The “” symbol denotes where the בעל תפלה/חזן begins his recitation aloud within a paragraph. (The placement of this symbol and some of the text punctuation is based upon the דברי קהלת המסודר.)
'''מתפללים בהגייה האשכנזית המקובלת מני קדם, '''
'''וכן על פי כללי הדקדוק, הוגים את החולם אָאוּ, '''O'''u''' [g]o. הרי"ש האשכנזית הנכונה היא לשונית.
לפני העת החדשה הבדילו בני אשכנז בין בספר יוסיף אומץ סי' כ"ב ז"ל קריאת הח' שאנחנו האשכנזים קוראין כעין ה' נ"ל פשוט דהדין עמנו ואעידה לי ג' עדים נאמני' חדא דהמדקדקים חברו הח' למוצאי אחה"ע . . . וכמה פייטני' חברו כמה פעמי' ה' וח' לחרוז. . . . לא מצינו בשום מקום שחברו ח' וכ' לחרוז א' . . . שבזה רוצה להוכיח שהח' אינה נקראת ככ"ף רפוי' האמת אתו ולאו מטעמי'. כי אדרבה הכ' רפוי' אין אנו קורין כדינה. (נוהג כצאן יוסף) The תימנים pronounce a דל"ת without a דגש as a “DH” (as in “these”, “those”), and a תי"ו without a דגש as a “TH”(as in “tooth”, “worth”). It seems that the tradition of these pronunciations were lost in אשכנז, since they are not utilized either in the German or Yiddish languages. This could explain why there is also no “W” sound (that the letters וי"ו and בי"ת sound identical). חי"ת לכ"ף ובין אמרו בגמרא (מגילה כד:) והובא באורח חיים סי' נ"ג וקכ"ה שצריך להפריש בין עיינין לאלפי"ן. (נוהג כצאן יוסף) עי"ן לאל"ף והגו אות כאותיות גרונות.
רבי משה אבן מכיר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּם
שֶׁהֶחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה רַבָּה אֱמוּנָתֶֽךָ:
The מטה משה (סימן תתקנח) addresses the times one should ''oren'' (daven) [see pg '''LVI''' in the back of this סדור for further explanation] earlier, even by a few minutes. They are alluded to in the פסוק: 'וישכ֨ם אברה֜ם בב֗קר' א תשעה באב, בריאה ב ראש השנה, the day mankind was created. ר רבה, the big fast, יום כפור. ה הושענא רבה, ם מגילה, the day of פורים. באסרו חג של יום כפור משכימים לשחרית יותר משאר הימים, השכמה המכונה: 'אין גאטעס נאמען', היינו 'בשם השם'. According to מנהג אשכנז, all ברכות are said aloud in synagogue, in order to answer אמן, (שלחן ערוך סימן ו' ס' ב. The ציבור usually recitesברכות before the בעל תפלה begins, so that the ציבור be attentive to the ברכות and respond properly. There is an ענין to respond with ninety one אמןs every day. If one is accustomed to enter synagogue with the three אותות - ציצית, תפילין, מזוזה (מנהג אריז"ל), it is still important to punctual in order to properly respond אמן, (even if one has already said ברכות השחר). The רמ"א (ש"ע א"ח ס' צ' סי' ט'), states that those areas which do not have a מנין should nevertheless recite שחרית and ערבית at the same time as the ציבור. תפילה
לפני שיכנס לבית הכנסת ישחה מעט ויאמר:
תהלים ה:ח וַֽאֲנִי בְּרֹ֣ב ֖חַסְדְּךָ אָב֣וֹא בֵיתֶ֑ךָ אֶשְׁתַּֽחֲוֶ֖ה אֶל־הֵֽיכַל־קָ֝דְשְׁךָ֗ בְּיִרְאָתֶֽךָ:
ויכנס בנחת וביראה ויאמר:
נה:טו בְּבֵ֥ית אֱ֝לֹהִ֗ים נְהַלֵּ֥ךְ בְּרָֽגֶשׁ:
שיכנס לבית הכנסת יאמר:
במדבר כד:ה מַה־טֹּ֥בוּ אֹֽהָלֶ֖יךָ יַֽעֲֹק֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל:
תהלים ה:ח וַֽאֲנִי בְּרֹ֣ב ֖חַסְדְּךָ אָב֣וֹא בֵיתֶ֑ךָ אֶשְׁתַּֽחֲוֶ֖ה אֶל־הֵֽיכַל־קָ֝דְשְׁךָ֗ בְּיִרְאָתֶֽךָ:
כו:ח אָמַר אַבַּיֵּי, מֵרֵישׁ הֲוַאי גָּרִיסְנָא בְּבֵיתָא וּמְצַלֵּינָא בְּבֵי כְּנִשְׁתָּא, כֵּיוָן דִּשְׁמָעִית לְהָא דְּקָאָמַר דָּוִד, 'ד֗' ֖אָהַבְתִּי מְע֣וֹן בֵּיתֶ֑ךָ' הֲוַאי גָּרִיסְנָא בְּבֵי כְּנִשְׁתָּא. (גמ' מגילה כט.) יְֽיָ֗ ֖אָהַבְתִּי מְע֣וֹן בֵּיתֶ֑ךָ וּ֝מְק֗וֹם מִשְׁכַּ֥ן כְּבוֹדֶֽךָ:
וַֽאֲנִי אֶשְׁתַּחֲוֶה וְאֶכְרָֽעָה אֶבְרְכָה לִפְנֵי־יְיָ עֹשִׂי:
סט:יד וַֽאֲנִ֤י תְפִלָּֽתִ֣י־לְךָ֨ ׀ יְיָ֡ עֵ֤ת רָצ֗וֹן אֱלֹהִ֥ים בְּרָב־חַסְדֶּ֑ךָ עֲ֜נֵ֗נִי בֶּֽאֱמֶ֥ת יִשְׁעֶֽךָ:
There are various מנהגים in regard to where one of theבעלי בתים , or the שמש leads ברכות and פסוקי דזמרא from a) מנהג וורמיישא from the בעל תפלה עמוד, b) מנהג פפד"מ from his seat, c) מנהגי הולנד והונגריה from the (בימה) אלמעמער. According to מנהג אשכנז (רמ"א סימן מ"ו ס' ט), פסוקים saidבדרך תחנונים or forשמירה , may be said before ברכות התורה. The מהר"ם מרוטנבורג had a קבלה fromר' יהודה החסיד , to recite the פסוק, שמע ישראל upon leaving home before שחרית. (מקור: תשב"ץ ס' רמ"ח) The מאורי אור (תלמיד of the שאגת אריה, the רב of Metz) writes that some individuals stand for ברכות השחר. The לקט הקמח החדש (a רב in Amsterdam, formerly from Hungary), writes that the מנהג is to stand while respondingאמן in synagogue to the ברכות השחר. ברכות השחר
'''תפילת הציבור מתחילה ב'אדון עולם'. הבעל תפלה מנגן 'אדון עולם' בקול רם ובימים מצוינים '''ניגונים מיוחדים - חול, שבת, ראש השנה וביום כפור ובהושענא רבה - ניגון ימים נוראים, סכות וב(שבת) חול המועד - ניגון סכות (ניגון הנענועים בהלל), שמחת תורה - ניגון הקפות שמחת תורה, ימי חנוכה - ניגון 'מעוז צור', פורים - אחד מניגוני פורים, פסח וב(שבת) חול המועד - ניגון 'אדיר הוא', שבעות - ניגון תחילת 'אקדמות'. (מכון מכון אשכנז)''' בניגונים מיוחדים.'''
(אם יש בר מינן בעיר אומרים בלחש.) אם חס ושלום ביום חול יש בר מינן לפני קבורה, אומרים אותו בלחש.
שלמה אבן גבריאל ?' (פפד"מ) 2271 'מחזור מכל השנה' The additional hyphens and lines are from the
אדון עולםs authorship and origin are uncertain. It is often attributed, as least tentatively, to שלמה אבן גבריאל (1021-1058), who is known for his Hebrew poetry, but there is no solid evidence apart from the quality of this hymn and the language appears to be older. It has also been attributed to רב האי גאון (939-1038) and even to the Talmudic sage רבן יוחנן בן זכאי. Although its diction indicates antiquity, it did not become part of the morning liturgy until the fifteenth century. איתא בספר 'מטה משה' (תלמידו של מהרש"ל) סי' ל"א, בשם ר"י החסיד, שרב שרירא גאון ורבי האי בנו אומרו, כל המכוין בעת התפלת 'אדון עולם' שהוא שיר נאה ומשובח מובטח לו שתפלתו נשמעת, וכ"כ השל"ה בסידורו "שער שמים". וכתב בעל סידור "שער הרחמים", שתקנו לומר אדון עולם לפני תפלת השחר, כי תפלת השחר אברהם אבינו תקנה, שהיה הראשון שקרא להקב"ה אדון: (ברכות ז:) אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ בְּטֶֽ־רֶם כָּל־יְצִיר נִבְרָא:
לְעֵת נַעֲשָׂה בְחֶפְ־צוֹ כֹּל אֲזַי מֶֽלֶךְ שְׁמוֹ נִקְרָא:
וְאַֽחֲ־רֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל לְבַדּוֹ יִ־מְלֹךְ נוֹרָא:
וְהוּא הָיָה וְהוּא הוֶֹה וְהוּא יִהְיֶה בְּתִפְ־אָרָה:
וְהוּא אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי לְהַמְשִׁיל ׀ לוֹ לְהַחְ־בִּֽירָה:
בְּלִי רֵאשִׁית בְּלִי תַכְלִית וְלוֹ הָעֹז וְהַ־מִּשְׂרָה:
וְהוּא אֵלִי וְחַי גוֹאֲלִי וְצוּר חֶבְלִי בְּעֵת צָרָה:
וְהוּא נִסִּי וּמָ־נוֹסִי מְנָת כּוֹסִי בְּיוֹם אֶקְרָא:
בְּיָ־דוֹ אַפְקִיד רוּחִי בְּעֵת אִישַׁן וְאָ־עִֽירָה:
וְעִם־רוּחִי גְּוִ־יָּתִי אֲדֹ־נָי לִי וְלֹא אִירָא:
'''(בבין המצרים הבעל תפלה אומר בניגון המיוחדת, והניגון יחיד במילים: 'אד-ני לי ולא אירא'.)'''
בימי הסליחות (ימי אלול ועשרת ימי תשובה) אומרים כאן סליחות.
'''בימי סליחות (ימי אלול ועשרת ימי תשובה) אומרים את ברכת 'על נטילת ידים' בניגון ימים נוראים.'''
וכל אחד מהקהל אומר לעצמו בלחש את כל הברכות. יש הנוהגים לעמוד בכל ברכות השחר. בכל הברכות והתפילות צריך שיכוין פי' המלות מה שמוציא בשפתיו, ובהזכירו שם הוי' ב"ה יכוין פי' קריאתו באדנות שהוא אדון הכל וגם יכוין בכתיבתו שהוא הי' הו' ויהי', ובהזכירו שם אלדים יכוין שהוא התקיף ובעל היכלות ובעל הכחות כלם. ה"ה ה"נ כשתכתוב הוי"ה ואדנ"י בשלוב תמצא ראשיתה ואחריתה יו"ד ושמשו בו לסי' ב' שמות אלו. (נוהג כצאן יוסף) [בכל ברכה שתחלתה 'אשר קדשנו במצותיו וצונו' יזהר להפסיק מעט במלת במצותיו, ולהדביק 'וצונו' למה שאחריו, כי בתחלה מברכים על שקדשנו במצותיו בדרך כלל, ואחר כך על שצונו המצוה הזאת שעושים בעת ההיא]. '''[כל ברכה שאומר בעל תפלה מקצתה בלחש, אומר המלים האחרונים שלפני החתימה עם החתימה בקול. והטעם, למען ישמעו קהל כבר לפני החתימה שיחתום הברכה, ויתנו לבם לשמוע ולהבין החתימה ולענות אמן כראוי, שלא תהיה ענייה יתומה, שהזהיר ממנה שו"ע או"ח קכ"ד ס"ח.]''' '''בראש השנה וביום כפור ובהושענא רבה אומר החזן ברכת 'על נטילת ידים' בניגון ימים נוראים.''' (גמ' ברכות ס:) בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ Responding 'ברוך הוא וברוך שמו' upon hearing a ברכה, dates back to the חסידי אשכנז. (רא"ש) אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּֽנוּ '''(בבין המצרים בימי חול הבעל תפלה מנמיך את קולו במילים)''' עַל נְטִילַת יָדָֽיִם:
The נוסח of the ברכה was added by רב ששת and edited by רב פפא. (גמ' ברכות ס:) '''בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ''' '''אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת־הָאָדָם בְּחָכְמָה '''הבעל תפלה מנמיך את קולו וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים: גָּלוּי וְיָדֽוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶֽךָ שֶׁאִם יִפָּתֵֽחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם הבעל תפלה אומר בקול אֵי בצירי ולא בחיריק בסידורי אשכנז הותיקים). 'אי בצירי תחת האלף כי המלה נגזרת מן אין כ"כ הבה"ט והפמ"ג ובשע"ת ...' (משנה ברורה סי' ו' ס"ק ד') '''אֵי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמֹד לְפָנֶֽיךָ'''ואין אומרים 'אפילו שעה אחת'. כן מנהג אשכנז כמו שכתב מטה משה סי' ל"ה. (דברי קהלת)''' : '''חֹֽלִי כָל בָּשָׂר is the נוסח of the ראשונים and the text in most ancient סידורים. ''' בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ רוֹפֵא חֹֽלִי כָל־בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת:'''
'''אין אומרים '''ברכת התורה''' עד לפני '''פרשת התמיד'''.'''
כי כן נתקנה. וכן מנהג אשכנז כמו שכתב מטה משה סי' ל"ו.
(גמ' ברכות ס:) '''אֱלֹהַי נְשָׁמָה שֶׁנָּתַֽתָּ בִּי '''הבעל תפלה מנמיך את קולו טְהוֹרָה הִיא: אַתָּה בְרָאתָהּ אַתָּה יְצַרְתָּהּ אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּֽנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבֹא: כָּל־זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתַי הבעל תפלה אומר בקול '''רִבּוֹן כָּל־הַמַּעֲשִׂים אֲדוֹן כָּל־הַנְּשָׁמוֹת: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ''' '''הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים:'''
'''מ'אשר נתן לשכוי' ועד 'הנותן ליעף כח' אומרים בניגון מיוחד, המתחלף לסירוגין.'''
(גמ' ברכות ס:)
'''בניגון עולה:''' בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם
אֲשֶׁר נָתַן לַשֶּֽׂכְוִי בִינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין בכל ס"י (אלא שבהם בברכות השחר בניקוד 'לַילה' גם וכדומה לזה עיין 'תהלתנו אתה' במנוקד בפתח), והשינוי לקמץ לפני חתימת הברכה הוא משינויי רז"ה כמו גם עוד הרבה הֶפסקים שחידש מדעתו. (סידור אזור אליהו) לַֽיְלָה:
(גמ' מנחות מג:)
The ancient מנהג as practiced by פפד"מ was שלא עשני גוי. The censors were unhappy with the term גוי, so it was changed to שלא עשני ישמעאל, עכו"ם or כותי (or שעשני ישראל). שלא עשני נכרי came about as a compromise. נוסח 'שֶׁלֹּא עָשַֽׂנִי נָכְרִי' מקורו בויעתר יצחק, ביודעין שהנוסח המקורי הוא גוי, אך הוא בא בטענה שלשון המקרא גוי הוא אומה, ולכן "תיקן" נכרי שהוא לשון מקרא לגוי של חז"ל. רוו"ה ועבודת ישראל הלכו בעקבותיו. תַּנְיָא, הָיָה רְבִי מֵאִיר אוֹמֵר, חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת בְּכָל יוֹם, אֵלוּ הֵן, שֶׁעֲשָׂאַנִי יִשְׂרָאֵל (עיין כתב-יד מינכן בו נמצא 'שֶׁלֹּא עָשַֽׂנִי גּוֹי')[מחקרי תפילה ופיוט-דניאל גולדשמידט], שֶׁלֹּא עֲשָׂאַנִי אִשָׁה, שֶׁלֹּא עֲשָׂאַנִי בוּר. (גמ' מנחות מג:) [עי' בתשובת הרב יהודה טשזנר שבקובץ "שיח תפלה ירושלים" תשנ"ט עמ' תקלד]. ובעצם היה שייך לאשה להיות נוצרה לכתחילה איש, (וכן להיפך כדמברכינן שלא עשני אשה) - כגון דינה (ירושלמי ברכות פ"ט סוף ה"ג וכ"כ ברש"י בראשית ל:כא). ועי' עוד באור החיים הקדוש בראשית יח:י, כא:ב, כב:כ. גם לפעמים איש מתגלגל באשה ולהיפך (עי' ספר חרדים במצות לא תעשה מן התורה התלויות בראש הגויה אות נו, נז) - ולכן שפיר תברך שלא עשני גוי, כדי לשבח שלא נולדה אפילו גוי זכר. [ועי' בסדור מהרש"ס בזה] '''בניגון יורד:''' בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא עָשַֽׂנִי גּוֹי:
בא"י אמ"ה שלא עשאני עבד אע"פ שמברך שלא עשאני אשה שגם היא אינה חייבת במצות עשה שהזמן גרמא, צריך לברך שלא עשאני עבד שהוא גרוע טפי. '''בניגון עולה:''' בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא עָשַֽׂנִי עָֽבֶד:
בא"י אמ"ה שלא עשאני אשה שאינה חייבת במצות עשה שהזמן גרמא. '''בניגון יורד:''' בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא עָשַֽׂנִי אִשָּׁה:
מברכות הנשים :
ונהגו הנשים לברך שעשאני כרצונו ואפשר שנוהגים כן שהוא כמי שמצדיק עליו הדין על הרעה. (טור) בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשַֽׂנִי כִּרְצוֹנוֹ:
(גמ' ברכות ס:)
בק"ק מיץ מוסיפין בָּ"אַ"יְ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם מַגְבִּֽיהַּ שְׁפָלִים (עיין א"ח סי' ע"ז): Reciting מגביה שפלים is מנהג אשכנז, though the בית יוסף felt that it should not be said because a) it did not commonly appear in גמראות ספרדי, and b) it has the same meaning as זוקף כפופים. This ברכה however, does appear in גמראות אשכנזי. Amongst the פוסקי פולין there was a מחלוקת concerning this ברכה, theב"ח and the לבוש felt it should be said, the ט"ז felt it should not. The מגן אברהם ruled that both opinions are accepted. The פרי מגדים is the most extreme in the opposition to this ברכה. He felt that one should protest against anyone saying it. ברכת 'מלביש ערומים' נאמרת לפני ברכת 'פוקח עורים'. (מנהג פפד"מ) '''בניגון עולה:''' בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים:
'''בניגון יורד:''' בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם פּוֹקֵֽחַ עִוְרִים:
'''בניגון עולה:''' בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם מַתִּיר אֲסוּרִים:
'''בניגון יורד:''' בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם זוֹקֵף כְּפוּפִים:
'''בניגון עליה יתירה:''' בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם רוֹקַע הָאָֽרֶץ עַל־הַמָּֽיִם:
ברכת 'אשר הכין מצעדי גבר' נאמרת לפני ברכת 'שעשה לי'. (מנהג פפד"מ) ...ואגודה ורוקח וסמ"ג וטור כתבו לברך המכין לפני שעשה לי כל צרכי, וכן המנהג פה, וכל המשנים עתידים ליתן דין, ב"ח. [מובא במג"א] (מקור חיים א"ח ס' מו ס"ק ב) '''בניגון יורד:''' בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר הֵכִין מִצְעֲדֵי־גָֽבֶר:
אין משמיטים 'שעשה לי כל־צרכי' בתשעה באב או ביום כפור. '''בניגון עולה:''' בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם בָּ"אַ"יְ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשִֽׂיתָ לִי כָּל־צְרָכַי''': ''' כתב הרי"ף, והרמב"ם, והרא"ש, והסמ"ג, והרוקח, מחזור ויטרי, וסידור ר' הירץ גורסים 'שֶׁעָשִֽׂיתָ לִי' כל צרכי. בסי' אשכנז ובמגן אברהם לא"ח ס' מ"ו כתב שיש אומרים 'צְרָכַי' בלשון רבים. שֶׁעָֽשָׂה לִי כָּל־צָרְכִּי''':'''
'''בניגון יורד:''' בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה:
ואין משמיטים עוטר ישראל בתפארה בתשעה באב. '''בניגון עליה יתירה:''' בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה:
This ברכה is not mentioned in the Talmud. An interesting explanation for its inclusion is given by הרב אריה לב גורדון in his עיון תפלה: “When the unending persecution and oppressions threatened to overcome Israel’s strength, the חכמי אשכנז decided to offer encouragement to the despairing masses by including this ברכה. They attached it, appropriately to the preceding ברכות, אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה and עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה.” [The World of Prayer Volume I pg. 36] '''בניגון מסיים:''' בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הַנֹּתֵ֥ן לַיָּעֵף כֹּֽחַ:
(גמ' ברכות ס:) בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הַמַּעֲבִיר שֵׁנָה הבעל תפלה מנמיך את קולו מֵעֵינַי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפַּי: The גמרא (ברכות ס:) uses the singular for גומל חסדים טובים. A sixteenth century ספרדי חכם, felt it needed to be in the plural form. The מגן אברהם publicized this opinion, although he did not necessarily agree with it. From then on, סידורים changed the tense to the plural form. ר' ישעיה ברלין and the ערוך השלחן were against the change. (It is interesting to note, that ספרדים in recent generations have reverted to the singular.) וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁתַּרְגִּילֵֽנִי בְּתוֹרָתֶֽךָ וְדַבְּקֵֽנִי בְּמִצְוֹתֶֽיךָ וְאַל תְּבִיאֵֽנִי לֹא לִידֵי חֵטְא וְלֹא לִידֵי עֲבֵרָה וְעָוֹן וְלֹא לִידֵי נִסָּיוֹן וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן וְאַל יִשְׁלֹט־בִּי יֵֽצֶר הָרַע: וְרַחֲקֵֽנִי מֵאָדָם רַע וּמֵחָבֵר רַע: וְדַבְּקֵֽנִי בְּיֵֽצֶר טוֹב וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְכֹף אֶת־יִצְרִי לְהִשְׁתַּעְבֶּד־לָךְ: וּתְנֵֽנִי הַיּוֹם וּבְכָל־יוֹם לְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶֽיךָ וּבְעֵינֵי כָל־רוֹאַי וְתִגְמְלֵֽנִי חֲסָדִים טוֹבִים: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:
(גמ' ברכות טז:) יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁתַּצִּילֵֽנִי הַיּוֹם וּבְכָל־יוֹם מֵעַזֵּי פָנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים מֵאָדָם רַע וּמֵחָבֵר רַע וּמִשָּׁכֵן רַע וּמִפֶּֽגַע רַע וּמִשָּׂטָן הַמַּשְׁחִית מִדִּין קָשֶׁה וּמִבַּֽעַל דִּין קָשֶׁה בֵּין שֶׁהוּא בֶן־בְּרִית וּבֵין שֶׁאֵינוֹ בֶן־בְּרִית:
אין אומרים 'לעולם יהא' עד 'ויאמר' מתנא דר' אליהו רבה; כי אין זאת תפילה,
כי אם תוכחת מוסר הראוי' להאמר בתוך תוכחה מרב הדורש או מיחיד לעצמו, אבל לא בתוך סדר תפלות הקהל.
ע"י [ר' יוחנן בר נפחא] רִבּוֹן כָּל־הָעוֹלָמִים לֹא עַל־צִדְקוֹתֵֽינוּ אֲנַֽחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵֽינוּ לְפָנֶֽיךָ כִּי עַל רַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים: מָה אָֽנוּ מֶה חַיֵּֽינוּ מֶה חַסְדֵּֽנוּ מַה־צִּדְקֵֽנוּ מַה־יִּשְׁעֵֽנוּ מַה־כֹּחֵֽנוּ מַה־גְּבוּרָתֵֽנוּ: מַה־נֹּאמַר לְפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ הֲלֹא כָל־הַגִּבּוֹרִים כְּאַֽיִן לְפָנֶֽיךָ וְאַנְשֵׁי הַשֵּׁם כְּלֹא הָיוּ וַחֲכָמִים כִּבְלִי מַדָּע וּנְבוֹנִים כִּבְלִי הַשְׂכֵּל: כִּי רֹב מַעֲשֵֽׂיהֶם תֹּֽהוּ וִימֵי חַיֵּיהֶם הֶֽבֶל לְפָנֶֽיךָ קהלת ג:יט וּמוֹתַ֨ר הָֽאָדָ֤ם מִן־הַבְּהֵמָה֙ אָֽ֔יִן כִּ֥י הַכֹּ֖ל הָֽבֶל:
אֲבָל אֲנַֽחְנוּ עַמְּךָ בְּנֵי בְרִיתֶֽךָ בְּנֵי אַבְרָהָם אֹהַבְךָ שֶׁנִּשְׁבַּֽעְתָּ לּוֹ בְּהַר הַמֹּרִיָּה זֶֽרַע יִצְחָק יְחִידוֹ שֶׁנֶּעֱקַד עַל גַּבֵּי־הַמִּזְבֵּֽחַ עֲדַת יַעֲקֹב בִּנְךָ בְּכוֹרֶֽךָ שֶׁמֵּאַהֲבָתְךָ שֶׁאָהַֽבְתָּ אֹתוֹ וּמִשִּׂמְחָתְךָ שֶׁשָּׂמַֽחְתָּ־בּוֹ קָרָֽאתָ אֶת־שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל וִישֻׁרוּן:
לְפִיכָךְ אֲנַֽחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְשַׁבֵּחֲךָ וּלְפָאֶרְֽךָ וּלְבָרֵךְ וּלְקַדֵּשׁ וְלִתֵּן־שֶֽׁבַח וְהוֹדָיָה לִשְׁמֶֽךָ: אַשְׁרֵֽינוּ מַה־טּוֹב חֶלְקֵֽנוּ וּמַה־נָּעִים גּוֹרָלֵֽנוּ וּמַה־יָּפָה יְרֻשָּׁתֵֽנוּ:
נוסח פפד"מ
אַשְׁרֵֽינוּ Generally, אָֽנוּ is לשון חז"ל, and אֲנַֽחְנוּ, לשון מקרא. Changing אָֽנוּ to אֲנַֽחְנוּ, is one example, of an attempt to change the גירסת הסידור to לשון מקרא. סידור כ"י וכ"ה בכל ס"י, ואנחנו הוא משנויי ויתר יצחק שהעדיף לשון מקרא על לשון חז"ל. (סידור אזור אליהו) שֶׁאָֽנוּ מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים
עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר וְאוֹמְרִים פַּעֲמַֽיִם בְּכָל יוֹם:
אַשְׁרֵֽינוּ שֶׁאָֽנוּ מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים ערב ובקר. - ובכל הסדורים נמצא 'אַשְׁרֵֽינוּ שֶׁאָֽנוּ מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר וְאוֹמְרִים פַּעֲמַֽיִם בְּכָל יוֹם שְׁמַע' וגו'. אבל מנהג פ"פ 'אַשְׁרֵֽינוּ וכו' וָבֹֽקֶר בְּכָל־יוֹם תָּמִיד פַּעֲמַֽיִם בְּאַהֲבָה וְאוֹמְרִים שְׁמַע' וגו'. ואולי עשו כן להשוות הלשון עם קדושת מוסף בשוי"ט 'הַמְיַחֲדִים שְׁמוֹ עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר בְּכָל־יוֹם תָּמִיד פַּעֲמַֽיִם בְּאַהֲבָה'. וקרוב וזה גם בסוף תפלת והוא רחום הארוכה. (דברי קהלת) עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר בְּכָל־יוֹם תָּמִיד פַּעֲמַֽיִם בְּאַהֲבָה וְאוֹמְרִים:
קהל אומר בקול עם הבעל תפלה את הפסוק:
דברים ו: ד The הלכה follows רבי יהודה הנשיא that only the firstפסוק need be said in its proper time (ברכות י"ג:), in case orenen is lengthened with the addition of פיוטים. To demonstrate this we recite ברוך שם, however there’s no need to recite פ' ואהבת, contrary to the opinion of the מהרש"ל who recited it. The מנהג for זמני קריאת שמע is to follow the זמני הגר"א. שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְיָ֥ אֱלֹהֵ֖ינוּ יְיָ֥ ׀ אֶחָֽד:
בלחש למעט ביום כפור שאז אומרים 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:' בקול רם. בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:
[תנא דבי אליהו רבה] אַתָּה הוּא עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם אַתָּה הוּא מִשֶּׁנִּבְרָא הָעוֹלָם אַתָּה הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאַתָּה הוּא לָעוֹלָם הַבָּא: קַדֵּשׁ אֶת־שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְׁמֶֽךָ וְקַדֵּשׁ אֶת־שִׁמְךָ בְּעוֹלָמֶֽךָ: וּבִישׁוּעָתְךָ תָּרוּם וְתַגְבִּֽיהַּ קַרְנֵֽנוּ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ אֶת־שִׁמְךָ בָּרַבִּים:
[תנא דבי אליהו] אַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בַּשָּׁמַֽיִם וּבָאָֽרֶץ וּבִשְׁמֵי הַשָּׁמַֽיִם הָעֶלְיוֹנִים: אֱמֶת אַתָּה הוּא רִאשׁוֹן וְאַתָּה הוּא אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדֶֽיךָ אֵין אֱלֹהִים: קַבֵּץ קֹוֶֽיךָ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָֽרֶץ: יַכִּֽירוּ וְיֵדְעוּ כָּל־בָּאֵי עוֹלָם כִּי מלכים ב' יט:טו אַתָּה־ה֤וּא הָֽאֱלֹהִים֙ לְבַדְּךָ֔ לְכֹ֖ל מַמְלְכ֣וֹת הָאָ֑רֶץ אַתָּ֣ה עָשִֽׂ֔יתָ שמות כ:יא אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם: וּמִי בְּכָל־מַעֲשֵׂה יָדֶֽיךָ בָּעֶלְיוֹנִים אוֹ בַתַּחְתּוֹנִים שֶׁיֹּאמַר לְךָ מַה־תַּעֲשֶׂה: אָבִֽינוּ שֶׁבַּשָּׁמַֽיִם עֲשֵׂה עִמָּֽנוּ חֶֽסֶד בַּעֲבוּר שִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁנִּקְרָא עָלֵֽינוּ וְקַיֶּם־לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מַה־שֶׁכָּתוּב: צפניה ד:כ בָּעֵ֤ת הַהִיא֙ אָבִ֣יא אֶתְכֶ֔ם וּבָעֵ֖ת קַבְּצִ֣י אֶתְכֶ֑ם כִּֽי־אֶתֵּ֨ן אֶתְכֶ֜ם לְשֵׁ֣ם וְלִתְהִלָּ֗ה בְּכֹל֙ עַמֵּ֣י הָאָֽ֔רֶץ בְּשׁוּבִ֧י אֶת־שְׁבֽוּתֵיכֶ֛ם לְעֵֽינֵיכֶ֖ם אָמַ֥ר יְיָֽ:
We are required to immediately proceed לימוד התורה with ברכות התורה. Since we learn straight away, no additional פסוקים or משניות are required such as those printed in most סידורים. However, one may recite פסוקים בדרך תחנונים before ברכות התורה(i.e. אלול and the עשרת ימי תשובה, when סליחות are recited before the זמן התפילה). Hence we recite ברכות התורה after רבון כל־העולמים even though the פסוקים, 'שמע ישראל' and 'בעת ההיא אביא אתכם' are recited beforehand as mentioned by the טור. ברכת התורה וסדר הקרבנות
הבעל תפלה אומר בקול רם את ברכות התורה.
(גמ' ברכות יא:) בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּֽנוּ לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה:''' '''אין אומרים אמן כאן, כי היא ברכה אחת כמו שכתב בש"ע.''' '''וְהַעֲרֶב־נָא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אֶת־דִּבְרֵי תוֹרָתֶֽךָ בְּפִֽינוּ וּבְפִיפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל: וְנִהְיֶה אֲנַֽחְנוּ וְצֶאֱצָאֵֽינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלָּֽנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶֽךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶֽךָ אין אומרים 'ולומדי תורתך לשמה' כי איננו בגמרא ובטור (במהדורות ספרדיות הוא נמצא בגמרא). There are various explanations of the term לשמה: a) to study without hope of reward or fear of punishment, but solely because תורה is truth (רמב"ם), b) to study with the intent to practice (ספר חסידים), c) to study תורהfor the תורהs sake” - simply to know and understand its concepts and to derive therefrom, and not for the purposes of elevate one’s stature or amazing others with one’s knowledge (רא"ש נדרים ס"ב, נפש החיים ד:ג). : בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:
יכוין בברכתו על מעמד הר סיני, אשר בחר בנו מכל האומות, וקרבנו לפני הר סיני, והשמיענו דבריו מתוך האש, ונתן לנו את תורתו הקדושה, שהיא בית חיינו כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום: [טור] בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּֽחַר־בָּֽנוּ מִכָּל־הָעַמִּים
וְנָֽתַן־לָֽנוּ אֶת־תּוֹרָתוֹ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ נוֹתֵן הַתּוֹרָה:
לפי מנהג אשכנז המקובל מקדם, בתוס' ברכות י"א ב' ד"ה 'שכבר נפטר', "והצרפתים נהגו לומר פסוקים דברכת כהנים, וגם 'אלו דברים שאין להם שיעור' שהיא משנה [פ"א דפאה], ו'אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן כו', שהיא מימרא [בשבת קכ"ז א'], מפני מירושלמי דבעי שילמוד על אתר' ע"כ:" אין אומרים את פסוקי 'יברכך' ומשנת 'אלו דברים'. מנהג מהרי"ל היה לאמרם רק כשהשכים ללמוד קודם עלות השחר ובירך ברכת התורה, ולא יכל עדיין לומר פרשת התמיד, שאין זמנו אלא ביום.
במדבר ו:כד־כו יְבָֽרֶכְךָ֥ יְיָ֖ וְיִשְׁמְרֶֽךָ: יָאֵ֨ר יְיָ֧ ׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ:
יִשָּׂ֨א יְיָ֤ ׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם:
משנה פאה א:א אֵֽלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר:
הַפֵּאָה וְהַבִּכּוּרִים וְהָרֵאָיוֹן וּגְמִילוּת חֲסָדִים וְתַלְמוּד תּוֹרָה:
שבת קכז:א אֵֽלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּֽרֶן קַיֶּֽמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא: וְאֵֽלּוּ הֵן - כִּבּוּד אָב וָאֵם וּגְמִילוּת חֲסָדִים וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים וּבִקּוּר חוֹלִים וְהַכְנָסַת כַּלָּה וּלְוָיַת הַמֵּת וְעִיּוּן תְּפִלָּה וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ (וְהַמְגַדֵּל בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה וְדָן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת) - וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶֽגֶד כֻּלָּם:
אחר ברכת התורה מקפידים לומר מיד
את פרשת התמיד (מקרא), סדר הקרבנות (משנה), וברייתא דרבי ישמעאל (תלמוד).
במדבר כח:א־ח מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: צַ֚ו אֶת. ס"ת תורה. לומר שהעוסק בתורה כאילו הקריב קרבן (מנחות קי.): זֶ֚ה הָֽאִשֶּׁ֔ה. תגין על ה' אחרונה של 'הָֽאִשֶּׁ֔ה' לומר לך ה' מיני קרבנות נתתי לכם והעולה חביבה מכולם (ראה אבות שר"נ פ"ד ה"א) ועסקו בה' חומשי תורה ומעלה אני עליכם כאילו הקרבתם ה' מיני קרבנות (מנחות קי.): תְמִימִ֛ם שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם. ר"ת תש"ל. שכל כך תמידין קרבין לשנה: לַיּ֖וֹם עֹלָ֥ה תָמִֽיד. קרי ביה 'ליום עולה', ששוחטים אותו במקום שהיום עולה (תמיד לא:): (בעל הטורים) וַיְדַבֵּ֥ר יְיָ֖ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֶת־קָרְבָּנִ֨י לַחְמִ֜י לְאִשַּׁ֗י רֵ֚יחַ נִֽיחֹחִ֔י תִּשְׁמְר֕וּ לְהַקְרִ֥יב לִ֖י בְּמֽוֹעֲדֽוֹ: וְאָֽמַרְתָּ֣ לָהֶ֔ם זֶ֚ה הָֽאִשֶּׁ֔ה אֲשֶׁ֥ר תַּקְרִ֖יבוּ לַֽייָ֑ כְּבָשִׂ֨ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֧ה תְמִימִ֛ם שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם עֹלָ֥ה תָמִֽיד: אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ אֶחָ֖ד תַּֽעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּֽעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם: וַֽעֲשִׂירִ֧ית הָֽאֵיפָ֛ה סֹ֖לֶת לְמִנְחָ֑ה בְּלוּלָ֛ה בְּשֶׁ֥מֶן כָּתִ֖ית רְבִיעִ֥ת הַהִֽין: עֹלַ֖ת תָּמִ֑יד הָֽעֲשֻׂיָה֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַֽייָֽ: וְנִסְכּוֹ֙ רְבִיעִ֣ת הַהִ֔ין לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד בַּקֹּ֗דֶשׁ הַסֵּ֛ךְ נֶ֥סֶךְ שֵׁכָ֖ר לַֽייָֽ: וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּֽעֲשֶׂ֖ה בֵּ֣ין הָֽעַרְבָּ֑יִם כְּמִנְחַ֨ת הַבֹּ֤קֶר וּכְנִסְכּוֹ֙ תַּֽעֲשֶׂ֔ה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽייָֽ:
ויקרא א:יא The recital of 'ושחט אתו' was not מנהג אשכנז of the ראשונים, although it is listed amongst the מנהגים of other קדמונים. By the seventeenth century, it appears in most סדורי אשכנז. וְשָׁחַ֨ט אֹת֜וֹ עַ֣ל יֶ֧רֶךְ הַמִּזְבֵּ֛חַ צָפֹ֖נָה לִפְנֵ֣י יְיָ֑
וְזָֽרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּֽהֲנִ֧ים אֶת־דָּמ֛וֹ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב:
בשבת מוסיפים :
במדבר כח: ט-י וּבְיוֹם֙ הַשַּׁבָּ֔ת שְׁנֵֽי־כְבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה תְּמִימִ֑ם וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֧לֶת מִנְחָ֛ה בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן וְנִסְכּֽוֹ: עֹלַ֥ת שַׁבַּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ עַל־עֹלַ֥ת הַתָּמִ֖יד וְנִסְכָּֽהּ:
בראש חודש מוסיפים :
כח:יא־טו וּבְרָאשֵׁי֙ חָדְשֵׁיכֶ֔ם תַּקְרִ֥יבוּ עֹלָ֖ה לַֽייָ֑ פָּרִ֨ים בְּנֵֽי־בָקָ֤ר שְׁנַ֨יִם֙ וְאַ֣יִל אֶחָ֔ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם: וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לַפָּ֖ר הָֽאֶחָ֑ד וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לָאַ֖יִל הָֽאֶחָֽד: וְעִשָּׂרֹ֣ן עִשָּׂר֗וֹן סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד עֹלָה֙ רֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַֽייָֽ: וְנִסְכֵּיהֶ֗ם חֲצִ֣י הַהִין֩ יִֽהְיֶ֨ה לַפָּ֜ר וּשְׁלִישִׁ֧ת הַהִ֣ין לָאַ֗יִל וּרְבִיעִ֥ת הַהִ֛ין לַכֶּ֖בֶשׂ יָ֑יִן זֹ֣את עֹלַ֥ת חֹ֨דֶשׁ֙ בְּחָדְשׁ֔וֹ לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה: וּשְׂעִ֨יר עִזִּ֥ים אֶחָ֛ד אָמַר רְבִי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מַה נִשְׁתַּנָה שָׂעִיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ 'לַֽד''? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שָׂעִיר זֶה יְהֵא כַפָּרָה עַל שֶׁמִּיעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ. (גמ' שבועות ט., חולין ס:) לְחַטָּ֖את לַֽייָ֑ עַל־עֹלַ֧ת הַתָּמִ֛יד יֵֽעָשֶׂ֖ה וְנִסְכּֽוֹ:
:
'''פרק '''איזהו מקומן [שהיא 'משנה ברורה למשה מסיני'] שד"מ תיבות והקריאה הם שמ"ה כמנין משה, לומר שתורה בעל פה נתנה למשה מסיני. (רוקח)'''
''' משנה. כתב המ"א 'נראה לי דוקא בזמניהם שהיו מבינים לשון תרגום, אבל עכשיו שאין מבינים צריכים ללמוד להבין דאם לא כן אינו נחשב ללימוד, דדוקא בתפלה אף שאינו מבין הקדוש ברוך הוא יודע כוונתו. אבל אם אומר המשנה ואינו מבין אינו נקרא לימוד. לכן צריכין ללמוד הפירוש.' וכתב השל"ה 'כשאומר 'איזהו מקומן' או 'במה מדליקין' או 'פיטום הקטורת' יעשה קול ניגון דמשניות' עיין שם : (באר היטב א"ח ס' נ ס"ק א-ב) '''
'איזהו מקומן' (זבחים פ"ה) היא בעקר לימוד, יאמר בניגון שאומרים המשניות'''
אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן שֶׁל־זְבָחִים?
קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן. פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל־יוֹם הַכִּפּוּרִים - שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן. וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָה עַל־בֵּין הַבַּדִּים, וְעַל־הַפָּרֹֽכֶת, וְעַל־מִזְבַּח הַזָּהָב. מַתָּנָה אַֽחַת מֵהֶן מְעַכֶּֽבֶת. שִׁירֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל־מִזְבֵּֽחַ הַחִיצוֹן. אִם־לֹא נָתַן, לֹא עִכֵּב.
:
פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים -
שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן. וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָה עַל־הַפָּרֹֽכֶת וְעַל־מִזְבַּח הַזָּהָב. מַתָּנָה אַֽחַת מֵהֶן מְעַכֶּֽבֶת. שִׁירֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל־מִזְבֵּֽחַ הַחִיצוֹן. אִם־לֹא נָתַן, לֹא־עִכֵּב. אֵֽלּוּ וָאֵֽלּוּ נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדָּשֶׁן.
:
חַטֹּאת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד -
אֵֽלּוּ הֵן חַטֹּאת הַצִּבּוּר: שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשֶׁל־מוֹעֲדוֹת - שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן. וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן. וְדָמָן טָעוּן אַרְבַּע מַתָּנוֹת עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת. כֵּיצַד? עָלָה בַכֶּֽבֶשׁ, וּפָנָה לַסּוֹבֵב וּבָא־לוֹ לְקֶֽרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, מִזְרָחִית צְפוֹנִית, צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. שִׁירֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל־יְסוֹד דְּרוֹמִי. וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן־הַקְּלָעִים, לְזִכְרֵי כְהֻנָּה, בְּכָל־מַאֲכָל, לְיוֹם וָלַֽיְלָה, עַד־חֲצוֹת.
:
הָעוֹלָה קֹֽדֶשׁ קָדָשִׁים.
:
שְׁחִיטָתָהּ בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָהּ בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן. וְדָמָהּ טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע. וּטְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִתּֽוּחַ, וְכָלִיל לָאִשִּׁים.
זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר וַאֲשָׁמוֹת,
אֵֽלוּ הֵן אֲשָׁמוֹת: אֲשַׁם גְּזֵלוֹת, אֲשַׁם מְעִילוֹת, אֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה, אֲשַׁם נָזִיר, אֲשַׁם מְצֹרָע, אָשָׁם תָּלוּי. שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע. וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים לְזִכְרֵי כְהֻנָּה, בְּכָל־מַאֲכָל, לְיוֹם וָלַֽיְלָה, עַד־חֲצוֹת.
:
הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר קָדָשִׁים קַלִּים.
שְׁחִיטָתָן בְּכָל־מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע. וְנֶאֱכָלִין בְּכָל־הָעִיר, לְכָל־אָדָם, בְּכָל־מַאֲכָל, לְיוֹם וָלַֽיְלָה, עַד חֲצוֹת. הַמּוּרָם מֵהֶם כַּיּוֹצֵא בָהֶם, אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם:
:
שְׁלָמִים קָדָשִׁים קַלִּים.
שְׁחִיטָתָן בְּכָל־מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע. וְנֶאֱכָלִין בְּכָל־הָעִיר, לְכָל־אָדָם, בְּכָל־מַאֲכָל, לִשְׁנֵי יָמִים וְלַֽיְלָה אֶחָד. הַמּוּרָם מֵהֶם כַּיּוֹצֵא בָהֶם, אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם:
:
הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּֽסַח קָדָשִׁים קַלִּים.
שְׁחִיטָתָן בְּכָל־מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן מַתָּנָה אֶחָת, וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן כְּנֶֽגֶד הַיְסוֹד. שִׁנָּה בַאֲכִילָתָן: הַבְּכוֹר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, וְהַמַּעֲשֵׂר לְכָל־אָדָם. וְנֶאֱכָלִין בְּכָל־הָעִיר, בְּכָל־מַאֲכָל, לִשְׁנֵי יָמִים וְלַֽיְלָה אֶחָד. הַפֶּֽסַח אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בַלַּֽיְלָה, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא עַד־חֲצוֹת, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לִמְנוּיָיו, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא צָלִי.
'''ברייתא דר' ישמעאל צריך ללמדו שיבין הפרק ויאמר בניגון הגמרא.'''
פתיחה דספרא [ע"י ר' ישמעאל בן אלישע]
:
In the past רְבִי was commonly used (רִבִּי was mostly used in Sephardic סידורים). רב היידנהיים changed the word to רַבִּי, however, הרב יעקב עמדין's opinion was that it should be pronounced רְבִי.
רְבִי. עם היות דעתי במלת רְבִי הנטפלת לשם העצם הפרתי. לנקד הרי"ש בשו"א. אבל לזאת העלה המונחת להורות על שם רבינו הקדוש נ"ל שנקודתה בפת"ח ודגוש הבי"ת. כדין רַבִּי הבא ביו"ד הכנוי. שהוראתו רַב שֶׁלִי. כן הוא זה. שכל השונה אומר על רבינו הקדוש. רַבִּי. לומר שהוא רב שלו. (יעב"ץ על פרקי אבות)
בסידורי אשכנז הקדומים יותר הניקוד הוא רְבִי. כך הגו מילה זו ביידיש המערבית עד שחלדו לדבר בה במחצית המאה ה-91, וכך היא גם הכרעת רבי יעקב עמדין. (הרב בנימין שלמה המבורגר)
רְבִי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הַתּוֹרָה נִדְרֶֽשֶׁת:
:
מִקַּל וָחֹֽמֶר.
:
וּמִגְּזֵרָה שָֽׁוָה.
:
מִבִּנְיַן־אָב מִכָּתוּב אֶחָד, וּמִבִּנְיַן־אָב מִשְּׁנֵי כְתוּבִים.
:
מִכְּלָל וּפְרָט.
:
וּמִפְּרָט וּכְלָל.
:
כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט.
:
מִכְּלָל שֶׁהוּא צָרִיךְ לִפְרָט, וּמִפְּרָט שֶׁהוּא צָרִיךְ לִכְלָל.
:
כָּל־דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא מִן־הַכְּלָל לְלַמֵּד, לֹא לְלַמֵּד עַל־עַצְמוֹ יָצָא, אֶלָּא לְלַמֵּד עַל־הַכְּלָל כֻּלּוֹ יָצָא.
:
כָּל־דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִטְעֹן טַֽעַן אֶחָד שֶׁהוּא כְעִנְיָנוֹ, יָצָא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחֲמִיר.
:
כָּל־דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִטְעֹן טַֽעַן אַחֵר שֶׁלֹּא כְעִנְיָנוֹ, יָצָא לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר.
:
כָּל־דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִדּוֹן בַּדָּבָר הֶחָדָשׁ, אִי־אַתָּה יָכוֹל לְהַחֲזִירוֹ לִכְלָלוֹ, עַד שֶׁיַּחֲזִירֶֽנּוּ הַכָּתוּב לִכְלָלוֹ בְּפֵרוּשׁ.
:
דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ, וְדָבָר הַלָּמֵד מִסּוֹפוֹ.
וְכֵן שְׁנֵי כְתוּבִים הַמַּכְחִישִׁים זֶה אֶת־זֶה עַד שֶׁיָּבוֹא הַכָּתוּב הַשְּׁלִישִׁי וְיַכְרִֽיעַ בֵּינֵיהֶם.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ: וְשָׁם נַעֲבָדְךָ יבטא היטב, שלא ישמע בְּיִרָה. בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת:
אין אומרים קדיש אחר קרבנות
עטיפת הטלית
טליתות stripes and the use of lines in clothes is an ancient Jewish style, found in archeological diggings from the time of בית שני. It may have originated from יוסף's כתנת פסים. There was no uniform standard in אשכנז for the color of the stripes, and in Worms, the בעל תפלה wore a colorful טלית. Nevertheless, in most places all the טליתות had black lines on white, so that one would not draw attention, since everyone had a similar garment for תפילה.
Before גזירות ק"ט, according to מנהג ריינוס, בחורים generally wore a טלית.
(This practice was stopped most likely because of the poverty at that time, and the costliness).
"בארץ מולדתי בריינוס נוהגין שגם נערים גדולים אין מתעטפין בציצית עד שנושאין אשה,
וסמכוה להך דכתיב 'גדילים תעשה לך' וסמיך ליה 'כי יקח איש אשה'" (מהרי"ל הלכות נשואין)
“In the land of my birth in the Rhine, the older youths were also accustomed not to wear wrap themselves in ציצית until they married, based on a דרשה of סמוכים - the פסוק of wearing ציצית appears just before taking a wife.” דבר תמוה דעד שלא ישא אשה יהיה יושב ובטל ממצות ציצית [שיורי כנה"ג] ? (או"ח סימן י"ז סעיף ג' באר היטב ומשנה ברורה שם)
(The מהרי"ל added this בדרך דרוש. His דרשה could be an explanation for beginning to wear a טלית after marriage, but definitely not a Halachic reason. The חות יאיר, חתם סופר and הרב שמשון רפאל הירש restored the original מנהג of בחורים wearing a טלית once the economic situation improved in Germany (and all of Western Europe). That is why in our days this מנהג is practiced by all of Western European Jewry.)
קודם 'ברוך שאמר' מתעתפים בטלית. אף נערים מתעטפים בטלית גדול [מגיל ה'־ח'], ויש שמתעטפים רק מגיל י"ג.
"הכל חייבין בציצית לאיתויי מאי, לאיתויי קטן היודע להתעטף. דתניא-'קטן היודע להתעטף חייב בציצית:'" (ערכין ב:)
קודם שמתעטפים בטלית צריך לבדוק בציציות לראות שיהיו כשרות.
'''הרב והבעל תפלה אומרים את ברכת הטלית בקול רם. '''
(גמ' ברכות ס:) '''ב'''ראש השנה''' וב'''יום כפור''' ובה'''ושענא רבה''' הרב, ואחריו בזה אחר זה בעלי תפלה לפי תפילותיהם, מברכים, בקול רם, בניגון ימים נוראים. '''(מכון מורשת אשכנז) בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם
אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּֽנוּ לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִת:
אחרי כן יניח הטלית על ראשו רחבו לקומתו ויטול שתי ציציות הימיניות לאחריו בכתף שמאלית ושתים האחרות ישארו לפניו, נמצאו כל ד' ציציות בצד שמאל ופיו וסנטרו מכוסים, ויעמוד כך מעוטף כדי הלוך ד' אמות לפחות.
מנהג אשכנז is a) to pull the טלית over one’s head and back (on the head up to the eyes), b) take the right side of the טלית and throw it over the left shoulder (or according to a later מנהג to take the left side and throw it over the right shoulder), in such a way that the chin (and also mouth and nose) are covered. The טלית should cover one’s sides like a blanket and not just resting on one’s head and shoulders.
The מגן אברהם (ס' ח, סי' ד) derives from the גמרא in מסכת קדושין (דף כט) a) that an unmarried young man ''should not'' cover his head with a טלית, and from (דף ח) of the same מסכת, b) that one who is not a תלמיד חכם should not cover his head, even if he is married. It is quite surprising that those following מנהג פולין, do not follow the latter ruling of the מגן אברהם, although they do follow the former. In אשכנז this מגן אברהם wasn't followed (they had a different interpretation of the גמרא), for example in the ישיבת חתם סופר, unmarried young men covered their heads with a טלית. Today, in most synagogues which follow מנהגי אשכנז, unmarried young men wear a hat, as opposed to putting a טלית over their heads. The מנהג of a married adult men wearing a hat rather than wearing a טלית over the head, was not started by רבני אשכנז, and on the contrary - the רבנים themselves retained the old מנהג.
אחרי כן יסיר הטלית מעל פניו ויחזיר הציציות למקומן. עטיפת הטלית מכסה גם את צדדיו, ואינה מונחת רק על גבו וכתפיו. נהגו מלפנים בעת התפלה לעטוף הראש בטלית דהיינו להניח הטלית מעל הכובע, ובדורות האחרונים נתפשט שחובשים כובע בלא טלית מעליו או מסירים הכובע לגמרי ומניחים הטלית מעל הכיפה בלבד.
----------------------
הנחת התפילין
מהדרים אחר בתי תפילין קטנים ככל האפשר, כדי לדקדק על מיקום התפילין
(בפרט אצל צעירים בני מצוה שאבריהם קטנים). קשר תפילין של ראש הוא מרובע סתום.
הנחת תפילין בחול המועד לשיטת רבותינו הראשונים ואחרונים באשכנז בכל הדורות, היא חובה גמורה (ורבינו עקיבה איגר הורה שגם מי שאבותיו חדלו מהנחת תפילין, עליו לחזור לקבלת אבות אבותיו ולהניחם), אמנם בחשש 'לא תתגדדו', בארץ ישראל מניחים אותם בצנעה. מי שמנהג אבותיו בברכה, מברך על התפילין (כמו שהיה המנהג הפשוט ברוב קהילות אשכנז). הבעל תפלה מברך על התפילין בחול המועד בלחש ולא בקול כבשאר ימים.
The שלחן ערוך in הלכות תפילין ס' ז' states, "יברך 'לְהָנִֽיחַ' ב'''קמץ''' תחת הה"א ולא ב'''פתח''' וב'''דגש'''". There must have been a difference in ספרדי pronunciation between a קמץ and a פתח. Whether the pronunciation changed over the centuries is surely a major issue. ר' יעקב עמדין was very opposed to ספרדי pronunciation for this reason. His well known statement was, 'על כן שמח לבי ואודה ה' בכל לבי שעשאני יהודי אשכנזי בְּנִיבִי' (therefore my heart is glad, and I praise God with all my heart, that he made me an Ashkenazic Jew in my pronunciation)".
'''הרב והבעל תפלה אומרים ברכות אלה בקול רם, גם ברכת תפילין של ראש.'''
ויקח תפלה של יד ויניחנה על יד שמאל על בשר הגבוה שבזרוע, וקודם הקשירה יברך:
(גמ' ברכות ס:) בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם
אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּֽנוּ לְהָנִֽיחַ תְּפִלִּין:
כתב סת"ם הוא כתב 'בית יוסף', ויש מהדרים (חו"י וחת"ס) שהיו"ד בימין הצד"י תהא דווקא הפוכה.
את הכריכות סביב הזרוע של רצועה תפילין של יד, מלבד הכריכה הראשונה, כורכים אחר הנחת תפילין של ראש.
אמר הרא"ש אחר שהחזיק תפילין של יד בזרוע ברצוע' שבתוך המעברתא
הניח הרצועה תלויה והניח לאלתר את של ראש... (מהרי"ל)
(גמ' ברכות ס:) בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם
אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּֽנוּ עַל מִצְוַת תְּפִלִּין:
קשר תפילין של ראש הוא מרובע סתום מנהג כל ישראל אשכנזים וספרדים על דפני כמה מאות
כמבואר בבית יוסף וכן נוהגים יצואי הונגריה וחלק מעדות החסידים עד יום.
ואחריה תיכף יאמר:
בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:
ואחר כך כורך ז' כריכות על קנה הזרוע:
The שלחן עורך rules that the תפילין של ראש should be put on immediately after the תפילין של יד, ''before'' one wraps the רצועה around the arm. According to the משנה ברורה and מנהג אשכנז, the wrapping around the hand is not מעיקר הדין. The אריז"ל states one should wrap the רצועה around the hand as well, because this is part of the מצוה, but ''not'' around the finger(s) until after the תפילין של ראש are put on. According to the מקובלים the רצועה should likewise be wrapped around the finger(s). There is no need to wind the רצועה around the middle finger(s) and no set אשכנז procedure. It eventually crept into אשכנז as well, each person acting according to their family מנהג.
אחר הנחת תפילין מקפידים להחזיר את הלבוש העליון בצורה מסודרת ולא מרושלת.
תפילין דרבינו תם מניחים רק גדולי תורה שמוחזקים בחסידות אמיתית, לרוב בצינעה.
־־־־־־־־־־־־־־־
Originally, פסוקי דזמרה began with אשרי. Later when הודו was added, there was a מחלוקת between the פוסקי אשכנז וספרד. According to the מנהג ספרד, they placed the additions beforehand, therefore הודו is recited ''before'' ברוך שאמר. (Theאריז"ל never instituted that מזמור שיר be recited before ברוך שאמר, but rather as a מזמור to be said after הודו.) According to מנהג אשכנז, פסוקי דזמרה are said only ''after'' ברוך שאמר, since all ברכות are recited 'עובר לעשייתן' - before the מצוה is performed. Therefore, the טור (או"ח סימן נ"א) rules, that it is better to recite הודו after ברוך שאמר. Some recite therefore that, מזמור לתודה is said after הודו in place of מזמור שיר, כמנהג ספרד.
אין אומרים 'מזמור שיר' או מזמור אחר לפני 'ברוך שאמר',
שהיא ברכה על אמירת מזמורי שבח, וצריך שתהא הברכה עובר לעשייתן.
אסור להפסיק, אפילו בברוך הוא וברוך שמו, מתחילת 'ברוך שאמר' עד לאחר שמונה עשרה.
פסוקי דזמרה
השמש או הבעל תפלה מכריז The announcement שתיקה יפה בשעת התפלה has Polish origins. The first source for saying it, is the ב"ח (1561-1640). This was accepted both in Eastern and Western Europe. It means that even words of תורה should not be spoken for the duration of the תפילה. Actually הרב יו"ט ליפמאן העלער composed a special מי שברך to be said by the congregation for those who refrain from talking during orenen. He thought that the tragedies in his days, were caused by talking in synagogue. Many among בני אשכנז, following the tradition passed on by הרב העלער, are convinced that it was through their careful attention to correct נוסח in orenen that much of the German Jewish community had the זכות to survive the terrible persecution by the Third Reich. We too, who face numerous threats, should try to use this as our secret ammunition to protect ourselves from all who wish to destroy us. The first letters of שתיקה יפה... are שֵׂיבָה. Anyone who does so, will אי"ה be זוכה to reach old age. In different places שתיקה יפה was said before חזרת הש"ץ or קריאת התורה. In פפד"מ, it was said before ברוך שאמר, תקיעת שופר and קריאת המגילה.
שְׁתִיקָה יָפָה בְּשַׁעַת הַתְּפִלָּה! טרם פותחים באמירת 'ברוך שאמר':
'''הבעל תפלה אומר 'ברוך שאמר' כולו בניגון חול, או בניגון השייך לאותו יום '''בראש השנה וביום כפור ובהושענא רבה אומרים 'ברוך שאמר' בניגון ימים נוראים, ובשלש רגלים בניגון יום טוב.'''
.'''
The מנהג האריז"ל of holding the front ציציות in the right hand while reciting ברוך שאמר, was accepted by בני אשכנז. נוסח מאוחר: וְנַזְכִּיר שִׁמְךָ וְנַמְלִיכְךָ ויאחז הב' ציציות שלפניו בידו הימינית בשעת אמירת 'ברוך שאמר' וכשיסיים 'בתשבחות' ינשקם ויניחם בנחת מידו.
בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם בָּרוּךְ הוּא: בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְרֵאשִׁית בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָֽרֶץ בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת בָּרוּךְ מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו בָּרוּךְ חַי לָעַד וְקַיָּם לָנֶֽצַח בָּרוּךְ פּוֹדֶה וּמַצִּיל בָּרוּךְ שְׁמוֹ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הָאֵל אָב הָרַחֲמָן הַמְהֻלָּל בְּפִי עַמּוֹ מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר בִּלְשׁוֹן חֲסִידָיו וַעֲבָדָיו וּבְשִׁירֵי דָוִד עַבְדֶּֽךָ נְהַלֶּלְךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בִּשְׁבָחוֹת וּבִזְמִירוֹת נְגַדֶּלְךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ
וְנַמְלִיכְךָ וְנַזְכִּיר שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ אֱלֹהֵֽינוּ יָחִיד חַי הָעוֹלָמִים מֶֽלֶךְ מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר עֲדֵי־עַד שְׁמוֹ הַגָּדוֹל: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ '''(בבין המצרים בימי חול הבעל תפלה מנמיך את קולו במילים) '''מֶֽלֶךְ מְהֻלָּל בַּתֻּשְׁבָּחוֹת:In תנ"ך the word is pronounced תִּשְׁבָּחוֹת. According to חז"ל, it is pronounced תֻּשְׁבָּחוֹת (מסכת סוכה דף נ"א, עמוד ב'). In all ancientסידורים , תֻּשְׁבָּחוֹת was used, (for example;רמב"ם , the רוקח, and the יעב"ץ wrote תּוּשְׁבָּחוֹת [with the letter וי"ו]). It was changed to תִּשְׁבָּחוֹת in the סידורים of ר' שבתי סופר and ר' אליהו ועזריאל מווילנא. Regarding קדיש as well, אשכנזים recite תּוּשְׁבְּחָתָא while ספרדים recite תִּישְׁבְּחָתָא.
דברי הימים א טז:ח־לו
'''בראש השנה וביום כפור שרים פסוקי דזמרה בניגון שבת, ובהושענא רבה בניגון חול, בשמחת תורה נאמר בניגון יום טוב.''' מהודו לד' עד ובנביאי אל־תרעו, ותמיד של בין הערבים, מן שירו לד' עד והלל לד'. רוממו ד' אלדינו וכו' ושאר פסוקי דרחמי וכו', ויש במזמור זה י' לשונות של הודאה, כנגד י' מכות שהביא הקב"ה על המצרים, וי' נסים לאבותינו על הים:
In the Middle Ages פסוקי דזמרא were read responsively by בעל תפלה and קהל in a similar way to קבלת שבת. מנהג מפואר בק"ק פפד"מ והנגררי' אחר מנהגיהם ששני חזני' אומרים פסוקי דזמרא בדלוג פסוק אחר פסוק כעין שאומרים תהלים. (נוהג כצאן יוסף, הלכות פסוקי דזמרא ד') הקהל אומרים כל הפסוקים בלחש חוץ מזו. (דברי קהלת)*
* הוֹד֤וּ לַֽייָ֙ קִרְא֣וּ בִשְׁמ֔וֹ הוֹדִ֥יעוּ בָֽעַמִּ֖ים עֲלִֽילֹתָֽיו:
שִׁ֤ירוּ לוֹ֙ זַמְּרוּ־ל֔וֹ שִׂ֖יחוּ בְּכָל־נִפְלְאֹתָֽיו:
''' הִֽתְהַֽלֲלוּ֙ בְּשֵׁ֣ם קָדְשׁ֔וֹ יִשְׂמַ֕ח לֵ֖ב מְבַקְשֵׁ֥י יְיָֽ: '''
דִּרְשׁ֤וּ יְיָ֙ וְעֻזּ֔וֹ בַּקְּשׁ֥וּ פָנָ֖יו תָּמִֽיד:
זִכְר֗וּ נִפְלְאֹתָיו֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה מֹֽפְתָ֖יו וּמִשְׁפְּטֵי־פִֽיהוּ:
'''* זֶ֚רַע יִשְׂרָאֵ֣ל עַבְדּ֔וֹ בְּנֵ֥י יַֽעֲקֹ֖ב בְּחִירָֽיו: '''
ה֚וּא יְיָ֣ אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכָל־הָאָ֖רֶץ מִשְׁפָּטָֽיו:
זִכְר֤וּ לְעוֹלָם֙ בְּרִית֔וֹ דָּבָ֥ר צִוָּ֖ה לְאֶ֥לֶף דּֽוֹר:
אֲשֶׁ֤ר כָּרַת֙ אֶת־אַבְרָהָ֔ם וּשְׁבֽוּעָת֖וֹ לְיִצְחָֽק:
וַיַּֽעֲמִידֶ֤הָ לְיַֽעֲקֹב֙ לְחֹ֔ק לְיִשְׂרָאֵ֖ל בְּרִ֥ית עוֹלָֽם:
לֵאמֹ֗ר לְךָ֙ אֶתֵּ֣ן אֶֽרֶץ־כְּנָ֔עַן חֶ֖בֶל נַֽחֲלַתְכֶֽם:
בִּֽהְיֽוֹתְכֶם֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר כִּמְעַט֖ וְגָרִ֥ים בָּֽהּ:
* וַיִּתְהַלְּכוּ֙ מִגּ֣וֹי אֶל־גּ֔וֹי וּמִמַּמְלָכָ֖ה אֶל־עַ֥ם אַחֵֽר:
לֹֽא־הִנִּ֤יחַ לְאִישׁ֙ לְעָשְׁקָ֔ם וַיּ֥וֹכַח עֲלֵיהֶ֖ם מְלָכִֽים:
אַֽל־תִּגְּעוּ֙ בִּמְשִׁיחָ֔י וּבִנְבִיאַ֖י אַל־תָּרֵֽעוּ:
שִׁ֤ירוּ לַֽייָ֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ בַּשְּׂר֥וּ מִיּֽוֹם־אֶל־י֖וֹם יְשֽׁוּעָתֽוֹ:
סַפְּר֤וּ בַגּוֹיִם֙ אֶת־כְּבוֹד֔וֹ בְּכָל־הָֽעַמִּ֖ים נִפְלְאֹתָֽיו:
כִּי֩ גָד֨וֹל יְיָ֤ וּמְהֻלָּל֙ מְאֹ֔ד וְנוֹרָ֥א ה֖וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים:
כִּ֠י כָּל־אֱלֹהֵ֤י הָֽעַמִּים֙ אֱלִילִ֔ים וַֽייָ֖ שָׁמַ֥יִם עָשָֽׂה:
אָמַר רַב פָּפָּא, אֵין עֲצִיבוּת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: 'ה֤וֹד וְהָדָר֙ לְפָנָ֔יו עֹ֥ז וְחֶדְוָ֖ה בִּמְקֹמֽוֹ:' (גמ' חגיגה ה:) ה֤וֹד וְהָדָר֙ לְפָנָ֔יו עֹ֥ז וְחֶדְוָ֖ה בִּמְקֹמֽוֹ:
הָב֤וּ לַֽייָ֙ מִשְׁפְּח֣וֹת עַמִּ֔ים הָב֥וּ לַֽייָ֖ כָּב֥וֹד וָעֹֽז:
הָב֥וּ לַֽייָ֖ כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ שְׂא֤וּ מִנְחָה֙ וּבֹ֣אוּ לְפָנָ֔יו הִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לַֽייָ֖ בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ:
חִ֤ילוּ מִלְּפָנָיו֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ אַף־תִּכּ֥וֹן תֵּבֵ֖ל בַּל־תִּמּֽוֹט:
'''* יִשְׂמְח֤וּ הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְתָגֵ֣ל הָאָ֔רֶץ וְיֹֽאמְר֥וּ בַגּוֹיִ֖ם יְיָ֥ מָלָֽךְ: '''
יִרְעַ֤ם הַיָּם֙ וּמְלוֹא֔וֹ יַֽעֲלֹ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה וְכָל־אֲשֶׁר־בּֽוֹ:
אָ֥ז יְרַנֲנ֖וּ עֲצֵ֣י הַיָּעַר֑ מִלִּפְנֵ֣י יְיָ֔ כִּי־בָ֖א לִשְׁפּ֥וֹט אֶת־הָאָֽרֶץ:
הוֹד֤וּ לַֽייָ֙ כִּ֣י ט֔וֹב כִּ֥י לְעוֹלָ֖ם חַסְדּֽוֹ:
וְאִמְר֕וּ הֽוֹשִׁיעֵ֨נוּ֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׁעֵ֔נוּ וְקַבְּצֵ֥נוּ וְהַצִּילֵ֖נוּ מִן־הַגּוֹיִ֑ם
לְהֹדוֹת֙ לְשֵׁ֣ם קָדְשֶׁ֔ךָ לְהִשְׁתַּבֵּ֖חַ בִּתְהִלָּתֶֽךָ:
בָּר֤וּךְ יְיָ֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִן־הָֽעוֹלָ֖ם וְעַד־הָֽעֹלָ֑ם וַיֹּֽאמְר֤וּ כָל־הָעָם֙ אָמֵ֔ן וְהַלֵּ֖ל לַֽייָֽ:
תהלים צט:ה רֽוֹמֲמ֡וּ יְ֘יָ֤ אֱלֹהֵ֗ינוּ ֖וְֽהִשְׁתַּחֲווּ לַֽהֲדֹ֥ם רַגְלָ֗יו קָד֥וֹשׁ הֽוּא:
צט:ט רֽוֹמֲמ֡וּ יְ֘יָ֤ אֱלֹהֵ֗ינוּ ֖וְֽהִשְׁתַּחֲווּ לְהַ֣ר קָדְשׁ֑וֹ כִּֽי־קָ֝ד֗וֹשׁ יְיָ֥ אֱלֹהֵֽינוּ:
עח:לח וְה֤וּא רַח֙וּם ׀ יְכַפֵּ֥ר עָוֹן֘ וְֽלֹא יַֽ֫שְׁחִ֥ית ֖וְהִרְבָּה לְהָשִׁ֣יב אַפּ֑וֹ וְלֹֽא ֝יָעִ֗יר כָּל־חֲמָתֽוֹ:
מ:יב אַתָּ֤ה יְיָ֗ לֹֽא־תִכְלָ֣א רַֽחֲמֶ֣יךָ מִמֶּ֑נִּי חַסְדְךָ֥ ֝וַֽאֲמִתְּךָ֗ תָּמִ֥יד יִצְּרֽוּנִי:
כה:וזְכֹר־רַֽחֲמֶ֣יךָ ֖יְיָ וַֽחֲסָדֶ֑יךָ כִּ֖י מֵֽעוֹלָ֣ם הֵֽמָּה:
סח:לה־לותְּנ֥וּ עֹ֗ז לֵֽאלֹ֫הִ֥ים עַֽל־יִשְׂרָאֵ֥ל גַּֽאֲוָת֑וֹ וְ֝עֻזּ֗וֹ בַּשְּׁחָקִֽים:
נ֤וֹרָ֥א אֱלֹהִ֗ים מִֽמִּקְדָּ֫שֶׁ֥יךָ אֵ֤ל יִשְׂרָאֵ֗ל ה֤וּא נֹתֵ֨ן ׀ ֖עֹז וְתַֽעֲצֻמ֥וֹת לָעָ֗ם בָּר֥וּךְ אֱלֹהִֽים:
צד:א־ב * '''אֵל־נְקָמ֥וֹת יְיָ֑ אֵ֖ל נְקָמ֣וֹת הוֹפִֽיעַ:'''
֖הִנָּשֵׂא שֹׁפֵ֣ט הָאָ֑רֶץ הָשֵׁ֣ב ֝גְּמ֗וּל עַל־גֵּאִֽים:
ג:ט לַֽייָ֥ הַיְשׁוּעָ֑ה עַֽל־עַמְּךָ֖ בִרְכָתֶ֣ךָ סֶּֽלָה:
מו:ח יְיָ֣ צְבָא֣וֹת עִמָּ֑נוּ מִשְׂגָּֽב־לָ֨נוּ אֱלֹהֵ֖י יַעֲקֹ֣ב סֶֽלָה:
פד:יג יְיָ֥ צְבָא֑וֹת אַֽשְׁרֵ֥י ֝אָדָ֗ם בֹּטֵ֥חַ בָּֽךְ:
כ:י יְיָ֥ הוֹשִׁ֑יעָה הַ֝מֶּ֗לֶךְ יַֽעֲנֵ֥נוּ בְיוֹם־קָרְאֵֽנוּ:
כח:טהוֹשִׁ֤יעָה ׀ אֶת־עַמֶּ֗ךָ וּבָרֵ֥ךְ אֶת־נַֽחֲלָתֶ֑ךָ וּֽרְעֵ֥ם וְ֝נַשְּֿׂאֵ֗ם עַד־הָֽעוֹלָֽם:
לג:כ־כג֖נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָ֣ה לַֽייָ֑ עֶזְרֵ֖נוּ וּמָֽגִנֵּ֣נוּ הֽוּא:
כִּי־ב֖וֹ יִשְׂמַ֣ח לִבֵּ֑נוּ כִּ֤י בְשֵׁ֖ם קָדְשׁ֣וֹ בָטָֽחְנוּ:
יְהִֽי־חַסְדְּךָ֣ יְיָ֣ עָלֵ֑ינוּ כַּֽ֝אֲשֶׁ֗ר יִחַ֥לְנוּ לָֽךְ:
פה:ח הַרְאֵ֣נוּ יְיָ֣ חַסְדֶֶּ֑ךָ וְ֝יֶשְׁעֲךָ֗ תִּתֶּן־לָֽנוּ:
מד:כזק֖וּמָֽה עֶזְרָ֣תָה לָּ֑נוּ ֜וּפְדֵ֗נוּ לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ:
פא:יא אָֽנֹכִ֙י ׀ יְ֘יָ֤ אֱלֹהֶ֗יךָ ֖הַֽמַּעַלְךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַרְחֶב־פִּ֝֗יךָ וַֽאֲמַלְֿאֵֽהוּ:
קמד:טו אַשְׁרֵ֣י ֖הָעָם שֶׁכָּ֣כָה לּ֑וֹ אַֽשְׁרֵ֥י הָ֝עָ֗ם שֱׁיְיָ֥ אֱלֹהָֽיו:
יג:ו* '''וַֽאֲ֗נִ֤י ׀ בְּחַסְדְּךָ֣ בָטַחְתִּי֘ יָ֤גֵ֥ל לִבִּ֗י בִּישֽׁוּעָ֫תֶ֥ךָ אָשִׁ֥ירָה לַֽייָ֑ כִּ֖י גָמַ֣ל עָלָֽי:'''
בשבת וביום טוב והימים נוראים אומרים כאן פסוקי דזמרה לשבת וליום טוב (עמ' 921).
אין אומרים 'מזמור לתודה' לא בערב יום כפור, גם לא בערב פסח, וחול המועד של פסח.
אין המנהג לעמוד באמירת 'מזמור לתודה'.
ק   'מזמור לתודה' נתקן לאומרו מפני שדוד קבעו לאומרו בכל יום לפני הארון. [טור] בא"ח סי' נ"א כתב שכל השירות עתידות להתבטל חוץ ממזמור לתודה לפיכך צריך לאמרה בנגון. (נוהג כצאן יוסף, הלכות פסוקי דזמרא ד')
The מהרי"ל mentions a מנהג to recite מזמור לתודה on שבת and יום טוב beginning with the word הריעו. The מהר"ם שיף and the ערוך השלחן both recite that one should not recite half a פסוק, even though our תפילות contain many half פסוקים. ''This'' particular instance creates the following problems, a) beginning in the middle of a פסוק, containing God's name, b) saying מזמור לתודה in any form on פסח, as the entirety of theמזמור deals with the קרבן תודה. The מנהגות וורמיישא (רב יהודה לייב קירשהיים) writes: שחרית של שבת א"א מזמור לתודה, ויש אומרים שיש לומר ולהתחיל הריעו, אבל פה אין אומרים. וכן יש אומרים שאין לומר ביום טוב מזמור שיר ליום השבת, אבל פה אומרים:" "במזמור זה מ"א תיבות נגד מ' לחמים ואחד כנגד זבח התודה. וד' פעמים במזמור 'ה'' כנגד ארבעה מיני לחמים, י' מצות, י' חלות, י' רבוכה, י' חמץ, והיה הכהן לוקח מעשר מכל אחד." (סידור רוקח סימן ט"ו)
* '''מִזְמ֥וֹר לְתוֹדָ֑ה הָרִ֥יעוּ לַֽ֝ייָ֗ כָּל־הָאָֽרֶץ: '''
עִבְד֣וּ אֶת־יְיָ֣ בְּשִׂמְחָ֑ה בֹּ֥אוּ לְ֝פָנָ֗יו בִּרְנָנָֽה:
דְּע֗וּ כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים הֽוּא עָ֭שָׂנוּ ולא וְל֣וֹ אֲנַ֑חְנוּ עַ֝מּ֗וֹ וְצֹ֣אן מַרְעִיתֽוֹ:
בֹּ֤אוּ שְׁעָרָ֨יו ׀ בְּתוֹדָ֗ה חֲצֵֽרֹתָ֥יו בִּתְהִלָּ֑ה הֽוֹדוּ־ל֝֗וֹ בָּֽרֲכ֥וּ שְׁמֽוֹ:
* '''כִּי־ט֣וֹב ֖יְיָ לְעוֹלָ֣ם חַסְדּ֑וֹ וְעַד־דֹּ֥ר וָ֝דֹ֗ר אֱמֽוּנָתֽוֹ:'''
קד:לא   כתב בספר "מטה משה" סי' מ"ט, ונהגו לומר יהי כבוד והפסוקים אחרים קודם תהלה לדוד, ויש בהם כ"א אזכרות, כנגד כ"א פסוקים שבתהלה לדוד: ע"כ: וכתב בא"ר סי' נ"א ס"ק ד', 'ואין להפסיק כלל בין ד' מלך ד' מלך ד' ימלוך וכו', כמו שאין להפסיק בין ד' אלדיכם לאמת, כן מוכח בפסקי תוס''.
דָרַשׁ רְבִי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא 'יְהִ֤י כְב֣וֹד ד֣' לְעוֹלָ֑ם יִשְׂמַ֖ח ד֣' בְּמַֽעֲשָֽׂיו:' פָּסוּק זֶה שַׂר הָעוֹלָם אֲמָרוֹ, בְּשָׂעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'לְמִינֵ֑הוּ' בְּאִילָנוֹת, נָשְׂאוּ דְּשָׁאִים קַל וָחוֹמֵר בְּעַצְמָן, אִם רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעִרְבּוּבְיָא, לָמָה אָמַר 'לְמִינֵ֑הוּ' בְּאִילָנוֹת? וְעוֹד קַל וָחוֹמֵר, וּמָה אִילָנוֹת שֶׁאֵין דַּרְכָּן לָצֵאת בְּעִרְבּוּבְיָא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'לְמִינֵ֑הוּ', אָנוּ עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה? מִיָּד כָּל אֶחָד וְאֶחָד יָצָא לְמִינוֹ, פָּתַח שַׂר הָעוֹלָם וְאָמַר, 'יְהִ֤י כְב֣וֹד ד֣' לְעוֹלָ֑ם יִשְׂמַ֖ח ד֣' בְּמַֽעֲשָֽׂיו:'. (גמ' חולין ס.) * '''יְהִ֤י כְב֣וֹד יְיָ֣ לְעוֹלָ֑ם יִשְׂמַ֖ח יְיָ֣ בְּמַֽעֲשָֽׂיו:'''
קיג:ב־דיְהִ֤י שֵׁ֣ם יְיָ֣ מְבֹרָ֑ךְ מֵֽ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם:
מִמִּזְרַח־שֶׁ֥מֶשׁ עַד־מְבוֹא֑וֹ מְ֝הֻלָּ֗ל שֵׁ֣ם יְיָֽ: 
רָ֖ם עַל־כָּל־גּוֹיִ֥ם ׀ יְיָ֑ עַ֖ל הַשָּׁמַ֣יִם כְּבוֹדֽוֹ:
קלה:יג יְ֭יָ שִׁמְךָ֣ לְעוֹלָ֑ם יְ֝יָ֗ זִכְרְךָ֥ לְדֹֽר־וָדֹֽר:
קג:יטיְֽיָ֗ בַּ֭שָּׁמַיִם הֵכִ֣ין כִּסְא֑וֹ וּ֝מַלְכוּת֗וֹ בַּכֹּ֥ל מָשָֽׁלָה:
ד"ה א' טז:לא * '''יִשְׂמְח֤וּ הַשָּׁמַֽ֨יִם֙ וְתָגֵ֣ל הָאָ֔רֶץ וְיֹֽאמְר֥וּ בַגּוֹיִ֖ם יְיָ֥ מָלָֽךְ:'''
י:טז יְיָ֣ ֖מֶלֶךְ צג:א יְיָ֣ מָלָךְ֘ שמות טו:יח   ה֥' ׀ יִמְלֹ֖ךְ. פסק לומר לך כשיבא העת שיאמרו ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד, אז הפסוק מלכות אדום: (בעל הטורים) יְיָ֥ ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד: 
תהלים י:טז יְיָ֣ מֶ֭לֶךְ עוֹלָ֣ם וָעֶ֑ד אָֽבְד֥וּ ג֝וֹיִ֗ם מֵֽאַרְצֽוֹ:
לג:י יְֽיָ֗ הֵפִ֥יר עֲצַת־גּוֹיִ֑ם הֵ֝נִ֗יא מַחְשְׁב֥וֹת עַמִּֽים:
משלי יט:כא רַבּ֣וֹת מַֽחֲשָׁב֣וֹת בְּלֶב־אִ֑ישׁ וַֽעֲצַ֥ת יְ֝יָ֗ הִ֣יא תָקֽוּם: 
תהלים לג:יא עֲצַ֣ת יְ֭יָ לְעוֹלָ֣ם תַּֽעֲמֹ֑ד מַחְשְׁב֥וֹת לִ֝בּ֗וֹ לְדֹ֣ר וָדֹֽר: 
לג:ט כִּ֤י ה֣וּא אָמַ֣ר וַיֶּ֑הִי הֽוּא־צִ֝וָּ֗ה וַֽיַּעֲמֹֽד:
קלב:יג כִּֽי־בָחַ֣ר יְיָ֣ בְּצִיּ֑וֹן אִ֝וָּ֗הּ לְמוֹשָׁ֥ב לֽוֹ:
קלה:ד כִּֽי־יַֽעֲקֹ֗ב בָּחַ֣ר ל֣וֹ יָ֑הּ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל לִסְגֻלָּתֽוֹ:
צד:יד כִּ֤י ׀ לֹֽא־יִטֹּ֣שׁ יְיָ֣ עַמּ֑וֹ וְ֝נַֽחֲלָת֗וֹ לֹ֣א יַֽעֲזֹֽב:
עח:לח וְה֤וּא רַח֙וּם ׀ יְכַפֵּ֥ר עָוֹן֘ וְֽלֹא יַֽ֫שְׁחִ֥ית ֖וְהִרְבָּ֣ה לְהָשִׁ֣יב אַפּ֑וֹ וְלֹֽא ֝יָעִ֗יר כָּל־חֲמָתֽוֹ:
כ:י * '''יְיָ֥ הוֹשִׁ֑יעָה הַ֝מֶּֽ֗לֶךְ יַֽעֲנֵ֥נוּ בְיוֹם־קָרְאֵֽנוּ:'''
פד:ה This מזמור was already known as אשרי, at the time of רבי יוחנן(ברכות ד:). אָמַר רְבִי אֶלְעָזָר אָמַר רְבִי אָבִינָא, כָּל הָאוֹמֵר 'תְּהִלָּ֗ה לְדָ֫וִ֥ד' בְּכָל יוֹם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, מוּבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא.
אַ֭שְׁרֵי יֽוֹשְׁבֵ֣י בֵיתֶ֑ךָ ע֝֗וֹד יְֽהַלֲל֥וּךָ סֶּֽלָה:
קמד:טו אַשְׁרֵ֣י הָ֭עָם שֶׁכָּ֣כָה לּ֑וֹ אַשְׁרֵ֥י הָ֝עָ֗ם שֶֽׁיְיָ֥ אֱלֹהָֽיו:
קמה תְּהִלָּ֗ה לְדָ֫וִ֥ד
אֲ רֽוֹמִמְךָ֣ אֱלוֹהַ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וַֽאֲבָֽרֲכָ֥ה שִׁ֝מְךָ֗ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד:
בְּ כָל־י֥וֹם אֲבָֽרֲכֶ֑ךָּ וַאֲהַֽלֲלָ֥ה שִׁ֝מְךָ֗ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד:
גָּ֮ ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד וְ֝לִגְדֻלָּת֗וֹ אֵ֣ין חֵֽקֶר:
דּ֣ וֹר לְ֭דוֹר יְשַׁבַּ֣ח מַֽעֲשֶׂ֑יךָ וּגְב֖וּרֹתֶ֣יךָ יַגִּֽידוּ:
הֲ֭ דַר כְּב֣וֹד הוֹדֶ֑ךָ וְדִבְרֵ֖י נִפְלְאֹתֶ֣יךָ אָשִֽׂיחָה:
וֶֽ עֱז֣וּז נֽוֹרְאֹתֶ֣יךָ יֹאמֵ֑רוּ וגדלותך וּגְדֻלָּֽתְךָ֥ אֲסַפְּרֶֽנָּה:
זֵ֣ כֶר רַב־טֽוּבְךָ֣ יַבִּ֑יעוּ וְצִדְקָֽתְךָ֥ יְרַנֵּֽנוּ:
חַ נּ֣וּן וְרַח֣וּם יְיָ֑ אֶ֥רֶךְ אַ֝פַּ֗יִם וּגְדָל־חָֽסֶד:
ט וֹב־יְיָ֥ לַכֹּ֑ל וְ֝רַֽחֲמָ֗יו עַל־כָּל־מַֽעֲשָֽׂיו:
י וֹד֣וּךָ יְ֭יָ כָּל־מַֽעֲשֶׂ֑יךָ וַֽ֝חֲסִידֶ֗יךָ יְבָֽרֲכֽוּכָה:
כְּ ב֣וֹד מַלְכֽוּתְךָ֣ יֹאמֵ֑רוּ וּגְבוּרָֽתְךָ֥ יְדַבֵּֽרוּ:
לְ הוֹדִ֤יעַ ׀ לִבְנֵ֣י ֖הָֽאָדָם גְּבֽוּרֹתָ֑יו וּ֝כְב֗וֹד הֲדַ֣ר מַלְכוּתֽוֹ:
מַֽ לְכֽוּתְךָ֗ מַלְכ֥וּת כָּל־עֹֽלָמִ֑ים וּ֝מֶֽמְשַׁלְתְּךָ֗ בְּכָל־דּ֥וֹר וָדֹֽר:
ס וֹמֵ֣ךְ יְ֭יָ לְכָל־הַנֹּֽפְלִ֑ים וְז֝וֹקֵ֗ף לְכָל־הַכְּפוּפִֽים:
תָּנִינָא, 'עֵֽינֵי־כֹ֖ל אֵלֶ֣יךָ יְשַׂבֵּ֑רוּ וְאַתָּ֤ה נֽוֹתֵן־לָהֶ֖ם אֶת־אָכְלָ֣ם בְּעִתּֽוֹ:' בְּעִתָּם לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'בְּעִתּֽוֹ'? הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא פַּרְנָסָתוֹ בְּעִתּוֹ. (גמ' כתובות סז:) הכל לפי מה שהוא צריך כל יחיד ויחיד לפי לימודו (רש"י שם) עֵֽ ינֵי־כֹ֖ל אֵלֶ֣יךָ יְשַׂבֵּ֑רוּ וְאַתָּ֤ה נֽוֹתֵן־לָהֶ֖ם אֶת־אָכְלָ֣ם בְּעִתּֽוֹ:
צריך לכוון בפסוק ''''פּוֹתֵ֥חַ אֶת־יָדֶ֑ךָ'''', ואם לא כיוון צריך לחזור [שו"ע נא, ז]. בכל אמירת 'אשרי' בעל תפלה מרים קולו בנעימה בפסוק ''''פּוֹתֵ֥חַ אֶת־יָדֶ֑ךָ'''' ־ כי הקול מעורר את הכוונה.
''' '''The ancient מנהג of touching and kissing the תפילין during, פּוֹתֵ֥חַ אֶת־יָדֶ֑ךָ..., is cited by .רב משה מאינץ'''
פּ וֹתֵ֥חַ אֶת־יָדֶ֑ךָ וּמַשְׂבִּ֖יעַ לְכָל־חַ֣י רָצֽוֹן: '''
צַ דִּ֣יק יְ֭יָ בְּכָל־דְּרָכָ֑יו וְ֝חָסִ֗יד בְּכָל־מַֽעֲשָֽׂיו:
קָ ר֣וֹב יְ֭יָ לְכָל־קֹֽרְאָ֑יו לְכֹ֤ל אֲשֶׁ֖ר יִקְרָאֻ֣הוּ בֶֽאֱמֶֽת:
רְ צֽוֹן־יְרֵאָ֥יו יַֽעֲשֶׂ֑ה וְֽאֶת־שַׁוְעָתָ֥ם יִ֝שְׁמַ֗ע וְיֽוֹשִׁיעֵֽם:
שׁ וֹמֵ֣ר יְ֭יָ אֶת־כָּל־אֹֽהֲבָ֑יו וְאֵ֖ת כָּל־הָֽרְשָׁעִ֣ים יַשְׁמִֽיד:
תְּ הִלַּ֥ת יְיָ֗ יְֽדַבֶּר֫ פִּ֥י וִֽיבָרֵ֣ךְ כָּל־בָּ֭שָׂר שֵׁ֥ם קָדְשׁ֗וֹ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד:
קטו:יחוַֽאֲנַ֤חְנוּ ׀ נְבָ֘רֵ֤ךְ יָ֗הּ מֵֽעַתָּ֥ה וְעַד־עוֹלָ֗ם הַֽלֲלוּ־יָֽהּ:
The following מזמורים were sung by the לוים in בית ראשון.
קמו אָמַר רַב חָנִין בַּר רָבָא, הַכֹּל מוֹדִים בְּ'תְּהִלַּת ד' יְדַבֵּר פִּי וִיבָרֵךְ כָּל־בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' (הללו־יה), הַֽלֲלוּיָהּ דְּבַתְרֵיהּ רֵישׁ פִּירְקָא: (גמ' פסחים קיז.) הַֽלֲלוּ־יָ֡הּ הַֽלֲלִ֥י נַ֝פְשִׁ֗י אֶת־יְיָֽ:
אֲהַֽלֲלָ֣ה יְיָ֣ בְּחַיָּי֑ אֲזַמְּרָ֖ה לֵֽאלֹהַ֣י בְּעוֹדִֽי:
אַל־תִּבְטְח֥וּ בִנְדִיבִ֑ים בְּבֶן־אָדָ֓ם ׀ שֶׁ֤אֵ֖ין ל֥וֹ תְשׁוּעָֽה:
תֵּצֵ֣א ר֭וּחוֹ יָשֻׁ֣ב לְאַדְמָת֑וֹ בַּיּ֥וֹם הַ֝ה֗וּא אָֽבְד֥וּ עֶשְׁתֹּֽנֹתָֽיו:
* אַשְׁרֵ֗י שֶׁ֤אֵ֣ל יַֽעֲקֹ֣ב בְּעֶזְר֑וֹ שִׂ֝בְר֖֗וֹ עַל־יְיָ֥ אֱלֹהָֽיו:
עֹשֶׂ֤ה ׀ שָׁ֘מַ֤יִם וָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּ֥ם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֑ם הַשֹּׁמֵ֖ר אֱמֶ֣ת לְעוֹלָֽם:
עֹשֶׂ֤ה מִשְׁפָּ֨ט ׀ לַָעֲשׁוּקִ֗ים נֹתֵ֣ן לֶ֭חֶם לָֽרְעֵבִ֑ים יְ֝יָ֗ מַתִּ֥יר אֲסוּרִֽים:
יְיָ֤ ׀ פֹּ֮קֵ֤חַ עִוְרִ֗ים יְ֭יָ זֹקֵ֥ף כְּפוּפִ֑ים יְ֝יָ֗ אֹהֵ֥ב צַדִּיקִֽים:
יְיָ֤ ׀ שֹׁ֘מֵ֤ר אֶת־גֵּרִ֗ים יָת֣וֹם וְאַלְמָנָ֣ה יְעוֹדֵ֑ד וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים יְעַוֵּֽת:
יִמְלֹ֤ךְ יְיָ֙ ׀ לְעוֹלָ֗ם אֱלֹהַ֣יִךְ צִ֭יּוֹן לְדֹ֥ר וָדֹ֗ר הַֽלֲלוּ־יָֽהּ:
קמז הַֽלֲלוּ יָֽ֨הּ ׀ כִּֽי־ט֭וֹב זַמְּרָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ כִּֽי־נָ֝עִ֗ים נָאוָ֥ה תְהִלָּֽה:
בּוֹנֵ֣ה 'י"מ דזה ירושלם שנקרא על שם אברהם שקראוהו הר ד' יראה (בראשית כב) והעיר היה נקרא כבר שלם כדכתיב (שם יד) ומלכי צדק מלך שלם ונקרא ירושלם על שם יראה ועל שם שלם לכך אין אנו נותנין יו"ד בירושלם בין למ"ד למ"ם על שם שלם.' (תום' מס' תענית ט"ז)
יְרֽוּשָׁלַֽםִ יְיָ֑ נִדְחֵ֖י יִשְׂרָאֵ֣ל יְכַנֵּֽס:
הָ֭רֹֽפֵא לִשְׁב֣וּרֵי לֵ֑ב וּ֝מְחַבֵּ֗שׁ לְעַצְּבוֹתָֽם:
מוֹנֶ֣ה מִ֭סְפָּר לַכּֽוֹכָבִ֑ים לְ֝כֻלָּ֗ם שֵׁמ֥וֹת יִקְרָֽא:
גָּד֣וֹל אֲדוֹנֵ֣ינוּ וְרַב־כֹּ֑חַ לִ֝תְבֽוּנָת֗וֹ אֵ֣ין מִסְפָּֽר:
מְעוֹדֵ֣ד עֲנָוִ֣ים יְיָ֑ מַשְׁפִּ֖יל רְשָׁעִ֣ים עֲדֵי־אָֽרֶץ:
עֶנ֣וּ לַֽייָ֣ בְּתוֹדָ֑ה זַמְּר֖וּ לֵֽאלֹהֵ֣ינוּ בְכִנּֽוֹר:
הַֽמְכַסֶּ֬ה שָׁמַ֨יִם ׀ בְּעָבִ֗ים הַמֵּכִ֣ין לָאָ֣רֶץ מָטָ֑ר הַמַּצְמִ֖יחַ הָרִ֣ים חָצִֽיר:
נוֹתֵ֣ן לִבְהֵמָ֣ה לַחְמָ֑הּ לִבְנֵ֥י עֹ֝רֵ֗ב אֲשֶׁ֣ר יִקְרָֽאוּ:
לֹ֤א בִגְבוּרַ֣ת הַסּ֣וּס יֶחְפָּ֑ץ לֹֽא־בְשׁוֹקֵ֖י הָאִ֣ישׁ יִרְצֶֽה:
רוֹצֶ֣ה יְ֭יָ אֶת־יְרֵאָ֑יו אֶת־הַֽמְיַחֲלִ֥ים לְחַסְדּֽוֹ:
'''* שַׁבְּחִ֣י יְרֽוּשָׁלַֽםִ ׀ אֶת־יְיָ֑ הַֽלֲלִ֖י אֱלֹהַ֣יִךְ צִיּֽוֹן: '''
כִּֽי־חִ֭זַּק בְּרִיחֵ֣י שְׁעָרָ֑יִךְ בֵּרַ֖ךְ בָּנַ֣יִךְ בְּקִרְבֵּֽךְ:
אָמַר רַב יְהוּדָה, לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְבוּאָה (אוכל) בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁאֵין מְרִיבָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא עַל עִסְקֵי תְבוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'הַשָּׂ֣ם־גְּבוּלֵ֥ךְ שָׁל֑וֹם חֵ֥לֶב חִ֝טִּ֗ים יַשְׂבִּיעֵֽךְ:'. (גמ' בבא מציעא נט.)
הַשָּׂ֣ם־גְּבוּלֵ֥ךְ שָׁל֑וֹם חֵ֥לֶב חִ֝טִּ֗ים יַשְׂבִּיעֵֽךְ:
הַשֹּׁלֵ֣חַ אִמְרָת֣וֹ אָ֑רֶץ עַד־מְ֝הֵרָ֗ה יָר֥וּץ דְּבָרֽוֹ:
הַנֹּתֵ֣ן שֶׁ֣לֶג כַּצָּ֑מֶר כְּ֝פ֗וֹר כָּאֵ֣פֶר יְפַזֵּֽר:
מַשְׁלִ֣יךְ קַֽרְח֣וֹ כְפִתִּ֑ים לִפְנֵ֥י קָֽ֝רָת֗וֹ מִ֣י יַֽעֲמֹֽד:
יִשְׁלַ֣ח־דְּבָר֥וֹ וְיַמְסֵ֑ם יַשֵּׁ֥ב ר֝וּח֗וֹ יִזְּלוּ־מָֽיִם:
מַגִּ֣יד דברו דְּבָרָ֣יו לְיַֽעֲקֹ֑ב חֻקָּ֖יו וּ֝מִשְׁפָּטָ֗יו לְיִשְׂרָאֵֽל:
אָמַר רְבִי אַמִי, אֵין מוֹסְרִין דִּבְרֵי תוֹרָה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁנֱֶּאמַר: 'לֹ֘א עָ֤שָׂה כֵ֨ן ׀ לְכָל־גּ֗וֹי וּמִשְׁפָּטִ֥ים בַּל־יְ֝דָע֗וּם'. (גמ' חגיגה יג.) 'לֹ֘א עָ֤שָׂה כֵ֨ן' שלא נתן להם התורה ומשפטים של ידעום ב' דבראשי' ול ככל ישראל זהו בל מאכא מרי נעלם. לֹ֘א עָ֤שָׂה כֵ֨ן ׀ לְכָל־גּ֗וֹי וּמִשְׁפָּטִ֥ים בַּל־יְדָע֗וּם הַֽלֲלוּ־יָֽהּ:
קמח אָמַר רְבִי יוֹסֵי, יְהֵא חֶלְקֵי מִגּוֹמְרֵי הַלֵּל בְּכָל יוֹם. אֵינִי? וְהָאָמַר מַר, הַקּוֹרֵא הַלֵּל בְכָל יוֹם הֲרֵי זֶה מְחָרֵף וּמְגַדֵּף? כִּי קָאָמְרִינָן, בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָא. (גמ' שבת קיח:) שני מזמורים של הילולים הללו את ד' מן השמים, הללו א-ל בקדשו: (רש"י)
הַ֥לֲלוּ יָ֨הּ ׀ הַֽלֲל֣וּ אֶת־יְ֭יָ מִן־הַשָּׁמַ֑יִם הַֽ֝לֲל֗וּהוּ בַּמְּרוֹמִֽים: 
֖הַֽלֲל֥וּהוּ כָל־מַלְאָכָ֑יו הַֽ֝לֲל֗וּהוּ כָּל־צְבָאָֽו:
֖הַֽלֲלוּהוּ שֶׁ֣מֶשׁ וְיָרֵ֑חַ הַֽ֝לֲל֗וּהוּ כָּל־כּ֥וֹכְבֵי אֽוֹר:
֖הַֽלֲלוּהוּ שְׁמֵ֣י הַשָּׁמָ֑יִם וְ֝הַמַּ֗יִם אֲשֶׁ֤ר ׀ מֵעַ֬ל הַשָּׁמָֽיִם:
יְ֭הַֽלֲלוּ אֶת־שֵׁ֣ם יְיָ֑ כִּ֤י ה֖וּא צִוָּ֣ה וְנִבְרָֽאוּ:
וַיַּֽעֲמִידֵ֣ם לָעַ֣ד לְעוֹלָ֑ם חָק־נָ֝תַ֗ן וְלֹ֣א יַֽעֲבֽוֹר:
הַֽלֲל֣וּ אֶת־יְ֭יָ מִן־הָאָ֑רֶץ תַּ֝נִּינִ֗ים וְכָל־תְּהֹמֽוֹת:
אֵ֣שׁ וּ֭בָרָד שֶׁ֣לֶג וְקִיט֑וֹר ר֥וּחַ סְ֝עָרָ֗ה עֹשָׂ֥ה דְבָרֽוֹ:
הֶֽהָרִ֥ים וְכָל־גְּבָע֑וֹת עֵ֥ץ פְּ֝רִ֗י וְכָל־אֲרָזִֽים:
הַֽחַיָּ֥ה וְכָל־בְּהֵמָ֑ה רֶ֝֗מֶשׂ וְצִפּ֥וֹר כָּנָֽף:
מַלְכֵי־אֶ֭רֶץ וְכָל־לְאֻמִּ֑ים שָׂ֝רִ֗ים וְכָל־שֹׁ֥פְטֵי אָֽרֶץ:
בַּֽחוּרִ֥ים וְגַם־בְּתוּל֑וֹת זְ֝קֵנִ֗ים עִם־נְעָרִֽים:
יְהַֽלֲל֤וּ ׀ אֶת־שֵׁ֬ם יְיָ֗ כִּי־נִשְׂגָּ֣ב שְׁמ֣וֹ לְבַדּ֑וֹ ה֝וֹד֗וֹ עַל־אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם:
וַיָּ֤רֶם קֶ֨רֶן ׀ לְעַמּ֡וֹ תְּהִלָּ֤ה לְֽכָל־חֲסִידָ֗יו אָמַר דָּוִד (המלך) . . . שְׁלֹשָׁה סִימָנִים יֵשׁ בְּאוּמָה זוּ (בני ישראל), הָרַחֲמָנִים וְהַבַּיְּישָׁנִין וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים, רַחֲמָנִים דִּכְתִיב: 'וְנָֽתַן־לְךָ֤ רַֽחֲמִים֙ וְרִֽחַמְךָ֣ וְהִרְבֶּ֔ךָ' (דברים יג:יח) בַּיְישָׁנִין דִּכְתִיב: 'וּבַֽעֲב֗וּר תִּהְיֶ֧ה יִרְאָת֛וֹ עַל־פְּנֵיכֶ֖ם' (שמות כ:יז) גּוֹמְלֵי חֲסָדִים דִּכְתִיב: 'לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ וגו'' (בראשית יח:יט). כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה סִימָנִים הַלָּלוּ, רָאוּי לְהִדָּבֵק בְּאוּמָה זוֹ. (גמ' יבמות עח:)
לִבְנֵ֣י יִ֭שְׂרָאֵל עַ֥ם קְרֹב֗וֹ הַֽלֲלוּ־יָֽהּ:
קמט הַֽלֲלוּ יָ֙הּ ׀ שִׁ֣ירוּ לַ֭יֽיָ שִׁ֣יר חָדָ֑שׁ תְּ֝הִלָּת֗וֹ בִּקְהַ֥ל חֲסִידִֽים:
יִשְׂמַ֣ח־יִשְׂרָאֵ֣ל בְּעֹשָׂ֑יו בְּנֵֽי־צִ֝יּ֗וֹן יָגִ֥ילוּ בְמַלְכָּֽם:
יְהַֽלֲל֣וּ שְׁמ֣וֹ בְמָ֑חוֹל בְּתֹ֥ף וְ֝כִנּ֗וֹר יְזַמְּרוּ־לֽוֹ:
כִּֽי־רוֹצֶ֣ה יְיָ֣ בְּעַמּ֑וֹ יְפָאֵ֥ר עֲ֝נָוִ֗ים בִּֽישׁוּעָֽה:
יַעְלְז֣וּ חֲסִידִ֣ים בְּכָב֑וֹד יְ֝רַֽנֲּנ֗וּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָֽם:
On the occasion of a ברית מילה the בעל תפלה raises his voice when singing רוממות אל בגרונם until אמן ואמן to a special ניגון. * רֽוֹמֲמ֣וֹת אֵ֭ל בִּגְרוֹנָ֑ם וְחֶ֖רֶב פִּֽיפִיּ֣וֹת בְּיָדָֽם:
לַֽעֲשׂ֣וֹת ֖נְקָמָ֖ה בַּגּוֹיִ֑ם תּֽ֝וֹכֵח֗וֹת בַּלְֿאֻמִּֽים:
לֶאְסֹ֣ר מַלְכֵיהֶ֣ם בְּזִקִּ֑ים וְ֝נִכְבְּדֵיהֶ֗ם בְּכַבְלֵ֥י בַרְזֶֽל:
לַֽעֲשׂ֤וֹת בָּהֶ֨ם ׀ מִשְׁפָּ֬ט כָּת֗וּב הָדָ֣ר ה֭וּא לְכָל־חֲסִידָ֗יו הַֽלֲלוּ־יָֽהּ:
מכאן עד 'ויברך דויד' אומר הבעל תפלה את הפסוקים כולם בקול רם.
קנ הַֽלֲלוּ יָ֙הּ ׀ הַֽלֲלוּ־אֵ֥ל בְּקָדְשׁ֑וֹ הַֽ֝לֲל֗וּהוּ בִּרְקִ֥יעַ עֻזּֽוֹ:
הַֽלֲל֥וּהוּ בִגְבֽוּרֹתָ֑יו הַֽ֝לֲל֗וּהוּ כְּרֹ֣ב גֻּדְלֽוֹ:
֖הַֽלֲלוּהוּ בְּתֵ֣קַע שׁוֹפָ֑ר הַֽ֝לֲל֗וּהוּ בְּנֵ֣בֶל וְכִנּֽוֹר:
֖הַֽלֲלוּהוּ בְּתֹ֣ף וּמָח֑וֹל הַֽ֝לֲל֗וּהוּ בְּמִנִּ֥ים וְעֻגָֽֿב:
הַֽלֲלוּהוּ בְצִלְצְלֵי־שָׁ֑מַע הַֽ֝לֲל֗וּהוּ בְּֽצִלְצְלֵ֥י תְרוּעָֽה:
כֹּ֣ל הַ֭נְּשָׁמָה תְּהַלֵּ֥ל יָ֗הּ הַֽלֲלוּ־יָֽהּ:
לכך כופלין כל הנשמה כו' משום דאיתמר יהי חלקי עם גומרי הלל בכל יום, ר"ל שמסיימין ספר תהלים שנתייסד בהללויה. והשתא אם לא יכפול פסוק האחרון לא נראה כמסיים, וכן במחזור ויטרי. ומטעם זה נמי כופלין ד' ימלוך לעולם ועד אחר סיום ויושע. (מהרי"ל) כֹּ֣ל הַ֭נְּשָׁמָה תְּהַלֵּ֥ל יָ֗הּ הַֽלֲלוּ־יָֽהּ:
פט:נג בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְעוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן:
קלה:כא בָּ֘ר֤וּךְ יְיָ֨ ׀ מִצִּיּ֗וֹן שֹׁ֘כֵ֥ן יְֽרוּשָׁלָ֗םִ הַֽלֲלוּ־יָֽהּ:
עב:יח־יט בָּר֤וּךְ ׀ יְיָ֣ אֱ֭לֹהִים אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עֹשֵׂ֖ה נִפְלָא֑וֹת לְבַדּֽוֹ:
וּבָר֤וּךְ ׀ שֵׁ֥ם כְּבוֹד֗וֹ לְע֫וֹלָ֥ם וְיִמָּלֵ֣א כְ֭בוֹדוֹ
אֶת־כָּ֥ל הָאָ֗רֶץ ('''בבין המצרים הבעל תפלה מנמיך את קולו במילים)''' אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן:
ואחר שאמרו הקהל עד 'אמן ואמן', אומר הבעל תפלה בקול 'כל הנשמה' עד 'אמן ואמן'.
יש לעמוד מכאן ועד 'וצבא השמים לך משתחוים' ושוב ל'ישתבח' (מגן אברהם ש"ע נ"א סי' ז).
ד"ה א' כ"ט:י־יג
The מנהג קבלה is to give צדקה while reciting ויברך דודwas not done in Germany where people gaveצדקה before orenen, and in many places the שמש walked around with the צדקה box during חזרת הש"ץ, or ובא לציון גואל.
It is an ancient custom to stand for 'ויברך דויד', until 'לשם תפארתך'. The מהרי"ל would rise a little while reciting אַתָּה־ה֣וּא ד֘' לְבַדֶּךָ֒.
וַיְבָ֤רֶךְ דָּוִיד֨ אֶת־יְיָ֔ לְעֵינֵ֖י כָּל־הַקָּהָ֑ל וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗יד
בָּר֨וּךְ אַתָּ֤ה יְיָ֙ אֱלֹהֵי֙ יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֔ינוּ מֵֽעוֹלָ֖ם וְעַד־עוֹלָֽם:
לְךָ֣ יְ֠יָ הַגְּדֻלָּ֨ה וְהַגְּבוּרָ֤ה וְהַתִּפְאֶ֨רֶת֙ וְהַנֵּ֣צַח וְהַה֔וֹד כִּי־כֹ֖ל בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֑רֶץ
לְךָ֤ יְיָ֨ הַמַּמְלָכָ֔ה וְהַמִּתְנַשֵּׂ֖א לְכֹ֥ל ׀ לְרֹֽאשׁ:
וְהָעֹ֤שֶׁר וְהַכָּבוֹד֙ מִלְּפָנֶ֔יךָ וְאַתָּה֙ מוֹשֵׁ֣ל בַּכֹּ֔ל וּבְיָֽדְךָ֖ כֹּ֣חַ וּגְבוּרָ֑ה
וּבְיָ֣דְךָ֔ לְגַדֵּ֥ל וּלְחַזֵּ֖ק לַכֹּֽל:
וְעַתָּ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ מוֹדִ֥ים אֲנַ֖חְנוּ לָ֑ךְ וּֽמְהַֽלֲלִ֖ים לְשֵׁ֥ם תִּפְאַרְתֶּֽךָ:
נחמיה ט:ו־יא
אַתָּה־ה֣וּא יְיָ֘ לְבַדֶּךָ֒ אַתָּ֣ עָשִֽׂ֡יתָ אֶֽת־הַשָּׁמַיִם֩ שְׁמֵ֨י הַשָּׁמַ֜יִם וְכָל־צְבָאָ֗ם
הָאָ֜רֶץ וְכָל־אֲשֶׁ֤ר עָלֶ֨יהָ֙ הַיַּמִּים֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר בָּהֶ֔ם וְאַתָּ֖ה מְחַיֶּ֣ה אֶת־כֻּלָּ֑ם
וּצְבָ֥א הַשָּׁמַ֖יִם לְךָ֥ מִֽשְׁתַּֽחֲוִֽים:
אַתָּה־הוּא֙ יְיָ֣ הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֤ר בָּחַ֨רְתָּ֙ בְּאַבְרָ֔ם וְהֽוֹצֵאת֖וֹ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֑ים
וְשַׂ֥מְתָּ שְּׁמ֖וֹ אַבְרָהָֽם: The דברי קהלת cites the מנהג to stand until 'שמו אברהם'.
וּמָצָ֣אתָ אֶת־לְבָבוֹ֘ נֶֽאֱמָ֣ן לְפָנֶיךָ֒
אין מפסיקים בין אמירת 'נאמן לפניך' לאמירת 'וכרות עמו הברית',
אלא בשחרית של ברית מילה שמנגנים פסוקים אלה באמירת סירוגין מיוחדת של המוהל והסנדק.
מוהל וְכָר֨וֹת עִמּ֜וֹ הַבְּרִ֗ית לָתֵ֡ת אֶת־אֶרֶץ֩ הַכְּנַֽעֲנִ֨י
סנדק הַֽחִתִּ֜י הָֽאֱמֹרִ֧י וְהַפְּרִזִּ֛י וְהַיְבוּסִ֥י וְהַגִּרְגָּשִׁ֖י לָתֵ֣ת לְזַרְע֑וֹ
מוהל וַתָּ֨קֶם֙ אֶת־דְּבָרֶ֔יךָ כִּ֥י צַדִּ֖יק אָֽתָּה:
סנדק וַתֵּ֛רֶא אֶת־עֳנִ֥י אֲבֹתֵ֖ינוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־זַֽעֲקָתָ֥ם שָׁמַ֖עְתָּ עַל־יַם־סֽוּף:
מוהל ֠וַתִּתֵּן אֹתֹ֨ת וּמֹֽפְתִ֜ים בְּפַרְעֹ֤ה וּבְכָל־עֲבָדָיו֙ וּבְכָל־עַ֣ם אַרְצ֔וֹ
סנדק כִּ֣י יָדַ֔עְתָּ כִּ֥י הֵזִ֖ידוּ עֲלֵיהֶ֑ם וַתַּֽעַשׂ־לְךָ֥ שֵׁ֖ם כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:
מוהל וְהַיָּם֙ בָּקַ֣עְתָּ לִפְנֵיהֶ֔ם וַיַּֽעַבְר֥וּ בְתֽוֹךְ־הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה
סנדק וְֽאֶת־רֹ֨דְפֵיהֶ֜ם הִשְׁלַ֧כְתָּ בִמְצוֹלֹ֛ת כְּמוֹ־אֶ֖בֶן בְּמַ֥יִם עַזִּֽים:
'''שירת הים נהגו לאמרה בניגון טעמי המקרא'''
שמות יד:ל־לא
מוהל וַיּ֨וֹשַׁע יְיָ֜ בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם
סנדק וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם:
מוהל וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְיָ֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־יְיָ֑
סנדק וַֽיַּאֲמִ֨ינוּ֙ בַּֽייָ֔ וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ:
טו:א־יח מוהל אומרים בלחש חוץ מפסוקים ד' איש מלחמה וגו', ימינך וגו', מי כמכה וגו', עד יעבר וגו', שאומר בקול.
אז ישיר was chanted by the לוים in the בית המקדש on שבת, when the קרבן תמיד was brought towards evening (ראש השנה דף לא). After חורבן בית שני, it was chanted on שבת in ארץ ישראל, but not in בבל. Afterwards, it was recited every day in ארץ ישראל, and in some parts of Italy. The fact the אשכנזים recite אז ישיר prior to ישתבח in שחרית, is attributed to רבינו משה הזקן, the father of רבינו קלונימוס and רבינו יקותיאל, who were summoned by French King Charlemange along with many other scholars from Lombardy/(Lucca) in Northern Italy to Mainz, Germany. אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽייָ֔ וַיֹּֽאמְר֖וּ
לֵאמֹ֑ר סנדק אָשִׁ֤ירָה לַּֽייָ֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס
וְרֹֽכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם:  מוהל עָזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֔הּ וַֽיְהִי־לִ֖י
לִֽישׁוּעָ֑ה סנדק זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ אֱלֹהֵ֥י
אָבִ֖י וַאֲרֹֽמֲמֶֽנְהוּ: מוהל '''יְיָ֖ אִ֣ישׁ מִלְחָמָ֑ה יְיָ֖ '''
'''שְׁמֽוֹ:''' סנדק מַרְכְּבֹ֥ת פַּרְעֹ֛ה וְחֵיל֖וֹ יָרָ֣ה בַיָּ֑ם''' '''וּמִבְחַ֥ר
שָֽׁלִשָׁ֖יו טֻבְּע֥וּ בְיַם־סֽוּף: מוהל תְּהֹמֹ֖ת יְכַסְיֻ֑מוּ יָֽרְד֥וּ בִמְצוֹלֹ֖ת כְּמוֹ־
אָֽבֶן: סנדק יְמִֽינְךָ֣ יְיָ֔ נֶאְדָּרִ֖י בַּכֹּ֑חַ יְמִֽינְךָ֥
יְיָ֖ תִּרְעַ֥ץ אוֹיֵֽב: מוהל וּבְרֹ֥ב גְּאֽוֹנְךָ֖ תַּֽהֲרֹ֣ס
קָמֶ֑יךָ תְּשַׁלַּח֙ חֲרֹ֣נְךָ יֹֽאכְלֵ֖מוֹ כַּקַּֽשׁ: סנדק וּבְר֤וּחַ
אַפֶּ֨יךָ֙ נֶ֣עֶרְמוּ מַ֔יִם נִצְּב֥וּ כְמוֹ־נֵ֖ד
נֹֽזְלִ֑ים קָֽפְא֥וּ תְהֹמֹ֖ת בְּלֶב־יָֽם: מוהל אָמַ֥ר
אוֹיֵ֛ב אֶרְדֹּ֥ף אַשִּׂ֖יג אֲחַלֵּ֣ק שָׁלָ֑ל סנדק תִּמְלָאֵ֣מוֹ
נַפְשִׁ֔י אָרִ֣יק חַרְבִּ֔י תּֽוֹרִישֵׁ֖מוֹ יָדִֽי: מוהל נָשַׁ֥פְתָּ
בְרֽוּחֲךָ֖ כִּסָּ֣מוֹ יָ֑ם צָֽלֲלוּ֙ כַּֽעוֹפֶ֔רֶת בְּמַ֖יִם
אַדִּירִֽים: סנדק '''מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְיָ֔ מִ֥י '''
'''כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה '''
פֶֽלֶא: מוהל נָטִ֨יתָ֙ יְמִ֣ינְךָ֔ תִּבְלָעֵ֖מוֹ אָֽרֶץ: סנדק נָחִ֥יתָ
בְחַסְדְּךָ֖ עַם־ז֣וּ גָּאָ֑לְתָּ מוהל נֵהַ֥לְתָּ בְעָזְּךָ֖ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, כָּל הַמִּתְגָּאֶה בְטַלִּית שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם, וְאֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם, אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בִּמְחִיצָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרּוּךְ הוּא. כְּתִיב הָכָא 'גֶּ֥בֶר יָהִ֖יר וְלֹ֣א יִנְוֶ֑ה' (חבקוק ב:ה) וּכְתִיב הָתָם 'אֶל־נְוֵ֥ה קָדְשֶֽׁךָ:'. (גמ' בבא בתרא צח.)
אֶל־נְוֵ֥ה
קָדְשֶֽׁךָ: סנדק שָֽׁמְע֥וּ עַמִּ֖ים יִרְגָּז֑וּן חִ֣יל
אָחַ֔ז יֹֽשְׁבֵ֖י פְּלָֽשֶׁת: מוהל אָ֤ז נִבְהֲלוּ֙ אַלּוּפֵ֣י
אֱד֔וֹם אֵילֵ֣י מוֹאָ֔ב יֹֽאחֲזֵ֖מוֹ רָ֑עַד נָמֹ֕גוּ
כֹּ֖ל יֹֽשְׁבֵ֥י כְנָֽעַן: סנדק תִּפֹּ֨ל עֲלֵיהֶ֤ם אֵימָ֨תָה֙
וָפַ֔חַד בִּגְדֹ֥ל זְרֽוֹעֲךָ֖ יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן מוהל ''''עַד־יַֽעֲבֹ֤ר עַמְּךָ֙ ד֔''''' זוֹ בִּיאָה רִאשׁוֹנָה (בימי יהושע) ''''עַֽד־יַֽעֲבֹ֖ר עַם־ז֥וּ קָנִֽיתָ:'''' זוֹ בִּיאָה שְׁנִיָּה (בימי עזרא). (ברכות ד:, סוטה לו.) '''עַד־'''
'''יַֽעֲבֹ֤ר עַמְּךָ֙ יְיָ֔ עַֽד־יַֽעֲבֹ֖ר עַם־ז֥וּ '''
'''קָנִֽיתָ:''' סנדק תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֨מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔ מָכ֧וֹן
לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְיָ֑ מוהל מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּֽוֹנֲנ֥וּ
יָדֶֽיךָ: סנדק יְיָ֥ ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד: מוהל יְיָ֥ ׀
יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד: בסוף שירת הים כופלים את הפסוק 'ד' ימלוך לעולם ועד'
(אין אומרים 'ד' מלכותיה' וגומר, 'כי בא סוס' וגומר) וממשיכים 'כי לד' המלוכה'.
תהלים כב:כט כִּי ֖לַייָ הַמְּלוּכָ֑ה וּ֝מֹשֵׁ֗ל בַּגּוֹיִֽם:
עובדיה א:כא '''בימי חנוכה אומרים 'וְעָל֤וּ מֽוֹשִׁעִים֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן' - ניגון המאורה 'שני זיתים', ובפורים אומרים - אחד מניגוני פורים.''' וְעָל֤וּ מֽוֹשִׁעִים֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן לִשְׁפֹּ֖ט אֶת־הַ֣ר עֵשָׂ֑ו וְהָֽיְתָ֥ה לַֽייָ֖ הַמְּלוּכָֽה:
זכריה יד:ט וְהָיָ֧ה יְיָ֛ לְמֶ֖לֶךְ עַל־כָּל־הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶ֧ה יְיָ֛ אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד:
מסיימים:
The חתם סופר writes (סדרת ואתחנן) one may think that since we conclude the שירה with the פסוק, ביום ההוא יהיה ד' אחד... that the nations will be on the same level as בני ישראל (ומלאה הארץ...). We assert at the end by adding the פסוק of שמע ישראל, that even during this time period, we will always be on a higher level of appreciation and have a closer relationship with God than the other nations. Historically speaking, the שמע ישראל was added by נוסח צרפת, which made many additions to the תפילה (for example 'לחיים טובים' and additional פסוקים). Usually גדולי אשכנז opposed their additions, but since during פסוקי דזמרא one may recite additional פסוקים, they saw no reason not to. וּבְתוֹרָתְךָ כָּתוּב לֵאמֹר דברים ו:ד שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְיָ֥ אֱלֹהֵ֖ינוּ יְיָ֥ ׀ אֶחָֽד:
הבעל תפלה ירד לפני התיבה לפני ישתבח, שאומרה שם בעבור הקדיש שאחריה שיאמר לפני התבה עם ברכו וכל מה שאחריו שהוא עיקר התפלה. המתפלל עובר לפני התבה, אם יש יאהרצייט הוא עובר אך אבלים לא יעברו עד 'אשרי'.
[ע"י שלמה?] ספרי מנהגי אשכנז do not discuss the Kabbalistic issue of reciting the שבחים, בנשימה אחת (in one breath).
שבח שלמה, וסידרן ביום שעלה לישב על כסאו של שן, וציפהו זהב ומפז, וכו', ופתח ואמר ישתבח שמך לעד מלכנו המלך, וחתם שמו מראשי תיבות, ומרוב ענותנותו הקדים ישתבח שלא ירגישו. [גליון סידור הרוקח]:
יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּֽנוּ הָאֵל הַמֶּֽלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בַּשָׁמַֽיִם וּבָאָֽרֶץ כִּי לְךָ נָאֶה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שִׁיר וּשְׁבָחָה הַלֵּל וְזִמְרָה עֹז וּמֶמְשָׁלָה נֶֽצַח גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה תְּהִלָּה וְתִפְאֶֽרֶת קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֵל מֶֽלֶךְ גָּדוֹל בַּתֻּשְׁבָּחוֹת אֵל הַהוֹדָאוֹת אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת הַבּוֹחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה מֶֽלֶךְ אֵל The use of either חַי הָעוֹלָמִים or חֵי הָעוֹלָמִים are discussed amongst the פוסקים, however, the usage of חֵי הָעוֹלָמִים might be considered by some as possible כפירה (i.e. belief in multiple deities). ההגוי 'חַי הָעוֹלָמִים' נהגו בכל אשכנז מדורי דורות ונשמר בפפד"מ עד זמן הרב שמשון רפאל הירש ואחריו.
חַי הָעוֹלָמִים:
ש֥יר הֽמעל֑ות ממֽעמק֖ים was initially only inserted here during עשרת ימי תשובה by נוסח ספרד in Europe.
It is a מנהג אריז"ל, which was not accepted by אשכנזים across Europe,
although many Eastern European אשכנזים eventually adopted its recital.
בעל תפלה כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ זוקף שְׁמֵיהּ רַבָּא (קהל אָמֵן) בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית־יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב - וְאִמְרוּ בעל תפלה כורע '''אָמֵן''': (קהל אָמֵן)
אלו דברי בעל האגודה ממסכת ברכות ג:א וז"ל 'יהא שמו הגדול מבורך מכאן משמע שיש לומר יהא שמיה ולא מפיק ה' שמיה דהוי משמע שם יה'.
''' יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא''' ובנשימה אחרת מוסיפים גם אם עומדים בתפלה
במקום שאין רשאים להפסיק בו 'יתברך'
בעל תפלה כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בעל תפלה כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו)
  לְעֵֽלָּא מִכָּל. כ"ה בכל סידירים ישנים... ועד לסידורים מאוחרים (אמשטרדם תקס"ד), וכך מופיע גם בדיוקים בנוסח התפילה לרמ"מ משקלאוו. הנוסחא המקובלת 'לעילא מן כל', מקורה באריז"ל כדי שיהיו כ"ח תיבות מ''''יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא'''' עד 'דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא'... ור' זלמן הענא גם הוא גרס 'לעילא מן כל' אך לא מטעמיה דהאריז"ל אלא ששינה מדעתו שסבר שכך הוא לשון ארמי שבמקרא, ובעקבותיו שינה גם רוו"ה. (סידור אזור אליהו) לְעֵֽלָּא מִכָּל־בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא
דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא - בעל תפלה כורע וְאִמְרוּ '''אָמֵן''': (קהל אָמֵן)
קריאת שמע וברכותיה לחול
הבעל תפלה מאריך באמירת 'ברכו' ובימים מיוחדים (שאין תחנון) מאריך עוד יותר: באמירת 'ברכו' הבעל תפלה אומר: 'ברוך ד' המבורך לעולם ועד' יחד עם הציבור, ולא אחריו, כמו בעניית קדושה וכיוצא בו. וכן המנהג ב'ברכו' של העולים לתורה. בָּרֲכוּ
בעוד הבעל תפלה אומר 'ברכו' אומר הקהל בלחש :
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא שְׁמוֹ שֶׁל־מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שֶׁהוּא רִאשׁוֹן וְהוּא אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדָיו אֵין אֱלֹהִים תהלים סח:ה סֹ֡לּוּ לָֽרֹכֵ֣ב ֖בָּֽעֲרָבוֹת בְּיָ֥הּ שְׁמ֗וֹ וְעִלְז֥וּ לְפָנָֽיו: וּשְׁמוֹ מְרוֹמָם עַל־כָּל־בְּרָכָה וּתְהִלָּה:
אֶת־יְיָ
כשמנגן הבעל תפלה השם יאמר הקהל :
בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:
הַמְבֹרָךְ:
כשמנגן הבעל תפלה 'המברך' יאמר הקהל :
קיג:ב יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְיָ֣ מְבֹרָ֑ךְ מֵֽ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם:
קהל ובעל תפלה יחדיו :
בָּרוּךְ יְיָ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד:
הבעל תפלה אומר בקול רם את ראש ברכת יוצר עד 'את הכל' :
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם
ישעיה מה:ז יוֹצֵ֥ר אוֹר֙ וּבוֹרֵ֣א חֹ֔שֶׁךְ עֹשֶׂ֥ה שָׁל֖וֹם וּב֣וֹרֵא אֶת־הַכֹּל:
הַמֵּאִיר לָאָֽרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶֽיהָ בְּרַחֲמִים וּבְטוּבוֹ מְחַדֵּשׁ בְּכָל־יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית: קד:כד כְּשֶׁהָיָה רְבִי עֲקִיבָא מַגִּיעַ לְפָּסוּק זֶה אוֹמֵר, 'מָֽה־רַבּ֬וּ מַֽעֲשֶׂ֨יךָ ׀ דֽ֗'', יֵשׁ לְךָ בְּרִיוֹת גְּדֵלוֹת בַּיָּם, וְיֵשׁ לָךָ בְּרִיוֹת בַּיַּבָּשָׁה, שֶׁבַּיָּם אִילְמָלֵי עוֹלוֹת בַּיַּבָּשָׁה מִיָּד מֵתוֹת, שֶׁבַּיַּבָּשָׁה אִילְמָלֵי יוֹרְדוֹת לַיָּם מִיָּד מֵתוֹת, יֵשׁ לְךָ בְּרִיוֹת גְּדֵלוֹת בָּאוּר, יֵשׁ לְךָ בְּרִיוֹת גְּדֵלוֹת בָּאֲוִיר, שֶׁבָּאוּר אִילְמָלֵי עוֹלוֹת לָאֲוִיר מִיָּד מֵתוֹת, שֶׁבָּאֲוִיר אִילְמָלֵי יוֹרְדוֹת לָאוּר מִיָּד מֵתוֹת, 'מָֽה־רַבּ֬וּ מַֽעֲשֶׂ֨יךָ ׀ דֽ֗''. (גמ' חולין קכז.) מָֽה־רַבּ֬וּ מַֽעֲשֶׂ֨יךָ ׀ יְֽיָ֗ ֖כֻּלָּם בְּחָכְמָ֣ה עָשִׂ֑יתָ מָֽלְאָ֥ה הָ֝אָ֗רֶץ קִנְיָנֶֽךָ: הַמֶּֽלֶךְ הַמְרוֹמָם לְבַדּוֹ מֵאָז הַמְשֻׁבָּח וְהַמְּפֹאָר וְהַמִּתְנַשֵּׂא מִימוֹת עוֹלָם: אֱלֹהֵי עוֹלָם בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים רַחֵם עָלֵֽינוּ אֲדוֹן עֻזֵּֽנוּ צוּר מִשְׂגַּבֵּנוּ מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ מִשְׂגָּב בַּעֲדֵֽנוּ: אֵל בָּרוּךְ גְּדוֹל דֵּעָה הֵכִין וּפָעַל זָהֳרֵי חַמָּה טוֹב יָצַר כָּבוֹד לִשְׁמוֹ מְאוֹרוֹת נָתַן סְבִיבוֹת עֻזּוֹ פִּנּוֹת צְבָאָיו קְדוֹשִׁים רוֹמֲמֵי שַׁדַּי תָּמִיד מְסַפְּרִים כְּבוֹד־אֵל וּקְדֻשָּׁתוֹ: תִּתְבָּרַךְ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ עַל־שֶׁבַח מַעֲשֵׂי יָדֶֽיךָ וְעַל־מְאֽוֹרֵי־אוֹר שֶׁעָשִֽׂיתָ יְפָאֲרֽוּךָ סֶּֽלָה:
בעל תפלה תִּתְבָּרַךְ צוּרֵֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ וְגוֹאֲלֵֽנוּ בּוֹרֵא קְדוֹשִׁים: יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ־לָעַד מַלְכֵּֽנוּ יוֹצֵר מְשָׁרֲתִים וַאֲשֶׁר מְשָׁרֲתָיו כֻּלָּם עוֹמְדִים בְּרוּם עוֹלָם וּמַשְׁמִיעִים בְּיִרְאָה יַֽחַד בְּקוֹל דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶֽלֶךְ עוֹלָם: כֻּלָּם אֲהוּבִים כֻּלָּם בְּרוּרִים כֻּלָּם גִּבּוֹרִים וְכֻלָּם עֹשִׂים בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה רְצוֹן Almost all of the ancient סידורים contain the word קוֹנֵהֶם, however, today קוֹנָם is commonly used, in order to alleviate any confusion that there might חס ושלום, be two רשויות. There are a number of such examples in תנ"ך. כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣-ל ׀ ד֗' בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֨יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם רֹקַ֥ע הָאָ֖רֶץ וְצֶאֱצָאֶ֑יהָ נֹתֵ֤ן נְשָׁמָה֙ לָעָ֣ם עָלֶ֔יהָ וְר֖וּחַ לַהֹֽלְכִ֥ים בָּֽהּ: (ישעיה מב:ה)  אֲשֶׁ֨ר קֹֽנֵיהֶ֤ן יַֽהֲרְגֻן֙ וְלֹ֣א יֶאְשָׁ֔מוּ וּמֹֽכְרֵיהֶ֣ן יֹאמַ֔ר בָּר֥וּךְ ד֖' וַאעְשִׁ֑ר וְרֹ֣עֵיהֶ֔ם לֹ֥א יַחְמ֖וֹל עֲלֵיהֶֽן: (זכריה יא:ה) אין לשנות נוסחת היוצר וראוי לומר עושים באימה רצון קונהם ולא קונם. (נוהג כצאן יוסף, דין ק"ש וברכותיה) קוֹנֵהֶם: וְכֻלָּם פּוֹתְחִים אֶת־פִּיהֶם בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה בְּשִׁירָה וּבְזִמְרָה וּמְבָרֲכִים וּמְשַׁבְּחִים וּמְפָאֲרִים וּמַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמַמְלִיכִים -
קהל אֶת־שֵׁם הָאֵל הַמֶּֽלֶךְ הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא קָדוֹשׁ הוּא:
בעל תפלה וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם עֹל מַלְכוּת שָׁמַֽיִם זֶה מִזֶּה . . .הכי מצינו במדרש (איכה ג) חדשים לבקרים שבורא מלאכים בכל יום ואומרים שירה ונטרדין להן, כדאמר בסמוך משום שיש אות במלאכים הקבועים שממתינים זה לזה לומר שירה. ואלו החדשים שאינם יודעים הדת, ממהרין לשורר ונתחייבו כליה. והיינו אשר תקנו ויסדו אנשי כנסת הגדולה ביוצר 'וְנוֹתְנִין רְשׁוּת זֶה לָזֶה ... קְדוּשָּׁה כּוּלָּם כְּאֶחָד עוֹנִין וְאוֹמְרִים', וגם למעלה 'יוֹצֵר מְשָׁרֲתִים וַאֲשֶׁר מְשָׁרֲתָיו כּוּלָּם עוֹמְדִים בְּרוּם עוֹלָם', כלומר בכל יום בורא חדשים ונטרדין, אבל משרתיו קבועים ועומדין לעד: (גמ' חגיגה יג: תוס' ד"ה מזיעתן) וְנוֹתְנִים רְשׁוּת זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ לְיוֹצְרָם בְּנַֽחַת־רֽוּחַ בְּשָׂפָה בְרוּרָה וּבִנְעִימָה קְדֻשָּׁה בשורוק כ"ה בכל סדורים ישנים. ובאבודרהם גרס 'וּבִנְעִימָה קְדוֹשָׁה כּוּלָם' בחולם, ועל פי שינו ויעתר יצחק ועבודת ישראל (וגם ר' עזריאל ור' אליה ווילנא במהדו"ג (!) ולא נתקבלה דעתם). (סידור אזור אליהו) קְדֻשָּׁה כֻּלָּם כְּאֶחָד עוֹנִים וְאוֹמְרִים בְּיִרְאָה -
קהל ישעיה ו:ג קָד֧וֹשׁ ׀ קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ יְיָ֣ צְבָא֑וֹת מְלֹ֥א כָל־הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ:
בעל תפלה וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּֽדֶשׁ בְּרַֽעַשׁ גָּדוֹל מִתְנַשְּׂאִים לְעֻמַּת שְׂרָפִים
לְעֻמָּתָם מְשַׁבְּחִים וְאוֹמְרִים:
קהל יחזקאל ג:יב בָּר֥וּךְ כְּבוֹד־יְיָ֖ מִמְּקוֹמֽוֹ:
לְאֵל בָּרוּךְ נְעִימוֹת יִתֵּֽנוּ: לְמֶֽלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם זְמִירוֹת יֹאמֵֽרוּ וְתֻשְׁבָּחוֹת יַשְׁמִֽיעוּ: כִּי הוּא לְבַדּוֹ עַד־מָתַ֣י אֱ֭לֹדִים יְחָרֶ֣ף צָ֑ר יְנָ֘אֵ֤ץ אוֹיֵ֖ב שִׁמְךָ֣ לָנֶֽצַח: (תהלים עד:י) Now the letters of the two words שמך לנצח are those with which the names of the seven planets of the Ptolemaic system begin (גמ' שבת קנו, קכ:, רש"י ברכות נט:). These seven planets symbolize the powers mentioned in this passage... The first planet, the sun, ruling on Sun-day is alluded to by פּוֹעֵל גְּבוּרוֹת ('כצאת השמש בגבורתו'). The moon, star of Mon-day, is referred to by the phrase עֹשֶׂה חֲדָשׁוֹת, its outstanding characteristic being its monthly cycle of renewal. בַּֽעַל מִלְחָמוֹת points to מאדים, the blood-red star of the third day, Mars, the god of war of the Romans, called Tiu (Tuesday) by the ancient Germans. מַצְמִֽיחַ יְשׁוּעוֹת hints at כוכב, the morning star that brings salvation (Mercury-Wednesday, Mercredi in French). Jupiter, called in Hebrew צדק, is referred to by זוֹרֵֽעַ צְדָקוֹת. The phrase בּוֹרֵא רְפוּאוֹת is the designation used for the star of Friday, Venus (known in Hebrew as נוגה), which brings “peace, joy, bliss, and health.” Finally, the Sabbath star, שבתי (Saturn, Saturday) is alluded to in נוֹרָא תְהִלּוֹת because ruling on the day of rest, it pays homage to the Creator alone. [The World of Prayer Volume I pg. 141] פּוֹעֵל גְּבוּרוֹת עֹשֶׂה חֲדָשׁוֹת בַּֽעַל מִלְחָמוֹת זוֹרֵֽעַ צְדָקוֹת מַצְמִֽיחַ יְשׁוּעוֹת בּוֹרֵא רְפוּאוֹת נוֹרָא תְהִלּוֹת אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת: הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל־יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית: כָּאָמוּר: תהלים קלו:ז ֖לְעֹשֵׂה אוֹרִ֣ים גְּדֹלִ֑ים כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ: אוֹר חָדָשׁ עַל־צִיּוֹן תָּאִיר וְנִזְכֶּה כֻלָּֽנוּ מְהֵרָה לְאוֹרוֹ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת:
[ע"י שמואל] קהל אַהֲבָה רַבָּה אֲהַבְתָּֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ חֶמְלָה גְּדוֹלָה וִיתֵרָה חָמַֽלְתָּ עָלֵֽינוּ: אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ בַּעֲבוּר אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁבָּטְחוּ בְךָ וַתְּלַמְּדֵם חֻקֵּי חַיִּים כֵּן תְּחָנֵּֽנוּ (כ"ה במקצת ס"י וכ"ה בסידור ר"ע ור"א ובסידורים שאחריהם, אבל ברוב ס"י וסידור רש"ס מכללם ליתא לתיבה זו. (סידור אזור אליהו) וּתְלַמְּדֵֽנוּ): אָבִֽינוּ אָב הָרַחֲמָן הַמְרַחֵם רַחֵם עָלֵֽינוּ וְתֵן בְּלִבֵּֽנוּ לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל לִשְׁמֹֽעַ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת־כָּל־דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶֽךָ בְּאַהֲבָה: הנוסח הנכון הוא 'וְהָאֵר עֵינֵֽינוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ וְדַבֵּק לִבֵּֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ' ולא 'וְהָאֵר עֵינֵֽינוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ וְדַבֵּק לִבֵּֽנוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ'. וְהָאֵר עֵינֵֽינוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ וְדַבֵּק לִבֵּֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ וְיַחֵד לְבָבֵֽנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה כ"ה בכל סדורים ישנים. והגירסא 'וליראה שמך' מופיעה לראשונה בסידור ר"ע ור"א ווילנא ללא כל הסבר (!) ובעקבותיו בסידור רז"ה, אך לא נתקבלה בסידורים שאחריהם (למעט סידור רוו"ה ועבו"ו). (סידור אזור אליהו) אֶת־שְׁמֶֽךָ וְלֹא־נֵבוֹשׁ לְעוֹלָם וָעֶד: כִּי בְשֵׁם קָדְשְׁךָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא בָּטַֽחְנוּ נָגִֽילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתֶֽךָ: The מנהג is to hold the two frontציציות in the left hand, as mentioned by the following פוסקים; ספר המנהגים לרבינו אייזיק טירנא, ים של שלמה, מגן אברהם, שלחן ערוך הרב, קיצור שלחן ערוך and ערוך השלחן. This was echoed by פוסקי אשכנז (מנהגי וורמיישא, ר' אהרן פולד [מנהגי פרנקפורט], חות יאיר, and ספר יוסף אומץ (although he held all four ציציות, כמנהג האריז"ל)). וַהֲבִיאֵֽנוּ לְשָׁלוֹם מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָֽרֶץ וְתוֹלִיכֵֽנוּ קוֹמֲמִיּוּת לְאַרְצֵֽנוּ: כִּי אֵל פּוֹעֵל־יְשׁוּעוֹת האלף בפתח - בכל ס"י, והשינוי לקמץ הוא מר' זלמן הענא לשיטתו "שדברי התפילה לא יתכן שום מהירות המבטא אבל ראוי לתת הפסק גמור בין כל מאמר". (סידור אזור אליהו) אַתָּה וּבָֽנוּ בָחַֽרְתָּ מִכָּל־עַם וְלָשׁוֹן: וְקֵרַבְתָּֽנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶֽלָה בֶּאֱמֶת לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְיַחֶדְךָ בְּאַהֲבָה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ '''(בבין המצרים הבעל תפלה מנמיך את קולו במילים) '''הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה:
עונים 'אמן' על ברכת אהבה של הבעל תפלה.
'''לכסות את העינים לפסוק שמע ישראל '''
טור אורח חיים, סי' ס"א: "ומנהג טוב הוא להעיר הכוונה בפסוק הראשון שהוא עיקר מקום כוונת הקריאה ויש נוהגין שנותנין ידיהם על פניהם בקריאת פסוק הראשון וראייתם מפ"ב דברכות (יג:) רבי כד הוה מנח ידיה אעיניה הוה קרי לה פי' כוונתו שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין וכל מה שיעשה אדם לעורר הכוונה טוב הוא."
הלכות ומנהגי רבינו שלום מנוישטט (מהר"ש), בתוך: שיח תפילה, לזכר ח"ש טשזנר, ירושלים תשנ"ט, עמ' קצט: "איתמר [ברכות יג ע"ב] בשעה שמעביר ידיו על גבי עיניו. אמר מהר"ש, המכסים פניהם כשאומרים אחד, רא[י]תם מהכא."
ספר מהרי"ל, ריש הלכות תפילה: "כשאמר מהר"י סג"ל שמע ישראל דקריאת שמע הניח ידו על עיניו וכיסם עד סיום כוונת אחד."
כנראה חלק מהמנהג הישן המובא בגאונים ובראשונים. אצטט שנים מהם:
טור אורח חיים, סימן ס"א: "וצריך להאריך בד' דאחד שיעור שיחשוב בלבו שהקב"ה הוא יחיד בעולמו למעלה ולמטה ובד' רוחות העולם ויש נוהגין להטות הראש כפי המחשבה מעלה ומטה ולד' רוחות ויש מפקפקין בדבר משום הא דתניא הקורא את שמע לא יקרוץ בעיניו ולא ירמוז בשפתיו וא"א הרא"ש ז"ל היה אומר שאין לחוש דהתם הקריצה והרמיזה לצורך ד"א ומבטלין הכוונה אבל הכא הרמיזה היא צורך הכוונה וגורמת אותה."
לקט יושר, או"ח, עמ' 18: "זכורני שעשה כמו שכתב א"ח בס' ס"א, וז"ל ויש נוהגים להטות הראש כפי המחשבה מעלה ומטה וד' רוחות העולם."
להשלמת רמ"ח תיבות בק"ש מקדימים לה אמירת 'אל מלך נאמן' הן ביחיד והן בציבור. ויש משלימים את חשבון רמ"ח בעניית 'אמן' על ברכת אהבת עולם של הבעל תפלה, ש'אמן' הוא נוטריקון 'אל מלך נאמן'.
לכתחילה צריך לקרוא את ק"ש כולה בטעמי המקרא כולל הפסוק הראשון שהוא עיקר הקריאה על פי הפסוקים. קריאת שמע בנגינת טעמי המקרא, אם מורגל בהם, ובנגינת טעמי המקרא הקדומה של בני אשכנז בפרט, היא הדרך המובחרת לקיים את המצוה דאורייתא של קריאת שמע פעמיים בכל יום.
על פי הפסוקים והמדקדקים צריך להקפיד בכל התפלה - וביותר בק"ש דאורייתא - על ביטויי המילים בלשון הקודש מדוקדקת. הגיית החולם הנכונה היא זו של בני אשכנז, ובדורות שלפנינו הבדילו בני אשכנז גם בין חי"ת לכ"ף (שריד לכך נותר בהגיית בני הונגריה) ובין עי"ן לאל"ף (שריד לכך נותר בהגיית בני הולנד). הרי"ש האשכנזית הנכונה היא לשונית. לפי פוסקי אשכנז צריך להקפיד על דין הגמרא להאריך בדלי"ת של 'אחד' (בהרעדת הלשון קלושה מאחורי השיניים העליונות הקדמיות). רבים הם המדקדקים בזמן ק"ש לפי על השיטות, ואשרי הם אלה שמתאמצים להדר גם בעצם ק"ש שתיעשה לפי מסורת חז"ל.
אֵל מֶֽלֶךְ נֶאֱמָן
דברים ו:ד
שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְיָ֥ אֱלֹהֵ֖ינוּ יְיָ֥ ׀ צריך להאריך בחי"ת של אחד כדי שימליך הקב"ה בז' רקיעים [רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר שִׁבְעָה (רְקִיעִים הֵן), וְאֵלוּ הֵן: וִילוֹן, רָקִיעַ, שְׁחָקִים, זְבוּל, מָעוֹן, מָכוֹן, עֲרָבוֹת. (גמ' חגיגה יב:)] ובארץ. (דרך חיים על סידור של"ה) יקצר באלף ויאריך בחי"ת, ויחשוב שהוא אחד שלם ואין עוד. (דברי קהלת) אֶחָֽד:
בלחש בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:
דברים ו:ה-ט וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְיָ֣ אֱלֹהֶ֑יךָ 'בְּכָל־לְבָֽבְךָ֥' בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר הָרָע, 'וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖' אֲפִילוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ, 'וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ' בְּכָל מָמוֹנֶךָ, דָּבָר אַחֵר, 'וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ' בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ, הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ. (גמ' ברכות נד.) בְּכָל־לְבָֽבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ: וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל־לְבָבֶֽךָ: וְשִׁנַּנְּתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל־יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ (טעמא דבית הלל) 'לְטֹֽטָפֹ֖ת' (דברים ו:ח), 'לְטֽוֹטָפֹ֖ת' (יא:יח) 'וּלְטֽוֹטָפֹ֖ת' (שמות יג:טז) דילפינן מינה ארבע בתים לתפילין ואנן בכולהו לטוטפות קרינן נמי אהני קרא כו' (רש"י) הֲרֵי כַּאן אַרְבַּע, אַהֲנֵי קְרָא וְאַהֲנֵי מַסּוֹרֶת. רְבִי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ, טַט בְּכַתְפִּי שְׁתַּיִם, פַּת בְּאַפְרִיקִי שְׁתַּיִם. (גמ' זבחים לז:, מנחות לד:) לְטֹֽטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ: וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזֻז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ:
דברים יא:יג־כא וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם וּמְנָא לָן (שמזכירין גבורות גשמים) דְּבִתְפִלָה? דְּתַנְיָא, 'לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת־ד֤' אֱלֹֽדֵ֗יכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם' אֵיזוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁהִיא בְּלֵב? הֲוֵי אוֹמֵר זוּ תְּפִלָה. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, 'וְנָֽתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ'. (גמ' תענית ב.) לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת־יְיָ֤ אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם: וְנָֽתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָֽסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִֽירשְׁךָ֥ וְיִצְהָרֶֽךָ: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּטְעוֹם כְּלוּם עַד שֶׁיִתֵּן מַאֲכָל לִבְהֶמְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְנָֽתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָֽׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ' וְהָדַר 'וְאָֽכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ:'. (גמ' גיטין סב.) וְנָֽתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָֽׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ:  הִשָֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַֽעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם: וְחָרָ֨ה אַף־יְיָ֜ בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֨יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַֽאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יְיָ֖ נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל־לְבַבְכֶ֖ם וְעַל־נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטֽוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵֽינֵיכֶֽם: וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת־בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזוּז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ: רבי יוחנן wondered how there could be old people in בבל, away from the place where the promise of למען ירבו could take effect. But then it became clear to him as the prophet (יחזקאל יא:טז) teaches us: וָֽאֱהִ֤י לָהֶם֙ לְמִקְדָּ֣שׁ מְעַ֔ט בָּֽאֲרָצ֖וֹת אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ שָֽׁם:. Even outside of ארץ ישראל, far from the בית המקדש, one can experience the blissful nearness of God. בתי כנסיות, wherever they may be, are considered a מקדש מעט, small sanctuaries where we can seek to be near to God. ... A מנהג in many קהילות is for the רב to recite aloud the third paragraph of קריאת שמע (פ' ציצית). The משנה (ברכות א:ד) teaches regarding this paragraph: מזכירין יציאת מצרים. The term מזכירין has been understood to mean that one should publicly mention יציאת מצרים - hence the custom for the רב to recite the paragraph aloud. In our קהילה (as in some others) the רב begins with the words לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ, even though the sentence is not part of פ' ציצית. However, if one understands the teaching of רבי יוחנן, then it becomes clear that the recitation of לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ by the רב, every morning and evening, conveys a ברכה to those who attend the בית כנסת. (A Unique Perspective, Rav Breuer’s Essays 1914-1973 pg. 66) הרב הקורא שמע בטעמים מרים קולו מ'למען ירבו' עד 'אמת' לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְיָ֛ לַאֲבֹֽתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ:
במדבר טו:לז־מא וַיֹּ֥אמֶר יְיָ֖ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:  דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹֽרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת: וְהָיָ֣ה לָכֶם֘ לְצִיצִת֒ While reciting the third פרשה (ויאמר), the ציציותare switched from the left to the right hand. The מנהג of holding the ציציות originated from the time of the תלמוד and therefore is considered a דינה דגמרא. The ציציות are kissed only while reciting the words 'וראיתם אותו'. וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹ֣ת יְיָ֔ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַֽחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶֽם: לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֑י וִֽהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹהֵיכֶֽם:
אומרו הקהל עם הרב הפסוק האחרון וכן הבעל תפלה.
אֲנִ֞י יְיָ֣ אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם
לִֽהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאֱלֹהִים אֲנִ֖י יְיָ֥ אֱלֹֽהֵיכֶֽם:
הבעל תפלה מרים קולו במילה 'אמת' ואינו כופל 'ד' אלדיכם אמת'. לפיכך הבעל תפלה אומר פרשת ציצית
עם הרב כדי שיסמוך 'אמת' ל'ד' אלדיכם', ולא יצטרך להמתין עליו ולהפסיק בין המלים הללו.
אֱמֶת אָמַר רַבָּה בַּר חִינָנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, כָּל שֶׁלֹא אָמַר 'אֱמֶת וְיַצִּיב' שַׁחֲרִית, וְ'אֱמֶת וְאֱמוּנָה' עַרְבִית, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לְהַגִּ֣יד בַּבֹּ֣קֶר חַסְדֶּ֑ךָ וֶֽ֝אֱמ֥וּנָתְךָ֗ בַּלֵּילֽוֹת:'. (גמ' ברכות יב:) These fifteen words begin with the same letter ו', and they correspond to the fifteen words in the last פסוק of the 'שמע'. ראיתי במעשה הגאונים מאמת ויציב עד הדבר הזה לעולם ועד אגרת אחת היתה, לפי כשיסדו מאה ברכות שלחו לגולה רצונכם לקבל עליכם לומר בכל יום מאה ברכות, שלחו להם אמת ויציב עד הדבר הזה עלינו לעולם ועד. ט"ו וויי"ן הם תשעים, ה'דבר ה'זה ב' ההי"ן הם י', הרי ק' כנגד ק' ברכות. וכן מן אמת ויציב עד עוד זולתך מאה תיבות, כנגד מאה ברכות. (רוקח) וְיַצִּיב וְנָכוֹן וְקַיָּם וְיָשָׁר וְנֶאֱמָן וְאָהוּב וְחָבִיב וְנֶחְמָד וְנָעִים וְנוֹרָא וְאַדִּיר וּמְתֻקָּן וּמְקֻבָּל וְטוֹב וְיָפֶה הַדָּבָר הַזֶּה עָלֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד: אֱמֶת אֱלֹהֵי עוֹלָם מַלְכֵּֽנוּ צוּר יַעֲקֹב מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ לְדוֹר וָדוֹר הוּא קַיָּם וּשְׁמוֹ קַיָּם וְכִסְאוֹ נָכוֹן וּמַלְכוּתוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לָעַד קַיֶּֽמֶת וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּמִים נֶאֱמָנִים וְנֶחֱמָדִים לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים: עַל־אֲבוֹתֵֽינוּ וְעָלֵֽינוּ עַל־בָּנֵֽינוּ וְעַל־דּוֹרוֹתֵֽינוּ וְעַל כָּל־דּוֹרוֹת זֶֽרַע יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶֽיךָ:
עַל־הָרִאשׁוֹנִים וְעַל־הָאַחֲרוֹנִים דָּבָר טוֹב וְקַיָּם לְעוֹלָם וָעֶד אֱמֶת וֶאֱמוּנָה חֹק וְלֹא יַעֲבוֹר: אֱמֶת אֱמֶת שֶׁאַתָּה הוּא. רוב סדורים ישנים שלפני ר' שבתי סופר מנוקדת השי"ן בסגול. (סידור אזור אליהו) שֶׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ מֶֽלֶךְ אֲבוֹתֵֽינוּ גּוֹאֲלֵֽנוּ גּוֹאֵל אֲבוֹתֵֽינוּ יוֹצְרֵֽנוּ צוּר יְשׁוּעָתֵֽנוּ פּוֹדֵֽנוּ וּמַצִּילֵֽנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶֽךָ אֵין אֱלֹהִים עוֹד זוּלָתֶֽךָ:
עֶזְרַת אֲבוֹתֵֽינוּ אַתָּה הוּא מֵעוֹלָם מָגֵן וּמוֹשִֽׁיעַ לִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם בְּכָל־דּוֹר וָדוֹר: בְּרוּם עוֹלָם מוֹשָׁבֶֽךָ וּמִשְׁפָּטֶֽיךָ וְצִדְקָתְךָ עַד־אַפְסֵי אָֽרֶץ: אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁיִּשְׁמַע לְמִצְוֹתֶֽיךָ וְתוֹרָתְךָ וּדְבָרְךָ יָשִׂים עַל־לִבּוֹ: אֱמֶת אַתָּה הוּא אָדוֹן לְעַמֶּֽךָ וּמֶֽלֶךְ גִּבּוֹר לָרִיב רִיבָם: אֱמֶת אַתָּה הוּא רִאשׁוֹן וְאַתָּה הוּא אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדֶֽיךָ אֵין לָֽנוּ מֶֽלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִֽׁיעַ: מִמִּצְרַֽיִם גְּאַלְתָּֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָֽנוּ: כָּל־בְּכוֹרֵיהֶם הָרַֽגְתָּ וּבְכוֹרְךָ גָּאַֽלְתָּ וְיַם־סוּף בָּקַֽעְתָּ וְזֵדִים טִבַּֽעְתָּ וִידִידִים הֶעֱבַֽרְתָּ תהלים קו:יא וַיְכַסּוּ־מַ֥יִם צָֽרֵיהֶ֑ם אֶחָ֥ד מֵ֝הֶ֗ם לֹ֣א נוֹתָֽר: עַל־זֹאת שִׁבְּחוּ אֲהוּבִים וְרוֹמֲמוּ אֵל וְנָתְנוּ יְדִידִים זְמִירוֹת שִׁירוֹת וְתֻשְׁבָּחוֹת בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְמֶֽלֶךְ אֵל חַי־וְקַיָּם רָם־וְנִשָּׂא גָּדוֹל וְנוֹרָא מַשְׁפִּיל גֵּאִים וּמַגְבִּֽיהַּ שְׁפָלִים מוֹצִיא אֲסִירִים וּפוֹדֶה עֲנָוִים וְעוֹזֵר דַּלִּים וְעוֹנֶה לְעַמּוֹ בְּעֵת שַׁוְּעָם אֵלָיו:
One takes three steps backward upon reciting תהלות לא־ל עליון (מהרי"ל). תְּהִלּוֹת לְאֵל עֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא וּמְבֹרָךְ:
מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ עָנוּ שִׁירָה בְּשִׂמְחָה רַבָּה וְאָמְרוּ כֻלָּם -
קהל שמות טו:יא''' '''מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְיָ֔ מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא:
'''ביום המילה מנגנים מכאן עד 'גאל ישראל'.'''
בעל תפלה שִׁירָה חֲדָשָׁה שִׁבְּחוּ גְאוּלִים לְשִׁמְךָ עַל־שְׂפַת הַיָּם
יַֽחַד כֻּלָּם הוֹדוּ וְהִמְלִֽיכוּ וְאָמְרוּ:
קהל טו:יח''' '''יְיָ֥ ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד:
בעל תפלה עיון בסדרי התפילה האשכנזיים המוסמכים ביותר, ילמדנו על קפידה של רבותינו חסידי אשכנז לומר את הנוסח 'צור ישראל', '''בלא''' הוספת הפסוק 'גואלנו'. בכתביהם של רבי יהודה החסיד, והרוקח ושאר חסידי אשכנז, מבואר כי ב'צור ישראל' יש בה י"ד תיבות וס' אותיות לפי שס' ריבוא נגאלו י"ד בניסן (ספר המנהגים לר"א טירנא), הם נתנו לכך הסברים שונים, מהם עולה שהפסוק 'גואלנו' אינו שייך לנוסח התפילה: הפסוק 'גואלנו' מהשילוב הצרפתי שהתנגדו לו קדמוני אשכנז בחריפות! Unlike נוסח פולין, which included the additional verse 'גֹּאֲלֵֽנוּ ד֥' צְבָאוֹת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל:' before the end of the ברכת גאל ישראל, ancient נוסח אשכנז did not contain this verse. צוּר יִשְׂרָאֵל קֽוּמָה בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל נוסח מאוחר: 'וּפְדֵה כִנְאֻמֶֽךָ יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל:' וּפְדֵה כִנְאֻמְךָ יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל:
הבעל תפלה מסיים ברכת 'גאל ישראל' בקול רם כשאר הברכות לפי המנהג הישן הציבור עונה 'אמן' על ברכת הבעל תפלה ובדורות האחרונים פשט המנהג לומר את סוף הברכה עם הבעל תפלה כדי להמנע מעניית 'אמן'. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ גָּאַל יִשְׂרָאֵל:
אומרים גם את זה בקול רם עד אות האחרונה.
The הידור ofתשלומי ברכו dates from the seventeenth century. If a person missedברכו said by theבעל תפלה , he may recite it before חזרת הש"ץ. An אבל recites חצי קדיש and ברכו and afterward the בעל תפלה begins the חזרת הש"ץ. תשלומי ברכו was recited at שחרית daily, (nowadays in Breuers’, it is only said at שחרית on days when there is no קריאת התורה). Traditionally it was not recited on שבת or on יום טוב. According to the מנהגי וורמיישא and דברי קהלת, it was even said during מנחה, however without ברכו, if a person missed the חצי קדיש before the שמנה עשרה. כשיש מאחרים לתפילת שחרית שלא שמעו 'ברכו' וקדיש לפני ברכת יוצר, אזי כשמשלים הרב את תפילתו ופוסע לאחוריו, אָבֵל או בעל 'יאהרצייט' נעמד בפתח בית הכנסת, ואומר חצי קדיש ולאחריו 'ברכו'. מיד אחר 'ברכו' פותח הב"ת חזרת הש"ץ. במנחה, אם יש מאחרים, אומר האָבֵל או בעל ה'יאהרצייט' לפני חזרת הש"ע חצי קדיש בלבד. Taking three steps forward before the עמידה, is a מנהג הקדמונים. יכוין רגליו יחד כאילו שתיהם רגל אחת, ויניח ידו הימנית על השמאלית ויחדיו על לבו, ויעמוד ביראה והכנעה ובכוונה גדולה, ולא יפסיק בתפלתו כלל, ואפילו אם ישמע שהבעל תפלה אומר קדיש או קדושה לא יפסיק אלא יכוין למה שאומר הבעל תפלה. יש שנהגו לישב חזרת הש"ץ ויש המקפידים לעמוד. שחרית עמידה לחול.
ר' יוחנן בן נפחא (גמ' ברכות ט:) תהלים נא:טז ד' שפתי תפתח is said quietly by the בעל תפלה before the חזרת הש"ץ. דברי קהלת) [דף לג]) (The מחזורי ר"וו היידענהיים does not include it when חזרת הש"ץ is printed separately.) החזן יאמר ג"כ קודם חזרת י"ח פסוק ד' שפתי תפתח בלחש. ונ"ל המנהיג דתפלה זו שייכה להש"צ ביותר מפני שצריך להתפלל בקול רם וצריך פתיחת שפתי' ולכן הוקבעה שהש"צ אומר אותו בתפלה אוחילה שבר"ה וי"כ. (נוהג כצאן יוסף) אֲ֭דֹנָי שְׂפָתַ֣י תִּפְתָּ֑ח וּ֝פִ֗י יַגִּ֥יד תְּהִלָּתֶֽךָ:
כורע בָּרוּךְ משתחוה אַתָּה זוקף יְיָ''' '''אֱלֹהֵֽינוּ וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵֽאלֹהֵי יַעֲקֹב אִי לֹא דְּכַתְבִינְהוּ מֹשֶׁה בְּאוֹרַיְיתָא (דברים י:יז) וְאָתוּ כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְתַקְנִינְהוּ, אֲנַן לֹא אַמְרִינָן לְהוּ. (גמ' מגילה כה.) אנשי כנסת הגדולה. בספר עזרא (נחמיה ט:לב) 'וְעַתָּ֣ה אֱ֠לֹדֵינוּ הָאֵ֨-ל הַגָּד֜וֹל הַגִּבּ֣וֹר וְהַנּוֹרָא֘ שׁוֹמֵ֣ר הַבְּרִ֣ית וְהַחֶסֶד֒'. (רש"י) הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא אֵל עֶלְיוֹן גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים 'קֹנֵה' לעולם חסר - דיוקום בנוסח התפילה (ד'וְקֹנֵה' הוא אותיות 'וְנַקֵּה֨' מי"ג מדות). (סידור אזור אליהו) וְקֹנֵה הַכֹּל וְזוֹכֵר חַסְדֵי אָבוֹת וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַֽעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה:
בעשרת ימי תשובה [אבל בחזרת הש"ץ אין הקהל אומר 'זכרנו לחיים']:
זָכְרֵֽנוּ לְחַיִּים מֶֽלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים וְכָתְבֵֽנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים לְמַעַנְךָ אֱלֹהִים חַיִּים:
מֶֽלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִֽׁיעַ וּמָגֵן: כורע בָּרוּךְ משתחוה אַתָּה זוקף יְיָ בפורים ובתשעה באב הש"ץ חוזר התפלה וכשמגיע אל 'מלך עוזר ומושיע ומגן' אומרים קרובות לכל ברכה וברכה, בפורים מ'מגן אברהם' עד 'רצה', ובתשעה באב מ'מגן אברהם' עד 'בונה ירושלם'. '''בחזרת הש"ץ בבין המצרים יורד הניגון במילים''' 'מגן אברהם'. מָגֵן אַבְרָהָם:
אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה רַב לְהוֹשִֽׁיעַ:
ממוסף של שמיני עצרת עד שחרית של יום ראשון של פסח מוסיפים :
In תנ"ך where an אֶתְנַחְתָּ֑א occurs we find in most places 'גֶּֽשֶׁם', however in a few places we do find'הַגָּֽשֶׁם' even after an אֶתְנַחְתָּ֑א. The מסורה in the oldסידורים was always גֶּֽשֶׁם. However, the ספר ויעתר יצחק written by Yitzchok Satanov, unknown at the time to be a משכיל, claimed that גָּשֶׁם was the proper נוסח. That is how גָּשֶׁם unfortunately crept into the סידור. הנכון: הגֶשם ג' בסגול, כבסדורי' ישני' וכמנהג [ולא כה"ה מהקמץ] וכאשר אומרים 'בְּחֶֽסֶד', ח' בסגול, אף שנקמץ במקום הפסק בתהלי' סב:יג 'וּלְךָֽ־אֲדֹנָ֥י חָ֑סֶד' והדומי', לפי שפה איננו הפסק, כן הגשם איננו הפסק פה, כי הוא מעין מאמור אחריו 'מְכַלְכֵּל חַיִּים' כמ"ש בתענית ב' ע"ב 'גשמי היינו פרנסה'. וע"כ גם כשמשמיע ח' לפני תפלת מוסף איך יאמרו ק' בתפלתם, יאמר: הגֶשם, אף שמפסיק אז. (דברי קהלת דף 853) מַשִּׁיב הָרֽוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּֽשֶׁם The תשב"ץ (ס"ק קא) reports that his רבי, the מהר"ם מרוטנבורג, would announce מוריד הטל on the first day of פסח because in ארץ ישראל they said מוריד הטל when not saying מוריד הגשם. From here we may conclude, that the מהר"ם did not recite it all summer. (The רוקח writes that the letter טי"ת does not appear in the second ברכה of the עמידה and therefore one does not recite 'מוריד הטל'.) Therefore, since in the last eight hundred years at least, we have omitted מוריד הטל, there is no reason to start now. תָּנָא, בְּטַל וּבְרוּחוֹת לֹא חִיְּיבוּ חֲכָמִים לְהַזְכִּיר, וְאִם בָּא לְהַזְכִּיר, מַזְכִּיר. מַאי טַעֲמָא? אָמַר רְבִי חֲנִינָא, לְפִי שֶׁאֵין נֶעֱצָרִין. (גמ' תענית ג.) הרב ברייער writes that there is no difference between טַל in that it is changed to קָמַץ in the case of a strong pause, like an אֶתְנַחְתָּ֑א or a סוֹף פָסוּק. For example, a common mistake printed in some חומשיםis: (שמות טז:יג) 'וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטָּל סָבִ֖יב לַֽמַּֽחֲנֶֽה:' with a זָקֵף קָטָן. However, the proper pronunciation is: 'הַטַּל'. This mistake may have resulted because of the next פסוק: וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל where is טָל written with a קמץ since it is followed by an אתנחתא.
מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶֽסֶד מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים 'רב להושיע' ולא 'ורב', 'מתיר אסורים' ולא 'ומתיר'. (מהרי"ל) וּמַתִּיר אֲסוּרִים וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר: מִי כָמֽוֹךָ בַּֽעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דּֽוֹמֶה־לָּךְ מֶֽלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִֽיחַ יְשׁוּעָה:
בעשרת ימי תשובה [אבל בחזרת הש"ץ אין הקהל אומר 'מי כמוך']:
מִי כָמֽוֹךָ אַב הָרַחֲמִים זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים:
וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ '''בחזרת הש"ץ בבין המצרים יורד הניגון במילים 'מחיה המתים'.''' מְחַיֵּה הַמֵּתִים:
אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ וּקְדוֹשִׁים בְּכָל־יוֹם יְהַלֲלוּךָ סֶּֽלָה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ וְאָמַר רַבָּה בַּר חִינָנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, כָּל הַשָׁנָה כּוּלָהּ, אָדָם מִתְפַּלֵּל הָאֵל הַקָדוֹשׁ, מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, חוּץ מֵעַשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁמִּתְפַּלֵּל הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ וְהַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט. (גמ' ברכות יב:) הָאֵל (בעשי"ת : הַמֶּֽלֶךְ) הַקָּדוֹשׁ:
הבעל תפלה אומר רק את המלים 'נקדש' עד 'ואמר' 'לעמתם ברוך יאמרו', 'ובדברי קדשך כתוב לאמר', והקהל שותק במלים אלו:
בעל תפלה בלבד The בעל תפלה ''alone'' says נקדש (שחרית, מנחה) or נעריצך(שבת ויום טוב מוסף) שו"ע או"ח ר"ס קכה]]. נְקַדֵּשׁ אֶת־שִׁמְךָ בָּעוֹלָם כְּשֵׁם שֶׁמַּקְדִּישִׁים אוֹתוֹ בִּשְׁמֵי מָרוֹם כַּכָּתוּב עַל־יַד נְבִיאֲךָ ישעיה ו:ג '''בבין המצרים יורד הניגון במילים 'וקרא זה אל־זה ואמר'.''' וְקָרָ֨א זֶ֤ה אֶל־זֶה֙ וְאָמַ֔ר
קהל ובעל תפלה יחדיו''' '''* ידלג עקביו מעט כלפי מעלה רק באמירת המילים 'קדוש' שלש פעמים:
One rises on ones toes, for the פסוקים of 'קדוש' and 'ברוך' as theמלאכים do when reciting קדושה, whereas the פסוק of 'ימלוך' is not part of קדושת המלאכים. Those who rise on their toes for 'ימלוך' as well, do so, since what the ציבור recites in קדושה, is done in the manner of מלאכים. * קָד֧וֹשׁ ׀ * קָד֛וֹשׁ * קָד֖וֹשׁ יְיָ֣ צְבָא֑וֹת מְלֹ֥א כָל־הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ:
בעל תפלה '''בבין המצרים יורד הניגון במילים 'לעמתם ברוך יאמרו'.''' לְעֻמָּתָם בָּרוּךְ יֹאמֵֽרוּ:
קהל ובעל תפלה יחדיו''' '''* ידלג עקביו מעט כלפי מעלה פעם אחד באמירת המילה 'ברוך' פעם אחת.
יחזקאל ג:יב * בָּר֥וּךְ כְּבוֹד־יְיָ֖ מִמְּקוֹמֽוֹ:
בעל תפלה וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ כָּתוּב לֵאמֹר:
קהל ובעל תפלה יחדיו תהלים קמו:י יִמְלֹ֤ךְ יְיָ֙ ׀ לְעוֹלָ֗ם אֱלֹהַ֣יִךְ צִ֭יּוֹן לְדֹ֥ר וָדֹ֗ר הַֽלֲלוּ־יָֽהּ:
בעל תפלה לְדוֹר וָדוֹר נַגִּיד גָּדְלֶךָ וּלְנֵצַח נְצָחִים קְדֻשָּׁתְךָ נַקְדִּישׁ וְשִׁבְחֲךָ אֱלֹהֵֽינוּ מִפִּינוּ לֹא יָמוּשׁ לְעוֹלָם וָעֶד כִּי אֵל מֶֽלֶךְ גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ אַתָּה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָאֵל (בעשרת ימי תשובה : הַמֶּֽלֶךְ) הַקָּדוֹשׁ: ובברכה הזאת יזהרו היותר לענות אמן והבט בשו"ע או"ח ר"ס ק"ט.
בִּינָה דֵּעָה וְהַשְׂכֵּלis in conformity with the very oldסידור of the מקובל רב הירץ שליח ציבור (printed in 1560) The רוקח makes note of both נוסחות, (בִּינָה דֵּעָה וְהַשְׂכֵּל as well as דֵּעָה בִּינָה וְהַשְׂכֵּל). In most ancient סידורים the standard order of these words were בִּינָה דֵּעָה וְהַשְׂכֵּל. This order was retained inפפד"מ . “…In תנ"ך, there are many examples in which בינה comes before דעה, as well as דעה before בינה, and, basically, the order really makes no difference. Either it means that through the בינה of the תורה one recognizes הקדוש ברוך הוא, which is called דעה; or the reverse is also true: As a result of the recognition of הקדוש ברוך הוא, דעה, one proceeds to learn his תורה, which is called בינה.” (R’ Schwab on Prayer pg. 442) אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּֽעַת וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה וְחָנֵּֽנוּ מֵאִתְּךָ כתב יוסף אומץ שעדיף להקדים 'בינה' כי היא עיקר הברכה כדאיתא בברכות מהפסוק  'וְיָֽדְע֥וּ תֹֽעֵי־ר֖וּחַ בִּינָ֑ה וְרֽוֹגְנִ֖ים יִלְמְדוּ־לֶֽקַח:' (ישעיה כט:כד) בִּינָה דֵּעָה וְהַשְׂכֵּל: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ''' '''חוֹנֵן הַדָּֽעַת:
הֲשִׁיבֵֽנוּ אָבִֽינוּ לְתוֹרָתֶֽךָ וְקָרְבֵֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ לַעֲבוֹדָתֶֽךָ וְהַחֲזִירֵֽנוּ בִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶֽיךָ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָרוֹצֶה בִּתְשׁוּבָה:
סְלַח־לָֽנוּ אָבִֽינוּ כִּי לדעת החוות יאיר רק בימים שאומרים תחנון ולא נהגו כמותו. One strikes one’s chest each time one says'חטאנו' and 'פשענו' during תפילה, whether תחנון is said that day or not. מכה על הלב חָטָֽאנוּ מְחַל־לָֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ כִּי מכה על הלב פשענו בפתח - כ"ה בס"י (סידור אזור אליהו) פָשַֽׁעְנוּ The recital of סליחות during the עמידה dates back to the very origins of סליחות. סליחות are recited during the עמידה like פיוטי שבת ויום טוב. חסידים and בני ליטא also recite סליחות in the עמידה on the most important תפילה of the year - נעילה. In מנהג אשכנז, the one exception is in אלול and עשרת ימי תשובה, when סליחות are recited in the third אשמורת before the זמן התפילה, and therefore the סליחות can not practically be recited within the עמידה. כאן אומרים סליחות בתענית כשיש עשרה מתענים. (המקור מסידור רב סעדיה גאון) כִּי מוֹחֵל וְסוֹלֵֽחַ אַתָּה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ''' '''חַנּוּן, הַמַּרְבֶּה לִסְלֽוֹחַ:
רְאֵה בְעָנְיֵֽנוּ וְרִיבָה רִיבֵֽנוּ וּגְאָלֵֽנוּ מְהֵרָה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ כִּי גוֹאֵל חָזָק אַתָּה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל:
בתענית ציבור מוסיף הבעל תפלה כאן 'עננו' : (בתענית מקשקש הצדקה בברכת 'עננו')
עֲנֵֽנוּ יְיָ עֲנֵֽנוּ בְּיוֹם צוֹם תַּעֲנִיתֵֽנוּ כִּי בְצָרָה גְדוֹלָה אֲנָֽחְנוּ: אַל־תֵּֽפֶן אֶל־רִשְׁעֵֽנוּ וְאַל־תַּסְתֵּר פָּנֶֽיךָ מִמֶּֽנּוּ וְאַל־תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתֵֽנוּ: הֱיֵה נָא קָרוֹב לְשַׁוְעָתֵֽנוּ יְהִי נָא חַסְדְּךָ לְנַחֲמֵֽנוּ טֶֽרֶם נִקְרָא אֵלֶֽיךָ עֲנֵֽנוּ כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר: ישעיה סה:כה וְהָיָ֥ה טֶֽרֶם־יִקְרָ֖אוּ וַֽאֲנִ֣י אֶעֱנֶ֑ה ע֛וֹד הֵ֥ם מְדַבְּרִ֖ים וַֽאֲנִ֥י אֶשְׁמָֽע: כִּי אַתָּה יְיָ הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה פּוֹדֶה וּמַצִּיל בְּכָל־עֵת צָרָה וְצוּקָה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה:
In some communities צדקה was collected only on שני וחמישי. (The קב הישר tells of a miser who wouldn't come to synagogue on those days, in order to avoid giving צדקה). מנהג פפד"מ is to collect צדקה daily, when the בעל תפלה recites רפאנו. (דברי קהלת pg. 86) '''בעוד שאומר בעל תפלה ברכת 'רפאנו' הלך שוער בית הכנסת מעבר לעבר בבית הכנסת וקופה בידו. ומצלצל במטבעות צדקה שבתוכה למען יתעורר העם לקול צללו לתת לתוכה להרבות לצדקה ומה שבתוכה ניתן לעניי עירנו.''' רְפָאֵֽנוּ יְיָ וְנֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵֽנוּ וְנִוָּשֵֽׁעָה כִּי תְהִלָּתֵֽנוּ אַתָּה וְהַעֲלֵה רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְכָל מַכּוֹתֵֽינוּ * כִּי אֵל מֶֽלֶךְ רוֹפֵא נֶאֱמָן וְרַחֲמָן אַתָּה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ''' '''רוֹפֵא, חוֹלֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:
רב שלמה זלמן אוירבאך opposed adding
the ויהי רצון in רפאנו, unless the individual
is critically ill.
מי שרוצה להתפלל על החולה יאמר כאן :
* וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ שֶׁתִּשְׁלַח מְהֵרָה רְפוּאָה שְׁלֵמָה מִן־הַשָּׁמַֽיִם רְפוּאַת הַנֶּֽפֶשׁ וּרְפוּאַת הַגּוּף לְחוֹלֶה (פב"פ) בְּתוֹךְ שְׁאָר חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל:
בָּרֵךְ עָלֵֽינוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אֶת־הַשָּׁנָה הַזֹּאת וְאֶת־כָּל־מִינֵי תְבוּאָתָהּ לְטוֹבָה וְתֵן (בתפלת ערבית של יום נ"ט אחר תקופת תשרי (ה' או ו' דעצעמבר) ובארץ ישראל בליל ז' מרחשון מתחילין לומר 'ותן טל ומטר לברכה' עד פסח. בחורף : טַל וּמָטָר לִ)בְּֿרָכָה עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה וְשַׂבְּעֵֽנוּ צריך לומר 'ושבענו מטובך' ולא מטובה כי כן אומרים בשבת ויום טוב שבענו מטובך ושמחנו בישועתך. (תשו' הרא"ש כלל ד' ומטה משה בשם מהרש"ל) מִטּוּבֶֽךָ וּבָרֵךְ שְׁנוֹתֵֽנוּ כַּשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ''' '''מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים:
'תקע בשופר' ברכת contains exactly twenty words (טור) which would make adding the word'לארצנו' superfluous. Mentioning ארץ ישראל as the gathering place, seems unnecessary. ר' יצחק אייזיק וואלאך, cites מסכת מגילה which states that from 'תקע בשופר' ־ 'את צמח דוד' , there are six stages of גאולה; 1) Gathering the exiles, 2) Judgment for evil doers, 3) Destruction of those who rebel against God, 4) Elevation of the righteous. 5) Building of ירושלם, 6) Return of מלכות בית דוד. He likewise cites מאמרי חז"ל, which envisioned that in the stages of גאולה, there would first be''' '''a קבוץ גליות in חוץ לארץ, before returning to ארץ ישראל. קבוץ גליות is connected to מלכות בית דוד. Therefore, the idea to add 'לארצנו' to the ברכת 'תקע בשופר' seems out of place. The שבלי הלקט says that when יעקב אבינו went to down toמצרים and that he and his sons were all gathered together, the מלאכי השרת exclaimed 'בא"י מקבץ נדחי עמו ישראל'. And that was in חוץ לארץ. It is interesting that someנוסחי ספרד omit the term 'לארצנו' as well. תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵֽנוּ וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ מסורת אשכנזית וספרדית מנקדת 'גָּלֻיּוֹתֵֽינוּ', לעומת מסורת תימנית - 'גָּלִיּוֹתֵֽינוּ'. גָּלֻיּוֹתֵֽינוּ וְקַבְּצֵֽנוּ יַֽחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָֽרֶץ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ''' '''מְקַבֵּץ, נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:
הָשִֽׁיבָה שׁוֹפְטֵֽינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצֵֽינוּ כְּבַתְּחִלָּה וְהָסֵר מִמֶּֽנּוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה וּמְלוֹךְ עָלֵֽינוּ אַתָּה יְיָ לְבַדְּךָ בְּחֶֽסֶד וּבְרַחֲמִים וְצַדְּקֵֽנוּ בַּמִּשְׁפָּט: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ''' '''יבטא היטב, שלא ישמע 'מֶֽלֶךְ אוֹיֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט:'.''' מֶֽלֶךְ, אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט:
(בעשרת ימי תשובה מסיימים הברכה : הַמֶּֽלֶךְ הַמִּשְׁפָּט ואם לא אמרו, דעת רוב הפוסקים שאין צריך לחזור.)
שמואל הקטן הרמב"ם בפ"ב מתפלה הל' א'. "בימי רבן גמליאל רבו המינין בישראל, והיו מצירים לישראל, ומסיתין אותן לשוב מאחרי השם, וכיון שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם, עמד הוא ובית דינו, והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני השם לאבד המינים, וקבע אותה בתפלה, כדי שתהיה ערוכה בפי הכל": וזו היא נוסחתו בברכה זו: למשומדים אל תהי תקוה וכל המינים כלם כרגע יאבדו, ומלכות זדון תעקר ותשבר במהרה בימינו. בא"י שובר רשעים ומכניע זדים: ונוסחת האבודרהם מכ"י, למשומדים אל תהי תקוה, וכל המינים כרגע יאבדו, וכל איביך וכל שנאיך מהרה יכרתו, ומלכות זדון מהרה תכלה ותשבר ותכניע. בא"י, שובר איבים ומכניע זדים: ובשני סדורים כי"י וגם במחזור שאלוניקי, נוסחתה כדלהלן. רק אחרי 'ותכניע' נכתבו עוד שתי תיבות 'כל אויבינו', ובטור וברוקח נשמטו, כי הם כפל לשון כי כבר אמור וכל אויבי עמך. בצדה לדרך כתיב בפ' ל"ו מאמר א' כלל א', . . . '''"למשומדים" כן הנוסחא מעיקרה, '''וכו' וכ"ה בכל כ"י ישנים, [ובסידור רב עמרם גאון, ושל רב סעדיה גאון, ונוסחת הרמב"ם ז"ל ובכל הראשונים]: לַמְשֻׁמָּדִים אַל־תְּהִי תִקְוָה וְכָל־הַמִּינִים כְּרֶֽגַע יֹאבֵֽדוּ וְכָל־אוֹיְבֵי עַמְּךָ מְהֵרָה יִכָּרֵֽתוּ וּמַלְכוּת זָדוֹן מְהֵרָה תְעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר וּתְמַגֵּר וְתַכְנִֽיעַ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ''' '''שׁוֹבֵר אוֹיְבִים וּמַכְנִֽיעַ זֵדִים:
עַל־הַצַּדִּיקִים וְעַל־הַחֲסִידִים וְעַל־זִקְנֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל־פְּלֵיטַת סוֹפְרֵיהֶם וְעַל־גֵּרֵי הַצֶּֽדֶק וְעָלֵֽינוּ יֶהֱמוּ רַחֲמֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וְתֵן שָׂכָר טוֹב לְכָל־הַבּוֹטְחִים בְּשִׁמְךָ בֶּאֱמֶת וְשִׂים חֶלְקֵֽנוּ עִמָּהֶם In ancient סידורים, and in ספרדי נוסחאות the text is 'וּלְעוֹלָם לֹא נֵבוֹשׁ'. וּלְעוֹלָם לֹא נֵבוֹשׁ כִּי־בְךָ בָּטָֽחְנוּ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ''' '''מִשְׁעָן וּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים:
'''(בבין המצרים ברכת''' 'ולירושלם עירך' '''כולה אומר בניגון ידוע של קינות, ואת חתימת הברכה - בניגון טעמי איכה.)'''
וְלִירוּשָׁלַֽםִ עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב וְתִשְׁכּוֹן בְּתוֹכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּֽרְתָּ וּבְנֵה אוֹתָהּ בְּקָרוֹב בְּיָמֵֽינוּ בִּנְיַן עוֹלָם וְכִסֵּא דָוִד מְהֵרָה לְתוֹכָהּ תָּכִין: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ בּוֹנֵה יְרֽוּשָׁלָֽםִ:
אֶת־צֶֽמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִֽיחַ וְקַרְנוֹ תָּרוּם בִּישׁוּעָתֶֽךָ כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּֽינוּ כָּל־הַיּוֹם: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מַצְמִֽיחַ, קֶֽרֶן יְשׁוּעָה:
הרב יעקב עמדין was against adding ''fixed'' texts of בקשה to שמע קולנו but ''for'' adding ones own request. The reasoning being, if חז"ל required a specific text to be added - they would have added it themselves. We don't find these תפילות in סידורים before הרב וואלף היידנהיים. The נוסח we have for the וידוי was written by קיצור של"ה (הרב יחיאל מיכל עפשטיין 1800’s), which is similar to the נוסח printed in שערי ציון (Kabbalistic תפילות written about hundred years prior). שְׁמַע קוֹלֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת־תְּפִלָּתֵֽנוּ כִּי אֵל שׁוֹמֵֽעַ בכל ס"י הנוסח הוא 'תְּפִלָּתֵֽנוּ וְתַחֲנוּנֵֽינוּ'... אבל בסידורים מאוחרים יותר מופיע הנוסח הישן. (סידור אזור אליהו) תְּפִלָּתֵֽנוּ וְתַחֲנוּנֵֽינוּ אַתָּה וּמִלְּפָנֶֽיךָ מַלְכֵּֽנוּ רֵיקָם אַל־תְּשִׁיבֵֽנוּ כִּי אַתָּה שׁוֹמֵֽעַ תְּפִלַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ חתימת ברכת 'שומע תפילה' נאמרת על ידי הבעל תפלה בהרמת קול ובנעימה מיוחדת כדי לעורר את השומעים לחשיבות עניית 'אמן' זו. ''' '''שׁוֹמֵֽעַ תְּפִלָּה:
גירסת 'מְהֵרָה' ברע"ג (ח ע"א), במחז"ו (עמ' 76), ועיי' סידור ר"ש מגרמייזא (עמ' קט) שכתב דהא על נשמת צדיקים שמקריב מיכאל בכל יום על מזבח של מעלה נתייסדה תפילה זו וכו', לכן ביטל רבינו הלוי לומר מְהֵרָה. ובמחזור ישן ד"ז: מְהֵרָה גירסת הרוקח ור"י הלוי מרגמייזא מיחה לאמר מְהֵרָה לפי שעל נשמת הצדיקים קאי. וכן רש"י ברכות יא: ד"ה ועבודה משמע של"ג מְהֵרָה בְּאַהֲבָה, ועיין ערוגת הבושם ח"ד (עמ' 68 הערה 68). (פירושי סידור התפילה לרוקח עמ' שמט) בסדור רפ"ז גם בסדורי הספרדים הנוסחא 'מְהֵרָה בְּאַהֲבָה תְקַבֵּל' וכן בסדר רב עמרם וכן העתיקו התוספות בסוף מנחות [מדרשות חלוקין יש מי שאומר נשמותיהן של צדיקים, ויש מי שאומר כבשים של אש. והיינו דאמרינן בשמונה עשרה בעבודה 'ואשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון'. וי"א דקאי אדלעיל 'והשב העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל'. לא מצאתי יותר: (גמ' מנחות קי. תוס' ד"ה ומיכאל)]. אבל מהרי"ל צוה שלא לומר מהרה (יוסף אומץ ס' מ"ח), '''ובאמת השנוי תלוי בשנוי הגרסה של ''''וְהָשֵׁב אֶת־הָעֲבוֹדָה'''', שמי שגורס ''''אֶת־הָעֲבוֹדָה'''' לא יאמר ''''מְהֵרָה''''''' (נוסח גרמייזא)''' ומי שיאמר ''''מְהֵרָה'''' יאמר ''''וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה'''' בלי מלת ''''אֶת'''' '''(נוסח פפד"מ)''' ואז בין לזה בין לזה ל"ד תבות בברכה זו כחבלת הכל בו והרוקח. (סידור עבודת ישראל) ''' רְצֵה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וּבִתְפִלָּתָם וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם מְהֵרָה בְּאַהֲבָה תְקַבֵּל בְּרָצוֹן וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ:
בראש חודש ובחול המועד אומרים 'יעלה ויבא':
אֱלֹהֵֽינוּ וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ יַעֲלֶה וְיָבוֹא וְיַגִּֽיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵֽנוּ וּפִקְדּוֹנֵֽנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵֽינוּ וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן־דָּוִד עַבְדֶּֽךָ וְזִכְרוֹן יְרֽוּשָׁלַֽםִ עִיר קָדְשֶֽׁךָ וְזִכְרוֹן כָּל־עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶֽיךָ לִפְלֵיטָה וּלְטוֹבָה וּלְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם
לראש חודש : רֹאשׁ הַחֹֽדֶשׁ הַזֶּה ׀ לפסח : חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה ׀ לסכות : חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה
זָכְרֵֽנּוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בּוֹ לְטוֹבָה (קהל אָמֵן) וּפָקְדֵֽנוּ בוֹ לִבְרָכָה (קהל אָמֵן) וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ בוֹ לְחַיִּים (קהל אָמֵן) וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים חוּס וְחָנֵּנוּ וְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ כִּי אֵלֶֽיךָ עֵינֵֽינוּ כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אַתָּה:
וְתֶחֱזֶֽינָה עֵינֵֽינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ''' '''חתימת ברכת 'המחזיר שכינתו לציון' נאמרת על ידי הבעל תפלה בהרמת קול ובנעימה מיוחדת כדי לעורר את השומעים לאמירת מודים דרבנן.''' '''הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ '''בבין המצרים בסוף הברכה משפיל את קולו, אולם במלה אחרונה של רצה דהיינו 'לציון', שוב מגביה את קולו.''' לְצִיּוֹן:
צריך לומר 'מודים' בקול רם כדי שהציבור ישמעו.
משתחוה The בעל תפלה continues to recite the עמידה aloud as he reads 'מודים'. The recent practice that he should recite 'מודים' quietly while the ציבור recite 'מודים דרבנן' has no basis in הלכה or tradition. הרב שמעון שוואב stated, "I don't know where the מנהג of saying the beginning of 'מודים' silently, comes from?" The issue of תרי קולי לא משתמעי does not apply since both are reciting different paragraphs. מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ שֶׁאַתָּה הוּא זוקף יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד: צוּר חַיֵּֽינוּ מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ אַתָּה הוּא לְדוֹר וָדוֹר: נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶֽךָ עַל־חַיֵּֽינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶֽךָ וְעַל־נִשְׁמוֹתֵֽינוּ הַפְּקוּדוֹת not הַמּוּפְּקָדוֹת is the correct נוסח. הַפְּקוּדוֹת לָךְ וְעַל־נִסֶּֽיךָ שֶׁבְּכָל־יוֹם עִמָּֽנוּ וְעַל־נִפְלְאוֹתֶֽיךָ וְטוֹבוֹתֶֽיךָ שֶׁבְּכָל־עֵת עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר וְצָהֳרָֽיִם: הַטּוֹב כִּי לֹא־כָלוּ רַחֲמֶֽיךָ וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא־תַֽמּוּ חֲסָדֶֽיךָ מֵעוֹלָם קִוִֽינוּ לָךְ:
מודים דרבנן (גמ' סוטה מ.)בִּזְמַן שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר מוֹדִים, הָעָם מָה הֵם אוֹמְרִים? אָמַר רַב -'מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ ד' אֱלֹהֵֽינוּ, עַל שֶׁאָֽנוּ מוֹדִים לָךְ'. וּשְׁמוּאֵל אָמַר - 'אֱלֹהֵי כָל־בָּשָׂר, עַל שֶׁאָֽנוּ מוֹדִים לָךְ'. רְבִי סִימַאי אוֹמֵר - 'יוֹצְרֵֽנוּ יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית, עַל שֶׁאָֽנוּ מוֹדִים לָךְ'. נְהַרְדָּעֵי אָמְרֵי מִשְּׁמֵיהּ דִּרְבִי סִימַאי - 'בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל שֶׁהֶחֱיִיתָֽנוּ וְקִיַּמְתָּֽנוּ, עַל שֶׁאָֽנוּ מוֹדִים לָךְ'. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב מְסַיֵּים בָּהּ הָכִי - 'כֵּן תְּחַיֵּֽנוּ וּתְחָנֵּנוּ, וּתְקַבְּצֵנוּ וְתֶאֱסֹף גָּלֻיּוֹתֵֽינוּ, לְחַצְרוֹת קָדְשֶֽׁךָ, לִשְׁמֹר חֻקֶּֽיךָ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶֽךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, עַל שֶׁאָֽנוּ מוֹדִים לָךְ'. אָמַר רַב פָּפָּא, הִילְכָּךְ נֵימְרִינְהוּ לְכוּלְהוּ.
משתחוה מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ שֶׁאַתָּה הוּא זוקף יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ אֱלֹהֵי כָל־בָּשָׂר יוֹצְרֵֽנוּ יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית: בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עַל שֶׁהֶחֱיִיתָֽנוּ וְקִיַּמְתָּֽנוּ: כֵּן תְּחַיֵּֽנוּ וּתְקַיְּמֵֽנוּ וְתֶאֱסֹף גָּלֻיּוֹתֵֽינוּ לְחַצְרוֹת קָדְשֶֽׁךָ לִשְׁמֹר חֻקֶּֽיךָ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶֽךָ וּלְעָבְדְּךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם The original גירסא 'עַל שֶׁאָֽנוּ מוֹדִים לָךְ'. עַל שֶׁאָֽנוּ מוֹדִים לָךְ מודים דרבנן corresponds to the מודים לש"ץ - so we bow both at the beginning and at the final 'ברוך' which corresponds to 'ברוך...הטוב שמך'. סיום מודים דרבנן 'ברוך אל ההודאות', והמדקדקים אומרים אותו בכריעה אחת. (יוסף אומץ) כורעים מעט כשאומרים המילה בָּרוּךְ זוקף אֵל הַהוֹדָאוֹת:
כל ימי חנוכה, גם בפורים ביום י"ד (ט"ו) בשחרית, אומרים כאן 'על הנסים':
עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת
שֶׁעָשִֽׂיתָ לַאֲבוֹתֵֽינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בִּזְמַן הַזֶּה:
בחנוכה : בִּימֵי מַתִּתְיָֽהוּ בֶּן־יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמֹנַי וּבָנָיו כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל־עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶֽךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶֽךָ: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם רַֽבְתָּ אֶת־ רִיבָם דַּֽנְתָּ אֶת־דִּינָם נָקַֽמְתָּ אֶת־נִקְמָתָם: מָסַֽרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶֽךָ: וּלְךָ עָשִֽׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶֽךָ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִֽׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וְאַֽחַר כַּךְ בָּֽאוּ בָנֶֽיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וּפִנּוּ אֶת־הֵיכָלֶֽךָ וְטִהֲרוּ אֶת־מִקְדָּשֶֽׁךָ וְהִדְלִֽיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶֽׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵֽלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל: The phrase, כשם שעשית להם נסים וגבורות בימים ההם ובזמן הזה, כן עמנו ד' אלדינו פלא ונסים בעת הזאת appears in numerous manuscripts from the ראשונים (מחזור וורמיישא and מחזור ויטרי כ"י ששון), yet the טור and שלחן ערוך (סימן תרפ"ב) omit it. By the time of the אחרונים, we don't find the text at all. This is but one example, where several parts of תפילה have changed from the time of the ראשונים, sometimes due to a variety of accepted גרסאות.
בפורים : בִּימֵי מְתַרְגְּמִינָן מָרִי דָכֵי (pure myrrh). (גמ' מגילה י:) מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה כְּשֶׁעָמַד עֲלֵיהֶם הָמָן הָרָשָׁע בִּקֵּשׁ אסתר ג:יג לְהַשְׁמִ֡יד לַֽהֲרֹ֣ג וּלְאַבֵּ֣ד אֶת־כָּל־הַ֠יְּהוּדִים מִנַּ֨עַר וְעַד־זָקֵ֜ן טַ֤ף וְנָשִׁים֙ בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד בִּשְׁלוֹשָׁ֥ה עָשָׂ֛ר לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר הוּא־חֹ֣דֶשׁ אֲדָ֑ר וּשְׁלָלָ֖ם לָבֽוֹז: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים הֵפַֽרְתָּ אֶת־עֲצָתוֹ וְקִלְקַֽלְתָּ אֶת־מַחֲשַׁבְתּוֹ וַהֲשֵׁבֽוֹתָ גְּמוּלוֹ בְּרֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת־בָּנָיו עַל־הָעֵץ:
וְעַל־כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד:
בעשרת ימי תשובה : The נוסח of the מהר"ם מרוטנבורג as cited by the טור is 'וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך'. However, the רוקח stresses the importance of the phrase containing only five words. Therefore the מהרי"ל omits 'טובים', while מנהג וורמיישא and מנהג פפד"מ (דברי קהלת עמ' 131) omit'כל' . וּכְתוֹב לְחַיִּים טוֹבִים בְּנֵי בְרִיתֶֽךָ: (קהל אָמֵן)
[בחזרת הש"ץ הקהל עונה רק 'אמן' על אמירה 'וכתוב לחיים', שאין הקהל חוזר על אמירה זו]:
וְכָל־הַחַיִּים יוֹדֽוּךָ סֶּֽלָה וִיהַלֲלוּ אֶת־שִׁמְךָ בֶּאֱמֶת הָאֵל יְשׁוּעָתֵֽנוּ וְעֶזְרָתֵֽנוּ סֶֽלָה: כורע בָּרוּךְ משתחוה אַתָּה זוקף יְיָ '''בבין המצרים בסוף הברכה משפיל את קולו במילים ''''הטוב שמך ולך נאה להודות''''. ''' הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת:
בחזרת הש"ץ אומר הבעל תפלה (אומרים אף בתשעה באב ובבית אָבֵל אבל הכהנים לא נושאים כפים):
בארץ ישראל הכהנים מברכים את הקהל.
נשיאת כפים was performed daily, until about the year 5000. The ראשונים until then, while discussing הלכות נשיאת כפים mention, that one should דוכן every day, without citing that the מנהג is not to do so. אֱלֹהֵֽינוּ וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ בָּרֲכֵֽנוּ בַּבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּֽשֶׁת בַּתּוֹרָה הַכְּתוּבָה עַל־יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדֶּֽךָ
הָאֲמוּרָה מִפִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו כֹּהֲנִים עַם קְדוֹשֶֽׁךָ - כָּאָמוּר:
במדבר ו:כד-כו יְבָֽרֶכְךָ֥ יְיָ֖ וְיִשְׁמְרֶֽךָ:''' כן יהי רצון '''יָאֵ֨ר יְיָ֧ ׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ:''' כן יהי רצון '''
יִשָּׂ֨א יְיָ֤ ׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם:''' כן יהי רצון'''
אדיר במרום is recited if the כהנים go up to דוכן.
On every occasion that we recite ברכת כהנים, שים שלום is also said. The text of שים שלום itself, has within it the request for אור הפנים, חן, and שלום, themes contained within the second and the third ברכות of ברכת כהנים. שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה חֵן וָחֶֽסֶד וְרַחֲמִים עָלֵֽינוּ וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ: בָּרֲכֵֽנוּ אָבִֽינוּ כֻּלָּֽנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶֽיךָ כִּי בְאוֹר פָּנֶֽיךָ נָתַֽתָּ לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶֽסֶד וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם: וְטוֹב בְּעֵינֶֽיךָ לְבָרֵךְ אֶת־עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל־עֵת וּבְכָל־שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶֽךָ:
כאשר אין אומרים תחנון, חתימת ברכת 'המברך את עמו ישראל בשלום' נאמרת על ידי הב"ת בהרמת קול ובנעימה מיוחדת כשאין אומרים תחנון כדי להזכיר זאת לקהל.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ''' '''בבין המצרים בסוף הברכה משפיל את קולו במילים 'המברך את־עמו ישראל', 'בשלום' הניגון שוב עולה.''' הַמְבָרֵךְ
אֶת־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם
הדיין הזקן שקנה חכמה מ"ה יעקב זילברקרון זצ"ל אמר לי שנפלא ממנו טעם מנהג פ"פ הזה: מה בין 'בספר' וכו' שאומרים אותו ק' גם בתפלת ח' בקול, ובין תפלות 'זכרנו, מי כמוך, וכתוב', שאין אומרי' ק' בתפלת ח' בפ"פ? ועניתי לו שנ"ל טעם אמירת ק' 'בספר': פן ישכח ח' לאמרו ויאמר תחלת הברכה שאחר בשלומך, ותהי מעוות לא יוכל לתקון, אם הזכיר כבר השם של הברכ', כמ"ש בש"ע תקפ"ב ס"ה "אם לא אמר זכרנו ומי כמוך אין מחזירי' אותו ואפי' לא עקר רגליו רק שסיים אותה ברכ' וה"ה אם לא אמר וכתוב ובספר נמי דינא הכי." (דברי קהלת דף 871) בעשרת ימי תשובה [בחזרת הש"ץ הקהל מקדים
אמירת 'בספר...' לפני הבעל תפלה]:
Adding the word 'טובים' is מנהג צרפת, which was not accepted by רבוני אשכנז. "בְּסֵֽפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלוֹם וּפַרְנָסָה טוֹבָה נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶֽיךָ אָֽנוּ וְכָל־עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם:"
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מה שאנו אומרים בר"ה עושה השלום ובשאר ימות השנה [ה]מברך את עמו ישראל בשלום, לפי שעושה בגימט' ספרא"ל והוא מלאך הממונה על הכתיבה, ואנו מזכירין אותו עתה שיכתוב אותנו לחיים טובים ולשלום. (מהרי"ל) עוד טעם כתב ברוקח בעשי"ת א"א המברך את עמו בשלום לפי כביכול אינו יכול לברכם דבמקום משפט אין צדקה, אך אומ' עושה השלום שאע"פ שעושה משפט שלום בעולם דכתיב 'חילו מלפניו כל הארץ אף תכון תבל'. (תהלים צו:ט-י) עוֹשֵׂה הַשָּׁלוֹם:
מר בר רבינא (גמ' ברכות יז) אֱלֹהַי נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדֹּם וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה: פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶֽךָ וּבְמִצְוֹתֶֽיךָ תִּרְדֹּף נַפְשִׁי: וְכָל־הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְׁבוֹתָם: עֲשֵׂה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן יְמִינֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן קְדֻשָּׁתֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן תּוֹרָתֶֽךָ: תהלים ס:ז לְ֭מַעַן יֵחָֽלְצ֣וּן יְדִידֶ֑יךָ הוֹשִׁ֖יעָה יְמִֽינְךָ֣ ועננו וַֽעֲנֵֽנִי: יט:טו יִ֥הְיֽוּ לְרָצ֨וֹן ׀ אִמְרֵי־פִ֡י וְהֶגְי֣וֹן לִבִּ֣י לְפָנֶ֑יךָ יְ֝יָ֗ צוּרִ֥י וְגֹֽאֲלִֽי:
אָמַר רְבִי אַלֶכְּסַנְדְרִי אָמַר רְבִי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיַפְסִיעַ שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו, וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן שָׁלוֹם. אָמַר לֵיהּ רַב מָרְדְכַי, כֵּיוָן שֶׁפָּסַע שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו, הָתָם אִיבַּעְיָא לֵיהּ לְמֵיקַם, מָשָׁל לְתַלְמִיד הַנִּפְטָר מֵרַבּוֹ, אִם חוֹזֵר לְאַלְתַּר, דּוֹמֶה לְכֶלֶב שֶׁשָּׁב עַל קִיאוֹ! תַּנְיָא נַמִּי הָכִי, הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיַפְסִיעַ שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו, וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן שָׁלוֹם. וְאִם לֹא עָשָׂה כֵּן, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵל! וּמִשׁוּם שְׁמַעְיָה אָמְרוּ, שֶׁנוֹתֵן שָׁלוֹם לְיָמִין וְאַחַר כָּךְ לִשְׂמֹאל. (גמ' יומא נג:) פוסע לאחריו ג' פסיעות ואומר :
The גמרא makes mention of taking three steps backward upon finishing the עמידה. עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ
וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
זוקף לאט ואומר :
In ancient סידורים these פסוקים do not appear. In the past two hundred to three hundred years, the מנהג to recite them has become wide spread. It is considered a מנהג טוב accepted by כלל ישראל (therefore they should be said and not skipped). יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וִֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁיִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ: וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת: מלאכי ג:ד''' '''וְעָֽרְבָה֙ לַֽייָ֔ מִנְחַ֥ת יְהוּדָ֖ה וִירֽוּשָׁלָ֑םִ כִּימֵ֣י עוֹלָ֔ם וּכְשָׁנִ֖ים קַדְמֹֽנִיֹּֽת:
ועומד במקום שכלו פסיעותיו עד כדי הלוך ד' אמות, ובצבור עד שיגיע הבעל תפלה לקדושה.
הבעל תפלה חוזר ומתפלל בקול ואומר מתחלה 'אדני שפתי תפתח' בלחש.
בשחרית של ראש חודש, חנוכה, וחול המועד אומרים הלל (עמ' 452).
בתעניות בה"ב מרחשון ובה"ב אייר כשאין עשרה מתענים אומרים כאן סליחות.
בעשרת ימי תשובה אומרים 'אבינו מלכנו' (עמ' 413) אחר תפילת שמונה עשרה.
סדר תחנון
וידוי (אשמנו) was omitted the entire year, in order that it be said with the proper כוונה on יום כפור.
כל ימי החול בימים שאומרים בהם תחנה אומרים אחר שמנה עשרה 'רחום וחנון' (עמ' 15) וכו‘.
ובשני ובחמישי מוספים והוא רחום וכו‘ ואומרים אותו מעומד ובלחש.
ואלו הימים שאין אומרים בהם תחנה ואין נופלים על פניהם: The מהרי"ל cites מנהג מינץ (Mainz), according to which, תחנון ''is'' recited the week following סכות. מנהג פפד"מ does not, which is supported by the הגהות אשרי and other ראשונים.
בערב שבת למנחה, ראש חודש, חנוכה, חמשה עשר בשבט, פורים קטן ב‘ ימים, כל חדש ניסן, ל“ג בעומר, ראש חודש סיון עד אחר אסרו חג, תשעה באב, חמשה עשר באב, ולא בערב ראש השנה ומערב יום כפור עד אחר ראש חודש מרחשון, בימים אלו אין אומרים גם במנחה שלפניו (חוץ מן חמשה עשר בשבט וחמשה עשר באב), ולא בבית אבל, ולא בבית חתן ביום שנכנס לחופה (ונתפשט המנהג בכמה קהילות גם במנחה שלפניו), ולא בבהכ“נ ביום המילה. [בפסח שני אומרים תחנון כרגיל.]
תהלים עח:לח The historic origin of this prayer is shrouded in mystery. In Geonic responsa we find the following report. After the destruction of the Temple, Vespasian, the Roman Emperor, had a number of Jews set adrift in three rudder-less ships. After many weeks of helpless drifting, the vessels finally landed on the coast of France and the Jews came to Lyon, Arles, and Bordeaux. They were, at first well received. They settled in those towns and even grew quite prosperous. However, when a new ruler arose, they were deprived of their property and were also oppressed in many other ways. Thereupon fast days were inaugurated, and on these days the והוא רחום prayer, composed by two brothers (יוסף and בנימין) and their cousin (שמואל), was recited for the first time. Subsequently the new ruler died suddenly, and the suffering of the Jews came to an end. When these happenings became known to other communities, they too introduced the והוא רחום prayer into the Monday and Thursday שחרית services. [The World of Prayer Volume I pg. 224] וְה֤וּא רַח֨וּם ׀ יְכַפֵּ֥ר עָוֹן֘ וְֽלֹא יַֽ֫שְׁחִ֥ית ֖וְהִרְבָּה לְהָשִׁ֣יב אַפּ֑וֹ וְלֹֽא־יָ֝עִ֗יר כָּל־חֲמָתֽוֹ: אַתָּה יְיָ לֹא־תִכְלָא רַחֲמֶֽיךָ מִמֶּֽנּוּ חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ תָּמִיד יִצְּרֽוּנוּ: קו:מז  הֽוֹשִׁיעֵ֨נוּ ׀ יְ֘יָ֤ אֱלֹהֵ֗ינוּ וְקַבְּצֵנוּ֘ מִֽן־הַגּ֫וֹיִ֥ם לְ֭הֹדוֹת לְשֵׁ֣ם קָדְשֶׁ֑ךָ לְ֝הִשְׁתַּבֵּ֗חַ בִּתְהִלָּתֶֽךָ: קל:ג-ד  אִם־עֲוֹנ֥וֹת תִּשְׁמָר־יָ֑הּ אֲ֝דֹנָ֗י מִ֣י יַֽעֲמֹֽד: כִּֽי־עִמְּךָ֥ הַסְּלִיחָ֑ה לְ֝מַ֗עַן תִּוָּרֵֽא: לֹא כַחֲטָאֵֽינוּ תַּעֲשֶׂה־לָּנוּ וְלֹא כַעֲוֹנוֹתֵֽינוּ תִּגְמֹל עָלֵֽינוּ: ירמיה יד:ז  אִם־עֲוֹנֵ֨ינוּ֙ עָ֣נוּ בָ֔נוּ יְיָ֕ עֲשֵׂ֖ה לְמַ֣עַן שְׁמֶ֑ךָ תהלים כה:ו  זְכֹר־רַֽחֲמֶ֣יךָ יְ֭יָ וַֽחֲסָדֶ֑יךָ כִּ֖י מֵֽעוֹלָ֣ם הֵֽמָּה: יַעֲנֵֽנוּ יְיָ בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגְּבֵֽנוּ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב: כ:י יְיָ֥ הוֹשִׁ֑יעָה הַ֝מֶּֽ֗לֶךְ יַֽעֲנֵ֥נוּ בְיוֹם־קָרְאֵֽנוּ: אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ חָנֵּֽנוּ וַעֲנֵֽנוּ כִּי אֵין בָּֽנוּ מַעֲשִׂים צְדָקָה עֲשֵׂה עִמָּֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶךָ: אֲדוֹנֵֽנוּ אֱלֹהֵֽינוּ שְׁמַע בְּקוֹל תַּחֲנוּנֵֽינוּ וּזְכָר־לָנוּ אֶת־בְּרִית אֲבוֹתֵֽינוּ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶךָ: דניאל ט:טו-יז  וְעַתָּ֣ה ׀ אֲדֹנָ֣י אֱלֹהֵ֗ינוּ אֲשֶׁר֩ הוֹצֵ֨אתָ אֶֽת־עַמְּךָ֜ מֵאֶ֤רֶץ מִצְרַ֨יִם֙ בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה וַתַּֽעַשׂ־לְךָ֥ שֵׁ֖ם כַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה מכים באגרוף על שמאל החזה חָטָ֖אנוּ רָשָֽׁעְנוּ: אֲדֹנָ֗י כְּכָל־צִדְקֹתֶ֨ךָ֙ יָֽשָׁב־נָ֤א אַפְּךָ֙ וַחֲמָ֣תְךָ֔ מֵעִֽירְךָ֥ יְרֽוּשָׁלַ֖םִ הַר־קָדְשֶׁ֑ךָ כִּ֤י בַֽחֲטָאֵ֨ינוּ֙ וּבַֽעֲוֹנ֣וֹת אֲבֹתֵ֔ינוּ יְרֽוּשָׁלַ֧םִ וְעַמְּךָ֛ לְחֶרְפָּ֖ה לְכָל־סְבִֽיבֹתֵֽינוּ: וְעַתָּ֣ה ׀ שְׁמַ֣ע אֱלֹהֵ֗ינוּ אֶל־תְּפִלַּ֤ת עַבְדְּךָ֙ וְאֶל־תַּ֣חֲנוּנָ֔יו וְהָאֵ֣ר פָּנֶ֔יךָ עַל־מִקְדָּֽשְׁךָ֖ הַשָּׁמֵ֑ם לְמַ֖עַן אֲדֹנָֽי:
ט:יח-יט הַטֵּ֨ה אֱלֹהַ֥י ׀ אָזְנְךָ֘ וּֽשְׁמָע֒ פקחה פְּקַ֣ח עֵינֶ֗יךָ וּרְאֵה֙ שֹֽׁמְמֹתֵ֔ינוּ וְהָעִ֕יר אֲשֶׁר־נִקְרָ֥א שִׁמְךָ֖ עָלֶ֑יהָ כִּ֣י ׀ לֹ֣א עַל־צִדְקֹתֵ֗ינוּ אֲנַ֨חְנוּ מַפִּילִ֤ים תַּֽחֲנוּנֵ֨ינוּ֙ לְפָנֶ֔יךָ כִּ֖י עַל־רַֽחֲמֶ֥יךָ הָרַבִּֽים: אֲדֹנָ֤י ׀ שְׁמָ֨עָה֙ אֲדֹנָ֣י ׀ סְלָ֔חָה אֲדֹנָ֛י הַֽקְשִׁ֥יבָה וַֽעֲשֵׂ֖ה אַל־תְּאַחַ֑ר לְמַֽעֲנְךָ֣ אֱלֹהַ֔י כִּֽי־שִׁמְךָ֣ נִקְרָ֔א עַל־עִֽירְךָ֖ וְעַל־עַמֶּֽךָ: אָבִֽינוּ אָב הָרַחֲמָן הַרְאֵֽנוּ אוֹת לְטוֹבָה וְקַבֵּץ נְפוּצוֹתֵֽינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל־הַגּוֹיִם כִּי אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ: ישעיה סד:ז וְעַתָּ֥ה יְיָ֖ אָבִ֣ינוּ אָֽתָּ֑ה אֲנַ֤חְנוּ הַחֹ֨מֶר֙ וְאַתָּ֣ה יֹֽצְרֵ֔נוּ וּמַֽעֲשֵׂ֥ה יָדְךָ֖ כֻּלָּֽנוּ: הוֹשִׁיעֵֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶךָ צוּרֵֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ וְגוֹאֲלֵֽנוּ: יואל ב:יז ח֧וּסָה יְיָ֣ עַל־עַמֶּ֗ךָ וְאַל־תִּתֵּ֨ן נַֽחֲלָֽתְךָ֤ לְחֶרְפָּה֙ לִמְשָׁל־בָּ֣ם גּוֹיִ֔ם לָ֚מָּה יֹֽאמְר֣וּ בָֽעַמִּ֔ים אַיֵּ֖ה אֱלֹֽהֵיהֶֽם: יָדַֽעְנוּ כִּי חָטָֽאנוּ וְאֵין מִי יַעֲמֹד בַּעֲדֵֽנוּ שִׁמְךָ הַגָּדוֹל יַעֲמָד־לָֽנוּ בְּעֵת צָרָה: יָדַֽעְנוּ כִּי אֵין בָּֽנוּ מַעֲשִׂים צְדָקָה עֲשֵׂה עִמָּֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ: כְּרַחֵם אָב עַל־ בָּנִים כֵּן תְּרַחֵם יְיָ עָלֵֽינוּ וְהוֹשִׁעֵֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶךָ: חֲמֹל עַל־עַמֶּֽךָ רַחֵם עַל־נַחֲלָתֶֽךָ חֽוּסָה־נָּא כְּרֹב רַחֲמֶֽיךָ: חָנֵּֽנוּ וַעֲנֵֽנוּ כִּי לְךָ יְיָ הַצְּדָקָה עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת בְּכָל־עֵת:
הַבֶּט־נָא רַחֶם־נָא עַל־עַמְּךָ בִּמְהֵרָה לְמַֽעַן שְׁמֶךָ: בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ רַחֵם וְהוֹשִֽׁיעָה צֹאן מַרְעִיתֶֽךָ וְאַל־יִמְשָׁל־בָּֽנוּ קֶֽצֶף כִּי לְךָ עֵינֵֽינוּ תְלוּיוֹת: הוֹשִׁיעֵֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ רַחֵם עָלֵֽינוּ לְמַֽעַן בְּרִיתֶֽךָ: הַבִּֽיטָה וַעֲנֵֽנוּ בְּעֵת צָרָה כִּי לְךָ יְיָ הַיְשׁוּעָה: בְּךָ תוֹחַלְתֵּֽנוּ אֱלֽוֹהַּ סְלִיחוֹת אָנָּא סְלַח־נָא אֵל טוֹב וְסַלָּח כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אַתָּה:
אָנָּא מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם זְכוֹר וְהַבֵּט לִבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים וְתֵרָאֶה לְפָנֶֽיךָ עֲקֵדַת יָחִיד לְמַֽעַן יִשְׂרָאֵל: אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ חָנֵּֽנוּ וַעֲנֵֽנוּ כִּי שִׁמְךָ הַגָּדוֹל נִקְרָא עָלֵֽינוּ: עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת בְּכָל־עֵת עֲשֵׂה עִמָּֽנוּ כְּחַסְדֶּֽךָ: חַנּוּן וְרַחוּם הַבִּֽיטָה וַעֲנֵֽנוּ בְּעֵת צָרָה כִּי לְךָ יְיָ הַיְשׁוּעָה: אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ מַחֲסֵֽנוּ אַל־תַּֽעַשׂ עִמָּֽנוּ כְּרֹֽעַ מַעֲלָלֵֽינוּ: זְכֹר רַחֲמֶֽיךָ יְיָ וַחֲסָדֶֽיךָ וּכְרֹב טוּבְךָ הוֹשִׁיעֵֽנוּ וַחֲמָל־נָא עָלֵֽינוּ כִּי אֵין לָֽנוּ אֱלֽוֹהַּ אַחֵר מִבַּלְעָדֶיךָ צוּרֵֽנוּ: אַל־תַּעַזְבֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אַל־תִּרְחַק מִמֶּֽנּוּ כִּי נַפְשֵֽׁנוּ קְצָרָה מֵחֶֽרֶב וּמִשְּׁבִי וּמִדֶּֽבֶר וּמִמַּגֵּפָה וּמִכָּל־צָרָה וְיָגוֹן הַצִּילֵֽנוּ כִּי לְךָ קִוִּֽינוּ וְאַל־תַּכְלִימֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ: וְהָאֵר פָּנֶֽיךָ בָּֽנוּ וּזְכָר־לָֽנוּ אֶת־בְּרִית אֲבוֹתֵֽינוּ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ: רְאֵה בְצָרוֹתֵֽינוּ וּשְׁמַע קוֹל תְּפִלָּתֵֽנוּ וַעֲנֵֽנוּ כִּי אַתָּה שׁוֹמֵֽעַ תְּפִלַּת כָּל־פֶּה:
אֵל רַחוּם וְחַנּוּן רַחֵם עָלֵֽינוּ וְעַל־כָּל־מַעֲשֶֽׂיךָ כִּי אֵין כָּמֽוֹךָ: יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אָנָּא שָׂא נָא פְשָׁעֵֽינוּ: אָבִינוּ מַלְכֵּֽנוּ צוּרֵֽנוּ וְגוֹאֲלֵֽנוּ אֵל חַי וְקַיָּם הַחֲסִין בַּכֹּֽחַ חָסִיד וָטוֹב עַל כָּל־מַעֲשֶֽׂיךָ כִּי אַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ: אֵל אֶֽרֶךְ אַפַּֽיִם וּמָלֵא רַחֲמִים עֲשֵׂה עִמָּֽנוּ כְּרֹב רַחֲמֶֽיךָ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ: שְׁמַע מַלְכֵּֽנוּ תְּפִלָּתֵֽנוּ וּמִכָּל־צָרָה וְיָגוֹן הַצִּילֵֽנוּ: אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ אַתָּה ירמיה יד:ט וְשִׁמְךָ֛ עָלֵ֥ינוּ נִקְרָ֖א אַל־תַּנִּחֵֽנוּ: אַל־תַּעַזְבֵֽנוּ אָבִֽינוּ וְאַל־תִּטְּשֵֽׁנוּ בּוֹרְאֵֽנוּ וְאַל־תִּשְׁכָּחֵֽנוּ יוֹצְרֵֽנוּ כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אַתָּה:
אֵין כָּמֽוֹךָ חַנּוּן וְרַחוּם יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אֵין כָּמֽוֹךָ אֵל אֶֽרֶךְ אַפַּֽיִם וְרַב חֶֽסֶד וֶאֶמֶת: הוֹשִׁיעֵֽנוּ בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים מֵרַֽעַשׁ וּמֵרֹֽגֶז הַצִּילֵֽנוּ: זְכֹר לַעֲבָדֶֽיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל־תֵּֽפֶן אֶל־קָשְׁיֵֽנוּ וְאֶל־רִשְׁעֵֽנוּ וְאֶל־חַטָּאתֵֽנוּ: שמות לב:יב שׁ֚וּב מֵֽחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָֽרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ: וְהָסֵר מִמֶּֽנּוּ מַכַּת הַמָּֽוֶת כִּי רַחוּם אַתָּה כִּי כֵן דַּרְכֶּֽךָ עֹֽשֶׂה חֶֽסֶד חִנָּם בְּכָל־דֹר וָדֹר: חֽוּסָה יְיָ עַל־עַמֶּֽךָ וְהַצִּילֵֽנוּ מִזַּעְמֶֽךָ וְהָסֵר מִמֶּֽנּוּ מַכַּת הַמַּגֵּפָה וּגְזֵרָה קָשָׁה כִּי אַתָּה שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: דניאל ט:ז לְךָ֤ אֲדֹנָי֙ הַצְּדָקָ֔ה וְלָ֛נוּ בֹּ֥שֶׁת הַפָּנִ֖ים מַה־נִּתְאוֹנֵן וּמַה־נֹּאמַר מַה־נְּדַבֵּר וּמַה־נִּצְטַדָּק: נַחְפְּשָׂה דְרָכֵֽינוּ וְנַחְקֹֽרָה וְנָשֽׁוּבָה אֵלֶֽיךָ כִּי יְמִינְךָ פְשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים: תהלים קיח:כה אָנָּ֣א יְ֭יָ הֽוֹשִׁ֮יעָ֥ה נָּ֑א אָנָּ֥א יְ֝יָ֗ הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא: אָנָּא יְיָ עֲנֵֽנוּ בְּיוֹם־קָרְאֵֽנוּ: לְךָ יְיָ חִכִּֽינוּ לְךָ יְיָ קִוִּֽינוּ לְךָ יְיָ נְיַחֵל אַל־תֶּחֱשֶׁה וּתְעַנֵּֽנוּ כִּי נָאֲמוּ גוֹיִם אָבְדָה תִקְוָתָם כָּל־בֶּֽרֶךְ וְכָל־קוֹמָה לְךָ לְבַד תִּשְׁתַּחֲוֶה:
הַפּוֹתֵחַ יָד בִּתְשׁוּבָה לְקַבֵּל פּוֹשְׁעִים וְחַטָּאִים נִבְהֲלָה נַפְשֵֽׁנוּ מֵרֹב עִצְּבוֹנֵֽנוּ אַל־תִּשְׁכָּחֵֽנוּ נֶֽצַח: קֽוּמָה וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ כִּי חָסִֽינוּ בָךְ: אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ אִם אֵין בָּֽנוּ צְדָקָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים זְכָר־לָֽנוּ אֶת־בְּרִית אֲבוֹתֵֽינוּ וְעֵדוּתֵֽינוּ בְּכָל־יוֹם יְיָ אֶחָד: הַבִּֽיטָה בְעָנְיֵֽנוּ כִּי רַבּֽוּ מַכְאוֹבֵֽינוּ וְצָרוֹת לְבָבֵֽנוּ: חֽוּסָה יְיָ עָלֵֽינוּ בְּאֶֽרֶץ שִׁבְיֵֽנוּ וְאַל־תִּשְׁפֹּךְ חֲרוֹנְךָ עָלֵֽינוּ כִּי אֲנַֽחְנוּ עַמְּךָ בְּנֵי בְרִיתֶֽךָ: אֵל הַבִּֽיטָה דַּל כְּבוֹדֵֽנוּ בַּגּוֹיִם וְשִׁקְּצֽוּנוּ כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה: עַד־מָתַי עֻזְּךָ בַּשְׁבִי וְתִפְאַרְתְּךָ בְּיַד־צָר: עוֹרֲרָה גְבוּרָתְךָ וְקִנְאָתְךָ עַל־שׂוֹנְאֵֽינוּ הֵם יֵבֹֽשׁוּ וְיֵחַֽתּוּ מִגְּבוּרָתָם וְאַל־יִמְעֲטוּ לְפָנֶֽיךָ תְּלָאוֹתֵֽינוּ: מַהֵר יְקַדְּמֽוּנוּ רַחֲמֶֽיךָ בְּיוֹם צָרָתֵֽנוּ וְאִם־לֹא לְמַעֲנֵֽנוּ לְמַעַנְךָ פְעַל וְאַל־תַּשְׁחִית זֵֽכֶר שְׁאֵרִיתֵֽנוּ: זְכוֹר אוֹם הַמְיַחֲדִים שִׁמְךָ פַּעֲמַֽיִם בְּכָל־יוֹם תָּמִיד בְּאַהֲבָה וְאוֹמְרִים: דברים ו:ד שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְיָ֥ אֱלֹהֵ֖ינוּ יְיָ֥ ׀ אֶחָֽד:
בשני בתי הכנסת היה קרש מחובר בתיבה בקצהו האחד לדרום ובקצהו האחד מבריח לתבה בצד צפון, ובעת התפלה מונח עליו סדור תפילה הגדול, ובעל תפילה עומד לפניו ובסוף תפילה בקול הוריד בעל תפילה את הקרש על ידי משיכת הבריח לאחור, ובזה נעשה פתח ממקום מעמד ש"ץ לארון הקודש. ועלה וישב על המדרגה העליונה שלפני ארון הקודש. ומטה ראשו על זרוע ימין. ולא על שמאל מפני כבוד תפילה על יד שעליה. ואומר בלחש "רחום וחנון" עד "רגע". (דברי קהלת)
We do not actually prostrate ourselves while reciting תחנון, but merely lower our heads and bury our faces in the bend of our arm. For only those worthy enough to expect fulfillment of their demands from God may use the extreme form of adoration. Where there is no Torah scroll present, even the act of bowing down is omitted, “for following יהושע (יהושע ז:ו) we want to demonstrate that our surrender to God means surrender to His Law.” [The World of Prayer Volume I pg. 227] אין נופלים על פניהם אלא במקום שיש ספר תורה. כשיש תפילין בזרועו יטה על צד ימין וכשאין לו יטה על שמאלו ודוקא על זרועו ומיושב. אין אומרים את הפסוק: 'ויאמר דוד אל גד' לפני נפילת אפים.
ומלות 'רחום וחנון חטאתי' אומרים הבעל תפלה והקהל קודם הטיה.
The בעל תפלה performs נפילת אפים in close proximity to the עמוד, (in פפד"מ there was a special chair behind the בעל תפלה for this purpose). On days when either 'ד' אלדי ישראל שוב מחרון אפך' or 'שומר ישראל' are said, the בעל תפלה leads them aloud from the chair and remains seated until 'מה נעשה', when he arises as the ציבור does. (גבי תחנון) אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין, חֲזִינָא לְהוּ לְאַבַּי וְרָבָא, דְּמַצְלֵי אַצְלוּיֵי. (גמ' מגילה כב:) רַחוּם וְחַנּוּן מכים ביד ימין על הלב באמירת המילה חָטָֽאתִי לְפָנֶֽיךָ
יְיָ מָלֵא רַחֲמִים רַחֵם עָלַי וְקַבֵּל תַּחֲנוּנָי:
תהלים ו:ב-יא The text of תחנון (according to our מנהג) consists chiefly of the 6th Psalm, which דוד המלך, suffering in body and soul, uttered after his transgression with בת שבע (Malbim see on this Psalm). [The World of Prayer Volume I pg. 227] יְֽיָ֗ אַל־בְּאַפְּךָ֥ תֽוֹכִיחֵ֑נִי וְֽאַל־בַּחֲמָתְךָ֥ תְיַסְּרֵֽנִי: חָנֵּ֥נִי יְיָ֘ כִּ֤י אֻמְלַ֫ל אָ֥נִי רְפָאֵ֥נִי יְיָ֑ כִּ֖י נִבְהֲל֣וּ עֲצָמָֽי: וְ֭נַפְשִׁי נִבְהֲלָ֣ה מְאֹ֑ד את וְאַתָּ֥ה יְ֝יָ֗ עַד־מָתָֽי: שׁוּבָ֣ה יְ֭יָ חַלְּצָ֣ה נַפְשִׁ֑י הֽ֝וֹשִׁיעֵ֗נִי לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ: כִּ֤י אֵ֣ין בַּמָּ֣וֶת זִכְרֶ֑ךָ בִּ֝שְׁא֗וֹל מִ֣י יֽוֹדֶה־לָּֽךְ: יָגַ֤עְתִּי ׀ בְּֽאַנְחָתִ֗י אַשְׂחֶ֣ה בְכָל־לַ֭יְלָה מִטָּתִ֑י בְּ֝דִמְעָתִ֗י עַרְשִׂ֥י אַמְסֶֽה: עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י עָֽ֝תְקָ֗ה בְּכָל־צֽוֹרֲרָֽי: ס֣וּרוּ מִ֭מֶּנִּי כָּל־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן כִּֽי־שָׁמַ֥ע יְ֝יָ֗ ק֣וֹל בִּכְיִֽי: שָׁמַ֣ע יְ֭יָ תְּחִנָּתִ֑י יְ֝יָ֗ תְּֽפִלָּתִ֥י יִקָּֽח: יֵבֹ֤שׁוּ וְיִבָּֽהֲל֣וּ מְ֭אֹד כָּל־אֹֽיְבָ֑י יָ֝שֻׁ֗בוּ יֵב֥שׁוּ רָֽגַע:
בשני וחמישי מוסיפים זה, אבל בשאר ימי השבוע אומרים מיד ואנחנו לא נדע (עמ' 35) וכו‘:
'''(בבין המצרים בפזמון 'ה' אלדי ישראל' הקטעים הנאמרים בקול מסיימים בניגון יורד) '''
בעל תפלה An ancient tradition reports that this prayer was created חזקיהו מלך יהודה, at an hour of extreme danger, when Sennacherib, King of Assyria was advancing against Jerusalem to conquer it. חזקיהוs name is said to be hidden in the acrostic of the verses, חוסה, זרים וכו'. The words 'ד' אלודי ישראל שוב מחרון אפך' etc. are recited aloud by the בעל תפלה (in the regular weekday melody), the continuation is said quietly, 'ובכל זאת וכו' והנחם על הרעה לעמך' is said aloud again by the בעל תפלה, and so on. [The World of Prayer Volume I pg. 229] יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שמות לב:יב שׁ֚וּב מֵֽחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָֽרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ:
קהלהַבֵּט מִשָׁמַיִם וּרְאֵה כִּי הָיִֽינוּ לַֽעַג וָקֶֽלֶס בַּגּוֹיִם
נֶחְשַֽׁבְנוּ כְּצֹאן לַטֶּֽבַח יוּבָל לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד וּלְמַכָּה וּלְחֶרְפָּה:
בעל תפלהוּבְכָל־זֹאת שִׁמְךָ לֹא שָׁכַחְנוּ נָא אַל־תִּשְׁכָּחֵנוּ:
יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שמות לב:יב שׁ֚וּב מֵֽחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָֽרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ:
קהלזָרִים אוֹמְרִים אֵין תּוֹחֶֽלֶת וְתִקְוָה חֹן אֹם לְשִׁמְךָ מְקַוָּה
טָהוֹר יְשׁוּעָתֵנוּ קָרְבָה איכה ה:ה יָגַ֖עְנוּ  וְלֹ֥א הֽוּנַֽח־לָֽנוּ
רַחֲמֶֽיךָ יִכְבְּשׁוּ אֶת־כַּעַסְךָ מֵעָלֵֽינוּ:
בעל תפלהאָנָא שׁוּב מֵחֲרוֹנְךָ וְרַחֵם סְגֻלָּה אֲשֶׁר בָּחָֽרְתָּ:
יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שמות לב:יב שׁ֚וּב מֵֽחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָֽרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ:
קהלחֽוּסָה יְיָ עָלֵֽינוּ בְּרַחֲמֶֽיךָ וְאַל־תִּתְּנֵֽנוּ בִּידֵי אַכְזָרִים:
תהלים קטו:ב לָ֭מָּה יֹֽאמְר֣וּ הַגּוֹיִ֑ם אַיֵּה־נָ֝֗א אֱלֹֽהֵיהֶֽם:
לְמַעַנְךָ עֲשֵׂה (עִמָּֽנוּ חֶסֶד) וְאַל תְּאַחַר:
בעל תפלהאָנָא שׁוּב מֵחֲרוֹנְךָ וְרַחֵם סְגֻלָּה אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ:
יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שמות לב:יב שׁ֚וּב מֵֽחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָֽרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ:
קהלקוֹלֵֽנוּ תִשְׁמַע וְתָחֹן וְאַל־תִּטְּשֵֽׁנוּ בְּיַד אוֹיְבֵינוּ לִמְחוֹת אֶת־שְׁמֵנוּ:
זְכֹר אֲשֶׁר נִשְׁבַּֽעְתָּ לַאֲבוֹתֵֽינוּ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם
אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲכֶם וְעַתָּה נִשְׁאַֽרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה:
בעל תפלה וקהל וּבְכָל־זֹאת שִׁמְךָ לֹא שָׁכַחְנוּ נָא אַל־תִּשְׁכָּחֵנוּ:
יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שמות לב:יב שׁ֚וּב מֵֽחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָֽרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ:
קהל תהלים עט:ט  עָזְרֵ֤נוּ ׀ אֱלֹ֮הֵ֤י יִשְׁעֵ֗נוּ עַֽל־דְּבַ֥ר כְּבֽוֹד־שְׁמֶ֑ךָ
וְהַצִּילֵ֥נוּ וְכַפֵּ֥ר עַל־חַ֝טֹּאתֵ֗ינוּ לְמַ֣עַן שְׁמֶֽךָ:
בעל תפלה וקהל יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שמות לב:יב שׁ֚וּב מֵֽחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָֽרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ:
אחר נפילת אפים לפני 'ואנחנו לא נדע' אומרים 'שומר ישראל' (ובצום גדליה אפילו שכבר אמרוהו בסוף סליחות),
שהוא פיוט הנועד לימי תענית ציבור (צום גדליה, בה"ב מרחשון ואייר, י' בטבת, תענית אסתר, י"ז בתמוז) בלבד. (פפד"מ) הבעל תפלה אומר כל חרוז של 'שומר ישראל' בנעימה ידועה, הציבור חוזר עליו באותה נעימה.
שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹר שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל וְאַל־יֹאבַד יִשְׂרָאֵל הָאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל:
שׁוֹמֵר גּוֹי אֶחָד שְׁמוֹר שְׁאֵרִית עַם אֶחָד וְאַל־יֹאבַד גּוֹי אֶחָד
הַמְיַחֲדִים שִׁמְךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ יְיָ אֶחָד:
שׁוֹמֵר גּוֹי קָדוֹשׁ שְׁמוֹר שְׁאֵרִית עַם קָדוֹשׁ וְאַל־יֹאבַד גּוֹי קָדוֹשׁ
הַמְשַׁלְּשִׁים בְּשָׁלֹשׁ קְדֻשּׁוֹת קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ:
מִתְרַצֶּה בְּרַחֲמִים וּמִתְפַּיֵּס בְּתַחֲנוּנִים הִתְרַצֶּה וְהִתְפַּיֵּס לְדוֹר עָנִי כִּי אֵין עוֹזֵר:
בלחש אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ חָנֵּֽנוּ וַעֲנֵֽנוּ כִּי אֵין בָּֽנוּ מַעֲשִׂים עֲשֵׂה עִמָּֽנוּ צְדָקָה וָחֶֽסֶד וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ:
ד"ה ב' כ:יב '''We do not know what else to do after having offered our adoration, as once משה רבינו did, while seated, while standing, and while prostrate on our faces. The verse is taken from the prayer of מלך יהושפט which he uttered to attain Divine aid in his battle against the hostile armies arrayed against his people (דברי הימים ב' כ:יב). [The World of Prayer Volume I pg. 231]''' והטעם שנהגו לומר 'ואנחנו לא נדע', לפי שהתפללנו בכל ענין שיוכל אדם להתפלל בישיבה ובעמידה ובנפילת אפים כאשר עשה משה רבינו בהר בעלייתו לקבל התורה, שאמר בתחלה 'ואשב בהר', ואח"כ 'ואנכי עמדתי בהר', ואח"כ 'ואתנפל לפני ד'', וכן עשינו אנחנו, בתפלה פסוקי הזמירות בישיבה, ואח"כ ח"י בעמידה, ואח"כ נפילת אפים, ומאחר שאין בנו כח להתפלל בענין אחר אנו אומרים 'ואנחנו לא נדע'. [טור. ואבודרהם]: Standing upon reciting 'מה נעשה' is quoted by the של"ה, who based his opinion on a 'זקן אחד'. ''' '''וַֽאֲנַ֗חְנוּ לֹ֤א נֵדַע֙ מַֽה־נַּעֲשֶׂ֔ה כִּ֥י עָלֶ֖יךָ עֵינֵֽינוּ: תהלים כה:ו זְכֹר־רַֽחֲמֶ֣יךָ יְ֭יָ וַֽחֲסָדֶ֑יךָ כִּ֖י מֵֽעוֹלָ֣ם הֵֽמָּה: לג:כב  יְהִֽי־חַסְדְּךָ֣ יְיָ֣ עָלֵ֑ינוּ כַּֽ֝אֲשֶׁ֗ר יִחַ֥לְנוּ לָֽךְ: עט:ח  אַֽל־תִּזְכָּר־לָנוּ֘ עֲוֹנֹ֢ת רִֽאשֹׁ֫נִ֥ים מַ֭הֵר יְקַדְּמ֣וּנוּ רַֽחֲמֶ֑יךָ כִּ֖י דַלּ֣וֹנוּ מְאֹֽד: קכג:ג חָנֵּ֣נוּ יְיָ֣ חָנֵּ֑נוּ כִּי־רַ֝֗ב שָׂבַ֥עְנוּ בֽוּז: חבקוק ג:ב בְּרֹ֖גֶז רַחֵ֥ם תִּזְכּֽוֹר: תהלים קג:יד  כִּי־ה֖וּא יָדַ֣ע יִצְרֵ֑נוּ זָ֝כ֗וּר כִּֽי־עָפָ֥ר אֲנָֽחְנוּ: עט:ט  עָזְרֵ֤נוּ ׀ אֱלֹ֮הֵ֤י יִשְׁעֵ֗נוּ עַֽל־דְּבַ֥ר כְּבֽוֹד־שְׁמֶ֑ךָ וְהַצִּילֵ֥נוּ וְכַפֵּ֥ר עַל־חַ֝טֹּאתֵ֗ינוּ לְמַ֣עַן שְׁמֶֽךָ:
בעל תפלה כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ זוקף שְׁמֵיהּ רַבָּא (קהל אָמֵן) '''בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ '''
'''וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית־יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב: וְאִמְרוּ''' בעל תפלה כורע אָמֵן''':''' (קהל אָמֵן)
'''יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא '''ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'
בעל תפלה כורע יִתְבָּרַךְ''' וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא''' בעל תפלה כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו).''' '''
'''לְעֵֽלָּא מִכָּל־בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא '''
'''דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא: '''בעל תפלה כורע '''וְאִמְרוּ אָמֵן''': (קהל אָמֵן)
בכל ימות השבוע כשאין בהם קריאת התורה ממשיכים ב'אשרי' (עמ' 06).
בשני וחמישי ובתעניות אומרים אל ארך אפים ויש לאמרו מעומד, בבין המצרים אומרים אותו בניגון 'שער נאסר'.
אין אומרים אותו לא בראש חדש, בחנוכה, ולא בשני ימים של פורים קטן וגדול (ולא בערב פסח כמנהג פפד"מ).
אֵל אֶֽרֶךְ אַפַּֽיִם וְרַב־חֶֽסֶד וֶאֱמֶת אַל־בְּאַפְּךָ תּוֹכִיחֵֽנוּ: יואל ב:יז ח֧וּסָה יְיָ֣ עַל־עַמֶּ֗ךָ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ מִכָּל־רָע: מכים באגרוף על שמאל החזה חָטָֽאנוּ לְךָ אָדוֹן: סְלַח־נָא כְּרֹב רַחֲמֶֽיךָ אֵל:
הוצאת ספר התורה וברכותיה
העולים לתורה וכל עושי מצוה לצורך הקריאה בתורה מתעטפים בטלית, והם בעלי הוצאה והכנסה, הגבהה וגלילה, בעל סגן, נושאי ספר תורה שני או שלישי, וכמוהם פותחי ארון הקודש ל'שיר הכבוד' וכיוצא באלה.
במדבר י:לה  וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָֽאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה ׀ יְיָ֗ וְיָפֻ֨צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ
וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ:
ישעיה ב:ג כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־יְיָ֖ מִירֽוּשָׁלָֽםִ:
בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתוֹ:
'''ברוב קהילות אשכנז, לא נהגו לומר בציבור את התפלה "בריך שמיה" '''
'''בעת הוצאת ספר תורה, לא בשבת ולא בחול: '''
המוציא ספר תורה נוטלו ביד ימין ובעל תפלה מקבלו בב' ידיו ומחזירו לימין ועומד כשפניו על הקהל.
הבעל תפלה אומר בקול רם ובנעימה 'גדלו':
תהלים לד:ד  ֽגַּדְּל֣וּ לַֽייָ֣ ׀ אִתִּ֑י וּנְרֽוֹמֲמָ֖ה שְׁמ֣וֹ ׀ יַחְדָּֽו:
ומגביה הבעל תפלה הספר בידו למעלה והולך ופונה דרך ימינו ועולה עמו למגדל שקורין שם. וכל מי שספר תורה עובר לפניו חייב לעמוד מפניו ולחבקו בשתי ידיו אם אפשר לו ולנשקו. וכל הפוגע בספר תורה צריך ללוותו עד האלמעמער, ובדרך הליכתו אומרים: והולך הבעל תפלה ופונה דרך ימינו ועולה עם הספר תורה לאלמעמער שקורין שם, ובדרך הליכתו אומר הקהל בנעימה :
ד"ה א' כט:יא אָמַר (רְבִי שִׁילָא), הוֹאִיל וְאִתְעֲבִיד לִי נִּיסָא בְּהַאי קְרָא, דָּרְשִׁינָא לֵיהּ, 'לְךָ֣ ד֠' הַגְּדֻלָּ֨ה' זוֹ מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְכֵן הוּא אוֹמֵר, 'עֹשֶׂ֣ה גְ֭דֹלוֹת עַד־אֵ֣ין חֵ֑קֶר וְ֝נִפְלָא֗וֹת עַד־אֵ֥ין מִסְפָּֽר:' (איוב ט:י) 'וְהַגְּבוּרָ֤ה' זוֹ יְצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה וגו'' (שמות יד:לא) 'וְהַתִּפְאֶ֨רֶת֙' זוֹ חַמָּה וּלָבָנָה שֶׁעָמְדוּ לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיִּדֹּ֨ם הַשֶּׁ֜מֶשׁ וְיָרֵ֣חַ עָמָ֗ד וגו'' (יהושע י:יג) 'וְהַנֵּ֣צַח' זוֹ מַפַּלְתָּהּ שֶׁל רוֹמִי, וכֵן הוּא אוֹמֵר: 'וְיֵ֤ז נִצְחָם֙ עַל־בְּגָדַ֔י וגו'' (ישעיה סג:,ג) 'וְהַה֔וֹד' זוֹ מִלְחֶמֶת נַחֲלֵי אַרנוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: 'מִן־שָׁמַ֖יִם נִלְחָ֑מוּ הַכּֽוֹכָבִים֙ מִֽמְּסִלּוֹתָ֔ם וגו'' (שופטים ה:כ) 'עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר מִלְחֲמֹ֣ת ד֑' אֶת־וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה וגו'' (במדבר כא:יד) 'כִּי־כֹ֖ל בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֑רֶץ' זוֹ מִלְחֶמֶת סִיסְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לְךָ֤ ד֨' הַמַּמְלָכָ֔ה' זוֹ מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: 'כִּי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔-הּ וגו'' (שמות יז:טז) 'וְהַמִּתְנַשֵּׂ֖א' זוֹ מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: 'הִנְנִ֤י אֵלֶ֨יךָ֙ גּ֔וֹג נְשִׂ֕יא רֹ֖אשׁ מֶ֥שֶׁךְ וְתֻבָֽל:' (יחזקאל לח:ג) 'לְכֹ֥ל ׀ לְרֹֽאשׁ:', אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רְבִי יוֹחָנָן, אֲפִילוּ רֵישׁ גַּרְגִּיתָא, מִן שְׁמַיָּא מַנוּ לֵיהּ. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא מִשְׁמֵיהּ דִּרְבִי עֲקִיבָא,'לְךָ֣ ד֠' הַגְּדֻלָּ֨ה' זוֹ קְרִיעַת יַם סוּף,'וְהַגְּבוּרָ֤ה' זוֹ מַכַּת בְּכוֹרוֹת, 'וְהַתִּפְאֶ֨רֶת֙' זוֹ מַתַּן תּוֹרָה,'וְהַנֵּ֣צַח' זוֹ יְרוּשָׁלַיִם,'וְהַה֔וֹד' זוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. (גמ' ברכות נח.) לְךָ֣ יְ֠יָ הַגְּדֻלָּ֨ה וְהַגְּבוּרָ֤ה וְהַתִּפְאֶ֨רֶת֙ וְהַנֵּ֣צַח וְהַה֔וֹד
כִּי־כֹ֖ל בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֑רֶץ לְךָ֤ יְיָ֙ הַמַּמְלָכָ֔ה
וְהַמִּתְנַשֵּׂ֖א לְכֹ֥ל ׀ לְרֹֽאשׁ:
תהלים צט:ה רֽוֹמֲמ֡וּ יְ֘יָ֤ אֱלֹהֵ֗ינוּ ֖וְֽהִשְׁתַּחֲווּ לַֽהֲדֹ֥ם רַגְלָ֗יו קָד֥וֹשׁ הֽוּא:
צט:ט רֽוֹמֲמ֡וּ יְ֘יָ֤ אֱלֹהֵ֗ינוּ ֖וְֽהִשְׁתַּחֲווּ לְהַ֣ר קָדְשׁ֑וֹ כִּֽי־קָ֝ד֗וֹשׁ יְיָ֥ אֱלֹהֵֽינוּ:
אַב הָרַחֲמִים הוּא יְרַחֵם עַם עֲמוּסִים וְיִזְכֹּר בְּרִית אֵיתָנִים וְיַצִּיל נַפְשׁוֹתֵֽינוּ מִן־הַשָּׁעוֹת הָרָעוֹת וְיִגְעַר בְּיֵֽצֶר הָרַע מִן־הַנְּשׂוּאִים וְיָחֹן עָלֵֽינוּ לִפְלֵיטַת עוֹלָמִים וִימַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתֵֽינוּ בְּמִדָּה טוֹבָה יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים:
בהגיע הבעל תפלה על המגדל ('''שבתוך בית הכנסת הרחק מן התבה''')
מניח הספר תורה על השולחן וממשיך מלמעלה בלי הפסק :
וְתִגָּלֶה וְתֵרָאֶה מַלְכוּתוֹ עָלֵֽינוּ בִּזְמַן קָרוֹב וְיָחֹן פְּלֵטָתֵֽנוּ וּפְלֵיטַת עַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְרָצוֹן: וְנֹאמַר אָמֵן (קהל אָמֵן): הַכֹּל הָבוּ גֹֽדֶל לֵאלֹהֵֽינוּ וּתְנוּ כָבוֹד לַתּוֹרָה: כֹּהֵן קְרָב יַעֲמֹד ר' פלוני בר' פלוני הַכֹּהֵן
כאשר אין כהן בבית הכנסת לכתחילה עולה לוי במקום כהן, כאשר הלוי שוה בחשיבותו לישראל,
ובאמירת 'ותגלה ותראה' או 'ויעזור ויגן' אומרים אחר 'כהן קרב':
"אִם אֵין כַּאן כֹּהֵן לֵוִי בִּמְקוֹם כֹּהֵן קְרָב יַעֲמֹד ר' פלוני בר' פלוני הַלֵּוִי בִּמְקוֹם כֹּהֵן"
ואם יש שם ישראל מופלג מן הלוי, או שאין לוי כלל, ועולה ישראל תחת הכהן אומרים:
"אִם אֵין כַּאן כֹּהֵן יִשְׂרָאֵל בִּמְקוֹם כֹּהֵן קְרָב יַעֲמֹד ר' פלוני בר' פלוני בִּמְקוֹם כֹּהֵן"
(הבעל קריאה והגבאי והסגן אין קוראים כלל 'יעמוד'.)
בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתוֹ: תהלים יט:ח-ט נהגו לומר כשמוציאין ספר תורה הני פסוקי דרחמי, 'תורת ד' תמימה', 'עדות ד' נאמנה', 'פקודי ד' ישרים', 'מצות ד' ברה', לפי שמתן שכרם בצדם, ואחר כך אומר גדלו שיש בו שש תיבות כנגד ששה צעדים של נושאי הארון. (שמואל ב ו) ומ' תיבות יש ב'תורת ד' תמימה' כנגד המ' יום שבהם ניתנה התורה, ואח"כ פותחו למקום שירצה לקרות בו וקורא כהן. ולכתחילה הוא גוללו וסותמו קודם שיברך, כדי שלא יאמרו ההמון שהברכות כתובות בו. אבל בדיעבד אין לחוש שהרי לא שכיחי עמי הארץ כל כך עתה. אבל לאחר שקרא בו, ודאי צריך לגוללו קודם שיברך כר' יהודה: (גמ' מגילה לב. תוס' ד"ה גוללו) תּ֘וֹרַ֤ת יְיָ֣ תְּ֭מִימָה מְשִׁ֣יבַת נָ֑פֶשׁ עֵד֥וּת יְיָ֥ נֶֽ֝אֱמָנָ֗ה מַחְכִּ֥ימַת פֶּֽתִי: פִּקּ֘וּדֵ֤י יְיָ֣ יְ֭שָׁרִים מְשַׂמְּחֵי־לֵ֑ב מִצְוַ֥ת יְיָ֥ בָּ֝רָ֗ה מְאִירַ֥ת עֵינָֽיִם: כט:יא  יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן יְיָ֓ ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַֿשָּׁלֽוֹם:
יח:לא הָאֵל֘ תָּמִ֢ים דַּ֫רְכּ֥וֹ אִמְרַֽת יְיָ֥ צְרוּפָ֑ה מָגֵ֥ן ה֝֗וּא לְכֹ֤ל ׀ הַֽחֹסִ֬ים־בּֽוֹ:
קהל ובעל תפלה יחדיו: דברים ד:ד  'וְאַתֶּם֙ הַדְּבֵקִ֔ים בַּֽד' אֱלֹֽדֵיכֶ֑ם חַיִּ֥ים־כֻּלְּכֶ֖ם הַיּֽוֹם:' וְכִי אֶפְשָׁר לְדַבּוּקֵי בִּשְׁכִינָה? וְהָכְתִיב 'כִּ֚י דֽ' אֱלֹדֶ֔יךָ אֵ֥שׁ אֹֽכְלָ֖ה', אֶלָּא כָּל הַמַּשִׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, וְהָעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא לְתַלמִידֵי חֲכָמִים, וְהַמְהַנֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילוּ מִדַּבֵּק בַּשְׁכִינָה (גמ' כתובות קיא:) וְאַתֶּם֙ הַדְּבֵקִ֔ים בַּֽייָ֖ אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם חַיִּ֥ים־כֻּלְּכֶ֖ם הַיּֽוֹם:
למפטיר אין קוראים בקול רם, מלבד בשחרית תשעה באב, שאז מכריזים: יַעֲמֹד מַפְטִיר.
ראה סדר הפרשיות לשני ולחמישי (עמ' 173).
ראש חודש (עמ' 993), תענית ציבור (עמ' 993), ימי חנוכה (עמ' 004), פורים (עמ' 304),
ימי חול המועד פסח (עמ' 304), תשעה באב (עמ' 604), ימי חול המועד סכות (עמ' 804).
The original מנהג was for three people to stand next to the אלמעמער, around the ספר,
the בעל סֶגֶן (גבאי [ראשון]), בעל קריאה and עולה, to mirrorמשה, אהרן, וחור . It is common nowadays,
for there to be five people. In more "Yekkish" synagogues when one has just received an עליה,
typically one stands to the ''left'' of the בעל קריאה.
The ראשי תיבות '''צ'''דיקים, '''ב'''ינונים, '''ור'''שעים (בשם אר"י ז"ל) צבור need not have their heads covered with a טלית during קריאת התורה,
and may only have their כיפות on, while some will replace their hats.
'''כל העושה מצוה לצורך הקריאה בתורה מתעטף בטלית, הקרוא מתעטף בטלית אם לא היה מעוטף מקודם ועולה למגדל, אף הנושא ספר תורה שני או שלישי בעת הקריאה, וכל שכן שאר מצות כהוצאה והכנסה והגבהה וגלילה. '''
המברך אומר ברכות התורה, contains forty words which are said to allude to the forty days משה רבינו spent on הר סיני. הנקרא לעלות לתורה יעלה ממקומו בדרך קצרה. ואם שתי הדרכים שוות, יעלה בימין. יפתח את ספר התורה לראות את הפסוק שצריך להתחיל בו את הקריאה וינשקו על ידי ציצית שבידו ויאחז את ספר התורה בשתי ידיו. יש אומרים תחילה בלחש : 'עץ חיים היא למחזיקים בה'. יהפוך פניו לצד ויברך בקול: (סידור עבודת ישראל) It seems that the recitation of'עץ חיים היא' , is a מנהג קבלה not מנהג אשכנז. One bows for both, the ברכו of the עולה and the ברוך המבורך... of the ציבור, as one bows before a king. לכתחילה one should stand from before the עולהs ברכו until his first ברכה is completed. בָּרֲכוּ אֶת־יְיָ הַמְבֹרָךְ:
קהל עונה והמברך יחד עמם : בָּרוּךְ יְיָ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד:
המברך ממשיך :
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּֽחַר־בָּֽנוּ מִכָּל־הָעַמִּים
וְנָֽתַן־לָֽנוּ אֶת־תּוֹרָתוֹ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ נוֹתֵן הַתּוֹרָה:
וכשמתחיל הקורא לקרות בתורה יסיר ידו השמאלית מהספר תורה ותשאר יד ימינו לבדה אוחזת בספר תורה כל זמן הקריאה, וגם הוא יקרא בלחש עם הקורא מלה במלה. וגם אזני כל העם יהיו אל ספר התורה לשמוע הקריאה מפי הקורא ולכוין בה בכל יכלתם באימה וביראה. ולאחר הקריאה ינשק בציצית בפסוק שסיים וגולל את ספר התורה ומברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָֽתַן־לָֽנוּ תּוֹרַת אֱמֶת
וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵֽנוּ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ נוֹתֵן הַתּוֹרָה:
'''מי שבירך לעולה לתורה:'''
מברכים את כל עולי התורה ב'מי שבירך' גם בקריאת התורה של חול.
והבעל תפלה מברכו : הטעם שאומרים בפרנקפורט בברכת מי שברך לרב ולבעל תפלה רק 'אותו ואת כל אשר לו' בלי להזכיר אשתו בניו ובנותיו, כאשר אומר בשל קהל 'ונשיהם ובניהם ובנותיהם'? לפי שישונה הלשון בכל אחד לפי מעמדו . . . לכן אומר רק דרך כלל. ולהשוות אומר כן גם לשאר מבורכים אף אם רבים הם. אבל בשל כל הקהל, שלהם לעולם נשים ובנים ובנות, מזכירם בפרט. - דברי קהלת מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵֽינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב
הוּא יְבָרֵךְ אֶת ר' פלוני בן ר' פלוני אוֹתוֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר לוֹ
בַּעֲבוּר שֶׁעָלָה לִכְבוֹד הַמָּקוֹם וְלִכְבוֹד הַתּוֹרָה
בִּשְׂכַר זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמְרֵֽהוּ וְיַצִּילֵֽהוּ מִכָּל־צָרָה וְצוּקָה
וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל־מַעֲשֵׂה יָדָיו
בחול
וִיבָרֲכֵֽהוּ
בעשרת ימי תשובה
וְיִכְתְּבֵהוּ בְּסֵפֶר הַחַיִים
עִם כָּל־יִשְׂרָאֵל אֶחָיו: וְנֹאמַר אָמֵן:
ואחר שבירכו הבעל תפלה ב'מי שברך' ירד בדרך אחרת מזו שעלה בה.
עַד אַבְרָהָם לֹא הָיָה זִקְנָה,כָּל דְּחָזֵי לְאַבְרָהָם אָמַר הַאי יִצְחָק, כָּל דְּחֵָזי לְיִצְחָק אָמַר הַאי אַבְרָהָם, בְּעָא אַבְרָהָם רַחֲמֵי דְּלֶיהֱוֵי לֵיהּ זִקְנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַבְרָהָ֣ם זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים". עַד יַעֲקֹב לֹא הֲוָה חוּלְשָׁא, בְּעָא רַחֲמֵי וַהֲוָה חוּלְשָׁא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּ֣אמֶר לְיוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה". עַד אֱלִישָׁע לֹא הֲוָה אִינִישׁ חָלִישׁ דְּמִיתְּפַח, וְאָתָא אֱלִישָׁע וּבְעָא רַחֲמֵי וְאִיתְּפַח שֶׁנֶּאֱמַר: "וֶֽאֱלִישָׁע֙ חָלָ֣ה אֶת־חָלְי֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יָמ֖וּת בּ֑וֹ". (גמ' סנהדרין קז:) '''מי שברך של בריא'''
מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵֽינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב
וּמִי שֶׁרִפֵּא חִזְקִיָּהוּ מֶֽלֶךְ יְהוּדָה מֵחָלְיוֹ וּמִרְיָם הַנְבִיאָה מִצָרַעְתָּהּ וְנַעֲמָן מִצָרַעְתּוֹ
וְהִמְתִּיק מֵי מָרָה עַל־יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּֽנוּ וּמֵי יְרִחוֹ עַל־יְדֵי אֱלִישָׁע
הוּא יְבָרֵךְ וִירַפֵּא אֶת ר' פלוני בן ר' פלוני בַּעֲבוּר שֶׁנָּדַר ר' פלוני בן ר' פלוני צְדָקָה בַּעֲבוּרוֹ בִּשְׂכַר זֶה הַמָּקוֹם יִשְׁמְרֵֽהוּ וְיַצִילֵֽהוּ וִיעָזְרֵֽהוּ וְיַחְלִימֵֽהוּ וִיסָעֲדֵֽהוּ עַל עֶֽרֶשׂ דְּוַי
וְיִשְׁלַח לוֹ רְפוּאָה שְׁלֵמָה עַל כָּל גּוּפוֹ וְאֵיבָרָיו
בְּתוֹךְ שְׁאָר כָּל חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל אָמֵן.
'''בני קהילות אשכנז המובהקות, ממשיכים לשמור על המנהג הישן, '''
'''ומקפידים שבעל תפלה או הקורא בתורה יאמר הקדיש אחר הקריאה ולא אבלים.'''
'''(בבין המצרים סוף חצי קדיש שאחר קריאת התורה מסתיים בניגון יורד.)'''
הקורא כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ זוקף שְׁמֵיהּ רַבָּא (קהל אָמֵן) בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית־יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב - וְאִמְרוּ הקורא כורע '''אָמֵן''': (קהל אָמֵן)''' יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא'''
הקורא כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא הקורא כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) לְעֵֽלָּא מִכָּל־בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא - הקורא כורע וְאִמְרוּ '''אָמֵן''': (קהל אָמֵן)
'''ברכת הגומל:'''
ארבעה צריכים להודות את הגומל חסד בפני עשרה, מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא,
ומי שהיה יורד בים ועלה ממנו, ומי שהלך במדבר כשיגיע ליישוב ; וקוראין אותו לתורה
ולאחר שקרא וברך ברכה אחרונה על קריאתה בתורה מוסיף ומברך ברכה זו :
[ע"י רב] בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם
הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת שֶׁגְּמָלַֽנִי כָּל־טוֹב:
קהל: מִי שֶׁגְּמָלְךָ כָּל־טוֹב הוּא יִגְמָלְךָ כָּל־טוֹב סֶֽלָה:
בהגבהת התורה יש מזמרים בנעימה את הפסוקים מ'וזאת התורה' עד 'ויאדיר'.
דברים ד:מד  אָמַר רְבִי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מַאי דִּכְתִיב? 'וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה' זָכָה, נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים, לֹא זָכָה, נַעֲשֵׂית לוֹ סַם מִיתָה: (גמ' יומא עב:) וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: במדבר ט:כג עַל־פִּ֥י יְיָ֖ בְּיַד־מֹשֶֽׁה: משלי ג:יח  עֵץ־חַיִּ֣ים הִ֭יא לַמַּֽחֲזִיקִ֣ים בָּ֑הּ וְֽתֹמְכֶ֥יהָ מְאֻשָּֽׁר: יז  דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי־נֹ֑עַם וְֽכָל־נְתִ֖יבוֹתֶ֣יהָ שָׁלֽוֹם: טז  אֹ֣רֶךְ יָ֭מִים בִּֽימִינָ֑הּ בִּ֝שְׂמֹאולָ֗הּ עֹ֣שֶׁר וְכָבֽוֹד: ישעיה מב:כא  יְיָ֥ חָפֵ֖ץ לְמַ֣עַן צִדְק֑וֹ יַגְדִּ֥יל תּוֹרָ֖ה וְיַאְדִּֽיר:
בעוד שהוא כורך את המפה בספר תורה יאמר זה (המקור מעבודת ישראל ואיננו ברור שהוא מנהג אשכנז):
ד"ה א' כט:יא-יג  לְךָ֣ יְ֠יָ הַגְּדֻלָּ֨ה וְהַגְּבוּרָ֤ה וְהַתִּפְאֶ֨רֶת֙ וְהַנֵּ֣צַח וְהַה֔וֹד כִּֽי־כֹ֖ל בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֑רֶץ לְךָ֤ יְיָ֙ הַמַּמְלָכָ֔ה וְהַמִּתְנַשֵּׂ֖א לְכֹ֥ל ׀ לְרֹֽאשׁ: וְהָעֹ֤שֶׁר וְהַכָּבוֹד֙ מִלְּפָנֶ֔יךָ וְאַתָּה֙ מוֹשֵׁ֣ל בַּכֹּ֔ל וּבְיָֽדְךָ֖ כֹּ֣חַ וּגְבוּרָ֑ה וּבְיָ֣דְךָ֔ לְגַדֵּ֥ל וּלְחַזֵּ֖ק לַכֹּֽל: וְעַתָּ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ מוֹדִ֥ים אֲנַ֖חְנוּ לָ֑ךְ וּמְהַֽלְלִ֖ים לְשֵׁ֥ם תִּפְאַרְתֶּֽךָ:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁיִתְגּוֹלְלוּ רַחֲמֶֽיךָ עַל מִדּוֹתֶֽיךָ
וְתִתְנַהֵג עַל בָּנֶֽיךָ בְּמִדַּת טוּבְךָ וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין:
אמירת 'א־ל מלא רחמים' בציבור, לאחר הקבורה או בכל זמן אחר, אינה מנהג אשכנז.
א-ל מלא רחמים was not said or accepted in אשכנז because a) it is a relatively recentתפילה and in general, the tendency was not to accept such תפילות in synagogue b) there seems to be Kabbalistic/esoteric aspects to it, which רבני אשכנז felt, should be reserved only for בעלי מדריגה and not for the general public. We do see that sometimes יחידים did recite this תפילה in אשכנז for instance, during a הספד, (usually by רבנים from Poland where the מנהג was adopted).
בשני וחמישי קודם שמכניסים הספר תורה להיכל כשאומרים תחנון יאמר הבעל תפלה
'יהי רצון מלפני אבינו שבשמים'. בק"ק פפד"מ לא נהגו לומר התחינה הזאת בכלל, כי היא לא מסורת אשכנז הישנה.
יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִֽינוּ שֶׁבַּשָּׁמַֽיִם לְכוֹנֵן אֶת־בֵּית חַיֵּֽינוּ וּלְהָשִׁיב אֶת־שְׁכִינָתוֹ בְּתוֹכֵֽנוּ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ וְנֹאמַר אָמֵן:
יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִֽינוּ שֶׁבַּשָּׁמַֽיִם לְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְעַל פְּלֵיטָתֵֽנוּ וְלִמְנֽוֹעַ מַשְׁחִית וּמַגֵּפָה מֵעָלֵֽינוּ וּמֵעַל כָּל־עַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל וְנֹאמַר אָמֵן:
יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִֽינוּ שֶׁבַּשָּׁמַֽיִם לְקַיֶּם־בָּֽנוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הֵם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם וְתַלְמִידֵיהֶם וְתַלְמִידֵי תַלְמִידֵיהֶם בְּכָל־מְקוֹמוֹת מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם וְנֹאמַר אָמֵן:
יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִֽינוּ שֶׁבַּשָּׁמַֽיִם שֶׁנִּשְׁמַע וְנִתְבַּשֵּׂר בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת וִיקַבֵּץ נִדָּחֵֽינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָֽרֶץ וְנֹאמַר אָמֵן:
אַחֵֽינוּ כָּל־בֵּית־יִשְׂרָאֵל הַנְּתוּנִים בְּצָרָה וּבַשִּׁבְיָה הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְנֹאמַר אָמֵן:
סדר הכנסת ספר התורה
הבעל תפלה לוקח את ספר התורה להוליכו מן האלמעמער (בימה) ולהצניעו בהיכל, ואומר בנעימה :
קמח:יג-יד יְהַֽלֲל֤֙וּ ׀ אֶת־שֵׁ֬ם יְיָ֗ כִּֽי־נִשְׂגָּ֣ב שְׁמ֣וֹ ׀ לְבַדּ֑וֹ קהל: ה֝וֹד֗וֹ עַל־אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם: וַיָּ֤רֶם קֶ֨רֶן ׀ לְעַמּ֡וֹ תְּהִלָּ֤ה לְֽכָל־חֲסִידָ֗יו לִבְנֵ֣י יִ֭שְׂרָאֵל עַ֥ם קְרֹב֗וֹ הַֽלֲלוּ־יָֽהּ:
כד On workdays and on holidays and other commemorative days which occur on weekdays, Psalm 24 is sung while the Torah is restored to the ark. The last verses of this Psalm were recited when the Holy Ark was carried into the Temple (שאו שערים ראשיכם). [The World of Prayer Volume I pg. 241] לְדָוִ֗ד מִ֫זְמ֥וֹר לַ֭יֽיָ הָאָ֣רֶץ וּמְלוֹאָ֑הּ תֵּ֝בֵ֗ל וְיֹ֣שְׁבֵי בָֽהּ: כִּי־ה֖וּא עַל־יַמִּ֣ים יְסָדָ֑הּ וְעַל־נְ֝הָר֗וֹת יְכֽוֹנֲנֶֽהָ: מִֽי־יַעֲלֶ֥ה בְהַר־יְיָ֑ וּמִֽי־יָ֝ק֗וּם בִּמְק֥וֹם קָדְשֽׁוֹ: נְקִ֥י כַפַּ֗יִם וּֽבַר־לֵ֫בָ֥ב אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹֽא־נָשָׂ֣א לַשָּׁ֣וְא נפשו הקריאה הנכונה היא נַפְשׁוֹ ולא נַפְשִׁי ומוסב על השם הנזכר 'מי יעלה בהר ד''. אין כאן קרי וכתיב אלא ו' קטיעא. (דברי קהלת) נַפְשִׁ֑י וְלֹ֖א נִשְׁבַּ֣ע לְמִרְמָֽה: יִשָּׂ֣א בְ֭רָכָה מֵאֵ֣ת יְיָ֑ וּ֝צְדָקָ֗ה מֵֽאֱלֹהֵ֥י יִשְׁעֽוֹ: זֶ֭ה דּ֣וֹר דרשו דֹּֽרְשָׁ֑יו מְבַקְֿשֵׁ֨י פָנֶי֖ךָ יַֽעֲקֹ֣ב סֶֽלָה: שְׂא֤וּ שְׁעָרִ֨ים ׀ רָֽאשֵׁיכֶ֗ם ֖וְֽהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵ֣י עוֹלָ֑ם וְ֝יָב֗וֹא מֶ֣לֶךְ הַכָּבֽוֹד: מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד ׀ יְ֭יָ עִזּ֣וּז וְגִבּ֑וֹר יְ֝יָ֗ גִּבּ֥וֹר מִלְחָמָֽה: שְׂא֤וּ שְׁעָרִ֨ים ׀ רָֽאשֵׁיכֶ֗ם וּ֭שְׂאוּ פִּתְחֵ֣י עוֹלָ֑ם וְ֝יָבֹ֗א מֶ֣לֶךְ הַכָּבֽוֹד: מִ֤י ה֣וּא זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד ׀ יְיָ֥ צְבָא֑וֹת ה֤וּא מֶ֖לֶךְ הַכָּב֣וֹד סֶֽלָה:
בהכנסת ספר התורה לארון הקודש אומרים :
במדבר י:לו  וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְיָ֔ רִֽבֲב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: תהלים קלב:ח-י  קוּמָ֣ה יְ֭יָ לִמְנֽוּחָתֶ֑ךָ אַ֝תָּ֗ה וַֽאֲר֥וֹן עֻזֶּֽךָ: כֹּֽהֲנֶ֥יךָ יִלְבְּשׁוּ־צֶ֑דֶק וַֽחֲסִידֶ֥יךָ יְרַנֵּֽנוּ: ֖בַּֽעֲבוּר דָּוִ֣ד עַבְדֶּ֑ךָ אַל־תָּ֝שֵׁ֗ב פְּנֵ֣י מְשִׁיחֶֽךָ: משלי ד:ב  כִּ֤י לֶ֣קַח ט֭וֹב נָתַ֣תִּי לָכֶ֑ם תּֽ֝וֹרָתִ֗י אַֽל־תַּֽעֲזֹֽבוּ: ג:יח  עֵץ־חַיִּ֣ים הִ֭יא לַמַּֽחֲזִיקִ֣ים בָּ֑הּ וְֽתֹמְכֶ֥יהָ מְאֻשָּֽׁר: ג:יז  דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי־נֹ֑עַם וְֽכָל־נְתִ֖יבוֹתֶ֣יהָ שָׁלֽוֹם: איכה ה:כא  הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְיָ֤ ׀ אֵלֶ֨יךָ֙ ונשוב וְֽנָשׁ֔וּבָה חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם:
סיום התפילה
'''אם יש '''בטלית האבל יש עטרה שחורה, היינו שתופרים לה סרט שחור. בשבתות ורגלים, פורים וחול המועד, מהפכים את הסרט השחור שלא ייראה החוצה. אם נתמנה לחזן בראש השנה ויום הכפור בהיעדר מחליף, מתעטף בטלית רגילה, בלא עטרה שחורה. בראש חודש וחנוכה אינו מסתיר את העטרה השחורה. (מדריך למנהג אשכנז המובהק)''' אבל בבית הכנסת כאן הוא עובר לפני התבה. אם הוא בעל תפלה, מתפלל לפני העמוד, אבל לא עובר בכל התפילות בימים שאין נפילת אפים, (בעשרת ימי תשובה [לפי שהדין מתוח נגדו], בחול המועד, בראש חודש ,בימי חנוכה, בחמשה עשר בשבט, בימי פורים, כל חודש ניסן, בל"ג בעומר, בחמשה עשר באב)'''
פד:ה אַ֭שְׁרֵי יֽוֹשְׁבֵ֣י בֵיתֶ֑ךָ ע֝֗וֹד יְֽהַלֲל֥וּךָ סֶּֽלָה:
קמד:טו אַשְׁרֵ֣י הָ֭עָם שֶׁכָּ֣כָה לּ֑וֹ אַֽשְׁרֵ֥י הָ֝עָ֗ם שֱׁיְיָ֥ אֱלֹהָֽיו:
קמה תְּהִלָּ֗ה לְדָ֫וִ֥ד אֲרֽוֹמִמְךָ֣ אֱלוֹהַ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וַֽאֲבָֽרֲכָ֥ה שִׁ֝מְךָ֗ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד: בְּכָל־י֥וֹם אֲבָֽרֲכֶ֑ךָּ וַאֲהַֽלֲלָ֥ה שִׁ֝מְךָ֗ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד וְ֝לִגְדֻלָּת֗וֹ אֵ֣ין חֵֽקֶר: דּ֣וֹר לְ֭דוֹר יְשַׁבַּ֣ח מַֽעֲשֶׂ֑יךָ וּגְב֖וּרֹתֶ֣יךָ יַגִּֽידוּ: הֲ֭דַר כְּב֣וֹד הוֹדֶ֑ךָ וְדִבְרֵ֖י נִפְלְאֹתֶ֣יךָ אָשִֽׂיחָה: וֶֽעֱז֣וּז נֽוֹרְאֹתֶ֣יךָ יֹאמֵ֑רוּ וגדלותך וּגְדֻלָּֽתְךָ֥ אֲסַפְּרֶֽנָּה: זֵ֣כֶר רַב־טֽוּבְךָ֣ יַבִּ֑יעוּ וְצִדְקָֽתְךָ֥ יְרַנֵּֽנוּ: חַנּ֣וּן וְרַח֣וּם יְיָ֑ אֶ֥רֶךְ אַ֝פַּ֗יִם וּגְדָל־חָֽסֶד: טוֹב־יְיָ֥ לַכֹּ֑ל וְ֝רַֽחֲמָ֗יו עַל־כָּל־מַֽעֲשָֽׂיו: יוֹד֣וּךָ יְ֭יָ כָּל־מַֽעֲשֶׂ֑יךָ וַֽ֝חֲסִידֶ֗יךָ יְבָֽרֲכֽוּכָה: כְּב֣וֹד מַלְכֽוּתְךָ֣ יֹאמֵ֑רוּ וּגְבוּרָֽתְךָ֥ יְדַבֵּֽרוּ: לְהוֹדִ֤יעַ ׀ לִבְנֵ֣י ֖הָֽאָדָ֣ם גְּבֽוּרֹתָ֑יו וּ֝כְב֗וֹד הֲדַ֣ר מַלְכוּתֽוֹ: מַֽלְכוּתְךָ֗ מַלְכ֥וּת כָּל־עֹֽלָמִ֑ים וּ֝מֶֽמְשַׁלְתְּךָ֗ בְּכָל־דּ֥וֹר וָדֹֽר: סוֹמֵ֣ךְ יְ֭יָ לְכָל־הַנֹּֽפְלִ֑ים וְ֝זוֹקֵ֗ף לְכָל־הַכְּפוּפִֽים: עֵֽינֵי־כֹ֖ל אֵלֶ֣יךָ יְשַׂבֵּ֑רוּ וְאַתָּ֤ה נֽוֹתֵן־לָהֶ֖ם אֶת־אָכְלָ֣ם בְּעִתּֽוֹ: הבעל תפלה מרים קולו בנעימה בפסוק '''פּוֹתֵ֥חַ אֶת־יָדֶ֑ךָ וּמַשְׂבִּ֖יעַ לְכָל־חַ֣י רָצֽוֹן: '''צַדִּ֣יק יְ֭יָ בְּכָל־דְּרָכָ֑יו וְ֝חָסִ֗יד בְּכָֽל־מַֽעֲשָֽׂיו: קָר֣וֹב יְ֭יָ לְכָל־קֹֽרְאָ֑יו לְכֹ֤ל אֲשֶׁ֖ר יִקְרָאֻ֣הוּ בֶֽאֱמֶֽת: רְצֽוֹן־יְרֵאָ֥יו יַֽעֲשֶׂ֑ה וְאֶת־שַׁוְעָתָ֥ם יִ֝שְׁמַ֗ע וְיֽוֹשִׁיעֵֽם: שׁוֹמֵ֣ר יְ֭יָ אֶת־כָּל־אֹֽהֲבָ֑יו וְאֵ֖ת כָּל־הָֽרְשָׁעִ֣ים יַשְׁמִֽיד: תְּהִלַּ֥ת יְיָ֗ יְֽדַבֶּ֫ר פִּ֥י וִֽיבָרֵ֣ךְ כָּל־בָּ֭שָׂר שֵׁ֥ם קָדְשׁ֗וֹ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד: קטו:יח וַֽאֲנַ֤חְנוּ ׀ נְבָ֘רֵ֤ךְ יָ֗הּ מֵֽעַתָּ֥ה וְעַד־עוֹלָ֗ם הַֽלֲלוּ־יָֽהּ:
(אין אומרים למנצח בראש חודש, חנוכה, י"ד וט"ו אדר ראשון, פורים ושושן פורים,
ערב פסח, חול המועד, אסרו חג, תשעה באב, ערב יום כפור, וגם אין אומרים בבית אבל.)
כ לַמְֿנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: יַֽעַנְךָ֣ יְ֭יָ בְּי֣וֹם צָרָ֑ה יְ֝שַׂגֶּבְךָ֗ שֵׁ֤ם ׀ אֱלֹהֵ֬י יַֽעֲקֹֽב: יִשְׁלַֽח־עֶזְרְךָ֥ מִקֹּ֑דֶשׁ וּ֝מִצִּיּ֗וֹן יִסְעָדֶֽךָּ: יִזְכֹּ֥ר כָּל־מִנְחֹתֶ֑יךָ וְעוֹלָֽתְךָ֖ יְדַשְּׁנֶ֣ה־סֶּֽלָה: יִֽתֶּן־לְךָ֥ כִלְבָבֶ֑ךָ וְֽכָל־עֲצָתְךָ֥ יְמַלֵּֽא: נְרַֽנֲּנָ֤ה ׀ בִּ֮ישׁ֤וּעָתֶ֗ךָ וּבְשֵֽׁם־אֱלֹהֵ֥ינוּ נִדְגֹּ֑ל יְמַלֵּ֥א יְ֝יָ֗ כָּל־מִשְׁאֲלוֹתֶֽיךָ: עַתָּ֤ה יָדַ֗עְתִּי כִּ֤י הוֹשִׁ֥יעַ ׀ יְיָ֗ מְשִׁ֫יח֥וֹ יַֽ֭עֲנֵֽהוּ מִשְּׁמֵ֣י קָדְשׁ֑וֹ בִּ֝גְבֻר֗וֹת יֵ֣שַׁע יְמִינֽוֹ: אֵ֣לֶּה בָ֭רֶכֶב וְאֵ֣לֶּה בַסּוּסִ֑ים וַֽאֲנַ֓חְנוּ ׀ בְּשֵׁם־יְיָ֖ אֱלֹהֵ֣ינוּ נַזְכִּֽיר: הֵ֭מָּה כָּֽרְע֣וּ וְנָפָ֑לוּ וַֽאֲנַ֥חְנוּ קַּ֝֗מְנוּ וַנִּתְעוֹדָֽד: יְיָ֥ הוֹשִׁ֑יעָה הַ֝מֶּ֗לֶךְ יַֽעֲנֵ֥נוּ בְיוֹם־קָרְאֵֽנוּ:
כך הוא מנהג אשכנז, כמבואר בספר מנהגי פפד"מ של The דברי קהלת, הרב שלמה זלמן גייגר (1792-1878) a דיין in פפד"מ, was the older half-brother of אברהם גייגר (1810-74). He was also אברהם's childhood teacher and mentor (their father died when אברהם was only twelve or thirteen years old). רבי שלמה זלמן גייגר, דברי קהלת, פפד"מ תרכ"ב, עמ' 36
הבעל תפלה [בקול] וקהל [בלחש]''' '''ישעיה נט:כ-כא  ובא לציון's Aramaic paraphrases of the preceding פסוקים were composed by יונתן בן עוזיאל known as the קדושה דסדרא. קדושה דסדרא, is based upon the practice of reading פסוקים from נביאים, every day at the end of תפילה. According to רב נטרוני גאון it was customary to read ten פסוקים daily from נביאים with תרגום, followed by the קדושה. But when hardship became prevalent, two פסוקים, 'ובא לציון גואל ־ ואני זאת בריתי' were selected instead. The אבודרהם says that this קדושה was arranged for the late comers who may have missed the main קדושה of the עמידה. The רוקח and the אור זרוע (הלכות שבת ס' ג) recite that during the persecutions it was forbidden to recite קדושה, it was therefore incorporated at this stage, with the addition of the Aramaic passages in order to confuse the enemy. The רוקח (סימן ע"ו) adds that the reason for saying ובא לציון is to demonstrate our yearning for the גאולה. The reason why it contains the קדושה is, the “Evil Kingdom” decreed that we should not learn תורה and its Aramaic translation. The recital of the קדושה in ובא לציון saves a person from גיהנם. ובא לציון is said in order that the בעל תפלה may recite קדיש at the end. וּבָ֤א לְצִיּוֹן֙ גּוֹאֵ֔ל וּלְשָׁבֵ֥י פֶ֖שַׁע בְּיַֽעֲקֹ֑ב נְאֻ֖ם יְיָֽ: בתשעה באב ובבית אָבֵל מדלגים את הפסוק 'וַֽאֲנִ֗י זֹ֣את בְּרִיתִ֤י' אָמַר רְבִי פַּרְנָךְ אָמַר רְבִי יוֹחָנָן, כָּל שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָכָם, וּבְנוֹ תַּלְמִיד חָכָם, שׁוּב אֵין תּוֹרָה פּוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַֽאֲנִ֗י זֹ֣את בְּרִיתִ֤י אוֹתָם֙ אָמַ֣ר ד֔' רוּחִי֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יךָ וּדְבָרַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְּפִ֑יךָ לֹֽא־יָמ֡וּשׁוּ מִפִּיךָ֩ וּמִפִּ֨י זַרְֽעֲךָ֜ וּמִפִּ֨י זֶ֤רַע זַרְֽעֲךָ֙ אָמַ֣ר ד֔' מֵֽעַתָּ֖ה וְעַד־עוֹלָֽם:' מַאי 'אָמַ֣ר ד֔''? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי עָרֵב לְךָ בְּדָבָר זֶה. מַאי 'מֵֽעַתָּ֖ה וְעַד־עוֹלָֽם:'? אָמַר רְבִי יִרְמִיָה, תּוֹרָה מְחַזֶּרֶת עַל אַכְסַנְיָא שֶׁלָּה. (גמ' בבא מציעא פה.) [וַֽאֲנִ֗י זֹ֣את בְּרִיתִ֤י אוֹתָם֙ אָמַ֣ר יְיָ֔ רוּחִי֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יךָ וּדְבָרַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְּפִ֑יךָ לֹֽא־יָמ֡וּשׁוּ מִפִּיךָ֩ וּמִפִּ֨י זַרְֽעֲךָ֜ וּמִפִּ֨י זֶ֤רַע זַרְֽעֲךָ֙ אָמַ֣ר יְיָ֔ מֵֽעַתָּ֖ה וְעַד־עוֹלָֽם:] תהלים כב:ד  וְאַתָּ֥ה קָד֑וֹשׁ י֝וֹשֵׁ֗ב תְּהִלּ֥וֹת יִשְׂרָאֵֽל: ישעיה ו:ג וְקָרָ֨א זֶ֤ה אֶל־זֶה֙ וְאָמַ֔ר
בעל תפלה וקהל''' קָד֧וֹשׁ ׀ קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ יְיָ֣ צְבָא֑וֹת מְלֹ֥א כָל־הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ:'''
בעל תפלה [בקול] וקהל [בלחש] וּמְקַבְּלִין דֵּין מִן־דֵּין וְאָמְרִין:
בעל תפלה וקהל [בלחש] קַדִּישׁ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא יש להשמיט את המילה 'עִלָּאָה'. (לא נמצאת בסדר רע"ג, רוקח, סידור ר' הירץ, הדרת קדש ויניציאה שנ"ט, פראג רע"ט, הנאו שפ"ג.) בֵּית שְׁכִינְתֵּהּ קַדִּישׁ עַל־אַרְעָא עוֹבַד גְּבוּרְתֵּהּ קַדִּישׁ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יְיָ צְבָאוֹת מַלְיָא כָל־אַרְעָא זִיו יְקָרֵהּ:
בעל תפלה [בקול] וקהל [בלחש] יחזקאל ג:יב וַתִּשָּׂאֵ֣נִי ר֔וּחַ וָֽאֶשְׁמַ֣ע אַֽחֲרַ֔י ק֖וֹל רַ֣עַשׁ גָּד֑וֹל
בעל תפלה וקהל 'בָּר֥וּךְ כְּבוֹד־ד֖' מִמְּקוֹמֽוֹ' מִכְּלָל דִּמְקוֹמוֹ לֵיכָּא דְּיָדַע לֵיהּ. (גמ' חגיגה יג:) '''בָּר֥וּךְ כְּבוֹד־יְיָ֖ מִמְּקוֹמֽוֹ:'''
בעל תפלה [בקול] וקהל [בלחש]
וּנְטָלַֽתְנִי רוּחָא וּשְׁמָעִית בַּתְרַי קָל זִֽיעַ סַגִּיא דִּמְשַׁבְּחִין וְאָמְרִין:
בְּרִיךְ יְקָרָא דַיָי מֵאֲתַר בֵּית שְׁכִינְתֵּהּ:
בעל תפלה וקהל שמות טו:יח '''יְ'''יָ֥''' ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד:'''
קהל אומרים בלחש יְיָ מַלְכוּתֵהּ לגרוס את המילה 'קָאֵם'. (בסידור ר' הירץ לא נמצא עלאה, אך נמצא קאם.) לְעָלַם וּלְעַלְמֵי עָלְמְיָּא: ד"ה א' כט:יח  יְיָ֗ אֱ֠לֹהֵי אַבְרָהָ֞ם יִצְחָ֤ק וְיִשְׂרָאֵל֙ אֲבֹתֵ֔ינוּ שָׁמְרָה־זֹּ֣את לְעוֹלָ֔ם לְיֵ֥צֶר מַחְשְׁב֖וֹת לְבַ֣ב עַמֶּ֑ךָ וְהָכֵ֥ן לְבָבָ֖ם אֵלֶֽיךָ: תהלים עח:לח וְה֤וּא רַח֨וּם ׀ יְכַפֵּ֥ר עָוֹן֘ וְֽלֹא־יַֽ֫שְׁחִ֥ית ֖וְהִרְבָּ֣ה לְהָשִׁ֣יב אַפּ֑וֹ וְלֹֽא יָ֝עִ֗יר כָּל־חֲמָתֽוֹ: פו:ה  כִּֽי־אַתָּ֣ה אֲ֭דֹנָי ט֣וֹב וְסַלָּ֑ח וְרַב־חֶ֝֗סֶד לְכָל־קֹֽרְאֶֽיךָ: קיט:קמב צִ֭דְקָֽתְךָ צֶ֣דֶק לְעוֹלָ֑ם וְֽתוֹרָתְךָ֥ אֱמֶֽת: מיכה ז:כ  תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַֽאֲבֹתֵ֖ינוּ מִ֥ימֵי קֶֽדֶם: תהלים סח:כ  בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם ׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ הָ֘אֵ֤ל יְֽשֽׁוּעָתֵ֬נוּ סֶֽלָה: מו:ח יְיָ֣ צְבָא֣וֹת עִמָּ֑נוּ מִשְׂגָּֽב־לָ֨נוּ אֱלֹהֵ֖י יַֽעֲקֹ֣ב סֶֽלָה: פד:יג יְיָ֥ צְבָא֑וֹת אַֽשְׁרֵ֥י ֝אָדָ֗ם בֹּטֵ֥חַ בָּֽךְ: כ:י יְיָ֥ הוֹשִׁ֑יעָה הַ֝מֶּ֗לֶךְ יַֽעֲנֵ֥נוּ בְיוֹם־קָרְאֵֽנוּ: בָּרוּךְ הוּא אֱלֹהֵֽינוּ שֶׁבְּרָאָֽנוּ לִכְבוֹדוֹ וְהִבְדִּילָֽנוּ מִן־הַתּוֹעִים וְנָֽתַן לָֽנוּ תּוֹרַת אֱמֶת וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵֽנוּ הוּא יִפְתַּח לִבֵּֽנוּ בְּתוֹרָתוֹ וְיָשֵׂם לִבֵּֽנוּ לְאַהֲבָתוֹ וּלְיִרְאָה אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ וּלְעָבְדוֹ בְלֵבָב שָׁלֵם לְמַֽעַן לֹא נִיגַע לָרִיק וְלֹא נֵלֵד לַבֶּהָלָה:
הגמ"י בשם העיטור: "ושמעתי שנכון להסירם בשעה שאומר 'יהי רצון מלפניך ...שנשמור חקיך...', משום ההיא דבני מערבא שהיו מברכים על חליצת תפילין אקב"ו לשמור חוקיו (גמ' נדה נא:), ואע"ג דסבירא לן שאין לברך על חליצתן כמו שיתבאר בסי' כ"ט, מ"מ כיון דבהא מילתא ליכא ברכה שייך למעבד רמז לסברת בני מערבא". There are different מנהגים as to when one removes ones טלית and תפלין on weekdays. The מהרי"ל (עמוד שצ"ו מכון ירושלים) removed his טלית and תפלין after עלינו, while רב שמשון רפאל הירש would after the עלינו קדיש (כמנהג המבורג). יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁנִּשְׁמֹר חֻקֶּֽיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנִזְכֶּה וְנִחְיֶה וְנִרְאֶה וְנִירַשׁ טוֹבָה וּבְרָכָה לִשְׁנֵי יְמוֹת הַמָּשִֽׁיחַ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא: ל:יג  לְמַ֤עַן יְזַמֶּרְךָ֣ כָ֭בוֹד וְלֹ֣א יִדֹּ֑ם יְיָ֥ אֱ֝לֹהַ֗י לְעוֹלָ֣ם אוֹדֶֽךָּ: ירמיה יז:ז  בָּר֣וּךְ הַגֶּ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר יִבְטַ֖ח בַּֽייָ֑ וְהָיָ֥ה יְיָ֖ מִבְטַחֽוֹ: ישעיה כו:ד  מַאי דִּכְתִיב? 'בִּטְח֥וּ בַֽד֖' עֲדֵי־עַ֑ד כִּ֚י בְּיָ֣-הּ ד֔' צ֖וּר עֽוֹלָמִֽים:' (רבי אמי) אָמַר. . . כָּל הַתּוֹלֶה בִּטְחוֹנוֹ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵי לוֹ מַחְסֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. (גמ' מנחות כט:) בִּטְח֥וּ בַֽייָ֖ עֲדֵי־עַ֑ד כִּ֚י בְּיָ֣הּ יְיָ֔ צ֖וּר עֽוֹלָמִֽים: תהלים ט:יא  וְיִבְטְח֣וּ בְ֭ךָ יֽוֹדְעֵ֣י שְׁמֶ֑ךָ כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹֽרְשֶׁ֣יךָ יְיָֽ: ישעיה מב:כא  יְיָ֥ חָפֵ֖ץ לְמַ֣עַן צִדְק֑וֹ יַגְדִּ֥יל תּוֹרָ֖ה וְיַאְדִּֽיר:
בעל תפלה כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ זוקף שְׁמֵיהּ רַבָּא (קהל אָמֵן) '''בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית־יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב: וְאִמְרוּ''' בעל תפלה כורע אָמֵן''':''' (קהל אָמֵן)
'''יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא '''ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'
בעל תפלה כורע יִתְבָּרַךְ''' וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא''' בעל תפלה כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו).''' '''
'''לְעֵֽלָּא מִכָּל־בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא '''
'''דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא: '''בעל תפלה כורע '''וְאִמְרוּ אָמֵן''': (קהל אָמֵן)
ביום שאומרים מוסף אומר הבעל תפלה רק חצי קדיש,
ואחריו מתפללים תפלת מוסף לראש חודש (עמ' 062) או מוסף של רגלים (עמ' 172):
(אין חולצין התפילין לפני מוסף ראש חודש אלא מניחים אותם לכל התפלה!)
קהל: קַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵֽנוּ:
תִּתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל־יִשְׂרָאֵל קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא: וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)
תהלים קיג:ב קהל: יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְיָ֣ מְבֹרָ֑ךְ מֵֽ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן־שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל: וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)
קכא:ב קהל: עֶ֭זְרִי מֵעִ֣ם יְיָ֑ עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ:
בעל תפלה פוסע לאחוריו בנחת שלש פסיעות בכריעה אחת
פונה לשמאלו ואומר עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו פונה לימינו ואומר הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ
ושוחה לפניו ואומר וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל: וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)
עלינו is only recited just before leaving the synagogue. Therefore, it is postponed in case of ברית מילה. כשיש מילה בבית הכנסת (עמ' 943) מדלגין את 'עלינו' ומלים בסוף התפלה ואחר כך אומרים 'עלינו'
חוברה על ידי יהושע בן נון בשעה שכבש את יריחו, ושמו 'הושע' רמוז בראשי תיבות בהיפוך [מפני הענוה שלו]. (רבי יהודה החסיד) עָלֵֽינוּ לְשַׁבֵּֽחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית שֶׁלֹּא עָשָֽׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת וְלֹא שָׂמָֽנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה: שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵֽנוּ כָּהֶם וְגֹרָלֵֽנוּ כְּכָל־הֲמוֹנָם: The דברי קהלת pg. 168 when discussing עלינו לשבח (מוסף ראש השנה), mentions the צבור quietly recites 'שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶֽבֶל וְרִיק וּמִֽתְפַּלֲלִ֔ים אֶל־אֵ֖-ל לֹ֥א יוֹשִֽׁיעַ:'. It is clear that this verse was still said in his time (תקע"ט). The סידור המקובל הרב הירץ (Thuringia תש"ך) notes, “As these words describe the worst of all the קליפות(spiritual shells or barriers), it is said without voice.” (either in a whisper or read silently without vocalizing the words.) The one exception, is that on either December 25th in Western Europe or January 6th in Eastern Europe, it is recited aloud, both in the evening and morning, [see the Nitel Nacht section pg. '''LIII''' in the back of this תפלה for further explanation]. שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק ישעיה מה:כ וּמִֽתְפַּלֲלִ֔ים אֶל־אֵ֖ל לֹ֥א יוֹשִֽׁיעַ: וַאֲנַֽחְנוּ כורע כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים זוקף לִפְנֵי מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שֶׁהוּא נא:יג נוֹטֶ֣ה שָׁמַיִם֘ וְיֹסֵ֣ד אָרֶץ֒ וּמוֹשַׁב יְקָרוֹ בַּשָּׁמַֽיִם מִמַּֽעַל וּשְׁכִינַת עֻזּוֹ בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים: הוּא אֱלֹהֵֽינוּ אֵין עוֹד אֱמֶת מַלְכֵּֽנוּ אֶֽפֶס זוּלָתוֹ כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתוֹ: דברים ד:לט  וְיָֽדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם וַהֲשֵֽׁבֹתָ֘ אֶל־לְבָבֶךָ֒ כִּ֤י יְיָ֨ ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֔ים בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל־הָאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת אֵ֖ין עֽוֹד:
החלק מ'על כן נקוה לך' תיקן עכן לפני הריגתו, ושמו חתום בראשי התיבות 'על כן נקוה'. עַל־כֵּן נְקַוֶּה לְּךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶֽרֶת עֻזֶּֽךָ לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן־הָאָֽרֶץ וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי: וְכָל־בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶֽךָ לְהַפְנוֹת אֵלֶֽיךָ כָּל־רִשְׁעֵי אָֽרֶץ: יַכִּֽירוּ וְיֵדְעוּ כָּל־יוֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי לְךָ ישעיה מה:כג תִּכְרַ֣ע כָּל־בֶּ֔רֶךְ תִּשָּׁבַ֖ע כָּל־לָשֽׁוֹן: לְפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ יִכְרְעוּ וְיִפֹּֽלוּ וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּֽנוּ: וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת־עֹל מַלְכוּתֶֽךָ וְתִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד: כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא וּלְעֽוֹלְמֵי עַד וְתִמְלֹךְ בְּכָבוֹד:
לפי המנהג הקודם באשכנז '''לא אמרו כלל פסוקים אחר עלינו:'''
(כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶֽךָ: שמות טו:יח '''יְ'''יָ֥''' ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד:'''
וְנֶאֱמַר: זכריה יד:ט וְהָיָ֧ה יְיָ֛ לְמֶ֖לֶךְ עַל־כָּל־הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶ֧ה יְיָ֛ אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד:)
שיר של יום
אומרים שיר של יום אפילו ביום טוב ובימים נוראים.
The reason we do not recite the מזמור specifically designated for each day of יום טוב, is because its recital is a mere זכר למקדש. Therefore, since the קרבן מוסף had a different accompanying מזמור, we need not be particular, either on the exact מזמור, or on reciting it before מוסף. (לדוגמה עיין בגמ' סוכה נה.) (מגן אברהם סימן קל"ב ס"ק ד') אין לומר מזמור פלוני של יום טוב 'היום ... בשבת', אך לא נמנעים מאמירת המילים 'הלוים היו אומרים במקדש':
נוהגים לומר בכל יום השיר הלוים היו אומרים במקדש ואחריו אומרים קדיש יתום
(נאמר רק אם יש יותר מאבל אחד). (חוץ מתשעה באב שאין אומרים שיר של יום ו'שיר מזמור לאסף'
עד סוף תפלת מנחה. וביום כפור אין אומרים כלל.)
הַיּוֹם יוֹם רִאשׁוֹן בַּשַּׁבָּת שֶׁבּוֹ
ביו"ט אומרים רק הַלְוִיִּם הָיוּ אוֹמְרִים בַּמִּקְדָּשׁ:
כד לְדָוִ֗ד מִ֫זְמ֥וֹר לַ֭יֽיָ הָאָ֣רֶץ וּמְלוֹאָ֑הּ תֵּ֝בֵ֗ל וְיֹ֣שְׁבֵי בָֽהּ: כִּי־ה֖וּא עַל־יַמִּ֣ים יְסָדָ֑הּ וְעַל־נְ֝הָר֗וֹת יְכֽוֹנֲנֶֽהָ: מִֽי־יַעֲלֶ֥ה בְהַ֣ר־יְיָ֑ וּמִֽי־יָ֝ק֗וּם בִּמְק֥וֹם קָדְשֽׁוֹ: נְקִ֥י כַפַּ֗יִם וּֽבַר לֵ֫בָ֥ב אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹֽא־נָשָׂ֣א לַשָּׁ֣וְא נפשו נַפְשִׁ֑י וְלֹ֖א נִשְׁבַּ֣ע לְמִרְמָֽה: יִשָּׂ֣א בְ֭רָכָה מֵאֵ֣ת יְיָ֑ וּ֝צְדָקָ֗ה מֵֽאֱלֹהֵ֥י יִשְׁעֽוֹ: זֶ֭ה דּ֣וֹר דרשו דֹּֽרְשָׁ֑יו מְבַקְֿשֵׁ֥֨י פָנֶי֖ךָ יַֽעֲקֹ֣ב סֶֽלָה: שְׂא֤וּ שְׁעָרִ֨ים ׀ רָֽאשֵׁיכֶ֗ם וְֽ֭הִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵ֣י עוֹלָ֑ם וְ֝יָב֗וֹא מֶ֣לֶךְ הַכָּבֽוֹד: מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד ׀ יְ֭יָ עִזּ֣וּז וְגִבּ֑וֹר יְ֝יָ֗ גִּבּ֥וֹר מִלְחָמָֽה: שְׂא֤וּ שְׁעָרִים ׀ רָֽאשֵׁיכֶ֗ם וּ֭שְׂאוּ פִּתְחֵ֣י עוֹלָ֑ם וְ֝יָבֹ֗א מֶ֣לֶךְ הַכָּבֽוֹד: מִ֤י ה֣וּא זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד ׀ יְיָ֥ צְבָא֑וֹת ה֤וּא מֶ֖לֶךְ הַכָּב֣וֹד סֶֽלָה:
קדיש יתום (עמ' 86)
הַיּוֹם יוֹם שֵׁנִי בַּשַּׁבָּת שֶׁבּוֹ
ביו"ט אומרים רק הַלְוִיִּם הָיוּ אוֹמְרִים בַּמִּקְדָּשׁ:
מח שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד בְּעִ֥יר אֱ֝לֹהֵ֗ינוּ הַר־קָדְשֽׁוֹ: יְפֵ֥ה נוֹף֮ מְשׂ֢וֹשׂ כָּל־הָ֫אָ֥רֶץ הַר־צִ֭יּוֹן יַרְכְּתֵ֣י צָפ֑וֹן קִ֝רְיַ֗ת מֶ֣לֶךְ רָֽב: אֱלֹהִ֥ים בְּאַרְמְנוֹתֶ֗יהָ נוֹדַ֥ע לְמִשְׂגָּֽב: כִּֽי־הִנֵּ֣ה הַמְּלָכִ֖ים נ֥וֹעֲד֑וּ עָֽבְר֥וּ יַחְדָּֽו: הֵ֣מָּה רָ֭אוּ כֵּ֣ן תָּמָ֑הוּ נִבְהֲל֥וּ נֶחְפָּֽזוּ: רְ֭עָדָה אֲחָזָ֣תַם שָׁ֑ם חִ֝֗יל כַּיּֽוֹלֵדָֽה: בְּר֥וּחַ קָדִ֑ים תְּ֝שַׁבֵּ֗ר אֳנִיּ֥וֹת תַּרְשִֽׁישׁ: כַּֽאֲשֶׁ֤ר שָׁמַ֨עְנוּ ׀ כֵּ֤ן רָאִ֗ינוּ בְּעִיר־יְיָ֣ צְ֭בָאוֹת בְּעִ֣יר אֱלֹהֵ֑ינוּ אֱלֹ֮הִ֤ים יְכֽוֹנֲנֶ֖הָ עַד־עוֹלָ֣ם סֶֽלָה: דִּמִּ֣ינוּ אֱלֹהִ֣ים חַסְדֶּ֑ךָ בְּ֝קֶ֗רֶב הֵֽיכָלֶךָ: כְּשִׁמְךָ֤ אֱלֹהִ֗ים כֵּ֣ן תְּ֭הִלָּתְךָ עַל־קַצְוֵי־אֶ֑רֶץ צֶ֝֗דֶק מָֽלְאָ֥ה יְמִינֶֽךָ: יִשְׂמַ֤ח ׀ הַר־צִיּ֗וֹן תָּ֭גֵלְנָה בְּנ֣וֹת יְהוּדָ֑ה לְ֝מַ֗עַן מִשְׁפָּטֶֽיךָ: סֹ֣בּוּ צִ֭יּוֹן וְהַקִּיפ֑וּהָ סִ֝פְֿר֗וּ מִגְדָּלֶֽיהָ: שִׁ֤יתוּ לִבְּכֶ֨ם ׀ לְחֵילָ֗ה פַּסְּג֥וּ אַרְמְנוֹתֶ֑יהָ לְמַ֥עַן תְּ֝סַפְּר֗וּ לְד֣וֹר אַֽחֲרֽוֹן: כִּ֤י זֶ֨ה ׀ אֱלֹהִ֣ים אֱ֭לֹהֵינוּ עוֹלָ֣ם וָעֶ֑ד ה֖וּא יְנַֽהֲגֵ֣נוּ עַל־מֽוּת:
קדיש יתום (עמ' 86)
הַיּוֹם יוֹם שְּׁלִישִׁי בַּשַּׁבָּת שֶׁבּוֹ
ביו"ט אומרים רק הַלְוִיִּם הָיוּ אוֹמְרִים בַּמִּקְדָּשׁ:
פב מִזְמ֗וֹר לְאָ֫סָ֥ף אָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא אָמַר רְבִי יִצְחָק, מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצוּי בְּבֵּית הַכְּנֶסֶת? שֶׁנֶּאֱמַר: 'אֱלֹדִ֗ים נִצָּ֥ב בַּֽעֲדַת־אֵ֑-ל'. וּמִנַּיִן לַעֲשָׂרָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם? שֶׁנֶּאֱמַר: 'אֱלֹדִ֗ים נִצָּ֥ב בַּֽעֲדַת־אֵ֑-ל'. (גמ' ברכות ו.) אֱלֹהִ֗ים נִצָּ֥ב בַּֽעֲדַת־אֵ֑ל בְּקֶ֖רֶב אֱלֹהִ֣ים יִשְׁפֹּֽט: עַד־מָתַ֥י תִּשְׁפְּטוּ־עָ֑וֶל וּפְנֵ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים תִּשְׂאוּ־סֶֽלָה: שִׁפְטוּ־דַ֥ל וְיָת֑וֹם עָנִ֖י וָרָ֣שׁ הַצְדִּֽיקוּ: פַּלְּטוּ־דַ֣ל וְאֶבְיוֹ֑ן מִיַּ֖ד רְשָׁעִ֣ים הַצִּֽילוּ: לֹ֤א יָֽדְע֨וּ ׀ וְלֹ֥א יָבִ֗ינוּ בַּֽחֲשֵׁכָ֥ה יִתְהַלָּ֑כוּ יִ֝מּ֗וֹטוּ כָּל־מ֥וֹסְדֵי אָֽרֶץ: אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, בּוֹאוּ וְנַחֲזִיק טוֹבָה לַאֲבוֹתֵינוּ, שֶׁאִלְמָלֵא הֵן לֹא חָטְאוּ, אָנוּ לֹא בָּאנוּ לָעוֹלָם (שהיו כמלאכים ולא הולידו בנים) רש"י, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אֲנִ֣י־אָ֭מַרְתִּי אֱלֹדִ֣ים אַתֶּ֑ם וּבְנֵ֖י עֶלְי֣וֹן כֻּלְּכֶֽם:' חִבַּלתֶּם מַעֲשֵׂיכֶם 'אָ֭כֵ֥ן כְּאָדָ֣ם תְּמוּת֑וּן גו''. (גמ' עבודה זרה ה.) אֲנִ֣י־אָ֭מַרְתִּי אֱלֹהִ֣ים אַתֶּ֑ם וּבְנֵ֖י עֶלְי֣וֹן כֻּלְּכֶֽם: אָ֭כֵ֥ן כְּאָדָ֣ם תְּמוּת֑וּן וּכְאַחַ֖ד הַשָּׂרִ֣ים תִּפֹּֽלוּ: קוּמָ֣ה אֱ֭לֹהִים שָׁפְטָ֣ה הָאָ֑רֶץ כִּֽי־אַתָּ֥ה תִ֝נְחַ֗ל בְּכָל־הַגּוֹיִֽם:
קדיש יתום (עמ' 86)
הַיּוֹם יוֹם רְבִיעִי בַּשַּׁבָּת שֶׁבּוֹ
ביו"ט אומרים רק הַלְוִיִּם הָיוּ אוֹמְרִים בַּמִּקְדָּשׁ:
צד אֵל־נְקָמ֥וֹת יְיָ֑ אֵ֖ל נְקָמ֣וֹת הוֹפִֽיעַ: הִ֭נָּשֵׂא שֹׁפֵ֣ט הָאָ֑רֶץ הָשֵׁ֣ב גְּ֝מ֗וּל עַל־גֵּאִֽים: עַד־מָתַ֖י רְשָׁעִ֥ים ׀ יְיָ֑ עַד־מָ֝תַ֗י רְשָׁעִ֥ים יַֽעֲלֹֽזוּ: יַבִּ֣יעוּ יְדַבְּר֣וּ עָתָ֑ק יִ֝תְאַמְּר֗וּ כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: עַמְּךָ֣ יְיָ֣ יְדַכְּא֑וּ וְֽנַֽחֲלָתְךָ֥ יְעַנּֽוּ: אַלְמָנָ֣ה וְגֵ֣ר יַֽהֲרֹ֑גוּ וִ֖יתוֹמִ֣ים יְרַצֵּֽחוּ: וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ וְלֹֽא־יָ֝בִ֗ין אֱלֹהֵ֥י יַֽעֲקֹֽב: ֖בִּינוּ בֹֽעֲרִ֣ים בָּעָ֑ם וּ֝כְסִילִ֗ים מָתַ֥י תַּשְׂכִּֽילוּ: הֲנֹ֣טַע אֹ֖זֶן הֲלֹ֣א יִשְׁמָ֑ע אִֽם־יֹ֥צֵֽר עַ֝֗יִן הֲלֹ֣א יַבִּֽיט: הֲיֹסֵ֣ר גּ֭וֹיִם הֲלֹ֣א יוֹכִ֑יחַ הַֽמְלַמֵּ֖ד אָדָ֣ם דָּֽעַת: יְֽיָ֗ יֹ֭דֵעַ מַחְשְׁב֣וֹת אָדָ֑ם כִּ֖י־הֵ֥מָּה הָֽבֶל: אַשְׁרֵ֤י ׀ הַגֶּ֣בֶר אֲשֶׁר־תְּיַסְּרֶ֣נּוּ יָּ֑הּ וּֽמִתּוֹרָתְךָ֥ תְלַמְּדֶֽנּוּ: לְהַשְׁקִ֣יט ל֖וֹ מִ֣ימֵי רָ֑ע עַד־יִכָּרֶ֖ה לָֽרָשָׁ֣ע שָֽׁחַת: כִּ֤י ׀ לֹֽא־יִטּ֣שׁ יְיָ֣ עַמּ֑וֹ וְ֝נַֽחֲלָת֗וֹ לֹ֣א יַֽעֲזֹֽב: כִּֽי־עַד־צֶ֭דֶק יָשׁ֣וּב מִשְׁפָּ֑ט וְ֝אַֽחֲרָ֗יו כָּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב: מִֽי־יָק֣וּם לִ֭י עִם־מְרֵעִ֑ים מִֽי־יִתְיַצֵּ֥ב לִ֝֗י עִם־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: לוּלֵ֣י יְ֭יָ עֶזְרָ֣תָה לִּ֑י כִּמְעַ֓ט ׀ שָֽׁכְנָ֖ה דוּמָ֣ה נַפְשִֽׁי: אִם־אָ֭מַרְתִּי מָ֣טָה רַגְלִ֑י חַסְדְּךָ֥ יְ֝יָ֗ יִסְעָדֵֽנִי: בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י תַּ֝נְחוּמֶ֗יךָ יְֽשַׁעַשְׁע֥וּ נַפְשִֽׁי: הַ֭יְחָבְרְךָ כִּסֵּ֣א הַוּ֑וֹת יֹצֵ֖ר עָמָ֣ל עֲלֵי־חֹֽק: יָ֭גוֹדּוּ עַל־נֶ֣פֶשׁ צַדִּ֑יק וְדָ֖ם נָקִ֣י יַרְשִֽׁיעוּ: וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב וֵֽ֝אלֹהַ֗י לְצ֣וּר מַחְסִֽי: וַיָּ֤שֶׁב עֲלֵיהֶ֨ם ׀ אֶת־אוֹנָ֗ם וּבְרָֽעָתָ֥ם יַצְמִיתֵ֑ם יַ֝צְמִיתֵ֗ם יְיָ֥ אֱלֹהֵֽינוּ:
צה:א-ג Later generations added the first three פסוקים from מזמור צ"ה. The דברי קהלת (pg. 54 סעיף קטן א') deals with this subject at length, and claims that only one additional פסוק need be said. לְ֭כוּ נְרַנֲּנָ֣ה לַֽייָ֑ נָ֝רִ֗יעָה לְצ֣וּר יִשְׁעֵֽנוּ:
נְקַדְּמָ֣ה פָנָ֣יו בְּתוֹדָ֑ה בִּ֝זְמִר֗וֹת נָרִ֥יעַֽ לֽוֹ: כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים:
קדיש יתום (עמ' 86)
הַיּוֹם יוֹם חֲמִישִׁי בַּשַּׁבָּת שֶׁבּוֹ
ביו"ט אומרים רק הַלְוִיִּם הָיוּ אוֹמְרִים בַּמִּקְדָּשׁ:
פא לַמְֿנַצֵּ֬חַ ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵֽאלֹהִ֣ים עוּזֵּ֑נוּ הָ֝רִ֗יעוּ לֵֽאלֹהֵ֥י יַֽעֲקֹֽב: שְֽׂאוּ־זִ֭מְרָה וּתְנוּ־תֹ֑ף כִּנּ֖וֹר נָעִ֣ים עִם־נָֽבֶל: תִּקְע֣וּ בַחֹ֣דֶשׁ שׁוֹפָ֑ר בַּ֝כֶּ֗סֶה לְי֣וֹם חַגֵּֽנוּ: כִּ֤י חֹ֣ק לְיִשְׂרָאֵ֣ל ה֑וּא מִ֝שְׁפָּ֗ט לֵֽאלֹהֵ֥י יַֽעֲקֹֽב: עֵ֤דוּת ׀ בִּֽיה֘וֹסֵ֤ף שָׂמ֗וֹ בְּ֭צֵאתוֹ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם שְׂפַ֖ת לֹֽא־יָדַ֣עְתִּי אֶשְׁמָֽע: הֲסִיר֣וֹתִי מִסֵּ֣בֶל שִׁכְמ֑וֹ כַּ֝פָּ֗יו מִדּ֥וּד תַּֽעֲבֹֽרְנָה: בַּצָּרָ֥ה קָרָ֗אתָ וָֽאֲחַ֫לְּצֶ֥ךָּ אֶ֭עֶנְךָ בְּסֵ֣תֶר רַ֑עַם אֶבְחָֽנְךָ֙ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה: שְׁמַ֣ע עַ֭מִּי וְאָעִ֣ידָה בָּ֑ךְ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל אִם־תִּֽשְׁמַֽע־לִֽי: לֹֽא־יִהְיֶ֣ה בְ֭ךָ אֵ֣ל זָ֑ר וְלֹ֥א תִֽ֝שְׁתַּֽחֲוֶ֗ה לְאֵ֣ל נֵכָֽר: אָֽנֹכִ֨י ׀ יְ֘יָ֤ אֱלֹהֶ֗יךָ ֖הַֽמַּעַלְךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַרְחֶב־פִּ֝֗יךָ וַֽאֲמְלְאֵֽהוּ: וְלֹֽא־שָׁמַ֣ע עַמִּ֣י לְקוֹלִי֑ וְ֝יִשְׂרָאֵ֗ל לֹא־אָ֥בָה לִֽי: ֖וָֽאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִיר֣וּת לִבָּ֑ם יֵֽ֝לְכ֗וּ בְּֽמוֹעֲצ֖וֹתֵיהֶֽם: ל֗וּ עַ֭מִּי שֹׁמֵ֣עַ לִי֑ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל בִּדְרָכַ֥י יְהַלֵּֽכוּ: כִּ֭מְעַט אֽוֹיְבֵיהֶ֣ם אַכְנִ֑יעַ וְעַל־צָֽ֝רֵיהֶ֗ם אָשִׁ֥יב יָדִֽי: מְשַׂנְאֵ֣י יְ֭יָ יְכַֽחֲשׁוּ־ל֑וֹ וִיהִ֖י עִתָּ֣ם לְעוֹלָֽם: ֖וַֽיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵ֣לֶב חִטָּ֑ה וּ֝מִצּ֗וּר ׀ דְּבַ֣שׁ אַשְׂבִּיעֶֽךָּ:
קדיש יתום (עמ' 86)
הַיּוֹם יוֹם שִּׁשִּׁי בַּשַּׁבָּת שֶׁבּוֹ
ביו"ט אומרים רק הַלְוִיִּם הָיוּ אוֹמְרִים בַּמִּקְדָּשׁ:
צג יְיָ֣ מָלָךְ֘ גֵּא֢וּת לָ֫בֵ֥שׁ לָבֵ֣שׁ יְ֭יָ עֹ֣ז הִתְאַזָּר֑ אַף־תִּכּ֥וֹן תֵּ֝בֵ֗ל בַּל־תִּמּֽוֹט: נָכ֣וֹן כִּסְאֲךָ֣ מֵאָ֑ז מֵ֖עוֹלָ֣ם אָֽתָּה: נָֽשְׂא֤וּ נְהָר֨וֹת ׀ יְֽיָ֗ נָֽשְׂא֣וּ נְהָר֣וֹת קוֹלָ֑ם יִשְׂא֖וּ נְהָר֣וֹת דָּכְיָֽם: מִקֹּל֙וֹת ׀ מַ֤יִם רַבִּ֗ים אַדִּירִ֣ים מִשְׁבְּרֵי־יָ֑ם אַדִּ֖יר בַּמָּר֣וֹם יְיָֽ: עֵֽדֹתֶ֨יךָ ׀ נֶֽאֶמְנ֬וּ מְאֹ֗ד לְבֵֽיתְךָ֥ נַֽאֲוָה־קֹּ֑דֶשׁ יְ֝יָ֗ לְאֹ֣רֶךְ יָמִֽים:
קדיש יתום (עמ' 86)
נוהגים בהרבה קהילות, גם בק"ק פפד"מ, לומר בכל יום אחר שיר של יום מזמור פ“ג,
ומנהג הרבה קהילות שאין לאמרו בימים שאין אומרים תחנון. ובכל מקום א“א אותו בבית אבל.
פג שיר מזמור לאסף has been recited since the end of the Geonic period (a few hundred years ''before'' the introduction of the שיר של יום). It’s first appearance in אשכנז was in the מחזור ויטרי, most likely as a result of the צרות and גזירות that were imposed upon עם ישראל at the time. Since one may not recite numerous קדישים, a קדיש is recited at the end of the תפלת שחרית (מוסף). According to מנהג אשכנז, there is an opportunity for a קדיש both after the שיר של יום and שיר מזמור לאסף, only if said by two ''different'' אבילים. If there is a lone אבל - he says the קדיש following this מזמור. שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ אַל־תֶּחֱרַ֖שׁ וְאַל־תִּשְׁקֹ֣ט אֵֽל: כִּֽי־הִנֵּ֣ה אֽ֭וֹיְבֶיךָ יֶֽהֱמָיוּ֑ן וּ֝מְשַׂנְאֶ֗יךָ נָ֣שְׂאוּ רֹֽאשׁ: עַֽל־עַ֭מְּךָ יַֽעֲרִ֣ימוּ ס֑וֹד וְ֝יִתְיָֽעֲצ֗וּ עַל־צְפוּנֶֽיךָ: אָֽמְר֗וּ ֖לְכוּ וְנַכְחִידֵ֣ם מִגּ֑וֹי וְלֹֽא־יִזָּכֵ֖ר שֵֽׁם־יִשְׂרָאֵ֣ל עֽוֹד: כִּ֤י נֽוֹעֲצ֣וּ לֵ֣ב יַחְדָּ֑ו עָ֝לֶ֗יךָ בְּרִ֣ית יִכְרֹֽתוּ: אָֽהֳלֵ֣י אֱ֭דוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִ֑֗ים מוֹאָ֥ב וְהַגְרִֽים: גְּבָ֣ל וְ֭עַמּוֹן וַֽעֲמָלֵ֑ק פְּ֝לֶ֗שֶׁת עִם־יֹ֥שְׁבֵי צֽוֹר: גַּם־אַ֭שּׁוּר נִלְוָ֣ה עִמָּ֑ם הָ֤יֽוּ זְר֖וֹעַ לִבְנֵי־ל֣וֹט סֶֽלָה: עֲשֵֽׂה־לָהֶ֥ם כְּמִדְיָ֑ן כְּֽסִיסְרָ֥א כְ֝יָבִ֗ין בְּנַ֣חַל קִישֽׁוֹן: נִשְׁמְד֥וּ בְֽעֵין־דֹּ֑אר הָ֥יוּ דֹ֗֝מֶן לַֽאֲדָמָֽה: שִׁיתֵ֣מוֹ נְ֭דִיבֵמוֹ כְּעֹרֵ֣ב וְכִזְאֵ֑ב וּֽכְזֶ֥בַח וּ֝כְצַלְמֻנָּ֗ע כָּל־נְסִיכֵֽמוֹ: אֲשֶׁ֣ר ֖אָֽמְרוּ נִ֣ירְשָׁה לָּ֑נוּ אֵ֗֝ת נְא֣וֹת אֱלֹהִֽים: אֱלֹהַ֗י שִׁיתֵ֥מוֹ כַגַּלְגַּ֑ל כְּ֝קַ֗שׁ לִפְנֵי־רֽוּחַ: כְּאֵ֥שׁ תִּבְעַר־יָ֑עַר וּ֝כְלֶֽהָבָ֗ה תְּלַהֵ֥ט הָרִֽים: כֵּ֭ן תִּרְדְּפֵ֣ם בְּסַֽעֲרֶ֑ךָ וּבְסוּפָֽתְךָ֥ תְבַֽהֲלֵֽם: מַלֵּ֣א פְנֵיהֶ֣ם קָל֑וֹן וִֽיבַקְֿשׁ֖וּ שִׁמְךָ֣ יְיָֽ: יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּֽהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד וְֽיַחְפְּר֥וּ וְיֹאבֵֽדוּ: וְֽיֵדְע֗וּ כִּֽי־אַתָּ֬ה שִׁמְךָ֣ יְיָ֣ לְבַדֶּ֑ךָ עֶ֝לְי֗וֹן עַל־כָּל־הָאָֽרֶץ:
יתום (קטן) כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ זוקף שְׁמֵיהּ רַבָּא (קהל אָמֵן) '''בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ '''
'''וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית־יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב: וְאִמְרוּ''' יתום (קטן) כורע אָמֵן''':''' (קהל אָמֵן)
'''יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא '''ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך
יתום (קטן) כורע יִתְבָּרַךְ''' וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא''' יתום (קטן) כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו).''' '''
'''לְעֵֽלָּא מִכָּל־בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא '''
'''דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא: '''יתום (קטן) כורע '''וְאִמְרוּ אָמֵן''': (קהל אָמֵן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן־שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל: וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)
יתום (קטן) פוסע לאחוריו בנחת שלש פסיעות בכריעה אחת
פונה לשמאלו ואומר עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו פונה לימינו ואומר הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ
ושוחה לפניו ואומר וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל: וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)
''No'' additional מזמורים (i.e. ראש חודש - בֽרכ֥י נפש֗י or - חנוכה מזמ֡ור שיר־חנכ֖ת)
are to be included within תפילה בציבור.
לעולם אין אומרים 'ברכו' בתרא אחר התפלה, מפני שאין ברכה אחריה.
מיד אחר התפלה מתקיים שיעור קצר בבית הכנסת, בו לומדים משנה או הלכה. אחר כל שיעור או דרשה אומרים קדיש דרבנן (עמ' 963). אחר שיעור בהלכה ושמעתתא יש המקדימין לומר 'רבי חנניא בן עקשיא אמר רצה' וכו'.
אחר דרשה באגדתא לא הצריכו אמירה זו.
בכל יום מראש חודש אלול (חוץ משבת), אחר תפילת שחרית,
ומפסיקים לתקוע ג' ימים לפני ראש השנה. (ראה שרשי מנהג אשכנז חלק ד')
תקיעה: שברים: תרועה: תקיעה:
תקיעה: שברים: תרועה: תקיעה:
תקיעה: שברים: תרועה: תקיעה:
:
תקיעה. תחילת התקיעה בצליל רגיל, ומיד יורד התוקע לצליל נמוך יותר ותיכף עולה חזרה לצליל הראשון וממשיך בו עד סוף התקיעה.
:
שברים. שלושה קולות מחוברים עולים ויורדים.
תרועה. תשעה קולות מחוברים ורועדים (שלא כמורגל אצל בני מזרח אירופה לתוקעם קולות מופסקים).
(ראה שרשי מנהג אשכנז חלק א')
אין לומר מזמור 'לדו֨ד ׀ ד֤' אור֣י ֖וישעי' אחרי התפלות, כי הוא מנהג חסידים והוי יוהרה.
(יש טעמים אחרים א. מקורו מפוקפק מחמת ימים החשוד בשבתאות. ב. מנהג מאוחר
ג. אין להוסיף מזמורים על התפילות הקבועות ד. רבים מעדות החסידים נמנעים מאמירתו בגלל הטעם הראשון.
ואצל הספרדים כלל לא התקבל וכ"ש תימנים. ה. י"א שמיועד לאמרו כל השנה אחרי התפלה.)
בבית אבל בסוף שחרית וערבית אומרים מזמור טז, גם בימים שאומרים בהם תחנון, ולא נהגו לומר את מזמור מט:
טז In אשכנז, the recital of מכתם לדוד is a late מנהג קבלה, in order for an אבל to recite קדיש יתום. There is no need to insist on a specific מזמור, therefore, when a בית אבל recites a different מזמור one should recite that מזמור. מִכְתָּ֥ם לְדָוִ֑ד שָֽׁמְרֵ֥נִי אֵ֝֗ל כִּֽי־חָסִ֥יתִי בָֽךְ: אָמַ֣רְתְּ לַ֭יֽיָ אֲדֹנָי֥ אָֽתָּה טֽ֝וֹבָתִ֗י בַּל־עָלֶֽיךָ: לִ֭קְדוֹשִׁים אֲשֶׁר־בָּאָ֣רֶץ הֵ֑מָּה וְ֝אַדִּירֵ֗י כָּל־חֶפְצִי־בָֽם: יִרְבּ֥וּ עַצְּבוֹתָם֘ אַחֵ֢ר מָ֫הָ֥רוּ בַּל־אַסִּ֣יךְ נִסְכֵּיהֶ֣ם מִדָּ֑ם וּֽבַל־אֶשָּׂ֥א אֶת־שְׁ֝מוֹתָ֗ם עַל־שְׂפָתָֽי: יְֽיָ֗ מְנָת חֶלְקִ֥י וְכוֹסִ֑י אַ֝תָּ֗ה תּוֹמִ֥יךְ גּֽוֹרָלִֽי: חֲבָלִ֣ים נָֽפְלוּ־לִ֭י בַּנְּעִימִ֑ים אַף־נַֽ֝חֲלָ֗ת שָֽׁפְרָ֥ה עָלָֽי: אֲבָרֵ֗ךְ אֶת־יְ֭יָ אֲשֶׁ֣ר יְעָצָ֑נִי אַף לֵ֝יל֗וֹת יִסְּר֥וּנִי כִלְיוֹתָֽי: שִׁוִּ֬יתִי יְיָ֣ לְנֶגְדִּ֣י תָמִ֑יד כִּ֥י מִֽ֝ימִינִ֗י בַּל־אֶמּֽוֹט: לָכֵ֤ן ׀ שָׂמַ֣ח לִ֭בִּי וַיָּ֣גֶל כְּבוֹדִ֑י אַף־בְּ֝שָׂרִ֗י יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶֽטַח: כִּ֤י ׀ לֹֽא תַֽעֲזֹ֣ב נַפְשִׁ֣י לִשְׁא֑וֹל לֹֽא־תִתֵּ֥ן חסידיך חֲ֝סִֽידְךָ֗ לִרְא֥וֹת שָֽׁחַת: תּֽוֹדִיעֵנִי֘ אֹ֤רַח חַ֫יִּ֥ים שׂ֣בַע שְׂ֭מָחוֹת אֶת־פָּנֶ֑יךָ נְעִימ֖וֹת בִּימִֽינְךָ֣ נֶֽצַח:
יתום (קטן) כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ זוקף שְׁמֵיהּ רַבָּא (קהל אָמֵן) '''בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ '''
'''וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית־יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב: וְאִמְרוּ''' יתום (קטן) כורע אָמֵן''':''' (קהל אָמֵן)
'''יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא '''ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך
יתום (קטן) כורע יִתְבָּרַךְ''' וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא''' יתום (קטן) כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו).''' '''
'''לְעֵֽלָּא מִכָּל־בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא '''
'''דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא: '''יתום (קטן) כורע '''וְאִמְרוּ אָמֵן''': (קהל אָמֵן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן־שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל: וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)
יתום (קטן) פוסע לאחוריו בנחת שלש פסיעות בכריעה אחת
פונה לשמאלו ואומר עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו פונה לימינו ואומר הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ
ושוחה לפניו ואומר וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל: וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)
----