פסוקי 'לכו נרננה'.</div>

<div align="right">י. סדר אמירת הפסוקים במזמורי קבלת שבת , כמקובל באמירת תהילים, ובניגון אמירת תהלים המקובל. הש"ץ פותח באמירת פסוק אחד, והקהל אומר את הפסוק שלאחריו, וכן ממשיכים את כל הפסוקים ש"ץ וקהל לסירוגין. אמנם את פסוקו הראשון של כל מזמור, פותח הש"ץ בנעימה מיוחדת, וכן מסיים בנעימה מיוחדת את הפסוק האחרון.</div>

<div align="right">יא. נהוג שהקהל יושב גם באמירת פרק 'מזמור לדוד הבו לה''.</div>

<div align="right">יב. לא נהגו לומר 'אנא בכוח'.</div>

<div align="right">יג. ש"ץ עולה אל הבימה ואומר 'לכה דודי' בנעימות ידועות, והציבור מזמר יחד עמו. את החרוז 'בואי בשלום' אומר הקהל, והש"ץ חוזר עליו אחריהם, ושוב שרים יחד 'לכה דודי'.</div>

<div align="right">יד. לאחר אמירת 'מזמור שיר ליום השבת' ו'ה' מלך' (שנאמרים בדרך כלל בשירה) אומרים קדיש יתום.</div>

<div align="right">אם יש דרשה בין קבלת שבת לערבית , אומרים קדיש דרבנן לאחר הדרשה. ראוי להקדים לקדיש את הנוסח: 'רבי חנניא בן עקשיא' כפי שנדפס בסוף פרקי אבות.</div>


<div align="right">ערבית של ליל שבת</div>

<div align="right">טו. ש"ץ מאריך בנגינת 'ברכו' , כשיעור המאפשר לציבור לומר 'יתברך וישתבח ' הנדפס בסידורים לצד 'ברכו'.</div>

<div align="right">טז. להשלמת רמ"ח תיבות של קריאת שמע אומרים גם בתפילה בציבור 'א-ל מלך נאמן או לפחות מכוונים ב'אמן ' (נוטריקון של אמ"נ ) שעונים על ברכת 'אוהב עמו ישראל' של הש"ץ.</div>

<div align="right">יז. ש"ץ קורא קריאת שמע בטעמים המקובלים מקדם באשכנז. וכן ראוי שיקרא לעצמו כל אחד מהמתפללים</div>

<div align="right">יח. הרב או הש"ץ מרים את קולו מ'למען ירבו'.</div>


<div align="right">____________________________________________________________________________________________________________</div>

המסיים את שתי התפילות. ובאפיקי מגינים על שו"ע או"ח סי' קל"ב ביאורים ס"ק א' ביאר שזה כמו אמירת 'עלינו' ביום שמתפללים בו מוסף שלא אומרים 'עלינו' אחרי תפילת שחרית, אלא אחרי מוסף בלבד, וכן ביום כיפור, שנמצאים כל היום ברצף בבית הכנסת, אין אומרים 'עלינו' בסיום כל תפילה בפני עצמה, אלא בסיום מעריב של מוצאי יום כיפור בלבד. וכן במשנה ברורה סי' קל"ב ס"ק ז הביא ממגן גיבורים בשם סדר היום, דבמקומו של המשנ"ב כך הוא המנהג בבתי כנסיות גדולות, שאין אומרים 'עלינו ' בסיום תפילת מנחה, אלא אחר תפילת ערבית בלבד: "דעלינו שיאמרו אחר תפילת מעריב קאי גם אמנחה".

8 החזן עולה אל הבימה רק באמירת 'לכה דודי'. רבי שלמה זלמן גייגר מפרנקפורט נימק בספרו 'דברי קהלת' (עמ' 06 ) שעושים כן "להורות שאין זה מעיקר התפילה", וזאת כיון שאמירת 'לכה דודי' היא מנהג מאוחר. רבי אביגדור אונא בספרו 'ממנהגי יהדות אשכנז ' הביא גם כן כי זהו מנהגם של קהילות אשכנז , ש"לשירת לכה דודי עובר הש"ץ ממקומו שעל-יד העמוד אל הבימה".

9 ברמ"א או"ח סי ' נ" ז סעי ף א הבי א דבר י הטור: "נהגו שהש"ץ מאריך ב'ברכו' והקהל אומרים 'יתברך וישתבח', וכו', בעוד שהוא מאריך ב'ברכו'". במקומות בהם אין מאריך הש"ץ בניגון 'ברכו', בטלה אמירה זו, כעצת המשנה ברורה שם ס"ק ה', שאם אין החזן מאריך מוטב לשתוק. אמנם במסורת הנגינה של קהילות אשכנז החזן מאריך בניגון כל אמירת 'ברכו' הן בחול הן בשבת והן במועדים.

10 ראה בהרחבה 'שרשי מ"א' ח"ב פרק 'א-ל מלך נאמן' ו'רמ"ח תיבות במסורת הדורות'.

11 ראה דברי הרמ"א בדרכי משה הארוך או"ח סי' ס"א: "יענה 'אמן' אברכה שקודם קריאת שמע, ויכוין בה אלו השלוש מלות דהיינו 'א-ל מלך נאמן'". ועי' עוד שרשי מ"א, שם.

12 ראה 'שרשי מ"א' ח"ג פרק 'קריאת שמע בטעמי המקרא'.

<div align="right">יט. אין הש"ץ כופל שום תיבה בסוף קריאת שמע אלא בסיימו פרשת ציצית מיד אומר הש"ץ 'אמת' בקול רם'.</div>

<div align="right">כ. בסיום ברכת 'השכיבנו', נוסח הברכה הוא: 'פורס סוכת', ולא 'הפורס'.</div>

<div align="right">כא. קהל ואחריו ש"ץ אומרים 'ושמרו' בנעימה קודם חצי קדיש.</div>

<div align="right">כב. בתחילת ברכת מעין שבע, הש"ץ כורע כמו בתחילת שמונה עשרה.</div>

<div align="right">כג. לאחר ברכה מעין שבע וקדיש 'תתקבל', אומרים משנת 'במה מדליקין'.</div><div align="right">כד. בסיום משנת 'במה מדליקין ' לפני אמירת 'אמר רבי אלעזר מקדש הש"ץ על היין ונותנים לילדים לשתותו.</div>

<div align="right">כה. אחר 'אמר רבי אלעזר' אומרים קדיש יתום ולא קדיש דרבנן.</div>

<div align="right">כו. 'עלינו לשבח' מסתיימת במילים 'תמלוך בכבוד', ואין מוסיפים פסוקים שלאחריהם.</div>

<div align="right">כז. אין אומרים קדיש יתום אחר 'עלינו'.</div>

<div align="right">כח. בגמר התפילה שר הציבור הפיוט 'יגדל אלוקים חי'.</div>

<div align="right">כט. אחר התפילה מברכים האבות את הבנים, ורבנים את תלמידיהם, בנתינת יד על ראשיהם. ויש הממתינים בכך עד בואם לביתם.</div>


<div align="right">____________________________________________________________________________________________________________</div>

13 כרם שלמה, או"ח, סי' ס"א; דברי קהלת, פפד"מ תרכ"ב, עמ' 13 ; דעת תורה, או"ח סי' ס"א סעיף ג'.

14 כן מנהג אשכנז המובהק, הנהוג עד עצם היום הזה בק"ק 'קהל עדת ישורון' בירושלים וניו-יורק, וכן המנהג בעוד קהילות בני אשכנז בבני ברק ובתפוצות. ראה בהרחבה 'שרשי מנהג אשכנז', ח"ב , פרק 'רמ"ח תיבות במסורת הדורות', ערך: אשכנז.

15 ראה שם, פרק 'רצף ק"ש עם הברכה שאחריה', תת-פרק 'הרמת קול באמירת אמת שאחר ק"ש'.

16 נוסח אשכנז המובהק כמובא בספרי המנהגים, וכן בימינו מנהג קהילות מנהג פרנקפורט, ראה בשולי סידור שפת אמת (רעדעלהיים).

17 מנהג כל קהילות ישראל מקדם קדמתה לומר 'ושמרו' , יש שנמנעים לומר כהנהגתו האישית של הגר"א, אמנם הציבור והש"ץ בבית מדרשו היו אומרים 'ושמרו' גם כשהתפללו עמו (מעשה רב, אות סז). וראה במשנה ברורה סי' רס"ז ס"ק ט, שהביא כדבר פשוט כי "המנהג לומר אחר סיום הברכה 'ושמרו בני ישראל' וגו'", ולא הזכיר כלל את הנהגתו של הגר"א.

18 כך המנהג הגאונים והראשונים ורוב קהילות האשכנזים במזרח ומערב אירופה, ומובא בשו"ע סי' ע"ר סעיף א', שמנהג הספרדים הוא לומר 'במה מדליקין' קודם ערבית.

19 כמנהג קהילות אשכנז ותיקות, וכפי שנדפס בסדר 'עבודת ישראל', וכן כתב החות יאיר במקור חיים, קיצור הלכות סי' רס"ט ס"ק א': "יאמר הברייתא דרבי חנינא, אחר הקידוש, משום הקדיש <nowiki>[יתום] וכן המנהג ברוב הקהילות". הסבר זה הובא גם בדברי קהלת, ועוד.</nowiki>

20 עי' טושו"ע או"ח סי' רס"ט, 'דין הקידוש בבית הכנסת'. בקהילות אשכנז ופולין נהגו לקדש כדעת רבותינו הראשונים שבאשכנז . וכן נוהגים בארץ ישראל בבתי כנסת של יוצאי אשכנז , על פי הוראת מרן החזון אי"ש זצ"ל.

21 שו"ע שם: "ואין למקדש לטעום מיין הקידוש אלא מטעימו לקטן", ובמ"ב שם כתב דאם אין קטן שהגיע לחינוך, ישתה המקדש עצמו רביעית.

22 ספר רוקח סימן נ', מקור חיים ס"ק נ"ה סעי' ב, וכן צוין בסידורי אשכנז.

23 כן בנוסחאות רבותינו הראשונים באשכנז , זה לשון רוקח סו"ס שכ"ד: "קורין עלינו לשבח עד תמלוך בכבוד". ועיי ן טעם ע ל פי סוד בסידור ר"ש מגרמייזא, חסידי אשכנז . בתקופת האחרונים נהגו כך קהילות אשכנז הוותיקות ראה מנהגים דק"ק וורמיישא, מהד' מכון ירושלים תשמ"ח, חלק א' עמ' לא בהגהות, ובדברי קהלת (מנהגי פרנקפורט) עמ' 83 . ועי' מעשה רב - הגר"א, אות נב.

24 כן הוא גם מנהג הגר"א וקהילות הספרדים. במשנה ברורה סי' קלב ס"ק י, הביא דברי הלבוש כי "בעלינו ישֹ גם כן פסוקים וצריכים קדיש אחריו" , דהיינו שאמירת הקדיש חלה מחמת אמירת הפסוקים. החות יאיר במקור חיים סי' נ"ה סעיף ב' הסביר כי מחמת שלפי מנהג אשכנז לא אומרים פסוקים בסיום 'עלינו לשבח' אין אומרים קדיש ד"ידוע דאין מבוא לקדיש אם אין כאן מפסוק".

25 לפי מנהג אשכנז הישן אומרים 'יגדל' אחר כל תפילה. בכל הקהילות מזמרים אותו בניגון ברגלים וימים נוראים, ובהרבה קהילות מזמרים אותו בניגון גם בלילי שבת.<center>מנחה לחול</center>

<center>מתפללים בהגייה האשכנזית המקובלת מני קדם, וכן על פי כללי הדקדוק, הוגים את החולם אָאוּ, O'''u''' <nowiki>[g]o</nowiki>. הרי"ש האשכנזית הנכונה היא לשונית. לפני העת החדשה הבדילו בני אשכנז בין חי"ת לכ"ף ובין עי"ן לאל"ף והגו אות כאותיות גרונות. </center>מנהג אשכנז is for the שליח ציבור to wear both טלית & jacket for all daily תפילות. An אבל or one who has יאהרצייט wears a טלית for all תפילות, whether he is שליח ציבור or not, even when not reciting קדיש (for example at מנחה, or there are other אבלים, and there is no קדיש for the אבל to say by himself). The אבל wears a טלית with a עטרה שחורה, just as he changes his place for the תפילות, to make his אבלות known.


The מנהג for the שליח ציבור to don a טלית for allתפילות , is derived from מסכת ראש השנה דף יז:, "מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור". A typical ש"ץ is נתעטף with distinction made between שחרית, מנחה, and ערבית. The מגן אברהם, in שו"ע או"ח ס' ח' ס"ק ב', states "דכל עובר לפני התיבה צריך להתעטף כדאמרי מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ". The ט"ז, או"ח ס' תקפא ס"ק ב, discusses whether aש"ץ dons a טלית at night, writes "דודאי בלא עטיפה כלל א"א משום כבוד השכינה". The ערוך השלחן, in או"ח ס' ז סי' יח, "דכל ש"ץ העובר לפני התיבה צריך להתעטף בציצית". The משנה ברורה, או"ח ס' יח ס"ק ה, writes "וכל העובר לפני התיבה צריך להתעטף"


<center>מקפידים על לבוש מכובד בתפילה. מתפללים בבגד עליון ובכובע על הראש. גם נערים חובשים כובע כלשהו, ולא כיפה גרידא</center>

A hat has always been considered an important piece of traditional clothing. Both a כהן גדול and כהן הדיוט wore hats to serve in the בית המקדש. In German קהילות this was strictly adhered to, therefore, not to wear a hat is disrespectful. One wears a hat and jacket for all תפילות, whether one is davening בציבור or ביחידות. 

אותם בני הישובים שהולכים לבית הכנסת מסירים תכף הכובע ועומדים רק בכיסוי המצנפת, לא שפרי עבדי, לא די שאין להם 

סודר כיסוי ראש גדול (אלא שמסירים גם הכובע מראשיהם, אבל מוטב שיניחו הכובע בראשיהם כי בכיסוי ראש יש מורא שמים יותר) <nowiki>[קיצור של"ה] </nowiki>

<div align="right">ורוב המן עם בפרט הישובים נוהגים כמה קלות ראש, לא היו מתעטפים בטלית והיו עומדים בכיפה. אוי להם מיום הדין! </div>

<div align="right"><nowiki>[מקור חיים (חות יאיר)]</nowiki></div>


<center><nowiki>אם יש אבל שהוא בעל תפילה, מתפלל לפני העמוד, אבל לא עובר בכל התפילות בימים שאין נפילת אפים, שבהם אינו משמש ש"ץ אפילו בתפילת מנחה וערבית (בעשרת ימי תשובה [לפי שהדין מתוח נגדו], בחול המועד, בראש חודש ,בימי חנוכה, בט"ו בשבט, בימי פורים, כל חודש ניסן, בל"ג בעומר, בט"ו באב)</nowiki></center>


טלית משום כבוד הציבור, הוא עיטוף טלית של העושים 'מצוה' בפני הציבור, החזנים, אומרי קדיש יתום, העולים לתורה ושאר עוסקי מצוה. עיטוף זה אינו תלוי בזמן ציצית ולא בתפילת שחרית. טלית היא לבושו המובהק של ש"ץ, כפי למדנו הפוסקים מדברי חז"ל. הם הסבירו שהעיטוף הזה צורך הוא גם משום כבוד השכינה והתעוררות אימה ויראה. את יפיה של טלית כדי לעבוד את ד' בבגד מפואר כעין עבודת הכהן גדול בבית המקדש. כן נהגו עד הדורות האחרונים בליטא, ארצות מרכז אירופה ואשכנז. בכמה עדות חסידיות בטל מנהג עיטוף טלית במנחה וערבית.


מנחה was davened after שקיעה, לכתחילה (according to the מגן אברהם not the גר"א). The reason being, זמן מנחה is דרבנן (and the rule is ספיקה דרבנן לקולה). 


<center>This מזמור was already known as אשרי, at the time of רבי יוחנן(ברכות ד:).</center>


<center>חזן ישב במקומו בלי טלית 'אשרי יושבי' עד 'סלה' בניגון חול: </center>

<center>פד:ה אַ֭שְׁרֵי יוֹֽשְֿׁבֵ֣י בֵיתֶ֑ךָ ע֝֗וֹד יְֽהַֽלֲל֥וּךָ סֶּֽלָה: </center>

<center>קמד:טו אַשְׁרֵ֣י הָ֭עָם שֶׁכָּ֣כָה לּ֑וֹ אַשְׁרֵ֥י הָ֝עָ֗ם שֶֽׁיְהֹוָ֥ה אֱלֹהָֽיו: </center>

קמה תְּהִלָּ֗ה לְדָ֫וִ֥ד ֖אֲרֽוֹמִמְךָ֣ אֱלוֹהַ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וַֽאֲבָֽרֲכָ֥ה שִׁ֝מְךָ֗ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד: בְּכָל־י֥וֹם ׀ אֲבָֽרֲכֶ֑ךָּ וַֽאֲהַֽלֲלָ֥ה שִׁ֝מְךָ֗ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד: גָּ֘ד֤וֹל יְהֹוָ֣ה וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד וְ֝לִגְדֻלָּת֗וֹ אֵ֣ין חֵֽקֶר: דּ֣וֹר לְ֭דוֹר יְשַׁבַּ֣ח מַֽעֲשֶׂ֑יךָ וּגְב֖וּרֹתֶ֣יךָ יַגִּֽידוּ: הֲ֭דַר כְּב֣וֹד הוֹדֶ֑ךָ וְדִבְרֵ֖י נִפְלְֿאֹתֶ֣יךָ אָשִֽׂיחָה: וֶֽעֱז֣וּז נֽוֹרְֿאֹתֶ֣יךָ יֹאמֵ֑רוּ וּגְדוּלָּֽתְֿךָ֥ אֲסַפְּֿרֶֽנָּה: זֵ֣כֶר רַב־טֽוּבְֿךָ֣ יַבִּ֑יעוּ וְצִדְקָֽתְֿךָ֥ יְרַנֵּֽנוּ: חַנּ֣וּן וְרַח֣וּם יְהֹוָ֑ה אֶ֥רֶךְ אַ֝פַּ֗יִם וּגְדָל־חָֽסֶד: טֽוֹב־יְהֹוָ֥ה לַכֹּ֑ל וְ֝רַֽחֲמָ֗יו עַל־כָּל־מַֽעֲשָֽׂיו: יוֹד֣וּךָ יְ֭הֹוָה כָּל־מַֽעֲשֶׂ֑יךָ וַֽ֝חֲסִידֶ֗יךָ יְבָֽרֲכֽוּכָה: כְּב֣וֹד מַלְכֽוּתְֿךָ֣ יֹאמֵ֑רוּ וּגְבוּרָֽתְֿךָ֥ יְדַבֵּֽרוּ: לְהוֹדִ֤יעַ ׀ לִבְנֵ֣י ֖הָֽאָדָם גְּבֽוּרֹתָ֑יו וּ֝כְב֗וֹד הֲדַ֣ר מַלְכוּתֽוֹ: מַלְכֽוּתְֿךָ֗ מַלְכ֥וּת כָּל־עֹֽלָמִ֑ים וּ֝מֶֽמְשַׁלְתְּֿךָ֗ בְּכָל־דּ֥וֹר וָדֹֽר: סוֹמֵ֣ךְ יְ֭הֹוָה לְכָל־הַנֹּֽפְֿלִ֑ים וְ֝זוֹקֵ֗ף לְכָל־הַכְּֿפוּפִֽים: עֵֽינֵי־כֹ֖ל אֵלֶ֣יךָ יְשַׂבֵּ֑רוּ וְאַתָּ֤ה נֽוֹתֵן־לָהֶ֖ם אֶת־אָכְלָ֣ם בְּעִתּֽוֹ: בכל אמירת 'אשרי' ש"ץ מרים קולו בנעימה בפסוק 'פותח את ידך' ־ כי הקול מעורר את הכוונה. פּוֹתֵ֥חַ אֶת־יָדֶ֑ךָ וּמַשְׂבִּ֖יעַ לְכָל־חַ֣י רָצֽוֹן: צַדִּ֣יק יְ֭הֹוָה בְּכָל־דְּרָכָ֑יו וְ֝חָסִ֗יד בְּכָֽל־מַֽעֲשָֽׂיו: קָר֣וֹב יְ֭הֹוָה לְכָל־קֹֽרְֿאָ֑יו לְכֹ֤ל אֲשֶׁ֖ר יִקְרָאֻ֣הוּ בֶֽאֱמֶֽת: רְצֽוֹן יְרֵאָ֥יו יַֽעֲשֶׂ֑ה וְאֶת־שַׁוְעָתָ֥ם יִ֝שְׁמַ֗ע וְיוֹֽשִׁיעֵֽם: שׁוֹמֵ֣ר יְ֭הֹוָה אֶת־כָּל־אֹֽהֲבָ֑יו וְאֵ֖ת כָּל־הָֽרְֿשָׁעִ֣ים יַשְׁמִֽיד: תְּהִלַּ֥ת יְהֹוָ֗ה יְֽדַבֶּר֫ פִּ֥י וִֽיבָרֵ֣ךְ כָּל־בָּ֭שָׂר שֵׁ֥ם קָ֝דְשׁ֗וֹ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד: בחול ההזן או היאהרצייט העולה מתעטף בטלית המונחת בתבה ואומר שם קטו: יח וַֽאֲנַ֤חְנוּ ׀ נְבָ֘רֵ֤ךְ יָ֗הּ מֵֽעַתָּ֥ה וְעַד־ע֝וֹלָ֗ם הַֽלֲלוּיָֽהּ:


Until the early seventeenth century the first two words of קדיש were not pronounced with a צירי (יִתְגַּדֵּל וְיִתְקַדֵּשׁ). The first to do so was the בנין שלמה (ר' שלמה זלמן האנא Frankfort a. d. Oder 1723). This work was highly controversial; in fact, he was forced to print an apology which was appended to the end of the book. Numerous works came out that took issue with many of his textual changes. ר' יעקב עמדין and many of the others that disagreed with ר' שלמה זלמן האנא here as well as in other parts of תפילה. ר' שבתי סופר’s understanding is that the first two words are Hebrew, and therefore he rejects pronouncing them with a צירי. ר' שלמה זלמן האנא ’s changes were accepted by a) theויעתר יצחק , who advocates for pronouncing it with צירי. b) the פרי מגדים and the גר"א ((מעשה רב ס' נד.‏

There is no doubt that one should answer אמן after 'יתגדל ויתקדש שמה רבא'. This is discussed by the רוקח and the רמב"ם. There is a מחלוקת הפוסקים as to whether one should respond אמן following the phrase בריך הוא. In order to alleviate the situation,פוסקי אשכנז ruled, that both ש"ץ and קהל should recite בריך הוא together.

<center>רובם נוהגין לכרוע באמירת הקדיש ה' כריעות: </center>

<center>באמירת יתגדל ויתקדש. ב) בעגלא ובזמן קריב. ג) יתברך וישתבח. ד) שמי' דקוב"ה ה) ובאמרית אמן. </center>

<center>ויש שכתבו הכריעות באופן אחר (ראה טור נ"ב, מ"ש בשם הכלבו ובשם הפרדס וראה שו"ע או"ח נ"ו וב"ח ולבוש). </center>

<center>וכתבו כי מחמשת הכריעות ד' מהן חובה והחמישית רשות. (גשר החיים פרק ל, ו. בביאורו.)</center>


ש"ץ כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְֿמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ ש"ץ כורע אָמֵן. 

<center>יְהֵא שְׁמֵה רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְֿמֵי עָלְֿמַיָּא</center>

<center>ובנשימה אחרת מוסיפים גם אם עומדים בתפילה במקום שאין רשאים להפסיק בו יִתְבָּרַךְ</center>

ש"ץ כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא ש"ץ כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּֿחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְֿמָא ש"ץ כורע וְאִמְרוּ אָמֵן:<center>עמידה</center>


<center>בכל הברכות והתפילות צריך שיכוין פי' המלות מה שמוציא בשפתיו, ובהזכירו שם הוי' ב"ה יכוין פי' קריאתו באדנות שהוא אדון הכל וגם יכוין בכתיבתו שהוא הי' הו' ויהי', ובהזכירו שם אלדים יכוין שהוא התקיף ובעל היכלות ובעל הכחות כלם.</center>


<center>Taking three steps forward before the עמידה, is a מנהג הקדמונים.</center>


<center>Responding 'ברוך הוא וברוך שמו' upon hearing a ברכה, dates back to the חסידי אשכנז. (רא"ש)</center>


<center>יכוין רגליו יחד כאילו שתיהם רגל אחת, ויניח ידו הימנית על השמאלית ויחדיו על לבו, ויעמוד ביראה והכנעה ובכונה גדולה, </center>

<center>ולא יפסיק בתפלתו כלל, ואפילו אם ישמע שהש"ץ אומר קדיש או קדושה לא יפסיק אלא יכוין למה שאומר הש"ץ</center>

<center>יש שנהגו לישב בחזרת הש"ץ ויש המקפידים לעמוד.</center>


<center>ד' שפתי תפתח is said quietly by the בעל תפילה before the חזרה. דברי קהלת) <nowiki>[דף לג]</nowiki>)</center>

<center>(The רודלהיים מחזור doesn't include it when חזרת הש"ץ is printed separately.) </center>

<center>תהלים נא:יז אֲ֭דֹנָי שְׂפָתַ֣י תִּפְתָּ֑ח וּ֝פִ֗י יַגִּ֥יד תְּהִלָּתֶֽךָ:‏</center>

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, אֵל עֶלְיוֹן, גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים וְקֹנֵה הַכֹּל, וְזוֹכֵר חַסְדֵּי אָבוֹת, וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם, לְמַֽעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה. 

<center><nowiki>בעשרת ימי תשובה [אבל בחזרת הש"ץ אין הקהל אומר '</nowiki>זכרנו לחיים']: </center>

<center>זָכְרֵֽנוּ לְחַיִּים, מֶֽלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים, וְכָתְבֵֽנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים, לְמַעַנְךָ אֱלֹהִים חַיִּים.</center>


<center>מֶֽלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִֽׁיעַ וּמָגֵן. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מָגֵן אַבְרָהָם.</center>


<center>'רב להושיע' ולא 'ורב', 'מתיר אסורים' ולא 'ומתיר' (מהרי"ל)</center>

<center>אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי, מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה, רַב לְהוֹשִֽׁיעַ. </center>

In תנ"ך where an אֶתְנַחְתָּ֑א occurs we find in most places 'גֶּֽשֶׁם', however in a few places we do find'הַגָּֽשֶׁם' even after an אֶתְנַחְתָּ֑א. The מסורה in the oldסידורים was always גֶּֽשֶׁם. However, the ספר, 'ויעתר יצחק'written by Stanov, unknown at the time to be, a משכיל, claimed that גָּשֶׁם was the proper נוסח. Unfortunately, that is how גָּשֶׁם crept into the סידור. 

The תשב"ץ (ס"ק קא) reports that his רבי, the מהר"ם מרוטנבורג, would announce מוריד הטל on the first day פסח because in ארץ ישראל they said מוריד הטל when not saying מוריד הגשם. From here we may conclude, that the מהר"ם did not say it all summer. Although we do not have a clear מסורה in the ancient Ashkenazic סידורים), logically one should say טַּל and not טָּל. (Although according ר' יעקב קמנצקי there is little difference, and therefore one should say הַטָּל). 

<center>ממוסף של שמיני עצרת עד מוסף של יום א' של פסח אומרים : </center>

<center>מַשִּׁיב הָרֽוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּֽשֶׁם</center>

מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶֽסֶד, מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים, סוֹמֵךְ נוֹפְֿלִים, וְרוֹפֵא חוֹלִים, וּמַתִּיר אֲסוּרִים, וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר. מִי כָמֽוֹךָ בַּֽעַל גְּבוּרוֹת, וּמִי דּֽוֹמֶה לָּךְ, מֶֽלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִֽיחַ יְשׁוּעָה. 


<center><nowiki>בעשרת ימי תשובה [אבל בחזרת הש"ץ אין הקהל אומר '</nowiki>מי כמוך']: </center>

<center>מִי כָמֽוֹךָ אַב הָרַחֲמִים, זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים.</center>


<center>וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְחַיֵּה הַמֵּתִים.</center>

<center>__________________________________________________________________________________________________________________________________</center>

<center>הש"ץ אומר רק את המלים </center>

<center>'נקדש' עד 'ואמר' 'לעמתם ברוך יאמרו', 'ובדברי קדשך כתוב לאמר', והקהל שותק במלים אלו:</center>

The חזן '''alone''' says נקדש (שחרית, מנחה) or נעריצך(מוסף). The remaining paragraphs recited on שבת (for example: אז בקול, כבודו מלא, כו') may be said by קהל as well. During the time of the ראשונים however, they too were said '''only''' by the חזן. פוסקי אשכנז did not stop the ציבור from saying them, but they did not insist on them doing so either. As is shown in the סידור רודלהיים, they are marked as sections exclusively recited by the חזן.


One rises on ones toes, for the פסוקים of 'קדוש' and 'ברוך' as theמלאכים do when reciting קדושה, whereas the פסוק of 'ימלוך' is not part of קדושת המלאכים. Those who rise on their toes for 'ימלוך' as well, do so, since what the ציבור recites in קדושה, is done in the manner of מלאכים. There is no source for the practice of bowing, while reciting 'וקרא זה אל זה'.

<center>ש"ץ בלבד נְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ בָּעוֹלָם, כְּשֵׁם שֶׁמַקְדִּישִׁים אוֹתוֹ בִּשְׁמֵי מָרוֹם, </center>

<center>כַּכָּתוּב עַל יַד נְבִיאֶֽךָ: ישעיה ו:ג וְקָרָ֨א זֶ֤ה אֶל־זֶה֙ וְאָמַ֔ר</center>

<center>קהל וש"ץ יחדיו קָד֧וֹשׁ ׀ קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת מְלֹ֥א כָל־הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ:</center>

<center>ש"ץ לְעֻמָּתָם בָּרוּךְ יֹאמֵֽרוּ </center>

<center>יחזקאל ג:יב קהל וש"ץ יחדיו בָּר֥וּךְ כְּבוֹד־יְהֹוָ֖ה מִמְּֿקוֹמֽוֹ:</center>

<center>ש"ץ וּבְדִבְרֵי קָדְשְֿׁךָ כָּתוּב לֵאמֹר. </center>

<center>תהלים קמו:י קהל וש"ץ יחדיו יִמְלֹ֤ךְ יְהֹוָ֙ה ׀ לְֽעוֹלָ֗ם אֱלֹהַ֣יִךְ צִ֭יּוֹן לְדֹ֥ר וָ֝דֹ֗ר הַֽלֲלוּיָֽהּ:</center>

ש"ץ לְדוֹר וָדוֹר נַגִּיד גָּדְלֶֽךָ וּלְנֵֽצַח נְצָחִים קְדֻשָּׁתְֿךָ נַקְדִּישׁ, וְשִׁבְחֲךָ אֱלֹהֵֽינוּ מִפִּֽינוּ לֹא יָמוּשׁ לְעוֹלָם וָעֶד, כִּי אֵל מֶֽלֶךְ גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ אָֽתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הָאֵל בעשרת ימי תשובה : הַמֶּֽלֶךְ הַקָּדוֹשׁ.


אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ, וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלֲלוּךָ סֶּֽלָה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הָאֵל בעשרת ימי תשובה : הַמֶּֽלֶךְ הַקָּדוֹשׁ.

בִּינָה דֵּעָה וְהַשְׂכֵּל…is in conformity with the very oldסידור of the מקובל רב הירץ שליח ציבור (printed 1560) The רוקח makes note of both נוסחות, (בִּינָה דֵּעָה וְהַשְׂכֵּל as well as דֵּעָה בִּינָה וְהַשְׂכֵּל). In most ancient סידורים the standard order of these words were בִּינָה דֵּעָה וְהַשְׂכֵּל. This order was retained inפפד"מ . “…In תנ"ך, there are many examples in which בינה comes before דעה, as well as דעה before בינה, and, basically, the order really makes no difference. Either it means that through the בינה of the תורה one recognizes הקדוש ברוך הוא, which is called דעה<nowiki>; or the reverse is also true: As a result of the recognition of </nowiki>הקדוש ברוך הוא, דעה, one proceeds to learn his תורה, which is called בינה.” (R’ Schwab on Prayer pg. 442)

אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּֽעַת, וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה. וְחָנֵּֽנוּ מֵאִתְּֿךָ בִּינָה דֵּעָה וְהַשְׂכֵּל. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, חוֹנֵן הַדָּֽעַת.


הֲשִׁיבֵֽנוּ אָבִֽינוּ לְתוֹרָתֶֽךָ, וְקָרְֿבֵֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ לַעֲבוֹדָתֶֽךָ, וְהַחֲזִירֵֽנוּ בִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶֽיךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הָרוֹצֶה בִתְשׁוּבָה.


<center>One beats ones chest each time one says'חטאנו' and 'פשענו' during תפילה, whether תחנון is said that day or not. </center>

סְלַח לָֽנוּ אָבִֽינוּ כִּי חָטָֽאנוּ, מְחַל לָֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ כִּי פָשָֽׁעְנוּ, כִּי מוֹחֵל וְסוֹלֵֽחַ אָֽתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, חַנּוּן, הַמַּרְבֶּה לִסְלֽוֹחַ.


רְאֵה בְעָנְיֵֽנוּ, וְרִיבָה רִיבֵֽנוּ, וּגְאָלֵֽנוּ מְהֵרָה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ, כִּי גוֹאֵל חָזָק אָֽתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל.


<center>בעשרה בטבת מוסיף הש"ץ כאן 'עננו' : </center>

עֲנֵֽנוּ יְיָ עֲנֵֽנוּ, בְּיוֹם צוֹם תַּעֲנִיתֵֽנוּ, כִּי בְצָרָה גְדוֹלָה אֲנָֽחְנוּ. אַל תֵּֽפֶן אֶל רִשְׁעֵֽנוּ, וְאַל תַּסְתֵּר פָּנֶֽיךָ מִמֶּֽנּוּ, וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּֿחִנָּתֵֽנוּ. הֱיֵה נָא קָרוֹב לְשַׁוְעָתֵֽנוּ, יְהִי נָא חַסְדְּֿךָ לְנַחֲמֵֽנוּ, טֶֽרֶם נִקְרָא אֵלֶֽיךָ עֲנֵֽנוּ, כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר: ישעיה סה:כד וְהָיָ֥ה טֶֽרֶם־יִקְרָ֖אוּ וַֽאֲנִ֣י אֶעֱנֶ֑ה ע֛וֹד הֵ֥ם מְדַבְּֿרִ֖ים וַֽאֲנִ֥י אֶשְׁמָֽע: כִּי אַתָּה יְיָ הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה, פּוֹדֶה וּמַצִּיל בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה.רְפָאֵֽנוּ יְיָ וְנֵרָפֵא, הוֹשִׁיעֵֽנוּ וְנִוָּשֵֽׁעָה, כִּי תְהִלָּתֵֽנוּ אָֽתָּה, וְהַעֲלֵה רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְכָל מַכּוֹתֵֽינוּ, <nowiki>*</nowiki> כִּי אֵל מֶֽלֶךְ רוֹפֵא נֶאֱמָן וְרַחֲמָן אָֽתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ רוֹפֵא, חוֹלֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:

רב שלמה זלמן אוירבאך opposed adding the ויהי רצון 

in רפאנו, unless the individual was critically ill.

<center>מי שרוצה להתפלל על החולה יאמר כאן : </center>

וִיהִי רָצוֹן מִלְּֿפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ,שֶׁתִּשְׁלַח מְהֵרָה רְפוּאָה שְׁלֵמָה מִן הַשָּׁמַֽיִם, רְפוּאַת הַנֱּֽפֶשׁ וּרְפוּאַת הַגּוּף לְחוֹלֶה (פב"פ) בְּתוֹךְ שְׁאָר חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל.


בָּרֵךְ עָלֵֽינוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶת הַשָּׁנָה הַזֹּאת וְאֶת כָּל מִינֵי תְבוּאָתָהּ לְטוֹבָה, וְתֵן (בחורף : טַל וּמָטָר לִ)בְרָכָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וְשַׂבְּֿעֵֽנוּ מִטּוּבֶֽךָ, וּבָרֵךְ שְׁנָתֵֽנוּ כַּשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים.

'תקע בשופר' ברכת contains exactly twenty words (טור) which would make adding the word'לארצנו' superfluous. Mentioning ארץ ישראל as the gathering place, seems unnecessary. ר' יצחק אייזיק וואלאך, cites מסכת מגילה which states that from'תקע בשופר' ־ 'את צמח דוד' , there are six stages of גאולה<nowiki>; 1) Gathering the exiles, 2) Judgement for evil doers, 3) Destruction of those who rebel against G-d, 4) Elevation of the righteous. 5) Building of </nowiki>ירושלם, 6) Return of מלכות בית דוד. He likewise cites מאמרי חז"ל, which envisioned that in the stages of גאולה, there would first be''' '''a קבוץ גליות in חוץ לארץ, before returning to ארץ ישראל. קבוץ גליות is connected to מלכות בית דוד. Therefore, the idea to add 'לארצנו' to the ברכת 'תקע בשופר' seems out of place. The שבלי הלקט says that when יעקב אבינו went to down toמצרים and that he and his sons were all gathered together, the מלאכי השרת exclaimed 'באי מקבץ נדחי עמו ישראל'. And that was in חוץ לארץ. It is interesting that someנוסחי ספרד omit the term 'לארצנו' as well.

תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵֽנוּ, וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵֽינוּ, וְקַבְּֿצֵֽנוּ יַֽחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָֽרֶץ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְקַבֵּץ, נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.


הָשִֽׁיבָה שׁוֹפְֿטֵֽינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְיוֹעֲצֵֽינוּ כְּבַתְּֿחִלָּה, וְהָסֵר מִמֶּֽנוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה, וּמְלוֹךְ עָלֵֽינוּ אַתָּה יְיָ לְבַדְּֿךָ בְּחֶֽסֶד וּבְרַחֲמִים, וְצַדְּֿקֵֽנוּ בַּמִּשְׁפָּט. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מֶֽלֶךְ, אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. בעש“ת מסיימים הברכה : הַמֶּֽלֶךְ הַמִּשְׁפָּט.


The ancient Roman נוסח was לַמְשׁוּמָּדִים. It was changed to ולמלשינים because of the censors - Rome was the center of the Christian world. From the time the סידורים were printed in Europe - they had to make changes because of the censors. The Sephardic נוסח (which today is למינים ולמלשינים) originally was למשומדים as well. 

שמואל הקטן לַמְֿשׁוּמָּדִים אַל תְּהִי תִקְוָה, וְכָל הָמִּינִים כְּרֶֽגַע יֹאבֵֽדוּ, וְכָל אוֹיְֿבֵי עַמְּךָ מְהֵרָה יִכָּרֵֽתוּ, וּמַלְכוּת זָדוֹן מְהֵרָה תְעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר וּתְמַגֵּר וְתַכְנִֽיעַ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, שׁוֹבֵר אֹיְֿבִים וּמַכְנִֽיעַ זֵדִים.

<center>In ancient סידורים, and in ספרדי נוסחאות the text is 'וּלְעוֹלָם לֹא נֵבוֹשׁ'.</center>

עַל הַצַּדִּיקִים וְעַל הַחֲסִידִים, וְעַל זִקְנֵי עַמְּֿךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְעַל פְּלֵיטַת בֵּית סוֹפְרֵיהֶם, וְעַל גֵּרֵי הַצֶּֽדֶק וְעָלֵֽינוּ, יֶהֱמוּ רַחֲמֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, וְתֵן שָׂכָר טוֹב לְכֹל הַבּוֹטְֿחִים בְּשִׁמְךָ בֶּאֱמֶת, וְשִׂים חֶלְקֵֽנוּ עִמָּהֶם, וּלְעוֹלָם לֹא נֵבוֹשׁ כִּי בְךָ בָּטָֽחְנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מִשְׁעָן וּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים.


<center>'י"מ דזה ירושלם שנקרא על שם אברהם שקראוהו הר ה' יראה (בראשית כב) והעיר היה נקרא כבר שלם כדכתיב (שם יד) ומלכי צדק מלך שלם ונקרא ירושלם על שם יראה ועל שם שלם לכך אין אנו נותנין יו"ד בירושלם בין למ"ד למ"ם על שם שלם.' (תום' מס' תענית ט"ז)</center>


וְלִירוּשָׁלַםִ עִירְֿךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב, וְתִשְׁכּוֹן בְּתוֹכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּֽרְתָּ, וּבְנֵה אוֹתָהּ בְּקָרוֹב בְּיָמֵֽינוּ בִּנְיַן עוֹלָם, וְכִסֵּא דָוִד מְהֵרָה לְתוֹכָהּ תָּכִין. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָםִ. 

אֶת צֶֽמַח דָּוִד עַבְדְּֿךָ מְהֵרָה תַצְמִֽיחַ, וְקַרְנוֹ תָּרוּם בִּישׁוּעָתֶֽךָ, כִּי לִישׁוּעָתְֿךָ קִוִּֽינוּ כָּל הַיּוֹם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מַצְמִֽיחַ, קֶֽרֶן יְשׁוּעָה. 


הרב יעקב עמדין was against adding fixed texts of בקשה to שמע קולנו but for adding ones own request. The reasoning being, if חז"ל required a specific text to be added - they would have added it themselves. We don't find these תפילות in סידורים before הרב וואלף היידנהיים.The נוסח we have for the וידוי was written by קיצור של"ה (הרב יחיאל מיכל עפשטיין 1800’s), which is similar to the נוסח printed in שערי ציון (Kabbalistic תפילות written about 100 years prior).


<center>חתימת ברכת 'שומע תפילה' נאמרת על ידי הש"ץ בהרמת קול ובנעימה מיוחדת כדי לעורר את השומעים לחשיבות עניית 'אמן' זו </center>

שְׁמַע קוֹלֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, חוּס וְרַחֵם עָלֵֽינוּ, וְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵֽנוּ, כִּי אֵל שׁוֹמֵעַ תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים אָֽתָּה. וּמִלְּֿפָנֶֽיךָ מַלְכֵּֽנוּ רֵיקָם אַל תְּשִׁיבֵֽנוּ. <nowiki>*</nowiki> כִּי אַתָּה שׁוֹמֵֽעַ תְּפִלַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, שׁוֹמֵֽעַ תְּפִלָּה.

<nowiki>* בעשרה בטבת בתפלת לחש אומרים</nowiki>: עֲנֵֽנוּ יְיָ עֲנֵֽנוּ, בְּיוֹם צוֹם תַּעֲנִיתֵֽנוּ, כִּי בְצָרָה גְדוֹלָה אֲנָֽחְנוּ. אַל תֵּֽפֶן אֶל רִשְׁעֵֽנוּ, וְאַל תַּסְתֵּר פָּנֶֽיךָ מִמֶּֽנּוּ, וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּֿחִנָּתֵֽנוּ. הֱיֵה נָא קָרוֹב לְשַׁוְעָתֵֽנוּ, יְהִי נָא חַסְדְּֿךָ לְנַחֲמֵֽנוּ, טֶֽרֶם נִקְרָא אֵלֶֽיךָ עֲנֵֽנוּ, כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר: ישעיה סה:כד וְהָיָ֥ה טֶֽרֶם־יִקְרָ֖אוּ וַֽאֲנִ֣י אֶעֱנֶ֑ה ע֛וֹד הֵ֥ם מְדַבְּֿרִ֖ים וַֽאֲנִ֥י אֶשְׁמָֽע: כִּי אַתָּה יְיָ הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה, פּוֹדֶה וּמַצִּיל בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה. כִּי אַתָּה ...


מנהג וורמייזא is to omit the word 'מְהֵרָה' but to include 'אֶת', since the ברכה is discussing the נשמות הצדיקים going onto the מזבח, which they didn’t want to be מהרה. מנהג פפד"מ is to omit 'אֶת' but to include מְהֵרָה'‏‏‏'.

רְצֵה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּעַמְּֿךָ יִשְׂרָאֵל, וּבִתְפִלָּתָם, וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ, וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם, מְהֵרָה, בְּאַהֲבָה תְקַבֵּל בְּרָצוֹן, וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ. 


<center>בראש חודש ובחול המועד אומרים 'יעלא ויבא'</center>

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, יַעֲלֶה, וְיָבֹא, וְיַגִּיעַ, וְיֵרָאֶה, וְיֵרָצֶה, וְיִשָּׁמַע, וְיִפָּקֵד, וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵֽנוּ וּפִקְדּוֹנֵֽנוּ, וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵֽינוּ, וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּֽךָ, וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַםִ עִיר קָדְשֶֽׁךָ, וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּֿךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ, לִפְלֵיטָה וּלְטוֹבָה, וּלְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים, וּלְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם 

<center>לראש חודש : רֹאשׁ הַחֹֽדֶשׁ / לפסח : חַג הַמַּצוֹת / לסכות : חַג הַסֻּכּוֹת</center>

הַזֶּה. זָכְרֵֽנּוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בּוֹ לְטוֹבָה, וּפָקְדֵֽנוּ בוֹ לִבְרָכָה, וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ בוֹ לְחַיִּים. וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים, חוּס וְחָנֵּנוּ וְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ, כִּי אֵלֶֽיךָ עֵינֵֽינוּ, כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָֽתָּה.


<center>חתימת 'המחזיר שכינתו לציון' נאמרת על ידי הש"ץ בהרמת קול ובנעימה מיוחדת כדי לעורר את השומעים לאמירת מודים דרבנן</center>

<center>וְתֶחֱזֶֽינָה עֵינֵֽינוּ בְּשׁוּבְֿךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים . </center>

<center>בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן. </center>

The בעל תפילה continues to recite the עמידה aloud as he reads 'מודים'. The recent practice that he should say 'מודים' quietly while the ציבור say 'מודים דרבנן' has no basis in הלכה or tradition. הרב שמעון שוואב stated, "I don't know where the מנהג of saying the beginning of 'מודים' silently, comes from?" The issue of תרי קולי לא משתמני does not apply since both are reciting different paragraphs. הַפְּקוּדוֹת not הַמוּפְּקָדוֹת is the correct נוסח.


מודים דרבנן corresponds to the מודים לש"ץ - so we bow both at the beginning and at the final 'ברוך' which corresponds to 'ברוך...הטוב שמך'. The original גירסא was 'עַל שֶׁאָֽנוּ מוֹדִים לָךְ'. מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד. צוּר חַיֵּֽינוּ מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ אַתָּה הוּא לְדוֹר וָדוֹר. נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד. צוּר חַיֵּֽינוּ, מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ אַתָּה הוּא לְדוֹר וָדוֹר. נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶֽךָ עַל חַיֵּֽינוּ הַמְּֿסוּרִים בְּיָדֶֽךָ, וְעַל נִשְׁמוֹתֵֽינוּ הַפְּֿקוּדוֹת לָךְ, וְעַל נִסֶּֽיךָ שֶׁבְּֿכָל יוֹם עִמָּֽנוּ, וְעַל נִפְלְֿאוֹתֶֽיךָ וְטוֹבוֹתֶֽיךָ שֶׁבְּֿכָל עֵת, עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר וְצָהֳרָֽיִם. הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶֽיךָ, וְהַמְֿרַחֵם כִּי לֹא תַֽמּוּ חֲסָדֶֽיךָ, מֵעוֹלָם קִוִֽינוּ לָךְ.

<div align="right">מודים דרבנן</div>

מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ, שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, אֱלֹהֵי כָל בָּשָׂר, יוֹצְֿרֵֽנוּ יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית. בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ, עַל שֶׁהֶחֱיִיתָֽנוּ וְקִיַּמְתָּֽנוּ. כֵּן תְּחַיֵּֽנוּ וּתְקַיְּֿמֵֽנוּ, וְתֶאֱסוֹף גָּלֻיּוֹתֵֽינוּ לְחַצְרֹת קָדְשֶֽׁךָ, לִשְׁמֹר חֻקֶּֽיךָ וְלַעֲשׂוֹת רְצֹנֶֽךָ, וּלְעָבְדְּֿךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, עַל שֶׁאָֽנוּ מוֹדִים לָךְ. וכורעים מעט כשאומרים 'בָּרוּךְ' בָּרוּךְ אֵל הַהוֹדָאוֹת.


<center>כל ימי חנוכה, גם בפורים ביום י"ד בשחרית, אומרים כאן 'על הנסים':</center>

<center>עַל הַנִּסִּים, וְעַל הַפֻּרְקָן, וְעַל הַגְּֿבוּרוֹת, וְעַל הַתְּֿשׁוּעוֹת, וְעַל הַמִּלְחָמוֹת, </center>

<center>שֶׁעָשִֽׂיתָ לַאֲבוֹתֵֽינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּֿמַן הַזֶּה.</center>

בחנוכה: בִּימֵי מַתִּתְיָֽהוּ בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמֹנַי וּבָנָיו, כְּשֶׁעָמְֿדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְֿשָׁעָה עַל עַמְּֿךָ יִשְׂרָאֵל, לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶֽךָ, וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶֽךָ. וְאַתָּה בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים, עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם, רַֽבְתָּ אֶת רִיבָם, דַּֽנְתָּ אֶת דִּינָם, נָקַֽמְתָּ אֶת נִקְמָתָם, מָסַֽרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים, וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים, וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְֿקֵי תוֹרָתֶֽךָ. וּלְךָ עָשִֽׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶֽךָ, וּלְעַמְּֿךָ יִשְׂרָאֵל עָשִֽׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וְאַֽחַר כַּךְ בָּֽאוּ בָנֶֽיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ, וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶֽךָ, וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶֽׁךָ, וְהִדְלִֽיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְּשֶֽׁךָ, וְקָבְֿעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵֽלּוּ, לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל.

בפורים: בִּימֵי מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, כְּשֶׁעָמַד עֲלֵיהֶם הָמָן הָרָשָׁע, בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּֿהוּדִים, מִנַּֽעַר וְעַד זָקֵן, טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר לְחֹֽדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר, הוּא חֹֽדֶשׁ אֲדָר, וּשְׁלָלָם לָבוֹז. וְאַתָּה בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים הֵפַֽרְתָּ אֶת עֲצָתוֹ, וְקִלְקַלְתָּ אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ, וַהֲשֵׁבֽוֹתָ גְּמוּלוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וְתָלוּ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ. 

The phrase, כשם שעשית להם נסים וגבורות בימים ההם ובזמן הזה, כן עמנו ד' אלדינו פלא ונסים בעת הזאת appears in numerous manuscripts from the ראשונים (מחזור וורמייזא and מחזור ויטרי כ"י ששון), yet the טור and שלחן ערוך (סימן תרפ"ב) omit it. By the time of the אחרונים, we don't find the text at all. This is but one example, where several sections of תפילה have changed from the the ראשונים, sometimes due to a variety of excepted גרסאות.


<center>וְעַל כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד. </center>

<center>The נוסח of the מהר"ם מרוטנבורג as cited by the טור is 'וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך'. </center>

<center>However the רוקח stresses the importance of the phrase containing only five words. </center>

<center>Therefore the מהרי"ל omits 'טובים', while מנהג וורמייזא and מנהג פפד"מ (דברי קהלת עמ' 131) omit 'כל'</center>

<center>בעשרת ימי תשובה : וּכְתוֹב לְחַיִּים טוֹבִים בְּנֵי בְרִיתֶֽךָ. </center>

<center><nowiki>[בחזרת הש"ץ הקהל עונה '</nowiki>אמן' על אמירה 'וכתוב לחיים']: </center>


וְכָל הַחַיִּים יוֹדֽוּךָ סֶּֽלָה, וִיהַלֲלוּ אֶת שִׁמְךָ בֶּאֱמֶת, הָאֵל יְשׁוּעָתֵֽנוּ וְעֶזְרָתֵֽנוּ סֶֽלָה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת.


<center>במנחה של עשרה בטבת החזרת התפלה אומר הש"ץ : </center>

<center>אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ . בָּרֲכֵנוּ בַּבְּֿרָכָה הַמְֿשֻׁלֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה . הַכְּֿתוּבָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ . הָאֲמוּרָה מִפִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו כֹּהֲנִים עַם קְדוֹשֶׁךָ . כָּאָמוּר . יְבָרֶכְֿךָ יְיָ וְיִשְׁמְֿרֶךָ: יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:</center>


<center>מנהג ארץ ישראל was to always say שלום רב andמנהג בבל was to always say שים שלום. </center>שָׁלוֹם רָב עַל יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ תָּשִׂים לְעוֹלָם כִּי אַתָּה הוּא מֶֽלֶךְ אָדוֹן לְכָל הַשָּׁלוֹם


According to מנהג אשכנז (unlike מנהג פולין), any תפלה containing קריאת התורה (עשרה בטבת), one recites שים שלום, since the phrase 'כי באור פניך נתת לנו ד' אלדינו תורת חיים' is mentioned.

שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה חֵן וָחֶֽסֶד וְרַחֲמִים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ . בָּרֲכֵֽנוּ אָבִֽינוּ כֻּלָּֽנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶֽיךָ כִּי בְאוֹר פָּנֶֽיךָ נָתַֽתָּ לָּֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶֽסֶד וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם .<center>Adding the word 'טובים' is מנהג צרפת, which was not accepted by רבוני אשכנז.</center>

<center>בעשרת ימי תשובה : <nowiki>[בחזרת הש"ץ הקהל מקדים אמירת '</nowiki>בספר...' לפני הש"ץ]: </center>

בְּסֵֽפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלוֹם, וּפַרְנָסָה טוֹבָה, נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶֽיךָ, אָֽנוּ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, עוֹשֵׂה הַשָּׁלוֹם.<center>כאשר אין אומרים תחנון, חתימת ברכת 'המברך את עמו ישראל בשלום' נאמרת על ידי הש"ץ </center>

<center>בהרמת קול ובנעימה מיוחדת כשאין אומרים תחנון כדי להזכיר זאת לקהל.</center>

וְטוֹב בְּעֵינֶֽיךָ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּֿךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הַמְֿבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם.

מר בר רבינא (ברכות יז) אֱלֹהַי, נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע, וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה, וְלִמְקַלְֿלַי נַפְשִׁי תִדּוֹם, וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה. פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶֽךָ, וּבְמִצְוֹתֶֽיךָ תִּרְדּוֹף נַפְשִׁי. וְכֹל הַחוֹשְֿׁבִים עָלַי רָעָה, מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְֿׁבוֹתָם. עֲשֵׂה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ עֲשֵׂה, לְמַֽעַן יְמִינֶֽךָ, עֲשֵׂה לְמַֽעַן קְדֻשָּׁתֶֽךָ, עֲשֵׂה לְמַֽעַן תּוֹרָתֶֽךָ. תהלים קח:ז לְ֭מַעַן יֵחָלְֿצ֣וּן יְדִידֶ֑יךָ הוֹשִׁ֖יעָה יְמִֽינְֿךָ֣ וַֽעֲנֵֽנִי: 


<center>המתענה ביום תעניתו בתפלת מנחה קודם 'יהיו לרצון' יאמר 'רבון' זה (מסכת ברכות י"ז) :</center>

רִבּוֹן הָעוֹלָמִים . גָּלוּי וְיָדֽוּעַ לְפָנֶיךָ . בִּזְֿמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם אָדָם חוֹטֵא מַקְרִיב קָרְבָּן . וְאֵין מַקְרִיבִין מִמֶּֽנוּ אֶלָּא חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ . וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים מְכַפֵּר. וְעַכְשָׁיו יָשַֽׁבְתִּי בְּתַעֲנִית וְנִתְמַעֵט חֶלְבִּי וְדָמִי . יְהִי רָצוֹן מִלְּֿפָנֶֽיךָ שֶׁיְּֿהִי חֶלְבִּי וְדָמִי שֶׁנִּתְמַעַט הַיּוֹם כְּאִילּוּ הִקְרַבְתִּיו לְפָנֶֽיךָ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּֽחַ וְתִרְצֵֽנִי: 


<center>יט:טו יִֽהְי֥וּ לְרָצ֨וֹן ׀ אִמְרֵי־פִ֡י וְהֶגְי֣וֹן לִבִּ֣י לְפָנֶ֑יךָ יְ֝הֹוָ֗ה צ֘וּרִ֥י וְגֹֽאֲלִֽי:</center>

<center>The גמרא makes mention of taking three steps backward upon finishing the עמידה.</center>

<center>פוסע לאחריו ג' פסיעות ואומר :</center>

<center>עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָּׁלוֹם עָלֵֽינוּ, וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן.</center>


In ancient סידורים these פסוקים do not appear. In the past 200-300 years, the מנהג to recite them has become wide spread. It is considered a מנהג טוב accepted by עם ישראל (therefore they should be said not skipped).

<center>זוקף לאט ואומר :</center>

<center>יְהִי רָצוֹן מִלְּֿפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וִֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, שֶׁיִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ, וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ. וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה, כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת. מלאכי ג:ד וְעָֽרְֿבָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה מִנְחַ֥ת יְהוּדָ֖ה וִירֽוּשָׁלָ֑ם כִּימֵ֣י עוֹלָ֔ם וּכְשָׁנִ֖ים קַדְמֹֽנִיּֽוֹת:</center>


<center>ועומד במקום שכלו פסיעותיו עד כדי הלוך ד' אמות, ובצבור יד שיגיע הש"ץ לקדושה. </center>

<center>הש"ץ חוזר התפלה בקול ואומר מתחלה 'אדני שפתי תפתח' בלחש</center>


The טור states that the פסוקים, 'ועתה יגדל' and 'זכר רחמיך' are recited before every קדיש. Very few people have the מנהג to say them, possibly because of הפסק. Practically, the פסוקים are only recited before a קדיש תתקבל.

<center>במדבר יד:יז וְעַתָּ֕ה יִגְדַּל־נָ֖א כֹּ֣חַ אֲדֹנָ֑י כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ לֵאמֹֽר: תהלים כה:ו זְכֹ֤ר־רַֽחֲמֶ֣יךָ יְ֭הֹוָה וַֽחֲסָדֶ֑יךָ כִּ֖י מֵֽעוֹלָ֣ם הֵֽמָּה: </center>


The תלמוד does not require standing for קדיש at all. חסידי אשכנז accustomed themselves to stand for אמן יהא שמיה רבא.... alone. The מהרי"ל comments, that those already standing, should continue to do so until after אמן יהא שמיה רבא..., otherwise it belittles the קדיש. (i.e. since one is already standing for ישתבח one should remain standing for the קדיש before ברכו‏‎‏). ‎‏ רב יוספה שמשand יוסף אומץ are of the opinion, that one should stand for every קדיש. The חות יאיר was surprised to find out that the מהרי"ל did not stand for קדיש.


ש"ץ כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְֿמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ ש"ץ כורע אָמֵן. 

<center>יְהֵא שְׁמֵה רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְֿמֵי עָלְֿמַיָּא</center><center>ובנשימה אחרת מוסיפים גם אם עומדים בתפילה במקום שאין רשאים להפסיק בו יִתְבָּרַךְ</center>

ש"ץ כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא ש"ץ כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּֿחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְֿמָא ש"ץ כורע וְאִמְרוּ אָמֵן:


The פסוקים in the middle of קדיש are not mentioned by the ראשונים. They were included in סידורים from the first printing onwards. Their origins are unclear, therefore, some are accustomed to say them, others are not. 


<center>קהל: קַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵֽינוּ:</center>

<center>תִּתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל יִשְׂרָאֵל קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא וְאִמְרוּ אָמֵן:</center>

<center>תהלים קי"ג:ב קהל: יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְהֹוָ֣ה מְבֹרָ֑ךְ מֵֽ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם:</center>

<center>יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:</center>

<center>קכא:ב קהל: עֶ֭זְרִי מֵעִ֣ם יְהֹוָ֑ה עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ: </center>

<center>עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:</center>


עלינו was recited until the time of the גאונים only in מוסף לימים נוראים. By the time of the ראשונים, it was said both after שחרית and ערבית daily, but not after מנחה. The reason given was, that only after a תפילה containing קבלת עול מלכות שמים (i.e. קריאת שמע). Eventually one began to recite עלינו upon leaving schul. When two תפילות follow consecutively (even if there is a שיאור in between), for which people stay from the beginning of one until after the other, then עלינו is said only at the end (שחרית ־ מוסף) (מנחה ־ ערבית). If eachתפילה is said separately (when people generally leave the בית הכנסת) עלינו is said after each תפילה. The מגן אברהם comments (quoted by the משנה ברורה and the מקור חיים) in the name of the של"ה, that "In ארץ אשכנז where they are accustomed to to push ערבית forward (i.e. daven back-to-back), an individual dwelling in a town or a traveler (i.e. both with no מנין) needs to wait for צאת הכוכבים (to daven)," If so then if one davens ביחידות one davensמנחה and ערבית separately, and as such would recite עלינו both after מנחה and ערבית.


If one is with a ציבור which does recite עלינו after מנחה even though immediately followed by ערבית, one has two options a) according to the ערוך השלחן actually reciting עלינו together with the ציבור is unnecessary. By bowing along with the ציבור, one acknowledges G-d as מלך מלכי המלכים, b) other פוסקים require that at least the first paragraph of עלינו always be said together with the מנין reciting it. 

In אשכנז a Shabbos Lamp was used to בענש ליכט. If a Shabbos Lamp is unavailable, one lights two candles. 

If one completely forgot to light candles ערב שבת - one must light an additional candle from then on. 

The מנהג of lighting a candle for everyone in the family is a late מנהג חסידים not מנהג אשכנז.

<center>בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר קִדְּֿשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו . וְצִוָּֽנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת:</center><center>קבלת שבת</center>


The גר"א opposed additions to תפילה בציבור, which were not instituted by חז"ל, because of טירחא דציבורא. We don't have any evidence that רבי נתן אדלר opposed reciting קבלת שבת. In his schul קבלת שבת was not said since in his time the מנהג was not widespread. It was only said by individuals which called themselves 'חברי מקבלי שבת', (which were already in existence in the time of the יוסף אומץ<nowiki> [</nowiki>שנת ש"צ]). Before רב הירש's time, one said ברכו immediately after מנחה's קדיש תתקבל. (Both ספרדים and קהילת פראג had the מנהג to begin with מזמור שיר.) Even after רב הירש brought קבלת שבת into the schul as a fixed נוסח, רבי נתן אדלר’s schul continued his מנהג not to say it. There is no חיוב להלכה to recite קבלת שבת, but it is a prevalent מנהג, which has the דין of מנהג ישראל תורה, according to various פוסקים. If someone has the מנהג to recite קבלת שבת every ערב שבת (including on יום טוב שחל להיות בערב שבת as in done in מנהג אשכנז), one may even recite it in a non-מנהג אשכנז synagogue. However, once the ציבור begins ברכו etc., one should skip the remaining קבלת שבת and daven with them. 


In פפד"מ they differentiated between older and newer מנהגים, (for this reason, for the last sixtyתקיעות on ראש השנה, the בעל תוקע does not stand next to the בימה as he does in the first 40 תקיעות, but stands next to the רב’s place). סדר קבלת שבת is a new addition, however the recitation of תהלים before תפילה is said before שחרית every day. Therefore לכה דודי which is a relatively new מנהג is said from the בימה, whereas the תהלים are said from the עמוד. In ליטא the מנהג was to say the entire קבלת שבת, including לכו נרננה by the עמוד, (possibly because of the גר"א's מנהג not to say it at all).


סדר קבלת שבת נאמר תיכף אחר מנחה, ואין אומרים 'עלינו' אחר מנחה. אחר מנחה של יום ו' מקבלים את השבת לפי הסדר שלפנינו. וכן נוהגים גם כשחל יום טוב בערב שבת או בשבת, בלא דילוגים כלל. מזמורי קבלת שבת 'לכו נרננה' וגו' נאמרים לסירוגין, היינו פסוק אחד אומר הש"ץ בקול רם ואת הפסוק שאחריו אומר הקהל בקול רם, וחוזר חלילה עד סיום המזמורים. וראוי לקהל לומר בלחש גם את פסוקי הש"ץ, ולש"ץ לומר גם את פסוקי הקהל. החזן מתפלל בלי טלית להורות שאין זה מעיקר התפלה.


צה חזן לְ֭כוּ נְרַֽנֲנָ֣ה לַֽיהֹוָ֑ה נָ֝רִ֗יעָה לְצ֣וּר יִשְׁעֵֽנוּ: קהל נְקַדְּֿמָ֣ה פָנָ֣יו בְּתוֹדָ֑ה בִּ֝זְמִר֗וֹת נָרִ֥יעַ לֽוֹ: חזן כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְהֹוָ֑ה וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים: קהל אֲשֶׁ֣ר בְּ֭יָדוֹ מֶחְקְֿרֵי־אָ֑רֶץ וְתֽוֹעֲפ֖וֹת הָרִ֣ים לֽוֹ: חזן אֲשֶׁר ל֣וֹ הַ֭יָּם וְה֣וּא עָשָׂ֑הוּ וְ֝יַבֶּ֗שֶׁת יָדָ֥יו יָצָֽרוּ: קהל בֹּ֭אוּ נִשְׁתַּֽחֲוֶ֣ה וְנִכְרָ֑עָה נִ֝בְרְֿכָ֗ה לִֽפְנֵי־יְהֹוָ֥ה עֹשֵֽׂנוּ: חזן כִּ֘י ה֤וּא אֱלֹהֵ֗ינוּ וַֽאֲנַ֤חְנוּ עַ֣ם מַ֭רְעִיתוֹ וְצֹ֣אן יָד֑וֹ הַ֝יּ֗וֹם אִם־בְּקֹל֥וֹ תִשְׁמָֽעוּ: קהל אַל־תַּקְשׁ֣וּ לְ֭בַבְכֶם כִּמְרִיבָ֑ה כְּי֥וֹם מַ֝סָּ֗ה בַּמִּדְבָּֽר: חזן אֲשֶׁ֣ר נִ֭סּוּנִי אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם בְּ֝חָנ֗וּנִי גַּם־רָא֖וּ פָֽעֳלִֽי: קהל אַ֘רְבָּעִ֤ים שָׁנָ֨ה ׀ אָ֘ק֤וּט בְּד֗וֹר וָֽאֹמַ֗ר עַ֤ם תֹּעֵ֣י לֵבָ֣ב הֵ֑ם וְ֝הֵ֗ם לֹא־יָֽדְֿע֥וּ דְרָכָֽי: קו“ח אֲשֶֽׁר־נִשְׁבַּ֥עְתִּי בְאַפִּ֑י אִם־יְ֝בֹא֗וּן אֶל־מְנֽוּחָתִֽי:

צו חזן שִׁ֣ירוּ לַ֭יהֹוָה שִׁ֣יר חָדָ֑שׁ שִׁ֥ירוּ לַֽ֝יהֹוָ֗ה כָּל־הָאָֽרֶץ: קהל שִׁ֣ירוּ לַ֭יהֹוָה בָּֽרֲכ֣וּ שְׁמ֑וֹ בַּשְּֿׂר֥וּ מִיּֽוֹם־לְ֝י֗וֹם יְשֽׁוּעָתֽוֹ: חזן סַפְּֿר֣וּ בַגּוֹיִ֣ם כְּבוֹד֑וֹ בְּכָל־הָֽ֝עַמִּ֗ים נִפְלְֿאוֹתָֽיו: קהל כִּ֥י גָ֘ד֤וֹל יְהֹוָ֣ה וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים: חזן כִּ֤י ׀ כָּל־אֱלֹהֵ֣י הָֽעַמִּ֣ים אֱלִילִ֑ים וַֽ֝יהֹוָ֗ה שָׁמַ֥יִם עָשָֽׂה: קהל הוֹד־וְהָדָ֥ר לְפָנָ֑יו עֹ֥ז וְ֝תִפְאֶ֗רֶת בְּמִקְדָּשֽׁוֹ: חזן הָב֣וּ לַ֭יהֹוָה מִשְׁפְּֿח֣וֹת עַמִּ֑ים הָב֥וּ לַֽ֝יהֹוָ֗ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז: קהל הָב֣וּ לַ֭יהֹוָה כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ שְׂא֥וּ מִ֝נְחָ֗ה וּבֹ֥אוּ לְחַצְרוֹתָֽיו: חזן הִשְׁתַּֽחֲו֣וּ לַ֭יהֹוָה בְּהַדְרַת־קֹ֑דֶשׁ חִ֥ילוּ מִ֝פָּנָ֗יו כָּל־הָאָֽרֶץ: קהל אִמְר֤וּ בַגּוֹיִ֨ם ׀ יְ֘הֹוָ֤ה מָלָ֗ךְ אַף־תִּכּ֣וֹן תֵּבֵ֣ל בַּל־תִּמּ֑וֹט יָדִ֥ין עַ֝מִּ֗ים בְּמֵֽישָׁרִֽים: חזן יִשְׂמְֿח֣וּ הַ֭שָּׁמַיִם וְתָגֵ֣ל הָאָ֑רֶץ יִרְעַ֥ם הַ֝יָּ֗ם וּמְלֹאֽוֹ: קהל יַֽעֲלֹ֣ז שָׂ֭דַי וְכָל־אֲשֶׁר־בּ֑וֹ אָ֥ז יְ֝רַֽנֲנ֗וּ כָּל־עֲצֵי־יָֽעַר: קו"ח לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ ׀ כִּ֬י בָ֗א כִּ֥י בָא֘ לִשְׁפֹּ֢ט הָ֫אָ֥רֶץ יִשְׁפֹּט־תֵּבֵ֥ל בְּצֶ֑דֶק וְ֝עַמִּ֗ים בֶּאֱמֽוּנָתֽוֹ:


צז חזן יְהֹוָ֣ה מָ֭לָךְ תָּגֵ֣ל הָאָ֑רֶץ יִ֝שְׂמְֿ֗חוּ אִיִּ֥ים רַבִּֽים: קהל עָנָ֣ן וַֽעֲרָפֶ֣ל סְבִיבָ֑יו צֶ֥דֶק וּ֝מִשְׁפָּ֗ט מְכ֣וֹן כִּסְאֽוֹ: חזן אֵ֭שׁ לְפָנָ֣יו תֵּלֵ֑ךְ וּ֝תְלַהֵ֗ט סָבִ֥יב צָרָֽיו: קהל הֵאִ֣ירוּ בְרָקָ֣יו תֵּבֵ֑ל רָֽאֲתָ֖ה וַתָּ֣חֶל הָאָֽרֶץ: חזן הָרִ֗ים כַּדּוֹנַ֗ג נָ֭מַסּוּ מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה מִ֝לִּפְנֵ֗י אֲד֣וֹן כָּל־הָאָֽרֶץ: קהל הִגִּ֣ידוּ הַשָּׁמַ֣יִם צִדְק֑וֹ וְרָא֖וּ כָל־הָֽעַמִּ֣ים כְּבוֹדֽוֹ: חזן יֵבֹ֤שׁוּ כָּל־עֹ֥בְֿדֵי פֶ֗סֶל הַמִּתְהַֽלֲלִ֥ים בָּֽאֱלִילִ֑ים הִשְׁתַּֽחֲווּ־ל֝וֹ כָּל־אֱלֹהִֽים: קהל שָֽׁמְעָ֤ה וַתִּשְׂמַ֨ח ׀ צִיּ֗וֹן וַ֭תָּגֵלְנָה בְּנ֣וֹת יְהוּדָ֑ה לְמַ֖עַן מִשְׁפָּטֶ֣יךָ יְהֹוָֽה: חזן כִּי־אַתָּ֬ה יְהֹוָ֗ה עֶלְי֥וֹן עַל־כָּל־הָאָ֑רֶץ מְאֹ֥ד נַֽ֝עֲלֵ֗יתָ עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים: קהל אֹֽהֲבֵ֥י יְהֹוָ֗ה שִׂנְא֫וּ רָ֥ע שֹׁ֖מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו מִיַּ֥ד רְ֝שָׁעִ֗ים יַצִּילֵֽם: חזן א֖וֹר־זָרֻ֣עַ לַצַּדִּ֑יק וּלְיִשְׁרֵי־לֵ֥ב שִׂמְחָֽה: קו"ח שִׂמְח֣וּ צַ֭דִּיקִים בַּֽיהֹוָ֑ה וְ֝הוֹד֗וּ לְזֵ֣כֶר קָדְשֽׁוֹ:

צח חזן מִזְמ֡וֹר שִׁ֤ירוּ לַֽיהֹוָה֙ ׀ שִׁ֥יר חָדָ֗שׁ כִּֽי־נִפְלָא֥וֹת עָשָׂ֑ה הוֹשִֽׁיעָה לּ֥וֹ יְ֝מִינ֗וֹ וּזְר֥וֹעַ קָדְשֽׁוֹ: קהל הוֹדִ֣יעַ יְ֭הֹוָה יְשֽׁוּעָת֑וֹ לְעֵינֵ֥י הַ֝גּוֹיִ֗ם גִּלָּ֥ה צִדְקָתֽוֹ: חזן זָ֘כַ֤ר חַסְדּ֨וֹ ׀ וֶֽאֱמֽוּנָתוֹ֘ לְבֵ֢ית יִשְׂרָ֫אֵ֥ל רָא֥וּ כָל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ אֵ֝֗ת יְשׁוּעַ֥ת אֱלֹהֵֽינוּ: קהל הָרִ֣יעוּ לַֽ֭יהֹוָה כָּל־הָאָ֑רֶץ פִּצְח֖וּ וְרַֽנֲנ֣וּ וְזַמֵּֽרוּ: חזן זַמְּֿר֣וּ לַֽ֭יהֹוָה בְּכִנּ֑וֹר בְּ֝כִנּ֗וֹר וְק֣וֹל זִמְרָֽה: קהל בַּֽ֭חֲצֹֽצְֿרוֹת וְק֣וֹל שׁוֹפָ֑ר הָ֝רִ֗יעוּ לִפְנֵ֤י ׀ הַמֶּ֬לֶךְ יְהֹוָֽה: חזן יִרְעַ֣ם הַ֭יָּם וּמְלֹא֑וֹ תֵּ֝בֵ֗ל וְי֣שְֿׁבֵי בָֽהּ: קהל נְהָר֥וֹת יִמְחֲאוּ־כָ֑ף יַ֝֗חַד הָרִ֥ים יְרַנֵּֽנוּ: קו"ח לִֽפְנֵ֥י יְהֹוָ֗ה כִּ֥י בָא֘ לִשְׁפֹּ֢ט הָ֫אָ֥רֶץ יִשְׁפֹּט־תֵּבֵ֥ל בְּצֶ֑דֶק וְ֝עַמִּ֗ים בְּמֵֽישָׁרִֽים:צט חזן יְהֹוָ֣ה מָ֭לָךְ יִרְגְּֿז֣וּ עַמִּ֑ים ישֵׁ֥ב כְּ֝רוּבִ֗ים תָּנ֥וּט הָאָֽרֶץ: קהל יְ֭הֹוָה בְּצִיּוֹ֣ן גָּד֑וֹל וְרָ֥ם ה֝֗וּא עַל־כָּל־הָֽעַמִּֽים: חזן יוֹד֣וּ שִׁ֭מְךָ גָּד֥וֹל וְנוֹרָ֗א קָד֥וֹשׁ הֽוּא: קהל וְעֹ֥ז מֶלֶךְ֘ מִשְׁפָּ֢ט אָ֫הֵ֥ב אַ֭תָּה כּוֹנַ֣נְתָּ מֵּֽישָׁרִ֑ים מִשְׁפָּ֥ט וּ֝צְדָקָ֗ה בְּיַֽֽעֲקֹ֤ב ׀ אַתָּ֬ה עָשִֽׂיתָ: חזן רֽוֹמֲמ֡וּ יְ֘הֹוָה֚ אֱלֹהֵ֗ינוּ ֖וְהִֽשְׁתַּֽחֲווּ לַֽהֲדֹ֥ם רַגְלָ֗יו קָד֥וֹשׁ הֽוּא: קהל מ֘שֶׁ֤ה וְאַֽהֲרֹ֨ן ׀ בְּכֹֽהֲנָ֗יו וּ֭שְׁמוּאֵל בְּקֹֽרְֿאֵ֣י שְׁמ֑וֹ קֹרִ֥אים אֶל־יְ֝הֹוָ֗ה וְה֣וּא יַֽעֲנֵֽם: חזן בְּעַמּ֣וּד עָ֭נָן יְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֑ם שָֽׁמְֿר֥וּ עֵֽ֝דֹתָ֗יו וְחֹ֣ק נָֽתַן־לָֽמוֹ: קהל יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵינוּ֘ אַתָּ֢ה עֲנִ֫יתָ֥ם אֵ֣ל נֹ֭שֵֽׂא הָיִ֣יתָ לָהֶ֑ם וְ֝נֹקֵ֗ם עַל־עֲלִֽילוֹתָֽם: קו"ח רֽוֹמֲמ֡וּ יְ֘הֹוָה֚ אֱלֹהֵ֗ינוּ וְ֭הִֽשְׁתַּֽחֲווּ לְהַ֣ר קָדְשׁ֑וֹ כִּ֥י קָ֝ד֗וֹשׁ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ:

<center>נהגו לישב גם באמירת 'מזמור לדוד'.</center>

כט חזן מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד הָב֣וּ לַ֭יֽהֹוָה בְּנֵ֣י אֵלִ֑ים הָב֥וּ לַֽ֝יהֹוָ֗ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז: קהל הָב֣וּ לַ֭יֽהֹוָה כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ הִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לַֽ֝יָהֹוָ֗ה בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ: חזן ק֥וֹל יְהֹוָ֗ה עַל הַ֫מָּ֥יִם אֵֽל־הַכָּב֥וֹד הִרְעִ֑ים יְ֝הֹוָ֗ה עַל־מַ֥יִם רַבִּֽים: קהל קֽוֹל־יְהֹוָ֥ה בַּכֹּ֑חַ ק֥וֹל יְ֝הֹוָ֗ה בֶּֽהָדָֽר: חזן ק֣וֹל יְ֭הֹוָה שֹׁבֵ֣ר אֲרָזִ֑ים וַיְשַׁבֵּ֥ר יְ֝הֹוָ֗ה אֶת־אַרְזֵ֥י הַלְּֿבָנֽוֹן: קהל וַיַּרְקִידֵ֥ם כְּמוֹ־עֵ֑גֶל לְבָנ֥וֹן וְ֝שִׂרְי֗וֹן כְּמ֣וֹ בֶן־רְאֵמִֽים: חזן קֽוֹל־יְהֹוָ֥ה חֹ֝צֵ֗ב לַֽהֲב֥וֹת אֵֽשׁ: קהל ק֣וֹל יְ֭הֹוָה יָחִ֣יל מִדְבָּ֑ר יָחִ֥יל יְ֝הֹוָ֗ה מִדְבַּ֥ר קָדֵֽשׁ: חזן ק֤וֹל יְהֹוָה֙ ׀ יְחוֹלֵ֣ל אַיָּלוֹת֘ וַיֶּֽחֱשׂ֢ף יְעָ֫ר֥וֹת וּבְהֵיכָל֑וֹ כֻּ֝לּ֗וֹ אֹמֵ֥ר כָּבֽוֹד: קהל יְ֭הֹוָה לַמַּבּ֣וּל יָשָׁ֑ב וַיֵּ֥שֶׁב יְ֝הֹוָ֗ה מֶ֣לֶךְ לְעוֹלָֽם: קו"ח יְֽהֹוָ֗ה עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן יְהֹוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם:


<center>ש"ץ עולה אל הבימה ומנגן 'לכה דודי' בנעימה, נשאר שם גם לאמירת שני המזמורים </center>

<center>'מזמור שיר ליום השבת' ו'ד' מלך'. הציבור מזמר יחד עם הש"ץ, ולא אחריו, את חרוזי 'לכה דודי'.</center>

<center>לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּֿלָה.</center>

<div align="right">שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָדהִשְׁמִיעָֽנוּ אֵל הַמְֿיֻחָד </div>

<div align="right">יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד לְשֵׁם וּלְתִפְאֶֽרֶת וְלִתְהִלָּה </div>


<center>לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּֿלָה.</center>

<div align="right">לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּֿרָכָה </div>

<center>מֵרֹאשׁ מִקֶּֽדֶם נְסוּכָה סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה.</center>


<center>לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּֿלָה.</center>

מִקְדַּשׁ מֶֽלֶךְ עִיר מְלוּכָה קֽוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה 

<center>רַב לָךְ שֶֽׁבֶת בְּעֵֽמֶק הַבָּכָא וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַֽיִךְ חֶמְלָה. </center>

<center>לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּֿלָה.</center>


הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי 

<center>עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ. </center>

<center>לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּֿלָה.</center>


הִתְעוֹרֲרִי הִתְעוֹרֲרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ קֽֽוּמִי אֽוֹרִי 

<center>עֽוּרִי עֽוּרִי שִׁיר דַבֵּֽרִיכְּבוֹד יְיָ עָלַֽיִךְ נִגְלָה. </center>


<center>לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּֿלָה.</center>


<center>לֹא תֵבֽוֹשִׁי וְלֹא תִכָּלְמִי מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי </center>

<center>בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי וְנִבְנְֿתָה עִיר עַל תִּלָּהּ.</center>


<center>לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּֿלָה.</center>


וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁאסָֽיִךְ וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְּֿעָֽיִךְ <center>יָשִׂישׂ עָלַֽיִךְ אֱלֹהָֽיִךְ כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה. </center>


<center>לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּֿלָה.</center>


יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרֽוֹצִי וְאֶת יְיָ תַּעֲרִֽיצִי 

<center>עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי וְנִשְׂמְֿחָה וְנָגִֽילָה. </center>


<center>לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּֿלָה.</center>


<center>לפני 'בואי בשלום' (בקהילות שמקדימות לקבל שבת בעוד היום הגדול, לפני 'ברכו' של ערבית), מכריז השמש: 'לקראת אבל'. </center>

<center>הרב עם אחד מחשובי הקהל יוצאים אליו. הרב אומר לו: 'הכנס', ומוליכו פנימה, אל מקום ישיבתו, שונה ממקומו הקבוע. </center>

<center>בעת כניסת אבל והליכתו למקומו, אומר הציבור לאבל: הַמָּקוֹם יְנַחֵם אוֹתְךָ (אֶתְכֶם) בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלָֽיִם:</center>


<center>מנהג פפד"מ, until the last generation, was to turn for בואי בשלום a) to the west anti-clockwise (by first turning north), b) for the first בואי כלה to bow south, c) for the second בואי כלה to bow east. (דברי קהלת pg. 61).</center>


<center>In Washington Heights and KAYJ, בואי בשלום is always sung first by the congregation and then by the חזן. The Composer Japhet wrote it down in this manner in his notes on לכה דודי.</center>

<center>וכשמגיע למאמר 'בואי בשלום' חזן וקהל עומדים ופניהם למערב ומנגנים. במלות 'בואי כלה' הראשונות פונים לדרום, ‏בשניות למזרח. וכן החזן, ומנגן כשפניו למזרח 'לכה דודי' האחרון:‏</center>

<div align="right">בּֽוֹאִי בְשָׁלוֹם עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ גַּם בְּשִׂמְחָה וּבְצָהֳלָה </div>

<center>תּוֹךְ אֱמוּנֵי עַם סְגֻּלָּה בּֽוֹאִי כַלָּה. בּֽוֹאִי כַלָּה. </center>

<center>לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּֿלָה.</center>

<center>נהגו לישב גם באמירת 'מזמור שיר ליום השבת'</center>

צב מִזְמ֥וֹר שִׁ֝יר לְי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת: ט֗וֹב לְהֹד֥וֹת לַֽיהֹוָ֑ה וּלְזַמֵּ֖ר לְשִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן: לְהַגִּ֣יד בַּבֹּ֣קֶר חַסְדֶּ֑ךָ וֶֽ֝אֱמוּנָֽתְֿךָ֗ בַּלֵּילֽוֹת: עֲלֵֽי־עָ֭שׂוֹר וַֽעֲלֵי־נָ֑בֶל עֲלֵ֖י הִגָּי֣וֹן בְּכִנּֽוֹר: כִּ֤י שִׂמַּחְתַּ֣נִי יְהֹוָ֣ה בְּפָֽעֳלֶ֑ךָ בְּמַֽעֲשֵׂ֖י יָדֶ֣יךָ אֲרַנֵּֽן: מַה־גָּֽדְֿל֣וּ מַֽעֲשֶׂ֣יךָ יְהֹוָ֑ה מְ֝אֹ֗ד עָמְֿק֥וּ מַחְשְֿׁבֹתֶֽיךָ: אִ֣ישׁ בַּ֭עַר לֹ֥א יֵדָ֑ע וּ֝כְסִ֗יל לֹא־יָ֘בִ֥ין אֶת־זֹֽאת: בִּפְרֹ֤חַ רְשָׁעִ֨ים ׀ כְּֽמ֥וֹ עֵ֗שֶׂב וַ֭יָּצִיצוּ כָּל־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן לְהִשָּֽׁמְֿדָ֥ם עֲדֵי־עַֽד: וְאַתָּ֥ה מָ֝ר֗וֹם לְעֹ֘לָ֥ם יְהֹוָֽה: כִּ֤י הִנֵּ֢ה אֹֽיְֿבֶ֡יךָ יְֽהֹוָ֗ה כִּֽי־הִנֵּ֣ה אֹֽיְֿבֶ֣יךָ יֹאבֵ֑דוּ יִ֝תְפָּֽרְֿד֗וּ כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: וַתָּ֣רֶם כִּרְאֵ֣ים קַרְנִ֑י בַּ֝לֹּתִ֗י בְּשֶׁ֣מֶן רַֽעֲנָֽן: וַתַּבֵּ֥ט עֵינִ֗י בְּשׁ֫וּרָ֥י בַּקָּמִ֖ים עָלַ֥י מְ֝רֵעִ֗ים תִּשְׁמַ֥עְנָה אָזְנָֽי: צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח כְּאֶ֖רֶז בַּלְּֿבָנ֣וֹן יִשְׂגֶּֽה: שְׁ֭תוּלִים בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֑ה בְּחַצְר֖וֹת אֱלֹהֵ֣ינוּ יַפְרִֽיחוּ: ע֖וֹד יְנוּב֣וּן בְּשֵׂיבָ֑ה דְּשֵׁנִ֖ים וְרַֽעֲנַנִּ֣ים יִֽהְיֽוּ: לְ֭הַגִּיד כִּֽי־יָשָׁ֣ר יְהֹוָ֑ה צ֝וּרִ֗י וְלֹֽא־עַוְלָ֥תָה בּֽוֹ:צג יְהֹוָ֣ה מָלָךְ֘ גֵּא֢וּת לָ֫בֵ֥שׁ לָבֵ֣שׁ יְ֭הֹוָה עֹ֥ז הִתְאַזָּר֑ אַף־תִּכּ֥וֹן תֵּ֝בֵ֗ל בַּל תִּמּֽוֹט: נָכ֣וֹן כִּסְאֲךָ֣ מֵאָ֑ז מֵ֖עוֹלָ֣ם אָֽתָּה: נָֽשְֿׂא֬וּ נְהָר֨וֹת ׀ יְֽהֹוָ֗ה נָֽשְֿׂא֣וּ נְהָר֣וֹת קוֹלָ֑ם יִשְׂא֖וּ נְהָר֣וֹת דָּכְיָֽם: מִקֹּל֨וֹת ׀ מַ֤יִם רַבִּ֗ים אַדִּירִ֥ים מִשְׁבְּֿרֵי יָ֑ם אַדִּ֖יר בַּמָּר֣וֹם יְהֹוָֽה: עֵֽדֹתֶ֨יךָ ׀ נֶֽאֶמְנ֬וּ מְאֹ֗ד לְבֵֽיתְֿךָ֥ נָֽאֲוָה־קֹ֑דֶשׁ יְ֝הֹוָ֗ה לְאֹ֣רֶךְ יָמִֽים: 


<center>בסוף 'ה' מלך' אומרים קדיש יתום לצד עמוד הש"ץ. אומרו 'יאהרצייט' של שבת, ואם אין של שבת אומרו 'יאהרצייט' של ערב שבת, ואם אין 'יאהרצייט' אומרו אבל, ואם אין אבל אומרו מי שאין לו אב ואם.</center>


יתום כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְֿמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ יתום כורע אָמֵן. 

<center>יְהֵא שְׁמֵה רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְֿמֵי עָלְֿמַיָּא</center>

<center>ובנשימה אחרת מוסיפים גם אם עומדים בתפילה במקום שאין רשאים להפסיק בו יִתְבָּרַךְ</center>

יתום כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא יתום כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּֿחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְֿמָא יתום כורע וְאִמְרוּ אָמֵן:


יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים, עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:


עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָּׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:<center>ערבית לשבת</center>

מנהג אשכנז is to lengthen the recital of ברכו. It is also practised among some ספרדים (כמבואר בספר כתר שם טוב). Though many ספרי הלכה, speak of being 'מאריך בברכו', especially at certain times (i.e.מוצאי שבת ), nevertheless it seems to have disappeared, except for the special elongated ברכו chanted on ימים נוראים.<center>באמירת 'ברכו' הש"ץ אומר: 'ברוך יי המבורך לעולם ועד' יחד עם הציבור, </center>

<center>ולא אחריו, כמו בעניית קדושה וכיו"ב. וכן המנהג ב'ברכו' של העולים לתורה.</center><center>ש"ץ מאריך </center>

<center>באמירת 'ברכו': </center>

<center>בָּרֲכוּ </center>

בעוד הש"ץ אומר 'ברכו' אומר הקהל בלחש:

<center>אֶת יְיָ הַמְֿבֹרָךְ:</center>

יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא שְׁמוֹ שֶׁל מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּֿלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא ישעיה מד:ו רִאשׁוֹן֙ וַֽאֲנִ֣י אַֽחֲר֔וֹן וּמִבַּלְעָדַ֖י אֵ֥ין אֱלֹהִֽים: תהלים סח:ה סֹ֡לּוּ לָֽרֹכֵ֣ב בָּֽ֭עֲרָבוֹת בְּיָ֥הּ שְׁ֝מ֗וֹ וְעִלְז֥וּ לְפָנָֽיו: וּשְׁמוֹ מְרוֹמָם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה: כשמנגן הש"ץ השם יאמר הקהל : בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

קי"ג:ב כשמנגן הש"ץ 'המברך' יאמר הקהל : יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְהֹוָ֣ה מְבֹרָ֑ךְ מֵֽ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם:

<center>קהל וש"ץ יחדיו : בָּרוּךְ יְיָ הַמְֿבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד:</center>


<center><nowiki>[כל ברכה שאומר חזן </nowiki>מקצתה בלחש, אומר המלים האחרונים שלפני החתימה עם החתימה בקול. </center>

<center>והטעם, למען ישמעו קהל כבר לפני החתימה שיחתום הברכה, ויתנו לבם לשמוע ולהבין החתימה ולענות אמן כראוי, </center>

<center>שלא תהיה ענייה יתומה, שהזהיר ממנה שו"ע או"ח קכ"ד ס"ח]</center>


בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בִּדְבָרוֹ מַעֲרִיב עֲרָבִים, בְּחָכְמָה פּוֹתֵֽחַ שְׁעָרִים, וּבִתְבוּנָה מְשַׁנֶּה עִתִּים, וּמַחֲלִיף אֶת הַזְּֿמַנִּים, וּמְסַדֵּר אֶת הַכֹּכָבִים בְּמִשְׁמְֿרוֹתֵֽיהֶם בָּרָקִֽיעַ כְּרְצוֹנוֹ. בּוֹרֵא יוֹם וָלָֽיְלָה, גּוֹלֵל אוֹר מִפְּֿנֵי חֹֽשֶׁךְ וְחֹֽשֶׁךְ מִפְּֿנֵי אוֹר. וּמַעֲבִיר יוֹם וּמֵֽבִיא לָֽיְלָה, וּמַבְדִּיל בֵּין יוֹם וּבֵין לָֽיְלָה, יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ. אֵל חַי וְקַיָּם, תָּמִיד, יִמְלוֹךְ עָלֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הַמַּעֲרִיב עֲרָבִים. 


אַהֲבַת עוֹלָם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַמְּֿךָ אָהַבְתָּ. תּוֹרָה וּמִצְוֹת, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, אוֹתָֽנוּ לִמַֽדְתָּ. עַל כֵּן יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, בְּשָׁכְבֵּֽנוּ וּבְקוּמֵֽנוּ נָשִֽׂיחַ בְּחֻקֶּיךָ, וְנִשְׂמַח בְּדִבְרֵי תוֹרָתֶֽךָ, וּבְמִצְוֹתֶֽיךָ לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי הֵם חַיֵּֽינוּ, וְאֹֽרֶךְ יָמֵֽינוּ, וּבָהֶם נֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָֽיְלָה. וְאַהֲבָתְֿךָ, אַל תָּסִיר מִמֶּֽנּוּ לְעוֹלָמִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אוֹהֵב עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.


<center>עונים 'אמן' על ברכת אהבת עולם של ש"ץ.</center>

עונים 'אמן' על ברכת אהבה של ש"ץ. להשלמת רמ"ח תיבות בק"ש מקדימים לה אמירת 'אל מלך נאמן' הן ביחיד והן בציבור. ויש משלימים את חשבון רמ"ח בעניית 'אמן' על ברכת אהבת עולם של ש"ץ, ש'אמן' הוא נוטריקון 'אל מלך נאמן'.


לכתחילה צריך לקרוא את ק"ש כולה בטעמי המקרא כולל הפסוק הראשון שהוא עיקר הקריאה על פי הפסוקים. קריאת שמע בנגינת טעמי המקרא, אם מורגל בהם, ובנגינת טעמי המקרא הקדומה של בני אשכנז בפרט, היא הדרך המובחרת לקיים את המצוה דאורייתא של קריאת שמע פעמיים בכל יום.


על פי הפסוקים והמדקדקים צריך להקפיד בכל התפילה ־ וביותר בק"ש דאורייתא ־ על ביטויי המילים בלשון הקודש מדוקדקת. הגיית החולם הנכונה היא זו של בני אשכנז, ובדורות שלפנינו הבדילו בני אשכנז גם בין חי"ת לכ"ף (שריד לכך נותר בהגיית בני הונגריה) ובין עי"ן לאל"ף (שריד לכך נותר בהגיית בני הולנד). הרי"ש האשכנזית הנכונה היא לשונית. לפי פוסקי אשכנז צריך להקפיד על דין הגמרא להאריך בדלי"ת של 'אחד' (בהרעדת הלשון קלושה מאחורי השיניים העליונות הקדמיות). רבים הם המדקדקים בזמן ק"ש לפי על השיטות, ואשרי הם אלה שמתאמצים להדר גם בעצם ק"ש שתיעשה לפי מסורת חז"ל.

<center>אֵל מֶֽלֶךְ נֶאֱמָן דברים ו, ד־ט שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהֹוָ֥ה ׀ אֶחָֽד: </center>


<center>בלחש בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:</center>


וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָֽבְֿךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְֿׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ: וְהָי֞וּ הַדְֿבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶה אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְֿךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל־לְבָבֶֽךָ: וְשִׁנַּנְּתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּֿךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּֿךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּֿךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל־יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹֽטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ: וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזֻז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ:

דברים יא:יג-כא וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְֿעוּ֙ אֶל־מִצְוֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת־יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְֿׁכֶֽם: וְנָֽתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְֿכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָֽסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִירֽשְֿׁךָ֥ וְיִצְהָרֶֽךָ: וְנָֽתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָֽׂדְֿךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ: הִשָֽׁמְֿר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּן־יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַֽעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִֽים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם: וְחָרָ֨ה אַף־יְהֹוָ֝ה בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֨יִם֙ וְלֹא־יִֽהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַֽאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יְהֹוָ֖ה נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל לְבַבְכֶ֖ם וְעַל־נַפְשְֿׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטֽוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵֽינֵיכֶֽם: וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת־בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּֿךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּֿךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְֿשָׁכְבְּֿךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזוּז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ: הרב הקורא שמע בטעמים מרים קולו מ'למען ירבו' עד 'אמת' לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה לַֽאֲבֹֽתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ:

וַיֹ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹֽרֹתָ֑ם וְנָֽתְֿנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת: וְהָיָ֣ה לָכֶם֘ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת כָּל מִצְוֹ֣ת יְהֹוָ֔ה וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹ֨א־תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַֽחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶֽם: לְמַ֣עַן תִּזְכְּֿר֔וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֑י וִֽהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵאלֹֽהֵיכֶֽם: אֲנִ֞י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאֱלֹהִים אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:


<center>יש לצרף 'אלהיכם' ל'אמת', אכן יתן ריוח מעט שלא יבולע האל"ף. ש"ץ מרים קולו במילה 'אמת' ואינו כופל 'ד' אלדיכם אמת'. </center>

<center>לפיכך ש"ץ אומר פרשת ציצית עם הרב כדי שיסמוך 'אמת' ל'ד' אלדיכם', ולא יצטרך להמתין עליו ולהפסיק בין המלים הללו.</center>

אֱמֶת וֶאֱמוּנָה כָּל זֹאת, קַיָּם עָלֵֽינוּ כִּי הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וְאֵין זוּלָתוֹ, וַאֲנַֽחְנוּ יִשְׂרָאֵל עַמּוֹ. הַפּוֹדֵֽנוּ מִיַּד מְלָכִים, מַלְכֵּֽנוּ הַגּוֹאֲלֵֽנוּ מִכַּף כָּל הֶעָרִיצִים. הָאֵל הַנִּפְרָע לָֽנוּ מִצָּרֵֽנוּ, וְהַמְֿשַׁלֵּם גְּמוּל לְכָל אוֹיְֿבֵי נַפְשֵֽׁנוּ. איוב ט:י הָעֹשֶׂ֣ה גְ֭דֹלוֹת עַד־אֵ֣ין חֵ֑קֶר וְנִפְלָא֗וֹת עַד־אֵ֥ין מִסְפָּֽר: תהלים סו:ט הַשָּׂ֣ם נַ֭פְשֵׁנוּ בַּֽחַיִּ֑ים וְלֹֽא־נָתַ֖ן לַמּ֣וֹט רַגְלֵֽנוּ: הַמַּדְרִיכֵֽנוּ עַל בָּמוֹת אוֹיְֿבֵֽינוּ, וַיָּֽרֶם קַרְנֵֽנוּ עַל כָּל שֹׂנְֿאֵֽינוּ. הָעֹֽשֶׂה לָּֽנוּ נִסִּים וּנְקָמָה בְּפַרְעֹה, אוֹתֹת וּמוֹפְֿתִים בְּאַדְמַת בְּנֵי חָם. הַמַּכֶּה בְעֶבְרָתוֹ כָּל בְּכוֹרֵי מִצְרָֽיִם, וַיּוֹצֵא אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם לְחֵירוּת עוֹלָם. הַמַּעֲבִיר בָּנָיו בֵּין גִּזְרֵי יַם סוּף, אֶת רוֹדְֿפֵיהֶם וְאֶת שׂוֹנְֿאֵיהֶם בִּתְהוֹמוֹת טִבַּע. וְרָאוּ בָנָיו גְּבוּרָתוֹ, שִׁבְּֿחוּ וְהוֹדוּ לִשְׁמוֹ. וּמַלְכוּתוֹ בְּרָצוֹן קִבְּֿלוּ עַלֵיהֶם. מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ עָנוּ שִׁירָה, בְּשִׂמְחָה רַבָּה, וְאָמְֿרוּ כֻלָּם: 

<center>שמות טו:יא מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְהֹוָ֔ה מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא: מַלְכוּתְֿךָ רָאוּ בָנֶֽיךָ, בּוֹקֵֽעַ יָם לִפְנֵי משֶׁה, זֶ֤ה אֵלִי֙ עָנוּ וְאָמְֿרוּ </center>

<center>טו:יח יְהֹוָ֥ה ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד:</center>

<center>וְנֶאֱמַר: ירמיה לא:י כִּֽי־פָדָ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶֽת־יַֽעֲקֹ֑ב וּגְאָל֕וֹ מִיַּ֖ד חָזָ֥ק מִמֶּֽנּוּ:</center>

<center>בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, גָּאַל יִשְׂרָאֵל.</center>

<center>'הַפּוֹרֵס' is נוסח ספרד, 'פּוֹרֵס' is נוסח אשכנז</center>

הַשְׁכִּיבֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לְשָׁלוֹם, וְהַעֲמִידֵֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ לְחַיִּים, וּפְרוֹשׂ עָלֵֽינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶֽךָ, וְתַקְּֿנֵֽנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּֿפָנֶֽיךָ, וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ. וְהָגֵן בַּעֲדֵֽנוּ, וְהָסֵר מֵעָלֵֽינוּ אוֹיֵב, דֶּֽבֶר, וְחֶֽרֶב, וְרָעָב, וְיָגוֹן, וְהָסֵר שָׂטָן מִלְּֿפָנֵֽינוּ וּמֵאַחֲרֵֽנוּ, וּבְצֵל כְּנָפֶֽיךָ תַּסְתִּירֵֽנוּ, כִּי אֵל שׁוֹמְֿרֵֽנוּ וּמַצִּילֵֽנוּ אָֽתָּה, כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָֽתָּה. וּשְׁמוֹר צֵאתֵֽנוּ וּבוֹאֵֽנוּ, לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. וּפְרוֹס עָלֵֽינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶֽךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, פּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלָםִ.


<center>The מנהג is to stand for ושמרו, which may have originated על פי קבלה. </center>

<center>הציבור אומר 'ושמרו', והחזן חוזר עליו בקול רם ובנעימה.</center>

שמות לא:טז-יז וְשָֽׁמְֿר֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַשַּׁבָּ֑ת לַֽעֲשׂ֧וֹת אֶת־הַשַּׁבָּ֛ת לְדֹֽרֹתָ֖ם בְּרִ֥ית עוֹלָֽם: בֵּינִ֗י וּבֵי֙ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל א֥וֹת הִ֖וא לְעֹלָ֑ם כִּי־שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֗ים עָשָׂ֤ה יְהֹוָה֨ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וּבַיּוֹם֙ הַשְּֿׁבִיעִ֔י שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ:


<center>Beginning with שבת נחמו and until יום כפור, the end of the קדיש before ש"ע is sung בניגון של ימים נוראים.</center>

ש"ץ כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְֿמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ ש"ץ כורע אָמֵן. 

<center>יְהֵא שְׁמֵה רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְֿמֵי עָלְֿמַיָּא</center>

<center>ובנשימה אחרת מוסיפים גם אם עומדים בתפילה במקום שאין רשאים להפסיק בו יִתְבָּרַךְ</center>

ש"ץ כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא ש"ץ כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּֿחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְֿמָא ש"ץ כורע וְאִמְרוּ אָמֵן:


For a two day ראש חדש, only 'יעלא ויבא' is announced, being that it is last night of the previous month, and not actually ראש חדש. For a one day ראש חדש the גבאי announces ראש חדש'‏' on the first and only night. 


בליל א' דראש חודש מכריזים 'יעלא ויבא' :בליל ב' דראש חודש, וכן אם יש רק יום אחד של ראש חודש, מכריזים 'ראש חודש' :<center>עמידה</center>


<center>תהלים נא:יז אֲ֭דֹנָי שְׂפָתַ֣י תִּפְתָּ֑ח וּ֝פִ֗י יַגִּ֥יד תְּהִלָּתֶֽךָ:‏</center>

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, אֵל עֶלְיוֹן גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים, וְקֹנֵה הַכֹּל וְזוֹכֵר חַסְדֵּי אָבוֹת וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם, לְמַֽעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה. 

<center>בשבת שובה:</center>

<center>זָכְרֵֽנוּ לְחַיִּים, מֶֽלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים וְכָתְבֵֽנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים, לְמַעַנְךָ אֱלֹהִים חַיִּים.</center>


<center>מֶֽלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִֽׁיעַ וּמָגֵן. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מָגֵן אַבְרָהָם.</center>


<center>אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם, אֲדֹנָי מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה, רַב לְהוֹשִֽׁיעַ </center>


<center>ממוסף של שמיני עצרת עד מוסף של יום א' של פסח אומרים : </center>

<center>מַשִּׁיב הָרֽוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּֽשֶׁם</center>

מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶֽסֶד, מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים סוֹמֵךְ נוֹפְֿלִים, וְרוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים, וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר. מִי כָמֽוֹךָ, בַּֽעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דּֽוֹמֶה לָּךְ מֶֽלֶךְ, מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִֽיחַ יְשׁוּעָה. 


<center>בשבת שובה: </center>

<center>מִי כָמֽוֹךָ אַב הָרַחֲמִים, זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים.</center>


<center>וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְחַיֵּה הַמֵּתִים.</center>


אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלֲלוּךָ סֶּֽלָה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הָאֵל בשבת שובה : הַמֶּֽלֶךְ הַקָּדוֹשׁ.


אַתָּה קִדַּֽשְׁתָּ אֶת יוֹם הַשְּֿׁבִיעִי לִשְׁמֶֽךָ, תַּכְלִית מַעֲשֵׂה שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ, וּבֵרַכְתּוֹ מִכָּל הַיָּמִים, וְקִדַּשְׁתּוֹ מִכָּל הַזְּֿמַנִּים, וְכֵן כָּתוּב בְּתוֹרָתֶֽךָ:

בראשית ב:א-ג וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַֽ֥יִם וְהָאָֽ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם: וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּֿׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּֿׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה: וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּֿׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַֽעֲשֽׂוֹת:


<center>הנוסח ארץ ישראל העתיק וגם מקבל בידי גאוני בבל (עיין כת"י הגניזה, רב עמרם גאון, רב סעדיה גאון) </center>

<center>הוא 'וישמחו ישראל אוהבי שמך', הוא נוסח הקדמון המנהג לאומרו היה קיים בכל ארצות אירופה. </center>

<center>בני כל הארצות, מלבד ספרד, נהגו לומר 'וישמחו', עד שנשמט הנוסח מסידוריהם:</center>

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ רְצֵה בִמְנוּחָתֵֽנוּ. קַדְּֿשֵֽׁנוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ, וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ. שַׂבְּֿעֵֽנוּ מִטּוּבֶֽךָ, וְשַׂמְּֿחֵֽנוּ בִּישׁוּעָתֶֽךָ, וְטַהֵר לִבֵּֽנוּ לְעָבְדְּֿךָ בֶּאֱמֶת. וְהַנְחִילֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שַׁבַּת קָדְשֶֽׁךָ, וְיִשְׂמְֿחוּ בְךָ יִשְׂרָאֵל אוֹהֲבֵי שְׁמֶֽךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת.


רְצֵה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּעַמְּֿךָ יִשְׂרָאֵל וּבִתְפִלָּתָם, וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ. וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם, מְהֵרָה, בְּאַהֲבָה תְקַבֵּל בְּרָצוֹן, וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ. 


<center>בראש חודש ובחול המועד אומרים 'יעלא ויבא'</center>

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, יַעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּיעַ, וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע, וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵֽנוּ וּפִקְדּוֹנֵֽנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵֽינוּ, וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּֽךָ, וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַםִ עִיר קָדְשֶֽׁךָ, וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּֿךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְפָנֶיךָ, לִפְלֵיטָה וּלְטוֹבָה, וּלְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים, וּלְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם 

<center>לראש חודש : רֹאשׁ הַחֹֽדֶשׁ / לפסח : חַג הַמַּצוֹת / לסכות : חַג הַסֻּכּוֹת</center>

הַזֶּה. זָכְרֵֽנּוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בּוֹ לְטוֹבָה, וּפָקְדֵֽנוּ בוֹ לִבְרָכָה, וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ בוֹ לְחַיִּים. וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים, חוּס וְחָנֵּנוּ וְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ, כִּי אֵלֶֽיךָ עֵינֵֽינוּ, כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָֽתָּה.


<center>וְתֶחֱזֶֽינָה עֵינֵֽינוּ בְּשׁוּבְֿךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים. </center>

<center>בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן. </center>

מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד. צוּר חַיֵּֽינוּ, מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ אַתָּה הוּא לְדוֹר וָדוֹר. נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶֽךָ עַל חַיֵּֽינוּ הַמְּֿסוּרִים בְּיָדֶֽךָ, וְעַל נִשְׁמוֹתֵֽינוּ הַפְּֿקוּדוֹת לָךְ, וְעַל נִסֶּֽיךָ שֶׁבְּֿכָל יוֹם עִמָּֽנוּ, וְעַל נִפְלְֿאוֹתֶֽיךָ וְטוֹבוֹתֶֽיךָ שֶׁבְּֿכָל עֵת, עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר וְצָהֳרָֽיִם. הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶֽיךָ, וְהַמְֿרַחֵם כִּי לֹא תַֽמּוּ חֲסָדֶֽיךָ, מֵעוֹלָם קִוִֽינוּ לָךְ.<center>כל ימי חנוכה, אומרים כאן 'על הנסים':</center>

<center>עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּֿבוּרוֹת וְעַל הַתְּֿשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת </center>

<center>שֶׁעָשִֽׂיתָ לַאֲבוֹתֵֽינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּֿמַן הַזֶּה:</center>

בִּימֵי מַתִּתְיָֽהוּ בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמֹנַי וּבָנָיו, כְּשֶׁעָמְֿדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְֿשָׁעָה עַל עַמְּֿךָ יִשְׂרָאֵל, לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶֽךָ, וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶֽךָ. וְאַתָּה בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים, עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם, רַֽבְתָּ אֶת רִיבָם, דַּֽנְתָּ אֶת דִּינָם, נָקַֽמְתָּ אֶת נִקְמָתָם. מָסַֽרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים, וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים, וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְֿקֵי תוֹרָתֶֽךָ. וּלְךָ עָשִֽׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶֽךָ, וּלְעַמְּֿךָ יִשְׂרָאֵל עָשִֽׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וְאַֽחַר כַּךְ בָּֽאוּ בָנֶֽיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ, וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶֽךָ, וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶֽׁךָ, וְהִדְלִֽיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְּשֶֽׁךָ, וְקָבְֿעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵֽלּוּ, לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל.<div align="right">וְעַל כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד. </div>


<center>בשבת שובה : וּכְתוֹב לְחַיִּים טוֹבִים בְּנֵי בְרִיתֶֽךָ. </center>


וְכָל הַחַיִּים יוֹדֽוּךָ סֶּֽלָה וִיהַלֲלוּ אֶת שִׁמְךָ בֶּאֱמֶת הָאֵל יְשׁוּעָתֵֽנוּ וְעֶזְרָתֵֽנוּ סֶֽלָה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת.


שָׁלוֹם רָב עַל יִשְׂרָאֵל עַמְּֿךָ תָּשִׂים לְעוֹלָם כִּי אַתָּה הוּא מֶֽלֶךְ אָדוֹן לְכָל הַשָּׁלוֹם וְטוֹב בְּעֵינֶֽיךָ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּֿךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ.

<center>בשבת שובה:</center>

בְּסֵֽפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלוֹם וּפַרְנָסָה טוֹבָה נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶֽיךָ אָֽנוּ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, עוֹשֵׂה הַשָּׁלוֹם.


<center>בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הַמְֿבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם.</center>


אֱלֹהַי, נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע, וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה, וְלִמְקַלְֿלַי נַפְשִׁי תִדּוֹם, וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה. פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶֽךָ, וּבְמִצְוֹתֶֽיךָ תִּרְדּוֹף נַפְשִׁי. 

וְכֹל הַחוֹשְֿׁבִים עָלַי רָעָה, מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְֿׁבוֹתָם. עֲשֵׂה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ, עֲשֵׂה לְמַֽעַן יְמִינֶֽךָ, עֲשֵׂה לְמַֽעַן קְדֻשָּׁתֶֽךָ, עֲשֵׂה לְמַֽעַן תּוֹרָתֶֽךָ. תהלים קח:ז לְ֭מַעַן יֵחָלְֿצ֣וּן יְדִידֶ֑יךָ הוֹשִׁ֖יעָה יְמִֽינְֿךָ֣ וַֽעֲנֵֽנִי: יט:טו יִֽהְי֥וּ לְרָצ֨וֹן ׀ אִמְרֵי־פִ֡י וְהֶגְי֣וֹן לִבִּ֣י לְפָנֶ֑יךָ יְ֝הֹוָ֗ה צ֘וּרִ֥י וְגֹֽאֲלִֽי: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָּׁלוֹם עָלֵֽינוּ, וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ: אָמֵן.


<center>יְהִי רָצוֹן מִלְּֿפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וִֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁיִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת. מלאכי ג:ד וְעָֽרְֿבָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה מִנְחַ֥ת יְהוּדָ֖ה וִירֽוּשָׁלָ֑ם כִּימֵ֣י עוֹלָ֔ם וּכְשָׁנִ֖ים קַדְמֹֽנִיּֽוֹת:</center>


One may say ויכלו whether one is alone or after the ציבור has already recited it. The חזון איש writes one who missed reciting ויכלו with the ציבור, should say it on his own and not with another person. 

<center>אומרים 'ויכלו' בקול רם מעומד, וטוב לאומרו ביחד בציבור (שו"ע רסח, ז).אין הש"ץ מחזיר התפלה אבל אומר ברכה מעין שבע, ואומר תחלה 'ויכלו' בקול רם והקהל עונים עמו. </center><center>ש"ץ והקהל יחד בנעימה </center>

בראשית ב:א-ג וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַֽ֥יִם וְהָאָֽ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם: וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּֿׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּֿׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה: וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּֿׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַֽעֲשֽׂוֹת:


<center>אומרים כל זאת גם בשבת שאחר יום טוב. בבית חתנים ואבלים אין אומרים אותה </center>

<center>ולא בכל מקום שמתפללים באקראי. בתחילת ברכת מעין שבע, הש"ץ כורע כמו בתחילת שמונה עשרה. </center>

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ.

קהל ואחריו ש"ץ מָגֵן אָבוֹת בִּדְבָרוֹ, מְחַיֵּה מֵתִים בְּמַאֲמָרוֹ, הָאֵל בשבת שובה : הַמֶּֽלֶךְ הַקָּדוֹשׁ שֶׁאֵין כָּמֽוֹהוּ, הַמֵּנִֽיחַ לְעַמּוֹ בְּיוֹם שַׁבַּת קָדְשׁוֹ, כִּי בָם רָצָה לְהָנִֽיחַ לָהֶם. לְפָנָיו נַעֲבוֹד בְּיִרְאָה וָפַֽחַד, וְנוֹדֶה לִשְׁמוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מֵעֵין הַבְּֿרָכוֹת. אֵל הַהוֹדָאוֹת, אֲדוֹן הַשָּׁלוֹם, מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וּמְבָרֵךְ שְׁבִיעִי, וּמֵנִֽיחַ בִּקְדֻשָּׁה לְעַם מְדֻשְּֿׁנֵי עֹֽנֶג, זֵֽכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית.


אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ רְצֵה בִמְנוּחָתֵֽינוּ. קַדְּֿשֵֽׁנוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ, וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ. שַׂבְּֿעֵֽנוּ מִטּוּבֶֽךָ, וְשַׂמְּֿחֵֽנוּ בִּישׁוּעָתֶֽךָ, וְטַהֵר לִבֵּֽנוּ לְעָבְדְּֿךָ בֶּאֱמֶת. וְהַנְחִילֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שַׁבַּת קָדְשֶֽׁךָ, וְיִשְׂמְֿחוּ בְךָ יִשְׂרָאֵל אוֹהֲבֵי שְׁמֶֽךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת.


<center>במדבר יד:יז וְעַתָּ֕ה יִגְדַּל־נָ֖א כֹּ֣חַ אֲדֹנָ֑י כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ לֵאמֹֽר: תהלים כה:ו זְכֹ֤ר־רַֽחֲמֶ֣יךָ יְ֭הֹוָה וַֽחֲסָדֶ֑יךָ כִּ֖י מֵֽעוֹלָ֣ם הֵֽמָּה: </center>


ש"ץ כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְֿמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ ש"ץ כורע אָמֵן. 

<center>יְהֵא שְׁמֵה רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְֿמֵי עָלְֿמַיָּא</center>

<center>ובנשימה אחרת מוסיפים גם אם עומדים בתפילה במקום שאין רשאים להפסיק בו יִתְבָּרַךְ</center>

ש"ץ כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא ש"ץ כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּֿחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְֿמָא ש"ץ כורע וְאִמְרוּ אָמֵן:

<center>קהל: קַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵֽינוּ:</center>

<center>תִּתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל יִשְׂרָאֵל קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא וְאִמְרוּ אָמֵן:</center>

<center>תהלים קי"ג:ב קהל: יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְהֹוָ֣ה מְבֹרָ֑ךְ מֵֽ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם:</center>

<center>יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:</center>

<center>קכא:ב קהל: עֶ֭זְרִי מֵעִ֣ם יְהֹוָ֑ה עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁ֘מַ֥יִם וָאָֽרֶץ: </center>

<center>עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:</center>

<center>במה מדליקין</center>

In the past רְבִי was commonly used (רִבִּי was mostly used in Sephardic סידורים). רב היידנהיים changed the word to רַבִּי, however, הרב יעקב עמדין was of the opinion that it should be pronounced רְבִי. 

<center>רְבִי. עם היות דעתי במלת רְבִי הנטפלת לשם העצה. לנקד הרי"ש בשו"א. אבל לזאת העלה המונחת להורות על שם רבינו הקדוש נ"ל שנקודתה בפת"ח ודגוש הבי"ת. כדין רַבִי הבא ביו"ד הכנוי. שהוראתו רַב שְׁלִי. כן הוא זה. שכל השונה אומר על רבינו הקדוש. רַבִּי. לומר שהוא רב שלו. (יעב"ץ על פרקי אבות)</center>במה מדליקין - originated from the time of the גאונים<nowiki>, [orig. recited after the </nowiki>עמידה] in order that people not follow the interpretation of theקראים to not allow any fire (i.e. lit candle(s)) in ones house on שבת. The מגן אברהם defends our מנהג, to recite במה מדליקין only after the end of ערבית, pointing out that “the kinds of wicks and oils enumerated in במה מדליקין are no longer used in our part of the world.” במה מדליקין was added to afford late comers every possible opportunity to finish their prayers before the rest of the congregation would disperse, so that they would not have to walk home alone from the synagogue in the dark.(מנהגי מהר"ק) If one is able to recite במה מדליקין on יום טוב שחל להיות בערב שבת, then one should do so, even in a non-מנהג אשכנז synagogue.


<center>בכל ליל שבת אומרים פרק 'במה מדליקין' מלבד כאשר יום טוב חל בערב שבת ומלבד יום כפור שחל בשבת</center>: <center>משנה שבת פרק ב'</center>
: בַּמֶּה מַדְלִיקִין וּבַמָּה אֵין מַדְלִיקִין? אֵין מַדְלִיקִין לֹא בְלֶֽכֶשׁ, וְלֹא בְחֹֽסֶן, וְלֹא בְכַלָּךְ, וְלֹא בִּפְתִילַת הָאִידָן, וְלֹא בִּפְתִילַת הַמִּדְבָּר, וְלֹא בִּירוֹקָה שֶׁעַל פְּנֵי הַמָּֽיִם. לֹא בְזֶֽפֶת, וְלֹא בְשַׁעֲוָה, וְלֹא בְּשֶֽׁמֶן קִיק, וְלֹא בְּשֶֽׁמֶן שְׂרֵפָה, וְלֹא בְאַלְיָה, וְלֹא בְחֵֽלֶב. נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר: מַדְלִיקִין בְּחֵֽלֶב מְבֻשָּׁל, וַחֲכָמִים אוֹמְֿרִים: אֶחָד מְבֻשָּׁל וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ. 
: אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶֽׁמֶן שְׂרֵפָה בְּיוֹם טוֹב. רְֿבִי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן מִפְּֿנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בְּכָל הַשְּֿׁמָנִים: בְּשֶֽׁמֶן שֻׁמְשְֿׁמִין, בְּשֶֽׁמֶן אֱגוֹזִים, בְּשֶֽׁמֶן צְנוֹנוֹת, בְּשֶֽׁמֶן דָּגִים, בְּשֶֽׁמֶן פַּקֻּעוֹת, בְּעִטְרָן, וּבְנֵפְטְ. רְֿבִי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵין מַדְלִיקִין אֶלָּא בְּשֶֽׁמֶן זַֽיִת בִּלְבָד. 
: כָּל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ אֶלָּא פִשְׁתָּן. וְכָל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת אֹהָלִים אֶלָּא פִשְׁתָּן. פְּתִילַת הַבֶּֽגֶד שֶׁקִּפְּֿלָהּ וְלֹא הִבְהֲבָהּ - רְֿבִי אֱלִיעֶֽזֶר אוֹמֵר: טְמֵאָה הִיא וְאֵין מַדְלִיקִין בָּהּ. רְֿבִי עֲקִיבָא אוֹמֵר: טְהוֹרָה הִיא וּמַדְלִיקִין בָּהּ. 
: לֹא יִקּוֹב אָדָם שְׁפוֹפֶֽרֶת שֶׁל בֵּיצָה וִימַלְּֿאֶֽנָּה שֶֽׁמֶן וְיִתְּֿנֶֽנָּה עַל פִּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁתְּֿהֵא מְנַטֶּֽפֶת, וַאֲפִילוּ הִיא שֶׁל חֶֽרֶס. וּרְֿבִי יְהוּדָה מַתִּיר. אֲבָל אִם חִבְּֿרָהּ הַיּוֹצֵר מִתְּֿחִלָּה - מֻתָּר, מִפְּֿנֵי שֶׁהוּא כְּלִי אֶחָד. לֹא יְמַלֵּא אָדָם קְעָרָה שֶֽׁמֶן וְיִתְּֿנֶֽנָּה בְּצַד הַנֵּר וְיִתֵּן רֹאשׁ הַפְּֿתִילָה בְּתוֹכָהּ בִּשְׁבִיל שֶׁתְּֿהֵא שׁוֹאָֽבֶת. וּרְֿבִי יְהוּדָה מַתִּיר.
: הַמְֿכַבֶּה אֶת הַנֵּר מִפְּֿנֵי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִפְּֿנֵי גוֹיִם, מִפְּֿנֵי לִסְטִים, מִפְּֿנֵי רֽוּחַ רָעָה, אוֹ בִּשְׁבִיל הַחוֹלֶה שֶׁיִּישָׁן, פָּטוּר. כְּחָס עַל הַנֵּר, כְּחָס עַל הַשֶּֽׁמֶן, כְּחָס עַל הַפְּֿתִילָה, חַיָּב. רְֿבִי יוֹסֵי פּוֹטֵר בְּכֻלָּן, חוּץ מִן הַפְּֿתִילָה, מִפְּֿנֵי שֶׁהוּא עוֹשָׂהּ פֶּחָם.
: עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן: עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בְּנִדָּה, בְּחַלָּה, וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר.

שְׁלֹשָׁה דְבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶֽרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה: "עִשַׂרְתֶּם, עֵרַבְתֶּם, הַדְלִֽיקוּ אֶת הַנֵּר". סָפֵק חֲשֵׁכָה סָפֵק אֵינָהּ חֲשֵׁכָה אֵין מְעַשְּֿׂרִין אֶת הַוַּדָּי, וְאֵין מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים, וְאֵין מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת; אֲבָל מְעַשְּֿׂרִין אֶת הַדְּֿמָי, וּמְעָרְֿבִין וְטוֹמְֿנִין אֶת הַחַמִּין.


<center>ואחר שאמר החזן עד 'החמין' בלחש עם הקהל, ומקדש שם על היין:</center>

<center>קידוש בבית הכנסת</center>

קידוש recited by בעל תפילה the schul, has its origin in the period when strangers were given their שבת meal in an adjoining room. The אבודרהם, writing in Spain early in the fourteenth century says; “As our predecessors have set up the rule, though for a reason which no longer exists, the rule remains unshaken.”<center>אחר אמירת 'במה מדליקין' קודם אמירת 'אמר רבי אליעזר', הש"ץ מקדש על היין, וקטנים שלא הגיעו למצוות שותים את היין. כשאין אומרים 'במה מדליקין', מקדש הש"ץ תיכף אחר קדיש 'תתקבל'. מקדשין בבית הכנסת בכל לילי שבת ולילי יום טוב, </center>

<center>חוץ מלילות הראשונות של פסח וליל יום כפור. וזה נוסח הקידוש : </center>


<center>כאשר כהנים ורב הקהילה נמצאים: </center>

<center><nowiki>סַבְרֵי [כֹּהֲנִים, מוֹרֶה מוֹרֵינוּ הָרַב וּ] מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי:</nowiki></center>

Until 300 years ago both הַגָפֶן and הַגֶפֶן were used, in the past הַגֶפֶן was used more than הַגָפֶן, however, the printers of more recent סידורים stuck to הַגָפֶן (since it is the end of the ברכה).

<center>בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּֽפֶן.</center>

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּֿשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְרָֽצָה בָֽנוּ, וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחִילָֽנוּ, זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. כִּי הוּא יוֹם תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹֽדֶשׁ, זֵֽכֶר לִיצִיאַת מִצְרָֽיִם. כִּי בָֽנוּ בָחַֽרְתָּ, וְאוֹתָֽנוּ קִדַּֽשְׁתָּ, מִכָּל הָעַמִּים. וְשַׁבַּת קָדְשְֿׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחַלְתָּֽנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת.

<center>When no minor is present to drink the קידוש wine, the person making קידוש drinks רוב כוס, (and recites a ברכה אחרונה if there is more than a רביעית).</center>

<center>‏ נותנים לתינוקות לשתות מן היין. אחר כך אומרים 'אמר רבי אלעזר' ומזמרים בציבור את הפסוקים החל מ'שלום רב‏'.‏</center>


אָמַר רְֿבִי אֶלְעָזָר אָמַר רְֿבִי חֲנִינָא: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר: ישעיה מד:יג וְכָל־בָּנַ֖יִךְ לִמּוּדֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְרַ֖ב שְׁל֥וֹם בָּנָֽיִךְ: אַל תִּקְרָא בָּנַֽיִךְ אֶלָּא בּוֹנַֽיִךְ. תהלים קיט:קסה קו"ח שָׁל֣וֹם רָ֭ב לְאֹֽהֲבֵ֣י תוֹרָתֶ֑ךָ וְאֵ֖ין לָ֣מוֹ מִכְשֽׁוֹל: שַֽׁ֭אֲלוּ שְׁל֣וֹם יְרֽוּשָׁלָ֑םִ יִ֝שְׁלָ֗יוּ אֹֽהֲבָֽיִךְ: יְהִֽי־שָׁל֥וֹם בְּחֵילֵ֑ךְ שַׁ֝לְוָ֗ה בְּאַרְמְנוֹתָֽיִךְ: קכב:ז-ט לְמַֽעַן־אַחַ֥י וְרֵעָ֑י אֲדַבְּרָה־נָּ֖א שָׁל֣וֹם בָּֽךְ: לְ֭מַעַן בֵּית־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ אֲבַקְֿשָׁ֖ה ט֣וֹב לָֽךְ: יְֽהֹוָ֗ה עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן יְהֹוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַֿשָּׁלֽוֹם:

The usual custom of a קהילה is to give each חיוב an opportunity to recite one קדיש. If an individual fails to receive a קדיש by himself, it is still a greater עילוי נשמה for him to attend synagogue and answer אמן יהא שמה רבא, then to daven at home. Many פוסקים maintain that reciting multiple קדישים is tantamount to a ברכה שאינה צריכה! Not only is it not beneficial to the מת, but may be ח"ו detrimental. Inמגנצא , קדיש יתום was recited only '''''once a week''''', namely on שבת. This was still the prevailingמנהג at the time of the מהרי"ל. Although today, it is the view of most people, that the most important thing is to say as many קדישים as possible, this does not seem to be the way the ראשונים viewed it. 


רק יתום אחד אומר קדיש ואין שנים ויותר אומרים קדיש יחדיו כשם שאינם אומרים חזרת הש"ץ בשנים : האומר קדיש, ברשות גבאי, עומד סמוך לש"ץ, לימינו או לשמאלו, ואומר קדיש : האומר קדיש יתום או קדיש דרבנן מתעטף בטלית אף בתפילת מנחה וערבית משום כבוד הצבור : העובר לפני התיבה אינו אומר קדיש יתום אם יש שם חיובים אחרים. כאשר אין חיובים אחרים מלבדו, יאמר רק קדיש יתום אחד בלבד אחר 'שיר מזמור לאסף', מפני שאסור להרבות בקדישים מיותרים. אם אין שום חיוב בבית הכנסת, יאמר אדם אחר קדיש יתום בגמר התפילה אחר 'שיר מזמור לאסף'. כל קדיש שתפסו מעומד יש לעמוד בו. רבים מחמירים לעמוד גם בשאר קדישים, ויש הקמים קמעה באמירת 'יהא שמיה' בלבד. בכל קדיש יתום אין כופלים 'לעלא' בעשרת ימי תשובה כלל.


יתום כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְֿמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ יתום כורע אָמֵן. 

<center>יְהֵא שְׁמֵה רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְֿמֵי עָלְֿמַיָּא</center>

<center>ובנשימה אחרת מוסיפים גם אם עומדים בתפילה במקום שאין רשאים להפסיק בו יִתְבָּרַךְ</center>

יתום כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא יתום כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּֿחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְֿמָא יתום כורע וְאִמְרוּ אָמֵן:


יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים, עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:


עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָּׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:


<center>בשבתות שבין יום שני של פסח לעצרת סופרים כאן את העומר קודם עלינו</center>

There is an ancient tradition that עלינו was authored by יהושע בן נון. Taken from מוסף לימים נוראים, עלינו has been used as the closing for our daily תפילות since the 13th century. It is reported that it was the death-song of Jewish martyrs in the Middle Ages. The Censors began changing נוסחאות in about the 16th century. When the Turks conquered Greece, the learned Greek people escaped to Italy, which caused the Italians to study ancient Greek writings, they also began delving into כתבי הקודשand censoring those texts they deemed offensive. The דברי קהלת pg. 168, when discussing (מוסף ראש השנה), עלינו לשבח mentions that “the צבור quietly recites 'שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים אל א־ל לא יושיע'. It is clear that the פסוק was still being recited in his days (תקע"ט). The סידור המקובל הרב הירץ (Thuhingen, תש"ך) mentions, "As these words describe the worst of all the קליפות, it is said without a voice (either a whisper or just in the mind without verbalizing). There is a dispute in ancient נוסחות whether one says ומושב יקרו or וכסא כבודו. מנהג פפד"מ was to make a compromise between the two מנהגים, to sayומושב יקרו the whole year, andוכסא כבודו on for מוסף on ימים נוראים.עָלֵֽינוּ לְשַׁבֵּֽחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל, לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית, שֶׁלֹּא עָשָֽׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא שָׂמָֽנוּ כְּמִשְׁפְּֿחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵֽנוּ כָּהֶם, וְגֹרָלֵֽנוּ כְּכָל הֲמוֹנָם. שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶֽבֶל וְרִיק, ישעיה מה:כ וּמִֽתְפַּלְלִ֔ים אֶל־אֵ֖ל לֹ֥א יוֹשִֽׁיעַ: וַאֲנַֽחְנוּ כּוֹרְֿעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים, לִפְנֵי מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהוּא נא:יג נוֹטֶ֣ה שָׁמַיִם֘ וְיֹסֵ֣ד אָרֶץ֒, וּמוֹשַׁב יְקָרוֹ בַּשָּׁמַֽיִם מִמַּֽעַל, וּשְׁכִינַת עֻזּוֹ בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים. הוּא אֱלֹהֵינוּ, אֵין עוֹד. אֱמֶת מַלְכֵּֽנוּ, אֶֽפֶס זוּלָתוֹ, כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתוֹ: דברים ד:לט וְיָֽדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם וַֽהֲשֵֽׁבֹתָ֘ אֶל־לְבָבֶ֒ךָ֒ כִּ֤י יְהֹוָה֙ ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֔ים בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל־הָאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת אֵ֖ין עֽוֹד:


עַל כֵּן נְקַוֶּה לְּךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶֽרֶת עֻזֶּֽךָ, לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָֽרֶץ, וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן, לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי. וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְֿאוּ בִשְׁמֶֽךָ, לְהַפְנוֹת אֵלֶֽיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָֽרֶץ. יַכִּֽירוּ וְיֵדְֿעוּ כָּל יוֹשְֿׁבֵי תֵבֵל, כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּֽרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן. לְפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ יִכְרְֿעוּ וְיִפּֽוֹלוּ, וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּֽנוּ. וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶֽךָ, וְתִמְלוֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּֿךָ הִיא וּלְעֽוֹלְֿמֵי עַד תִּמְלוֹךְ בְּכָבוֹד.


<center>According to מנהג אשכנז, the פסוקים, 'ככתוב בתורתךand 'ונאמר' are not considered part of עלינו, </center>

<center>and need not be said, even in a non-מנהג אשכנז synagogue.</center>


<center>לפי המנהג הקודם באשכנז לא אמרו כלל פסוקים אחר עלינו: </center>

<center>(עיין במחזור ויטרי סי' צט, ספר הרוקח סו"ס שכד, החות יאיר בספר 'מקור חיים' סי' נה, סעי' ב) </center>

<center>א"א קדיש כלל אחר 'עלינו' וכ"ה במחזור ויטרי, רוקח וטור (סימן קל"ג ועי"ש בד"מ) - אין לומר קדיש</center>

<center>(שאמר ככתוב בתורתך ונאמר אף על פי כן, הוא אמר ש)גם לדעת האריז"ל אחר 'עלינו'</center>

<center>(כך כתב הבן איש חי שו"ת רב פעלים ח"ד, או"ח, סי' ז).</center>

<center>אין לומר מזמור 'לדוד ד' אורי וישעי' אחרי התפלות, כי הוא מנהג חסידים והוי יוהרא. </center>


יגדל was composed according to the Arabic meter, (the technique is that the words are sung together according to different rules ( יתד יתדetc.), and not according to their meaning). Although we apply Western melodies to it, we cannot change the פיוט. The logic behind this is, that the פיטן relies on the singer’s intelligence, to understand the meaning, although the phrases are not sung as simply that they could be. 


<center>מנהג אשכנז approx. 400 years ago, was to say יגדל at the end of שחרית and ערבית daily (עבודת ישראל pg. 154). Eventually the מנהג disappeared, since the יגדל was not sung or said aloud. In some קהילות, יגדל was still said on יום טוב ערבית (מנהג פפד"מ), and in some קהילות it was also sung on שבת ערבית.</center>


<center>זמר 'יגדל' נאמר בקהילות רבות בליל שבת בקול נעים ובישיבה</center>

יִגְדַּל אֱלֹהִים חַי וְיִשְׁתַּבַּח . נִמְצָא וְאֵין עֵת אֶל מְצִיאוּתוֹ: אֶחָד וְאֵין יָחִיד כְּיִחוּדוֹ . נֶעֱלָּם וְגַם אֵין סוֹף לְאַחְדּוּתוֹ: 

אֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף וְאֵינוֹ גוּף . לֹא נַעֲרוֹךְ אֵלָיו קְדֻשָּׁתוֹ: 

קַדְמוֹן לְכָל דָּבָר אֲשֶׁר נִבְרָא .רִאשׁוֹן וְאֵין רֵאשִׁית לְרֵאשִׁיתוֹ: 

הִנּוֹ אֲדוֹן עוֹלָם לְכָל נוֹצָר . יוֹרֶה גְדֻלָּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ: 

שֶֽׁפַע נְבוּאָתוֹ נְתָנוֹ .אֶל אַנְשֵׁי סְגֻלָּתוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ: 

לֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה עוֹד .נָבִיא וּמַבִּיט אֶת תְּמוּנָתוֹ: 

תּוֹרַת אֱמֶת נָתַן לְעַמּוֹ אֵל . עַל יַד נְבִיאוֹ נֶאֱמַן בֵּיתוֹ: 

לֹא יַחֲלִיף הָאֵל וְלֹא יָמִיר דָּתוֹ .לְעוֹלָמִים לְזוּלָתוֹ: 

צוֹפֶה וְיוֹדֵֽעַ סְתָרֵֽינוּ .  מַבִּיט לְסוֹף דָּבָר בְּקַדְמָתוֹ:

גּוֹמֵל לְאִישׁ חֶֶֽסֶד כְּמִפְעָלוֹ . נוֹתֵן לְרָשָׁע רַע כְּרִשְׁעָתוֹ: 

יִשְׁלַח לְקֵץ יָמִין מְשִׁיחֵֽנוּ . לִפְדּוֹת מְחַכֵּי קֵץ יְשׁוּעָתוֹ: 

מֵתִים יְחַיֶּה אֵל בְּרֹב חַסְדּוֹ . בָּרוּךְ עֲדֵי עַד שֵׁם תְּהִלָּתוֹ:


<center>מנהג אשכנז considers the wearing of a hat special synagogue attire rather than merely wearing a kaepchen. Therefore upon returning from synagogue, one leaves one’s hat on and does not to remove it for קידוש, however, one is not required to put it on again for ברכת המזון.</center><center>הסדר המדויק בליל שבת הוא:</center>

<center>בּרכת הבנים, שלום עליכם, כי מלאכיו, אשת חיל, נטילת ידים, קידוש, המוציא.</center>


ברכת הבנים according to the מנהג הראשונים, was done after ערבית ליל שבת, שבת מוסף, and מוצאי שבת. It is an extension of the ברכה ('גוט שבת' or 'גוט וואך') with which we greet others. For our children we add, ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, or יברכך ה וישמרך. One does not do so after שבת מנחה, when people typically remain in synagogue. The משנה ברורה (הל' תשעה באב), mentions that ברכת הבנים is only omitted תשעה באב שחל במוצאי שבת.


<center>נוהגים לברך את הילדים בשבתות ובימים טובים אחר התפילה, בליל שבת, שבת בבוקר ובמוצאי שבת, טרם יציאה מבית הכנסת או בכניסה לבית, וגם הבנים הגדולים מקבלים ברכה מאבתיהם. והמברכים מניחים ב' ידיהם על המתברך: </center>

לבנים יְשִֿׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה: ׀ לבנות יְשִׂמֵךְ אֱלֹהִים כְּשָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה:

<center>במדבר ו:כד־כו יְבָֽרֶכְֿךְ֥ יְהֹוָ֖ה וְיִשְׁמְֿרֶֽךָ: יָאֵ֨ר יְהֹוָ֧ה ׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ: יִשָּׂ֨א יְהֹוָ֤ה ׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם:</center>


<center>וכל אחד יכול להוסיף ברכה משלו כפי צחות לשונו.</center>

<center>ובליל שבת נהגו שהרב מברך בבית הכנסת את כל הנערים שלא הגיעו עדיין למצוות, </center>

<center>בנתינת שתי ידיו על ראש הילד בנוסח: 'ישימך אלדים כאפרים וכמנשה', ותו לא. </center><center>ספירת העמר</center>

<center>החל מליל שני של פסח עד ערב שבועות סופרים בכל ערב את העומר.</center>

<center>בלילי שבתות ופסח סופרים אחר הקידוש בבית הכנסת, במוצאי שבתות סופרים קודם 'ויתן לך'.</center>


<center><nowiki>[בכל ברכה שתחלתה 'אשר קדשנו במצותיו וצונו' יזהר להפסיק מעט במלת במצותיו, ולהדביק 'וצונו' למה שאחריו, </nowiki></center>

<center>כי בתחלה מברכים על שקדשנו מצותיו בדרך כלל, ואחר כך על שצונו המצוה הזאת שעושים בעת ההיא]</center>

<center>בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . </center>

<center>אֲשֶׁר קִדְּֿשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו . וְצִוָּֽנוּ עַל סְפִירַת הָעֹֽמֶר:</center>


Our נוסח is to say לעמר, as it appears in all the ראשונים which mention the word עמר within the counting. In many of the כתבי הראשונים however, the word עמר does not appear in the counting, but only in the ברכה. 

<center>The מנהג ליטא utilizes the term בּעמר.</center>


לדעת רוב חכמי אשכנז מעיקר הדין מותר לספור מבעוד יום, מפני שבזמן הזה הספירה היא רק מדרבנן וזכר למקדש. המהדרין ממתינים עד בין השמשות, והמהדרין מן המהדרין מברכים וסופרים דוקא בלילה, ובתנאי שלא ישכחו לספור בבואם לביתם, שאם לא כן עדיף לברך ולספור מבעוד יום. לפיכך, אם הציבור שלכם מוכן להמתין לפחות עד השקיע, העדיף. ואם אינו מוכן, מותר להם לברך ולספור מבעוד יום.

אסור לאכול לפני ספירת העומר אם הגיע זמן הספירה. היות ובין השמשות הוא זמן ספק לילה לכן בשבת בבית ראוי להמתין עד אחר צאת הכוכבים ורק אז לספור ולקדש. או להקדים קידוש לבין השמשות, שאז ודאי עוד לא הגיע זמן חיוב ספירת העומר.

<div align="right">2 (י"ז ניסן) הַיּוֹם שְׁנֵי יָמִים לָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">4 (י"ט ניסן)הַיּוֹם אַרְבָּעָה יָמִים לָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">6 (כ"א ניסן)הַיוֹם שִׁשָּׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">7 (כ"ב ניסן)הַיּוֹם שִׁבְעָה יָמִים שֶׁהֵם שָׁבֽוּעַ אֶחָד לָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">9 (כ"ד ניסן) הַיּוֹם תִּשְׁעָה יָמִים שֶׁהֵם שָׁבֽוּעַ אֶחָד וּשְׁנֵי יָמִים לָעֹֽמֶר: </div>

<div align="right">11 (כ"ו ניסן) הַיּוֹם אַחַד עָשָׂר יוֹם שֶׁהֵם שָׁבֽוּעַ אֶחָד וְאַרְבָּעָה יָמִיםלָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">13 (כ"ח ניסן) הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר יוֹם שֶׁהֵם שָׁבֽוּעַ אֶחָד וְשִׁשָּׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">14 (כ"ט ניסן) הַיּוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם שֶׁהֵם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת לָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">16 (א' אייר)הַיּוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם שֶׁהֵם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וּשְׁנֵי יָמִים לָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">18 (ג' אייר)הַיּוֹם שְׁמוֹנָה עָשָׂר יוֹם שֶׁהֵם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וְאַרְבָּעָה יָמִים לָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">20 (ה' אייר) הַיּוֹם עֶשְׂרִים יוֹם שֶׁהֵם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וְשִׁשָּׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">23 (ח' אייר) הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים יוֹם שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת וּשְׁנֵי יָמִים לָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">25 (י' אייר) הַיּוֹם חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים יוֹם שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת וְאַרְבָּעָה יָמִים לָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">27 (י"ב אייר) הַיּוֹם שִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת וְשִׁשָּׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">28 (י"ג אייר) הַיּוֹם שְׁמוֹנָה וְעֶשְׂרִים יוֹם שֶׁהֵם אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת לָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">30 (ט"ו אייר)הַיּוֹם שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁהֵם אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת וּשְׁנֵי יָמִים לָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">32 (י"ז אייר)הַיּוֹם שְׁנַֽיִם וּשְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁהֵם אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת וְאַרְבָּעָה יָמִים לָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">34 (י"ט אייר)הַיּוֹם אַרְבָּעָה וּשְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁהֵם אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת וְשִׁשָּׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">35 (כ' אייר) הַיּוֹם חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה שָׁבוּעוֹתלָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">37 (כ"ב אייר) הַיּוֹם שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים יוֹםשֶׁהֵם חֲמִשָּׁה שָׁבוּעוֹת וּשְׁנֵי יָמִיםלָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">39 (כ"ד אייר)הַיּוֹם תִּשְׁעָה וּשְׁלֹשִׁים יוֹםשֶׁהֵם חֲמִשָּׁה שָׁבוּעוֹת וְאַרְבָּעָה יָמִים לָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">41 (כ"ו אייר)הַיּוֹם אֶחָד וְאַרְבָּעִים יוֹם שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה שָׁבוּעוֹת וְשִׁשָּׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">42 (כ"ז אייר)הַיּוֹם שְׁנַֽיִם וְאַרְבָּעִים יוֹם שֶׁהֵם שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹתלָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">44 (כ"ט אייר)הַיּוֹם אַרְבָּעָה וְאַרְבָּעִים יוֹם שֶׁהֵם שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת וּשְׁנֵי יָמִים לָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">46 (ב' סיון) הַיּוֹם שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים יוֹם שֶׁהֵם שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת וְאַרְבָּעָה יָמִים לָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">48 (ד' סיון) הַיּוֹם שְׁמוֹנָה וְאַרְבָּעִים יוֹם שֶׁהֵם שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת וְשִׁשָּׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:</div>

<div align="right">49 (ה' סיון)הַיּוֹם תִּשְׁעָה וְאַרְבָּעִים יוֹם שֶׁהֵם שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת לָעֹֽמֶר:</div>


<center>הָרַחֲמָן הוּא יַחֲזִיר עֲבוֹדַת בֵּית הַמִקְדָּשׁ לִמְקוֹמָהּ: יְהִי רָצוֹן מִלְּֿפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ וְתֵן חֶלְקֵֽינוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ: וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת:</center>


סז לַֽמְֿנַצֵּ֥ח בִּ֝נְגִינֹ֗ת מִזְמ֥וֹר שִֽׁיר: אֱֽלֹהִ֗ים יְחָנֵּ֥נוּ וִֽיבָֽרֲכֵ֑נוּ יָ֤אֵ֥ר פָּנָ֖יו אִתָּ֣נוּ סֶֽלָה: לָדַ֣עַת בָּאָ֣רֶץ דַּרְכֶּ֑ךָ בְּכָל־גּ֝וֹיִ֗ם יְשֽׁוּעָתֶֽךָ: יוֹד֖וּךָ עַמִּ֥ים ׀ אֱלֹהִ֑ים י֝וֹדֽ֗וּךָ עַמִּ֥ים כֻּלָּֽם: יִשְׂמְֿח֥וּ וִירַֽנֲנ֗וּ לְאֻ֫מִּ֥ים כִּֽי־תִשְׁפֹּ֣ט עַמִּ֣ים מִישֹׁ֑ר וּלְאֻמִּ֓ים ׀ בָּאָ֖רֶץ תַּנְחֵ֣ם סֶֽלָה: יוֹד֖וּךָ עַמִּ֥ים ׀ אֱלֹהִ֑ים י֝וֹדֽ֗וּךָ עַמִּ֥ים כֻּלָּֽם: אֶ֭רֶץ נָתְֿנָ֣ה יְבוּלָ֑הּ יְ֝בָֽרֲכֵ֗נוּ אֱלֹ֘הִ֥ים אֱלֹהֵֽינוּ: יְבָֽרֲכֵ֥נוּ אֱלֹהִ֑ים וְיִֽירְֿא֥וּ א֝וֹת֗וֹ כָּל־אַפְסֵי־אָֽרֶץ: <center>סדר חנוכה</center>

There is no specific way of preparing the candles, but there are two מנהגים regarding lighting them. The most common מנהג, in most of אשכנז, was to light the new candle first (the left most candle), however, מנהג וורמייזא was to light the right candle first. There are two ways to recite the following ברכה. Older סדורים printed either של חנוכה or של שבת. The מהרש"ל's opinion, which was widely accepted is, that שלחנכה should be said as one word. In חז"ל we sometimes find the word של combined with what its applying to, and therefore both מסורות have legitimacy. However, the רוקח says the נוסח is נר של חנכה in order to have fourteen words in the ברכה, corresponding to the fourteen words in the (דברים ל"ב:ז') 'זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך:', together with the addition of one, for the פסוק itself. 


<center>לפני ההדלקה אומרים הברכות האלו: </center>

<center>בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . </center>

<center>אֲשֶׁר קִדְּֿשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו . וְצִוָּֽנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁלַּחֲנֻכָּה: </center>


<center>בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . </center>

<center>שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵֽינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּֿמַן הַזֶּה:</center>


<center>בערב הראשון מוסיפים גם 'שהחיינו':</center>

<center>בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . שֶׁהֶחֱיָֽנוּ וְקִיְּֿמָֽנוּ וְהִגִּיעָֽנוּ לַזְּֿמַן הַזֶּה:</center>


<center>מיד אחר הדלקת נר הראשון אומרים:</center>

הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אֲנַֽחְנוּ מַדְלִיקִים עַל הַנִּסִּים וְעַל הַתְּֿשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּפְלָאוֹת שֶׁעָשִֽׂיתָ לַאֲבוֹתֵֽינוּ עַל יְדֵי כֹּהֲנֶֽיךָ הַקְּֿדוֹשִׁים. וְכָל שְׁמֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹֽדֶשׁ, וְאֵין לָֽנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד, כְּדֵי לְהוֹדוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל, עַל נִסֶּֽיךָ וְעַל יְשׁוּעָתֶֽךָ וְעַל נִפְלְֿאוֹתֶֽיךָ. 


Musicologists claim that the common מעוז צור tune is based upon three melodies. The first part is based upon a German song, the second on a German war song (called Beutenhaur), and the last part is based on another song called Schallmann Lied. It seems the melody is about 500 years old. A different melody, was sung in פפד"מ and is also known to have been sung by the ערוך לנר. 


In the סידור רודלהיים we also find different נוסחאות - for example בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה instead of כִּלָה, וּבְיָדוֹ הַגְּדֻלָּה instead of הֶגְּדֻלָּה. In KAYJ we sing by default the נוסח in the רודלהיים, but that doesn't mean it is the correct נוסח. There are some questions regarding this פיוט - a) its by an unknown author, b) we don't know the exact נוסח of the פיוט. It was first printed in Prague (רע"ה) and then in the מחזור מעגלי צדק (סאלוניקי ש"י). 


<center>אחר ההדלקה וגם אחר התפילה אומרים הפיוט הזה:</center>

<div align="right">מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי, לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּֽחַ.תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי, וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּֽחַ, </div>

<div align="right">לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּֽחַ, מִצָּר הַמְֿנַבֵּֽחַ,אָז אֶגְמוֹר, בְּשִׁיר מִזְמוֹר, חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּֽחַ:</div>


<div align="right">רָעוֹת שָׂבְֿעָה נַפְשִׁי,בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה. חַיַּי מֵרֲרוּ בָּקָשִׁי,בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה.</div>

<div align="right">וּבְיָדוֹ הַגְּֿדֻלָּה, הוֹצִיא אֶת הַסְּֿגֻלָּה, חֵיל פַּרְעֹה, וְכָל זַרְעוֹ, יָרְֿדוּ כְאֶֽבֶן מְצוּלָה:</div>


<div align="right">דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַֽנִי,וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַֽטְתִּי. וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַֽנִי, כִּי זָרִים עָבַֽדְתִּי. </div>

<div align="right">וְיֵין רַֽעַל מָסַֽכְתִּי. כִּמְעַט שֶׁעָבַֽרְתִּי, קֵץ בָּבֶל, זְרֻבָּבֶל, לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשָֽׁעְתִּי:</div>


<div align="right">כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ בִּקֵּשׁ, אֲגָגִי בֶּן הַמְּֿדָֽתָא. וְנִהְיְֿתָה לּוֹ לְמוֹקֵשׁ, וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּֽתָה.</div>

<div align="right">רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּֽׂאתָ, וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִֽיתָ, רֹב בָּנָיו, וְקִנְיָנָיו, עַל הָעֵץ תָּלִֽיתָ:</div>


<div align="right">יְוָנִים נִקְבְּֿצוּ עָלַי, אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים. וּפָרְֿצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי, וְטִמְּֿאוּ כָּל הַשְּֿׁמָנִים.</div>

<div align="right">וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים, נַעֲשָׂה נֵס לְשּׁוֹשַׁנִּים, בְּנֵי בִינָה, יְמֵי שְׁמֹנָה, קָבְֿעוּ שִׁיר וּרְנָנִים:</div><center>הוצאת ספר התורה קריאתה וברכותיה</center><center>בתענית צבור קוראים ג' אנשים בפרשה 'ויחל משה' וישראל שהוא מפטיר קורא ההפטרה 'דרשו ד' בהמצאו'. </center>


<center>העולים לתורה וכל עושי מצוה לצורך הקריאה בתורה מתעטפים בטלית, והם בעלי הוצאה והכנסה, הגבהה וגלילה, </center>

<center>בעל סגן, נושאי ספר תורה שני או שלישי, וכמוהם פותחי ארון הקודש ל'שיר הכבוד' או 'אבינו מלכנו' וכיוצא באלה.</center>


<center>בהוצאת ספר תורה בשבת וביו"ט חולקים כבוד גדול לתורה, </center>

<center>מדקדקים באופן ההוצאה, ואומרים את כל הפוסקים בשירה מסודרת. </center>

<center>במדבר י:לה וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָֽאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה ׀ יְהֹוָ֗ה וְיָפֻ֨צוּ֙ אֹֽיְֿבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ: ישעיה ב:ג כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־יְהֹוָ֖ה מִירוּשָׁלָֽם: </center>

<center>בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתוֹ:</center>


<center>ברוב קהילות אשכנז, לא נהגו לומר בציבור את התפילה "בריך שמיה" בעת הוצאת ספר תורה, לא בשבת ולא בחול:</center>

<center>(עיין בחיד"א, חות יאיר, נודע ביהודה, קיצור של"ה, כתר שם טוב, תורה תמימה, </center>

<center>חפץ חיים, תורת שבת, כתבי האר"י, אלי' רבה, בן איש חי, רמ"ז)</center>


<center>המוציא ספר תורה נוטלו ביד ימין וש"ץ מקבלו בב' ידיו ומחזירו לימין ועומד כשפניו על הקהל ואומר בקול רם ובנעימה 'גדלו'. </center>

<center>הש"ץ אומר בנעימה :</center>

<center>תהלים לד:ד גַּדְּֿל֣וּ לַיהֹוָ֣ה אִתִּ֑י וּנְרוֹמֲמָ֖ה שְׁמ֣וֹ יַחְדָּֽו:</center><center>ומגביה הש"ץ הספר בידו למעלה והולך ופונה דרך ימינו ועולה עמו למגדל שקורין שם. וכל מי שספר תורה עובר לפניו חייב לעמוד מפניו ולחבקו בשתי ידיו אם אפשר לו ולנשקו. וכל הפוגע בספר תורה צריך ללוותו עד הבימה, ובדרך הליכתו אומרים: והולך הש"ץ ופונה דרך ימינו ועולה עם הספר תורה לבימה שקורין שם, ובדרך הליכתו אומר הקהל בנעימה :</center>

<center>דברי הימים א' כט:יא לְךָ֣ יְ֠הֹוָה הַגְּֿדֻלָּ֨ה וְהַגְּֿבוּרָ֤ה וְהַתִּפְאֶ֨רֶת֙ וְהַנֵּ֣צַח וְהַה֔וֹד כִּֽי־כֹ֖ל בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֑רֶץ לְךָ֤ יְהֹוָה֙ הַמַּמְלָכָ֔ה וְהַמִּתְנַשֵּׂ֖א לְכֹ֥ל ׀ לְרֹֽאשׁ: תהלים צט:ה רוֹמֲמ֡וּ יְהֹ֘וָ֤ה אֱלֹהֵ֗ינוּ ֖וְהִֽשְׁתַּֽחֲווּ לַֽהֲדֹ֥ם רַגְלָ֗יו קָד֥וֹשׁ הֽוּא: צט:ט רוֹמֲמ֡וּ יְהֹ֘וָ֤ה אֱלֹהֵ֗ינוּ ֖וְהִֽשְׁתַּֽחֲווּ לְהַ֣ר קָדְשׁ֑וֹ כִּ֥י קָ֝ד֗וֹשׁ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ:</center>


אַב הָרַחֲמִים הוּא יְרַחֵם עַם עֲמוּסִים וְיִזְכּוֹר בְּרִית אֵיתָנִים וְיַצִּיל נַפְשׁוֹתֵֽינוּ מִן הַשָּׁעוֹת הָרָעוֹת וְיִגְעַר בְּיֵֽצֶר הָרַע מִן הַנְּֿשׂוּאִים וְיָחֹן עָלֵֽינוּ לִפְלֵיטַת עוֹלָמִים וִימַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתֵֽינוּ בְּמִדָּה טוֹבָה יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים:


<center>בהגיע הש"ץ על הבימה מניח הספר תורה על השולחן וממשיך בלי הפסק :</center>

וְתִגָּלֶה וְתֵרָאֶה מַלְכוּתוֹ עָלֵֽינוּ בִּזְמַן קָרוֹב וְיָחוֹן פְּלֵטָתֵֽנוּ וּפְלֵיטַת עַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְרָצוֹן וְנֹאמַר קהל אָמֵן: הַכֹּל הָבוּ גֹֽדֶל לֵאלֹהֵֽינוּ . וּתְנוּ כָבוֹד לַתּוֹרָה: כֹּהֵן קְרָב . <center>יַעֲמוֹד ר' פלוני בר' פלוני הַכֹּהֵן </center>

<center>כאשר אין כהן בבית הכנסת לכתחילה עולה לוי במקום כהן, כאשר הלוי שוה בחשיבותו לישראל, </center>

<center>ובאמירת 'ותגלה ותראה' או 'ויעזור ויגן' אומרים אחר 'כהן קרב': </center>

<center>"אִם אֵין כַּאן כֹּהֵן, לֵוִי בִּמְקוֹם כֹּהֵן קְרָב יַעֲמוֹד ר' פלוני בר' פלוני הַלֵוִי בִּמְקוֹם כֹּהֵן". </center>

<center>ואם יש שם ישראל מופלג מן הלוי, או שאין לוי כלל, ועולה ישראל תחת הכהן אומרים: </center>

<center>"אִם אֵין כַּאן כֹּהֵן, יִשְׂרָאֵל בִּמְקוֹם כֹּהֵן קְרָב יַעֲמוֹד ר' פלוני בר' פלוני בִּמְקוֹם כֹּהֵן".</center>

בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתוֹ: תהלים יט:ח-ט תּ֘וֹרַ֤ת יְהֹוָ֣ה תְּ֭מִימָה מְשִׁ֣יבַת נָ֑פֶשׁ עֵד֥וּת יְהֹוָ֥ה נֶֽ֝אֱמָנָ֗ה מַחְכִּ֥ימַת פֶּֽתִי: פִּקּ֘וּדֵ֤י יְהֹוָ֣ה יְ֭שָׁרִים מְשַׂמְּֿחֵי־לֵ֑ב מִצְוַ֖ת יְהֹוָ֥ה בָּ֝רָ֗ה מְאִירַ֥ת עֵינָֽיִם: כט:יא יְֽהוָ֗ה עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן יְהֹוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם: יח:לא הָאֵל֘ תָּמִ֢ים דַּ֫רְכּ֥וֹ אִמְרַ֣ת יְהֹוָ֣ה צְרוּפָ֑ה מָ֘גֵ֥ן ה֝֗וּא לְכֹ֤ל ׀ הַחוֹסִ֬ים בּֽוֹ:

<center>דברים ד:ד קהל וש"ץ יחדיו: וְאַתֶּם֙ הַדְּֿבֵקִ֔ים בַּֽיהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם חַיִּ֥ים כֻּלְּֿכֶ֖ם הַיּֽוֹם:</center>


The original מנהג<nowiki> was for three people to stand next to the [</nowiki><nowiki>בימה [אלמעמער</nowiki>, around the ספר תורה, the בעל סֶגֶן (<nowiki>גבאי [ראשון]</nowiki>), בעל קריאה and עולה, to mirrorמשה, אהרן, וחור . It is common nowadays, for there to be five people. When one has just received an עליה, typically one stands to the left of the בעל קריאה. 


<center>הנקרא לעלות לתורה יעלה ממקומו בדרך קצרה. ואם שתי הדרכים שוות, יעלה בימין. יפתח את ספר התורה לראות את הפסוק שצריך להתחיל בו את הקריאה וינשקו על ידי ציצית שבידו ויאחז את ספר התורה בשתי ידיו. יש אומרים תחילה בלחש : 'עץ חיים היא למחזיקים בה'. יהפוך פניו לצד ויברך בקול : (Baer Siddur)</center>

<center>It seems that the recitation of'עץ חיים היא' , is a מנהג קבלה not מנהג אשכנז. </center>


<center>One bows for both, the ברכו of the עולה and the ברוך המבורך... of the ציבור, as one bows before a king. </center>

<center>לכתחילה one should stand from before the עולה’s ברכו until his first ברכה is completed. </center>


<center>בָּרֲכוּ אֶת יְיָ הַמְּֿבֹרָךְ: </center>

<center>קהל עונה והמברך יחד עמם : </center>

<center>בָּרוּךְ יְיָ הַמְּֿבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד:</center>

<center>המברך ממשיך : </center>

<center>בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלהֵֹֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר בָּֽחַר בָּֽנוּ מִכָּל הָעַמִּים . </center>

<center>וְנָֽתַן לָֽנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ נוֹתֵן הַתּוֹרָה:</center>

<center>וכשמתחיל הקורא לקרות בתורה יסיר ידו השמאלית מהספר תורה ותשאר יד ימינו לבדה אוחזת בספר תורה כל זמן הקריאה, </center>

<center>וגם הוא יקרא בלחש עם הקורא מלה במלה. וגם אזני כל העם יהיו אל ספר התורה לשמוע הקריאה מפי הקורא ולכוין בה </center>

<center>בכל יכלתם באימה וביראה. ולאחר הקריאה ינשק בציצית בפסוק שסיים וגולל את ספר התורה ומברך:</center>


<center>בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר נָֽתַן לָֽנוּ תּוֹרַת אֱמֶת . </center>

<center>וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵֽנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ נוֹתֵן הַתּוֹרָה: </center>

<center>ברכות התורה, contains forty words which are said to allude to the forty days משה רבינו spent on הר סיני. </center>


<center>בתענית צבור קוראים ג‘ אנשים בסדר כי תשא וקוראים לכהן ויחל משה עד סוף פסקא לעשות לעמו, ומדלגים עד פ‘ פסל לך </center>

<center>וקוראים ללוי ויאמר ה‘ אל משה פסל לך עד ההר ההוא, ולישראל שהוא מפטיר קוראים ויפסל שני לחת עד עשה עמך. </center>

<center>It is מנהג אשכנז for the קהל and then בעל קריאה to recite the פסוקים<nowiki> [in bold] aloud, </nowiki></center>

<center>as is common practice today. </center>

וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה יְהֹוָה֙ יֶֽחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֨אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה: לָ֩מָּה֩ יֹֽאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַֽהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵֽחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָֽרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ: זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּֽלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֘ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכֽוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכָל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַֽרְעֲכֶ֔ם וְנָֽחֲל֖וּ לְעֹלָֽם: וַיִּנָּ֖חֶם יְהֹוָ֑ה עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַֽעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ:

לוי וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה פְּסָל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִֽאשֹׁנִ֑ים וְכָֽתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶ֨ת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִֽאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ: וֶהְיֵ֥ה נָכ֖וֹן לַבֹּ֑קֶר וְעָלִ֤יתָ בַבֹּ֨קֶר֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י וְנִצַּבְתָּ֥ לִ֛י שָׁ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָהָֽר: וְאִישׁ֙ לֹא־יַֽעֲלֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְגַם־אִ֥ישׁ אַל־יֵרָ֖א בְּכָל־הָהָ֑ר גַּם־הַצֹּ֤אן וְהַבָּקָר֙ אַל־יִרְע֔וּ אֶל־מ֖וּל הָהָ֥ר הַהֽוּא: ישראל וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי־לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִֽאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֨קֶר֙ וַיַּ֨עַל֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים: וַיֵּ֤רֶד יְהֹוָה֙ בֶּֽעָנָ֔ן וַיִּתְיַצֵּ֥ב עִמּ֖וֹ שָׁ֑ם וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם יְהֹוָֽה: וַיַּֽעֲבֹ֨ר יְהֹוָ֥ה ׀ עַל־פָּנָיו֘ וַיִּקְרָא֒ יְהֹוָ֣ה ׀ יְהֹוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶֽאֱמֶֽת: נֹצֵ֥ר חֶ֨סֶד֙ לָֽאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֹ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד ׀ עֲוֹ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים: וַיְמַהֵ֖ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ: וַיֹּ֡אמֶר אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ אֲדֹנָ֔י יֵֽלֶךְ־נָ֥א אֲדֹנָ֖י בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֨רֶף֙ ה֔וּא וְסָֽלַחְתָּ֛ לַֽעֲוֹנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ: וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֘ כֹּרֵ֣ת בְּרִית֒ נֶ֤גֶד כָּֽל־עַמְּךָ֙ אֶֽעֱשֶׂ֣ה נִפְלָאֹ֔ת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־נִבְרְא֥וּ בְכָל־הָאָ֖רֶץ וּבְכָל־הַגּוֹיִ֑ם וְרָאָ֣ה כָל־הָ֠עָ֠ם אֲשֶׁר־אַתָּ֨ה בְקִרְבּ֜וֹ אֶת־מַֽעֲשֵׂ֤ה יְהֹוָה֙ כִּֽי־נוֹרָ֣א ה֔וּא אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֥ה עִמָּֽךְ:


<center>מי שבירך לעולה לתורה</center>

<center>מברכים את כל עולי התורה ב'מי שבירך' גם בקריאת התורה של מנחה.</center>

<center>והקורא מברכו : מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵֽינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הוּא יְבָרֵךְ אֶת </center>

<center>ר' פלוני בן ר' פלוני . אוֹתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ . </center>

<center>בַּעֲבוּר שֶׁעָלָה לִכְבוֹד הַמָּקוֹם וְלִכְבוֹד הַתּוֹרָה . </center>

<center>בִּשְׂכַר זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמְֿרֵֽהוּ וְיַצִּילֵֽהוּ מִכָּל צָרָה וְצוּקָה </center>

<center>וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדָיו </center>

<center>וְיִבָרֲכֵֽהוּ עִם כָּל יִשְׂרָאֵל אֶחָיו . וְנֹאמַר: אָמֵן.</center>


<center>ואחר שבירכו הקורא ב'מי שברך' ירד בדרך אחרת מזו שעלה בה.</center>


Until about 200 years ago, no פסוקים were recited during הכנסת ספר תורה at מנחה, therefore, there was no need to recite more than one קדיש after קריאת התורה. The רוקח סידור (סימן קב‏)‏ explains that we say קדיש on Monday and Thursday after קריאת התורה because to wait until after ובא לציון is a הפסק. Therefore, we do not say קדיש after קריאת התורה at שבת מנחה because there isn’t a הפסק and we are יוצא with the קדיש before the עמידה. The קדיש before the שבת מוסף is designed to put us into a reverent frame of mind.


מנהג אשכנז is to bow when one faces the ספר תורה. Bowing towards the תורה during הגבהה is an explicit‏‏ תוספתא ‏(סופרים יד:יד)‏ “…open the ספר תורה to reveal three columns, lift it up and show the text to the congregation standing to the right, the left, in front and behind. Since it is a mitzvah for all men and women to see the text, to bow (לכרוע) and to recite "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, תורת ד' תמימה משיבת נפש...". The מנהג to bow is also mentioned in the שלחן ערוך‏ (או"ח קל"ד סעיף ב')‏, which connotes bowing the head and top half of the body. 


The מנהג to point towards the ספר תורה with one’s pinky finger is of Turkish and Moroccan origin (מנהג הספרדים), and is discussed by the מעם לועז and by רב חיים פלגי. It seems that the מנהג was brought to ארץ ישראל by the ספרדים (The ספרדים living in ירושלם by and large followed Turkish מנהגים, since ארץ ישראל was ruled by the Turks for 400 years), and from there it spread among some אשכנזים as well. 


<center>אחר שהשלימו הקריאה בספר תורה מגביהים וגוללים אותו. </center>


<center>בהגבהת התורה יש מזמרים בנעימה את הפסוקים מ'וזאת התורה' עד 'ויאדיר'.</center>


<center>בימי הראשנים היו מגביהים הס“ת קודם הקריאה:</center>


<center>כשמגביהין הס"ת מביטין נגד הכתב של ס"ת וכורעים מעט ואומרים:</center>

דברים ד:מד וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: במדבר ט:כג עַל־פִּ֥י יְהוָֹ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה: משלי ג:יח עֵֽץ־חַיִּ֣ים הִ֭יא לַמַּֽחֲזִיקִ֣ים בָּ֑הּ וְֽתֹמְֿכֶ֥יהָ מְאֻשָּֽׁר: יז דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי־נֹ֑עַם וְֽכָל־נְתִ֖יבוֹתֶ֣יהָ שָׁלֽוֹם: טז אֹ֣רֶךְ יָ֭מִים בִּֽימִינָ֑הּ בִּ֝שְׂמֹאולָ֗הּ עֹ֣שֶׁר וְכָבֽוֹד: ישעיה מב:כא יְהֹוָ֥ה חָפֵ֖ץ לְמַ֣עַן צִדְק֑וֹ יַגְדִּ֥יל תּוֹרָ֖ה וְיַאְדִּֽיר:


After the גולל has rolled the ספר תורה closed, while the ווימפל is wrapped around the ספר, someone holds the עצי חיים so that the ספר תורה is held steady. This מנהג is still kept in Holland, and in newly established Yekkish קהילות. Five people are required; 1) to roll up the ווימפל after it has been removed from the Torah and then hand it to the גולל, 2) הגבהה, 3) גלילה, 4) one to hold the תורה as the ווימפל is being wrapped around 5) handing the מעיל, יד and silver adornments (which according to the משנה ברורה is a differentכיבוד ). (Rolling the ווימפל after it has been removed from the ספר תורה is done before הגבהה<nowiki> [this may be done by women as well - the </nowiki>ווימפל would be passed over to the עזרת נשים, rolled and given back]).

<center>בעוד שהוא כורך את המפה בספר תורה יאמר זה :</center>

דברי הימים א' כט:יא-יג לְךָ֣ יְ֠הֹוָה הַגְּֿדֻלָּ֨ה וְהַגְּֿבוּרָ֤ה וְהַתִּפְאֶ֨רֶת֙ וְהַנֵּ֣צַח וְהַה֔וֹד כִּֽי־כֹ֖ל בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֑רֶץ לְךָ֤ יְהֹוָה֙ הַמַּמְלָכָ֔ה וְהַמִּתְנַשֵּׂ֖א לְכֹ֥ל ׀ לְרֹֽאשׁ: וְהָעֹ֤שֶׁר וְהַכָּבוֹד֙ מִלְּֿפָנֶ֔יךָ וְאַתָּה֙ מוֹשֵׁ֣ל בַּכֹּ֔ל וּבְיָֽדְךָ֖ כֹּ֣חַ וּגְבוּרָ֑ה וּבְיָ֣דְךָ֔ לְגַדֵּ֥ל וּלְחַזֵּ֖ק לַכֹּֽל: וְעַתָּ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ מוֹדִ֥ים אֲנַ֖חְנוּ לָ֑ךְ וּמְהַֽלְלִ֖ים לְשֵׁ֥ם תִּפְאַרְתֶּֽךָ: יְהִי רָצוֹן מִלְּֿפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁיִתְגּוֹלְֿלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶֽיךָ וְתִתְנַהֵג עַל בָּנֶֽיךָ בְּמִדַּת טוּבְךָ וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין:


Ideally, one should chant a הפטרה out of a ספר אפטרתא (a single scroll containing all the פרשיות הנביאים that pertain to the שבתות of the year). If one is unavailable, the most important thing is to find a ספר הפטרה where the letters are actually typeset onto the pages and not merely copied. If one has a choice of two books in typeset print, a תנ"ך or a חומש, one may follow the חומרה of the מגן אברהם and use a תנ"ך (and not to rely onעת לעשות לד' ). This however, is not מנהג אשכנז. According to מנהג אשכנז, one chants the הפטרה out of a ספר אפטרתא, even if there is a full נביא available. The חתם סופר rules, that בדיעבד, one may chant a הפטרה by heart מעיקר הדין. 


בשבת אחר שגמרו את גלילת ספר תורה מפטירין בנביאים מענין הסידרא. את ההפטרה קורא העולה לתורה בעצמו מתוך ספר אפטרתא, היינו אוסף של פרשיות נביאים השייכות לשבתות השנה, כתוב בדיו על גבי קלף. האזכרות שבו נכתבו לשם קדושה ויש בו ניקוד וטעמים. קבועים לו שני עמודים בשני צדיו ונגלל כספר תורה. הוא עטוף במעיל וכרוך במפה ('ווימפל') כספר תורה. מניחים את הספר בארון מיוחד לתשמישי מצוה ולא ארון הקודש. מכבדים נערים כבני אחת עשרה ושתים עשרה ב'הוצאה והכנסה' של ספר אפטרתא. הקהל אינו אומר את ההפטרה בקול רם עם המפטיר. אין המפטיר עומד בצד הבימה אלא במרכזה כשפניו אל ארון הקודש, אף שמאחוריו ספר התורה שקראו בו. 


<center>קודם קריאת ההפטרה יברך ברכה זו : </center>


<center>וְהַצֶֽדֶק is the נוסח in מסכת סופרים, רב עמרם גאון, אבודרהם, רמב"ם, רוקח and מחזור ויטרי.</center>

<center>This is נוסח פפד"מ and ברלין as well, (and נוסח הספרדים). </center>

בָּר֙וּךְ אַתָּ֤ה יְ֙יָ אֱלֹ֙הֵֽינוּ֙ מֶ֣לֶךְ הָעוֹלָ֔ם אֲשֶׁ֤ר בָּחַר֙ בִּנְבִיאִ֣ים טוֹבִ֔ים וְרָצָ֥ה בְדִבְרֵיהֶ֖ם הַנֶּֽאֱמָרִ֣ים בֶּאֱמֶ֑ת בָּר֨וּךְ אַתָּ֜ה יְיָ֗ הַבּוֹחֵר֚ בַּתּוֹרָה֙ וּבְמֹשֶׁ֣ה עַבְדּ֔וֹ וּבְיִשְׂרָאֵ֣ל עַמּ֔וֹ וּבִנְבִיאֵ֥י הָֽאֱמֶ֖ת וְֿהַצֶֽדֶק:


דִּרְשׁ֥וּ יְהֹוָ֖ה בְּהִמָּצְא֑וֹ קְרָאֻ֖הוּ בִּֽהְיוֹת֥וֹ קָרֽוֹב: יַֽעֲזֹ֤ב רָשָׁע֙ דַּרְכּ֔וֹ וְאִ֥ישׁ אָ֖וֶן מַחְשְׁבֹתָ֑יו וְיָשֹׁ֤ב אֶל־יְהֹוָה֙ וִירַֽחֲמֵ֔הוּ וְאֶל־אֱלֹהֵ֖ינוּ כִּֽי־יַרְבֶּ֥ה לִסְלֽוֹחַ: כִּ֣י לֹ֤א מַחְשְׁבוֹתַי֙ מַחְשְׁב֣וֹתֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א דַרְכֵיכֶ֖ם דְּרָכָ֑י נְאֻ֖ם יְהֹוָֽה: כִּֽי־גָֽבְה֥וּ שָׁמַ֖יִם מֵאָ֑רֶץ כֵּ֣ן גָּֽבְה֤וּ דְרָכַי֙ מִדַּרְכֵיכֶ֔ם וּמַחְשְׁבֹתַ֖י מִֽמַּחְשְׁבֹֽתֵיכֶֽם: כִּ֡י כַּֽאֲשֶׁ֣ר יֵרֵד֩ הַגֶּ֨שֶׁם וְהַשֶּׁ֜לֶג מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וְשָׁ֨מָּה֙ לֹ֣א יָשׁ֔וּב כִּ֚י אִם־הִרְוָ֣ה אֶת־הָאָ֔רֶץ וְהוֹלִידָ֖הּ וְהִצְמִיחָ֑הּ וְנָ֤תַן זֶ֨רַע֙ לַזֹּרֵ֔עַ וְלֶ֖חֶם לָֽאֹכֵֽל: כֵּ֣ן יִֽהְיֶ֤ה דְבָרִי֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִפִּ֔י לֹֽא־יָשׁ֥וּב אֵלַ֖י רֵיקָ֑ם כִּ֤י אִם־עָשָׂה֙ אֶת־אֲשֶׁ֣ר חָפַ֔צְתִּי וְהִצְלִ֖יחַ אֲשֶׁ֥ר שְׁלַחְתִּֽיו: כִּֽי־בְשִׂמְחָ֣ה תֵצֵ֔אוּ וּבְשָׁל֖וֹם תּֽוּבָל֑וּן הֶֽהָרִ֣ים וְהַגְּבָע֗וֹת יִפְצְח֤וּ לִפְנֵיכֶם֙ רִנָּ֔ה וְכָל־עֲצֵ֥י הַשָּׂדֶ֖ה יִמְֽחֲאוּ־כָֽף: תַּ֤חַת הַֽנַּֽעֲצוּץ֙ יַֽעֲלֶ֣ה בְר֔וֹשׁ וְתַ֥חַת הַסִּרְפָּ֖ד יַֽעֲלֶ֣ה הֲדַ֑ס וְהָיָ֤ה לַֽיהֹוָה֙ לְשֵׁ֔ם לְא֥וֹת עוֹלָ֖ם לֹ֥א יִכָּרֵֽת: כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה שִׁמְר֥וּ מִשְׁפָּ֖ט וַֽעֲשׂ֣וּ צְדָקָ֑ה כִּֽי־קְרוֹבָ֤ה יְשֽׁוּעָתִי֙ לָב֔וֹא וְצִדְקָתִ֖י לְהִגָּלֽוֹת: אַשְׁרֵ֤י אֱנוֹשׁ֙ יַֽעֲשֶׂה־זֹּ֔את וּבֶן־אָדָ֖ם יַֽחֲזִ֣יק בָּ֑הּ שֹׁמֵ֤ר שַׁבָּת֙ מֵֽחַלְּל֔וֹ וְשֹׁמֵ֥ר יָד֖וֹ מֵֽעֲשׂ֥וֹת כָּל־רָֽע: וְאַל־יֹאמַ֣ר בֶּן־הַנֵּכָ֔ר הַנִּלְוָ֤ה אֶל־יְהֹוָה֙ לֵאמֹ֔ר הַבְדֵּ֧ל יַבְדִּילַ֛נִי יְהֹוָ֖ה מֵעַ֣ל עַמּ֑וֹ וְאַל־יֹאמַר֙ הַסָּרִ֔יס הֵ֥ן אֲנִ֖י עֵ֥ץ יָבֵֽשׁ: כִּי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה לַסָּֽרִיסִים֙ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁמְרוּ֙ אֶת־שַׁבְּתוֹתַ֔י וּבָֽחֲר֖וּ בַּֽאֲשֶׁ֣ר חָפָ֑צְתִּי וּמַֽחֲזִיקִ֖ים בִּבְרִיתִֽי: וְנָֽתַתִּ֨י לָהֶ֜ם בְּבֵיתִ֤י וּבְחֽוֹמֹתַי֙ יָ֣ד וָשֵׁ֔ם ט֖וֹב מִבָּנִ֣ים וּמִבָּנ֑וֹת שֵׁ֤ם עוֹלָם֙ אֶתֶּן־ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א יִכָּרֵֽת: וּבְנֵ֣י הַנֵּכָ֗ר הַנִּלְוִ֤ים עַל־יְהֹוָה֙ לְשָׁ֣רְת֔וֹ וּֽלְאַֽהֲבָה֙ אֶת־שֵׁ֣ם יְהֹוָ֔ה לִֽהְי֥וֹת ל֖וֹ לַֽעֲבָדִ֑ים כָּל־שֹׁמֵ֤ר שַׁבָּת֙ מֵֽחַלְּל֔וֹ וּמַֽחֲזִיקִ֖ים בִּבְרִיתִֽי: וַֽהֲבִֽיאוֹתִ֞ים אֶל־הַ֣ר קָדְשִׁ֗י וְשִׂמַּחְתִּים֙ בְּבֵ֣ית תְּפִלָּתִ֔י עוֹלֹתֵיהֶ֧ם וְזִבְחֵיהֶ֛ם לְרָצ֖וֹן עַל־מִזְבְּחִ֑י כִּ֣י בֵיתִ֔י בֵּית־תְּפִלָּ֥ה יִקָּרֵ֖א לְכָל־הָעַמִּֽים: נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יְהֶוִֹ֔ה מְקַבֵּ֖ץ נִדְחֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל ע֛וֹד אֲקַבֵּ֥ץ עָלָ֖יו לְנִקְבָּצָֽיו:

<center>אחרי קריאת ההפטרה אומר המפטיר ברכות אלו :</center>

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . צוּר כָּל הָעוֹלָמִים . צַדִּיק בְּכָל הַדוֹרוֹת הָאֵל הַנֶּאֱמָן. הָאוֹמֵר וְעוֹשֶׂה . הַמְֿדַבֵּר וּמְקַיֵּם . שֶׁכָּל דְבָרָיו אֱמֶת וָצֶֽדֶק: נֶאֱמָן אַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ . וְנֶאֱמָנִים דְּבָרֶֽיךָ . וְדָבָר אֶחָד מִדְּֿבָרֶֽיךָ אָחוֹר לֹא יָשׁוּב רֵיקָם . כִּי אֵל מֶֽלֶךְ נֶאֱמָן וְרַחֲמָן אָתָּה . בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ . הָאֵל הַנֶּאֱמָן בְּכָל דְּבָרָיו:

<center>The נוסח was changed to ולעלובת נפש תושיע, due to censorship. מנהג פפד"מ is to say תנקום נקם </center>

<center>(even though it was not printed in the סידור), but the word תושיע which was printed in the סידור came into the נוסח as well, therefore the נוסח became 'ולעלובת נפש תושיע ותנקום נקם במהרה בימינו'.</center>

רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵּית חַיֵּֽינוּ . וְלַעֲלֽוּבַת נֶֽפֶשׁ תּוֹשִֽׁיעַ תִּנְקוֹם נָקָם בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְשַׂמֵּֽחַ צִיּוֹן בְּבָנֶֽיהָ:

שַׂמְּֿחֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּאֵלִיָּֽהוּ הַנָּבִיא עַבְדֶּֽךָ . וּבְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶֽךָ . בִּמְהֵרָה יָבֹא וְיָגֵל לִבֵּֽנוּ . עַל כִּסְאוֹ לֹא יֵֽשֵׁב זָר . וְלֹא יִנְחֲלוּ עוֹד אֲחֵרִים ׀ אֶת כְּבוֹדוֹ . כִּי בְשֵׁם קָדְשְֿׁךָ נִשְׁבַּעְתָּ לוֹ . שֶׁלֹּא יִכְבֶּה נֵרוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ. מָגֵן דָּוִד:


<center>בתענית ציבור מסיימים כאן</center>

<center>הש"ץ נוטל את ספר התורה להוליכו מהבימה ולהחזירו לארון הקודש, ואומר :</center>

<center>תהלים קמח: יג-יד יְהַֽלֲל֤֙וּ ׀ אֶת־שֵׁ֬ם יְהֹוָ֗ה כִּֽי־נִשְׂגָּ֣ב שְׁמ֣וֹ לְבַדּ֑וֹ </center>

<center>קהל : ה֝וֹד֗וֹ עַל־אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם: וַיָּ֤רֶם קֶ֨רֶן ׀ לְעַמּ֡וֹ </center>

<center>תְּהִלָּ֤ה לְֽכָל־חֲסִידָ֗יו לִבְנֵ֣י יִ֭שְׂרָאֵל עַ֥ם קְ֝רֹב֗וֹ הַֽלֲלוּיָֽהּ:</center>


כד לְדָוִ֗ד מִ֫זְמ֥וֹר לַֽ֭יהֹוָה הָאָ֣רֶץ וּמְלוֹאָ֑הּ תֵּ֝בֵ֗ל וְי֣שְֿׁבֵי בָֽהּ: כִּי ה֖וּא עַל־יַמִּ֣ים יְסָדָ֑הּ וְעַל־נְ֝הָר֗וֹת יְכוֹנְֿנֶֽהָ: מִי־יַֽ֭עֲלֶה בְהַ֣ר יְהֹוָ֑ה וּמִי־יָ֝קוּם בִּמְק֥וֹם קָדְשֽׁוֹ: נְקִ֥י כַפַּ֗יִם וּבַ֢ר לֵ֫בָ֥ב אֲשֶׁ֤ר לֹא־נָשָׂ֣א לַשָּׁ֣וְא נַפְשִׁ֑י וְלֹ֖א נִשְׁבַּ֣ע לְמִרְמָֽה: יִשָּׂ֣א בְ֭רָכָה מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֑ה וּ֝צְדָקָ֗ה מֵאֱ֘לֹהֵ֥י יִשְׁעֽוֹ: זֶ֭ה דּ֣וֹר דֹּרְשָׁ֑ו מְבַקְשֵׁ֥י פָ֝נֶ֗יךָ יַֽ֘עֲקֹ֣ב סֶֽלָה: שְׂא֤וּ שְׁעָרִ֨ים ׀ רָֽאשֵׁיכֶ֗ם וְֽ֭הִנָּֽשְֿׂאוּ פִּתְחֵ֣י עוֹלָ֑ם וְ֝יָב֗וֹא מֶ֣לֶךְ הַכָּבֽוֹד: מִ֥י זֶה֘ מֶ֢לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד יְֽ֭הֹוָה עִזּ֣וּז וְגִבּ֑וֹר יְ֝הֹוָ֗ה גִּבּ֥וֹר מִלְחָמָֽה: שְׂא֤וּ שְׁעָרִ֨ים ׀ רָֽאשֵׁיכֶ֗ם וּ֭שְׂאוּ פִּתְחֵ֣י עוֹלָ֑ם וְ֝יָבֹא מֶ֣לֶךְ הַכָּבֽוֹד: מִ֤י ה֣וּא זֶה֘ מֶ֢לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד יְהֹוָ֥ה צְבָא֑וֹת ה֤וּא מֶ֖לֶךְ הַכָּב֣וֹד סֶֽלָה:


<center>בהכנסת ספר התורה לארון הקודש אומרים :</center>

במדבר י:לו וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהֹוָ֔ה רִֽבֲב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: קוּמָה יְיָ לִמְנוּחָתֶֽךָ . אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּֽךָ: תהלים קלב:ט-י כֹּֽהֲנֶ֥יךָ יִלְבְּֿשׁוּ־צֶ֑דֶק וַֽחֲסִ֘ידֶ֥יךָ יְרַנֵּֽנוּ: בַּֽ֭עֲבוּר דָּוִ֣ד עַבְדֶּ֑ךָ אַל־תָּ֝שֵׁ֗ב פְּנֵ֣י מְשִׁיחֶֽךָ: משלי ד:ב כִּ֤י לֶ֣קַח ט֭וֹב נָתַ֣תִּי לָכֶ֑ם תּֽ֝וֹרָתִ֗י אַֽל־תַּֽעֲזֹֽבוּ: יח עֵֽץ־חַיִּ֣ים הִ֭יא לַמַּֽחֲזִיקִ֣ים בָּ֑הּ וְֽתֹמְֿכֶ֥יהָ מְאֻשָּֽׁר: יז דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי־נֹ֑עַם וְֽכָל־נְתִ֖יבוֹתֶ֣יהָ שָׁלֽוֹם: איכה ה:כא הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְהֹוָ֤ה ׀ אֵלֶ֨יךָ֙ וְֽנָשׁ֔וּבָה חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם: