The “” symbol denotes where the בעל תפלה/חזן begins his recitation aloud within a paragraph. (The placement of this symbol and some of the text punctuation is based upon the דברי קהלת המסודר.)

מתפללים בהגייה האשכנזית המקובלת מני קדם,

וכן על פי כללי הדקדוק, הוגים את החולם אָאוּ, Ou [g]o. הרי"ש האשכנזית הנכונה היא לשונית.

רבי משה אבן מכיר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶֽיךָ  מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּם  

שֶׁהֶחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה  רַבָּה אֱמוּנָתֶֽךָ:

לפני שיכנס לבית הכנסת ישחה מעט ויאמר:

תהלים ה:ח            וַֽאֲנִי בְּרֹ֣ב ֖חַסְדְּךָ אָב֣וֹא בֵיתֶ֑ךָ אֶשְׁתַּֽחֲוֶ֖ה אֶל־הֵֽיכַל־קָ֝דְשְׁךָ֗ בְּיִרְאָתֶֽךָ:

ויכנס בנחת וביראה ויאמר:

נה:טו         בְּבֵ֥ית אֱ֝לֹהִ֗ים נְהַלֵּ֥ךְ בְּרָֽגֶשׁ:

שיכנס לבית הכנסת יאמר:

במדבר כד:ה         מַה־טֹּ֥בוּ אֹֽהָלֶ֖יךָ יַֽעֲֹק֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל:

תהלים ה:ח            וַֽאֲנִי בְּרֹ֣ב ֖חַסְדְּךָ אָב֣וֹא בֵיתֶ֑ךָ אֶשְׁתַּֽחֲוֶ֖ה אֶל־הֵֽיכַל־קָ֝דְשְׁךָ֗ בְּיִרְאָתֶֽךָ:

        וַֽאֲנִי אֶשְׁתַּחֲוֶה  וְאֶכְרָֽעָה  אֶבְרְכָה  לִפְנֵי־יְיָ עֹשִׂי:

סט:יד         וַֽאֲנִ֤י תְפִלָּֽתִ֣י־לְךָ֨ ׀ יְיָ֡ עֵ֤ת רָצ֗וֹן אֱלֹהִ֥ים בְּרָב־חַסְדֶּ֑ךָ עֲ֜נֵ֗נִי בֶּֽאֱמֶ֥ת יִשְׁעֶֽךָ:

(אם יש בר מינן בעיר אומרים בלחש.) אם חס ושלום ביום חול יש בר מינן לפני קבורה, אומרים אותו בלחש.

שלמה אבן גבריאל ?'            (פפד"מ) 2271 'מחזור מכל השנה' The additional hyphens and lines are from the       

 לְעֵת נַעֲשָׂה בְחֶפְ־צוֹ כֹּל    אֲזַי מֶֽלֶךְ שְׁמוֹ נִקְרָא:

 וְאַֽחֲ־רֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל     לְבַדּוֹ יִ־מְלֹךְ נוֹרָא:

 וְהוּא הָיָה וְהוּא הוֶֹה     וְהוּא יִהְיֶה בְּתִפְ־אָרָה:

        וְהוּא אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי                       לְהַמְשִׁיל ׀ לוֹ לְהַחְ־בִּֽירָה:

 בְּלִי רֵאשִׁית בְּלִי תַכְלִית    וְלוֹ הָעֹז וְהַ־מִּשְׂרָה:

 וְהוּא אֵלִי וְחַי גוֹאֲלִי     וְצוּר חֶבְלִי בְּעֵת צָרָה:

 וְהוּא נִסִּי וּמָ־נוֹסִי     מְנָת כּוֹסִי בְּיוֹם אֶקְרָא:

 בְּיָ־דוֹ אַפְקִיד רוּחִי     בְּעֵת אִישַׁן וְאָ־עִֽירָה:

 וְעִם־רוּחִי גְּוִ־יָּתִי             אֲדֹ־נָי לִי וְלֹא אִירָא:

        (בבין המצרים הבעל תפלה אומר בניגון המיוחדת, והניגון יחיד במילים: 'אד-ני לי ולא אירא'.)

בימי הסליחות (ימי אלול ועשרת ימי תשובה) אומרים כאן סליחות.

בימי סליחות (ימי אלול ועשרת ימי תשובה) אומרים את ברכת 'על נטילת ידים' בניגון ימים נוראים.

אין אומרים ברכת התורה עד לפני פרשת התמיד.

כי כן נתקנה. וכן מנהג אשכנז כמו שכתב מטה משה סי' ל"ו.

(גמ' ברכות ס:) אֱלֹהַי  נְשָׁמָה שֶׁנָּתַֽתָּ בִּי הבעל תפלה מנמיך את קולו טְהוֹרָה הִיא: אַתָּה בְרָאתָהּ אַתָּה יְצַרְתָּהּ  אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי  וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי  וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּֽנִּי  וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבֹא: כָּל־זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְקִרְבִּי  מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶֽיךָ          יְיָ אֱלֹהַי וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתַי  הבעל תפלה אומר בקול רִבּוֹן כָּל־הַמַּעֲשִׂים  אֲדוֹן כָּל־הַנְּשָׁמוֹת: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים:

מ'אשר נתן לשכוי' ועד 'הנותן ליעף כח' אומרים בניגון מיוחד, המתחלף לסירוגין.

(גמ' ברכות ס:)

בניגון עולה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם

(גמ' מנחות מג:)

מברכות הנשים :

(גמ' ברכות ס:)

                        בניגון יורד:  בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם  פּוֹקֵֽחַ עִוְרִים:

                        בניגון עולה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם  מַתִּיר אֲסוּרִים:

                        בניגון יורד:  בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם  זוֹקֵף כְּפוּפִים:

                בניגון עליה יתירה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם  רוֹקַע הָאָֽרֶץ עַל־הַמָּֽיִם:

                        בניגון יורד:         בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם  אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה:

(גמ' ברכות טז:)  יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתַי  שֶׁתַּצִּילֵֽנִי הַיּוֹם            וּבְכָל־יוֹם מֵעַזֵּי פָנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים  מֵאָדָם רַע  וּמֵחָבֵר רַע  וּמִשָּׁכֵן רַע           וּמִפֶּֽגַע רַע  וּמִשָּׂטָן הַמַּשְׁחִית  מִדִּין קָשֶׁה וּמִבַּֽעַל דִּין קָשֶׁה   בֵּין שֶׁהוּא בֶן־בְּרִית  וּבֵין שֶׁאֵינוֹ בֶן־בְּרִית:

אין אומרים 'לעולם יהא' עד 'ויאמר' מתנא דר' אליהו רבה; כי אין זאת תפילה,

כי אם תוכחת מוסר הראוי' להאמר בתוך תוכחה מרב הדורש או מיחיד לעצמו, אבל לא בתוך סדר תפלות הקהל.

ע"י [ר' יוחנן בר נפחא]   רִבּוֹן כָּל־הָעוֹלָמִים  לֹא עַל־צִדְקוֹתֵֽינוּ אֲנַֽחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵֽינוּ לְפָנֶֽיךָ  כִּי עַל רַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים: מָה אָֽנוּ  מֶה חַיֵּֽינוּ  מֶה חַסְדֵּֽנוּ  מַה־צִּדְקֵֽנוּ  מַה־יִּשְׁעֵֽנוּ מַה־כֹּחֵֽנוּ  מַה־גְּבוּרָתֵֽנוּ: מַה־נֹּאמַר לְפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ    הֲלֹא כָל־הַגִּבּוֹרִים כְּאַֽיִן לְפָנֶֽיךָ  וְאַנְשֵׁי הַשֵּׁם כְּלֹא הָיוּ  וַחֲכָמִים כִּבְלִי מַדָּע  וּנְבוֹנִים כִּבְלִי הַשְׂכֵּל: כִּי רֹב מַעֲשֵֽׂיהֶם תֹּֽהוּ  וִימֵי חַיֵּיהֶם הֶֽבֶל לְפָנֶֽיךָ  קהלת ג:יט וּמוֹתַ֨ר הָֽאָדָ֤ם מִן־הַבְּהֵמָה֙ אָֽ֔יִן  כִּ֥י הַכֹּ֖ל הָֽבֶל:

 אֲבָל אֲנַֽחְנוּ עַמְּךָ  בְּנֵי בְרִיתֶֽךָ  בְּנֵי אַבְרָהָם אֹהַבְךָ  שֶׁנִּשְׁבַּֽעְתָּ לּוֹ בְּהַר הַמֹּרִיָּה   זֶֽרַע יִצְחָק יְחִידוֹ שֶׁנֶּעֱקַד עַל גַּבֵּי־הַמִּזְבֵּֽחַ  עֲדַת יַעֲקֹב בִּנְךָ בְּכוֹרֶֽךָ  שֶׁמֵּאַהֲבָתְךָ שֶׁאָהַֽבְתָּ אֹתוֹ  וּמִשִּׂמְחָתְךָ שֶׁשָּׂמַֽחְתָּ־בּוֹ  קָרָֽאתָ אֶת־שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל וִישֻׁרוּן:

 לְפִיכָךְ אֲנַֽחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת לְךָ  וּלְשַׁבֵּחֲךָ  וּלְפָאֶרְֽךָ  וּלְבָרֵךְ וּלְקַדֵּשׁ וְלִתֵּן־שֶֽׁבַח וְהוֹדָיָה לִשְׁמֶֽךָ: אַשְׁרֵֽינוּ  מַה־טּוֹב חֶלְקֵֽנוּ  וּמַה־נָּעִים גּוֹרָלֵֽנוּ  וּמַה־יָּפָה יְרֻשָּׁתֵֽנוּ:

                                        נוסח פפד"מ

עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר וְאוֹמְרִים פַּעֲמַֽיִם בְּכָל יוֹם:

קהל אומר בקול עם הבעל תפלה את הפסוק:

[תנא דבי אליהו רבה]  אַתָּה הוּא עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם  אַתָּה הוּא מִשֶּׁנִּבְרָא הָעוֹלָם  אַתָּה הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה  וְאַתָּה הוּא לָעוֹלָם הַבָּא: קַדֵּשׁ אֶת־שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְׁמֶֽךָ  וְקַדֵּשׁ אֶת־שִׁמְךָ בְּעוֹלָמֶֽךָ:  וּבִישׁוּעָתְךָ תָּרוּם וְתַגְבִּֽיהַּ קַרְנֵֽנוּ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ     מְקַדֵּשׁ אֶת־שִׁמְךָ בָּרַבִּים:

[תנא דבי אליהו]   אַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ  בַּשָּׁמַֽיִם וּבָאָֽרֶץ וּבִשְׁמֵי הַשָּׁמַֽיִם הָעֶלְיוֹנִים:     אֱמֶת  אַתָּה הוּא רִאשׁוֹן  וְאַתָּה הוּא אַחֲרוֹן  וּמִבַּלְעָדֶֽיךָ אֵין אֱלֹהִים: קַבֵּץ קֹוֶֽיךָ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָֽרֶץ: יַכִּֽירוּ וְיֵדְעוּ כָּל־בָּאֵי עוֹלָם כִּי מלכים ב' יט:טו אַתָּה־ה֤וּא הָֽאֱלֹהִים֙ לְבַדְּךָ֔ לְכֹ֖ל מַמְלְכ֣וֹת הָאָ֑רֶץ אַתָּ֣ה עָשִֽׂ֔יתָ שמות כ:יא אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם: וּמִי בְּכָל־מַעֲשֵׂה יָדֶֽיךָ בָּעֶלְיוֹנִים אוֹ בַתַּחְתּוֹנִים שֶׁיֹּאמַר לְךָ        מַה־תַּעֲשֶׂה: אָבִֽינוּ שֶׁבַּשָּׁמַֽיִם  עֲשֵׂה עִמָּֽנוּ חֶֽסֶד בַּעֲבוּר שִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁנִּקְרָא עָלֵֽינוּ      וְקַיֶּם־לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מַה־שֶׁכָּתוּב: צפניה ד:כ בָּעֵ֤ת הַהִיא֙ אָבִ֣יא אֶתְכֶ֔ם וּבָעֵ֖ת קַבְּצִ֣י אֶתְכֶ֑ם כִּֽי־אֶתֵּ֨ן אֶתְכֶ֜ם לְשֵׁ֣ם וְלִתְהִלָּ֗ה בְּכֹל֙ עַמֵּ֣י הָאָֽ֔רֶץ  בְּשׁוּבִ֧י אֶת־שְׁבֽוּתֵיכֶ֛ם לְעֵֽינֵיכֶ֖ם    אָמַ֥ר יְיָֽ:

הבעל תפלה אומר בקול רם את ברכות התורה.

וְנָֽתַן־לָֽנוּ אֶת־תּוֹרָתוֹ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ נוֹתֵן הַתּוֹרָה:

במדבר ו:כד־כו יְבָֽרֶכְךָ֥ יְיָ֖ וְיִשְׁמְרֶֽךָ: יָאֵ֨ר יְיָ֧ ׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ:

יִשָּׂ֨א יְיָ֤ ׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם:

משנה פאה א:א אֵֽלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר:

הַפֵּאָה וְהַבִּכּוּרִים וְהָרֵאָיוֹן וּגְמִילוּת חֲסָדִים וְתַלְמוּד תּוֹרָה:

שבת קכז:א אֵֽלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּֽרֶן קַיֶּֽמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא:              וְאֵֽלּוּ הֵן - כִּבּוּד אָב וָאֵם  וּגְמִילוּת חֲסָדִים  וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית  וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים  וּבִקּוּר חוֹלִים  וְהַכְנָסַת כַּלָּה  וּלְוָיַת הַמֵּת  וְעִיּוּן תְּפִלָּה         וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ (וְהַמְגַדֵּל בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה  וְדָן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת)  - וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶֽגֶד כֻּלָּם:

אחר ברכת התורה מקפידים לומר מיד

את פרשת התמיד (מקרא), סדר הקרבנות (משנה),  וברייתא דרבי ישמעאל (תלמוד).

וְזָֽרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּֽהֲנִ֧ים אֶת־דָּמ֛וֹ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב:

בשבת מוסיפים :

  במדבר כח: ט-י וּבְיוֹם֙ הַשַּׁבָּ֔ת שְׁנֵֽי־כְבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה תְּמִימִ֑ם וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים    סֹ֧לֶת מִנְחָ֛ה בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן וְנִסְכּֽוֹ: עֹלַ֥ת שַׁבַּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ עַל־עֹלַ֥ת הַתָּמִ֖יד וְנִסְכָּֽהּ:

בראש חודש מוסיפים :

1. פרק 47'איזהו מקומן' (זבחים פ"ה) היא בעקר לימוד, יאמר בניגון שאומרים המשניות 

אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן שֶׁל־זְבָחִים?

קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן. פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל־יוֹם הַכִּפּוּרִים - שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן. וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָה עַל־בֵּין הַבַּדִּים, וְעַל־הַפָּרֹֽכֶת, וְעַל־מִזְבַּח הַזָּהָב. מַתָּנָה אַֽחַת מֵהֶן מְעַכֶּֽבֶת. שִׁירֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל־מִזְבֵּֽחַ הַחִיצוֹן. אִם־לֹא נָתַן, לֹא עִכֵּב.

פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים -

שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן. וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָה עַל־הַפָּרֹֽכֶת וְעַל־מִזְבַּח הַזָּהָב. מַתָּנָה אַֽחַת מֵהֶן מְעַכֶּֽבֶת. שִׁירֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל־מִזְבֵּֽחַ הַחִיצוֹן. אִם־לֹא נָתַן, לֹא־עִכֵּב. אֵֽלּוּ וָאֵֽלּוּ נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדָּשֶׁן.

חַטֹּאת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד -

אֵֽלּוּ הֵן חַטֹּאת הַצִּבּוּר: שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשֶׁל־מוֹעֲדוֹת - שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן. וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן. וְדָמָן טָעוּן אַרְבַּע מַתָּנוֹת עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת.   כֵּיצַד? עָלָה בַכֶּֽבֶשׁ, וּפָנָה לַסּוֹבֵב וּבָא־לוֹ לְקֶֽרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, מִזְרָחִית צְפוֹנִית, צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. שִׁירֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל־יְסוֹד דְּרוֹמִי.   וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן־הַקְּלָעִים, לְזִכְרֵי כְהֻנָּה, בְּכָל־מַאֲכָל, לְיוֹם וָלַֽיְלָה, עַד־חֲצוֹת.

הָעוֹלָה קֹֽדֶשׁ קָדָשִׁים.

1. שְׁחִיטָתָהּ בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָהּ בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן. וְדָמָהּ טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת       שֶׁהֵן אַרְבַּע. וּטְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִתּֽוּחַ, וְכָלִיל לָאִשִּׁים.  

זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר וַאֲשָׁמוֹת,

אֵֽלוּ הֵן אֲשָׁמוֹת: אֲשַׁם גְּזֵלוֹת, אֲשַׁם מְעִילוֹת, אֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה, אֲשַׁם נָזִיר,   אֲשַׁם מְצֹרָע, אָשָׁם תָּלוּי. שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע. וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים לְזִכְרֵי כְהֻנָּה, בְּכָל־מַאֲכָל,  לְיוֹם וָלַֽיְלָה, עַד־חֲצוֹת.

הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר קָדָשִׁים קַלִּים.

שְׁחִיטָתָן בְּכָל־מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע.            וְנֶאֱכָלִין בְּכָל־הָעִיר, לְכָל־אָדָם, בְּכָל־מַאֲכָל, לְיוֹם וָלַֽיְלָה, עַד חֲצוֹת.           הַמּוּרָם מֵהֶם כַּיּוֹצֵא בָהֶם, אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם:

שְׁלָמִים קָדָשִׁים קַלִּים.

שְׁחִיטָתָן בְּכָל־מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע.            וְנֶאֱכָלִין בְּכָל־הָעִיר, לְכָל־אָדָם, בְּכָל־מַאֲכָל, לִשְׁנֵי יָמִים וְלַֽיְלָה אֶחָד.          הַמּוּרָם מֵהֶם כַּיּוֹצֵא בָהֶם, אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם:

הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּֽסַח קָדָשִׁים קַלִּים.

שְׁחִיטָתָן בְּכָל־מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן מַתָּנָה אֶחָת, וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן כְּנֶֽגֶד הַיְסוֹד. שִׁנָּה בַאֲכִילָתָן: הַבְּכוֹר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, וְהַמַּעֲשֵׂר לְכָל־אָדָם. וְנֶאֱכָלִין בְּכָל־הָעִיר, בְּכָל־מַאֲכָל, לִשְׁנֵי יָמִים וְלַֽיְלָה אֶחָד. הַפֶּֽסַח אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בַלַּֽיְלָה, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא עַד־חֲצוֹת, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לִמְנוּיָיו, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא צָלִי.

ברייתא דר' ישמעאל צריך ללמדו שיבין הפרק ויאמר בניגון הגמרא.

פתיחה דספרא [ע"י ר' ישמעאל בן אלישע]

1. 48 רְבִי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הַתּוֹרָה נִדְרֶֽשֶׁת:  

2. מִקַּל וָחֹֽמֶר.  

3. וּמִגְּזֵרָה שָֽׁוָה.  

4. מִבִּנְיַן־אָב מִכָּתוּב אֶחָד, וּמִבִּנְיַן־אָב מִשְּׁנֵי כְתוּבִים.  

5. מִכְּלָל וּפְרָט.  

6. וּמִפְּרָט וּכְלָל.  

7. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט.  

8. מִכְּלָל שֶׁהוּא צָרִיךְ לִפְרָט, וּמִפְּרָט שֶׁהוּא צָרִיךְ לִכְלָל.  

9. כָּל־דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא מִן־הַכְּלָל לְלַמֵּד, לֹא לְלַמֵּד עַל־עַצְמוֹ יָצָא,              אֶלָּא לְלַמֵּד עַל־הַכְּלָל כֻּלּוֹ יָצָא.  

10. כָּל־דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִטְעֹן טַֽעַן אֶחָד שֶׁהוּא כְעִנְיָנוֹ, יָצָא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחֲמִיר.  

11. כָּל־דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִטְעֹן טַֽעַן אַחֵר שֶׁלֹּא כְעִנְיָנוֹ, יָצָא לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. 

12. כָּל־דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִדּוֹן בַּדָּבָר הֶחָדָשׁ, אִי־אַתָּה יָכוֹל לְהַחֲזִירוֹ לִכְלָלוֹ,          עַד שֶׁיַּחֲזִירֶֽנּוּ הַכָּתוּב לִכְלָלוֹ בְּפֵרוּשׁ.  

13. דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ, וְדָבָר הַלָּמֵד מִסּוֹפוֹ.  

וְכֵן שְׁנֵי כְתוּבִים הַמַּכְחִישִׁים זֶה אֶת־זֶה עַד שֶׁיָּבוֹא הַכָּתוּב הַשְּׁלִישִׁי        וְיַכְרִֽיעַ בֵּינֵיהֶם.

אין אומרים קדיש אחר קרבנות

עטיפת הטלית

טליתות stripes and the use of lines in clothes is an ancient Jewish style, found in archeological diggings from the time of בית שני. It may have originated from יוסף's כתנת פסים. There was no uniform standard in אשכנז for the color of the stripes, and in Worms, the בעל תפלה wore               a colorful טלית. Nevertheless, in most places all the טליתות had black lines on white, so that one would not draw attention, since everyone had a similar garment for תפילה.

Before גזירות ק"ט, according to מנהג ריינוס, בחורים generally wore a טלית.

(This practice was stopped most likely because of the poverty at that time, and the costliness).

"בארץ מולדתי בריינוס נוהגין שגם נערים גדולים אין מתעטפין בציצית עד שנושאין אשה,

וסמכוה להך דכתיב 'גדילים תעשה לך' וסמיך ליה 'כי יקח איש אשה'" (מהרי"ל הלכות נשואין)

(The מהרי"ל added this בדרך דרוש. His דרשה could be an explanation for beginning to wear a טלית after marriage, but definitely not a Halachic reason. The חות יאיר, חתם סופר and הרב שמשון רפאל הירש restored the original מנהג of בחורים wearing a טלית once the economic situation improved   in Germany (and all of Western Europe). That is why in our days this מנהג is practiced by all      of Western European Jewry.)

קודם 'ברוך שאמר' מתעתפים בטלית. אף נערים מתעטפים בטלית גדול [מגיל ה'־ח'], ויש שמתעטפים רק מגיל י"ג.

"הכל חייבין בציצית לאיתויי מאי, לאיתויי קטן היודע להתעטף. דתניא-'קטן היודע להתעטף חייב בציצית:'" (ערכין ב:)

קודם שמתעטפים בטלית צריך לבדוק בציציות לראות שיהיו כשרות.

הרב והבעל תפלה אומרים את ברכת הטלית בקול רם.

אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו  וְצִוָּֽנוּ לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִת:

אחרי כן יניח הטלית על ראשו רחבו לקומתו ויטול שתי ציציות הימיניות לאחריו בכתף שמאלית ושתים האחרות ישארו לפניו, נמצאו כל ד' ציציות בצד שמאל ופיו וסנטרו מכוסים, ויעמוד כך מעוטף כדי הלוך ד' אמות לפחות.

מנהג אשכנז is a) to pull the טלית over one’s head and back (on the head up to the eyes),               b) take the right side of the טלית and throw it over the left shoulder (or according to a later מנהג to take the left side and throw it over the right shoulder), in such a way that the chin                (and also mouth and nose) are covered. The טלית should cover one’s sides like a blanket         and not just resting on one’s head and shoulders.

The מגן אברהם (ס' ח, סי' ד) derives from the גמרא in מסכת קדושין (דף כט) a) that an unmarried young man should not cover his head with a טלית, and from (דף ח) of the same מסכת, b) that one who is not a תלמיד חכם should not cover his head, even if he is married. It is quite surprising that those following מנהג פולין, do not follow the latter ruling of the מגן אברהם, although they do follow the former. In אשכנז this מגן אברהם wasn't followed (they had a different interpretation of the גמרא), for example in the ישיבת חתם סופר, unmarried young men covered their heads with      a טלית. Today, in most synagogues which follow מנהגי אשכנז, unmarried young men wear a hat, as opposed to putting a טלית over their heads. The מנהג of a married adult men wearing a hat rather than wearing a טלית over the head, was not started by רבני אשכנז, and on the contrary -    the רבנים themselves retained the old מנהג.

אחרי כן יסיר הטלית מעל פניו ויחזיר הציציות למקומן. עטיפת הטלית מכסה גם את צדדיו, ואינה מונחת רק      על גבו וכתפיו. נהגו מלפנים בעת התפלה לעטוף הראש בטלית דהיינו להניח הטלית מעל הכובע, ובדורות האחרונים נתפשט שחובשים כובע בלא טלית מעליו או מסירים הכובע לגמרי ומניחים הטלית מעל הכיפה בלבד.

----------------------

הנחת התפילין

מהדרים אחר בתי תפילין קטנים ככל האפשר, כדי לדקדק על מיקום התפילין

(בפרט אצל צעירים בני מצוה שאבריהם קטנים). קשר תפילין של ראש הוא מרובע סתום.

הנחת תפילין בחול המועד לשיטת רבותינו הראשונים ואחרונים באשכנז בכל הדורות, היא חובה גמורה         (ורבינו עקיבה איגר הורה שגם מי שאבותיו חדלו מהנחת תפילין, עליו לחזור לקבלת אבות אבותיו ולהניחם),   אמנם בחשש 'לא תתגדדו', בארץ ישראל מניחים אותם בצנעה. מי שמנהג אבותיו בברכה, מברך על התפילין      (כמו שהיה המנהג הפשוט ברוב קהילות אשכנז). הבעל תפלה מברך על התפילין בחול המועד בלחש                  ולא בקול כבשאר ימים.

The שלחן ערוך in הלכות תפילין ס' ז' states, "יברך 'לְהָנִֽיחַ' בקמץ תחת הה"א ולא בפתח ובדגש". There must have been a difference in ספרדי pronunciation between a קמץ and a פתח. Whether the pronunciation changed over the centuries is surely a major issue. ר' יעקב עמדין was very opposed to ספרדי pronunciation for this reason. His well known statement was, 'על כן שמח לבי ואודה ה' בכל לבי שעשאני יהודי אשכנזי בְּנִיבִי' (therefore my heart is glad, and I praise God with all my heart, that he made me an Ashkenazic Jew in my pronunciation)".

הרב והבעל תפלה אומרים ברכות אלה בקול רם, גם ברכת תפילין של ראש.

ויקח תפלה של יד ויניחנה על יד שמאל על בשר הגבוה שבזרוע, וקודם הקשירה יברך:

(גמ' ברכות ס:) בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם  

אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו  וְצִוָּֽנוּ לְהָנִֽיחַ תְּפִלִּין:

כתב סת"ם הוא כתב 'בית יוסף', ויש מהדרים (חו"י וחת"ס) שהיו"ד בימין הצד"י תהא דווקא הפוכה.

את הכריכות סביב הזרוע של רצועה תפילין של יד, מלבד הכריכה הראשונה, כורכים אחר הנחת תפילין של ראש.

אמר הרא"ש אחר שהחזיק תפילין של יד בזרוע ברצוע' שבתוך המעברתא

הניח הרצועה תלויה והניח לאלתר את של ראש... (מהרי"ל)

(גמ' ברכות ס:) בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם  

אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו  וְצִוָּֽנוּ עַל מִצְוַת תְּפִלִּין:

קשר תפילין של ראש הוא מרובע סתום מנהג כל ישראל אשכנזים וספרדים על דפני כמה מאות

כמבואר בבית יוסף וכן נוהגים יצואי הונגריה וחלק מעדות החסידים עד יום.

ואחריה תיכף יאמר:

בָּרוּךְ  שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ  לְעוֹלָם וָעֶד:

ואחר כך כורך ז' כריכות על קנה הזרוע:

The שלחן עורך rules that the תפילין של ראש should be put on immediately after the תפילין של יד, before one wraps the רצועה around the arm. According to the משנה ברורה and מנהג אשכנז, the wrapping around the hand is not מעיקר הדין. The אריז"ל states one should wrap the רצועה around the hand as well, because this is part of the מצוה, but not around the finger(s) until after the תפילין של ראש are put on. According to the מקובלים the רצועה should likewise be wrapped around the finger(s). There is no need to wind the רצועה around the middle finger(s) and no set אשכנז procedure. It eventually crept into אשכנז as well, each person acting according to their family מנהג.

אחר הנחת תפילין מקפידים להחזיר את הלבוש העליון בצורה מסודרת ולא מרושלת.

תפילין דרבינו תם מניחים רק גדולי תורה שמוחזקים בחסידות אמיתית, לרוב בצינעה.

־־־־־־־־־־־־־־־

Originally, פסוקי דזמרה began with אשרי. Later when הודו was added, there was a מחלוקת between the פוסקי אשכנז וספרד. According to the מנהג ספרד, they placed the additions beforehand, therefore הודו is recited before ברוך שאמר. (Theאריז"ל  never instituted that מזמור שיר be recited before ברוך שאמר, but rather as a מזמור to be said after הודו.) According to מנהג אשכנז, פסוקי דזמרה are said only after ברוך שאמר, since all ברכות are recited 'עובר לעשייתן' - before the מצוה is performed. Therefore, the טור (או"ח סימן נ"א) rules, that it is better to recite הודו after ברוך שאמר. Some recite therefore that, מזמור לתודה is said after הודו in place of מזמור שיר, כמנהג ספרד.

אין אומרים 'מזמור שיר' או מזמור אחר לפני 'ברוך שאמר',

שהיא ברכה על אמירת מזמורי שבח, וצריך שתהא הברכה עובר לעשייתן.

אסור להפסיק, אפילו בברוך הוא וברוך שמו, מתחילת 'ברוך שאמר' עד לאחר שמונה עשרה.

פסוקי דזמרה

 בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם  בָּרוּךְ הוּא: בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְרֵאשִׁית           בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה  בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם  בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָֽרֶץ                בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת  בָּרוּךְ מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו  בָּרוּךְ חַי לָעַד       וְקַיָּם לָנֶֽצַח  בָּרוּךְ פּוֹדֶה וּמַצִּיל  בָּרוּךְ שְׁמוֹ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם  הָאֵל אָב הָרַחֲמָן הַמְהֻלָּל בְּפִי עַמּוֹ  מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר בִּלְשׁוֹן חֲסִידָיו וַעֲבָדָיו     וּבְשִׁירֵי דָוִד עַבְדֶּֽךָ נְהַלֶּלְךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ  בִּשְׁבָחוֹת וּבִזְמִירוֹת נְגַדֶּלְךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ  

דברי הימים א טז:ח־לו

שִׁ֤ירוּ לוֹ֙ זַמְּרוּ־ל֔וֹ    שִׂ֖יחוּ בְּכָל־נִפְלְאֹתָֽיו:

הִֽתְהַֽלֲלוּ֙ בְּשֵׁ֣ם קָדְשׁ֔וֹ    יִשְׂמַ֕ח לֵ֖ב מְבַקְשֵׁ֥י יְיָֽ:

דִּרְשׁ֤וּ יְיָ֙ וְעֻזּ֔וֹ בַּקְּשׁ֥וּ פָנָ֖יו תָּמִֽיד:

זִכְר֗וּ נִפְלְאֹתָיו֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה   מֹֽפְתָ֖יו וּמִשְׁפְּטֵי־פִֽיהוּ:

* זֶ֚רַע יִשְׂרָאֵ֣ל עַבְדּ֔וֹ                                                         בְּנֵ֥י יַֽעֲקֹ֖ב בְּחִירָֽיו:

ה֚וּא יְיָ֣ אֱלֹהֵ֔ינוּ    בְּכָל־הָאָ֖רֶץ מִשְׁפָּטָֽיו:

זִכְר֤וּ לְעוֹלָם֙ בְּרִית֔וֹ           דָּבָ֥ר צִוָּ֖ה לְאֶ֥לֶף דּֽוֹר:

אֲשֶׁ֤ר כָּרַת֙ אֶת־אַבְרָהָ֔ם  וּשְׁבֽוּעָת֖וֹ לְיִצְחָֽק:

וַיַּֽעֲמִידֶ֤הָ לְיַֽעֲקֹב֙ לְחֹ֔ק    לְיִשְׂרָאֵ֖ל בְּרִ֥ית עוֹלָֽם:

לֵאמֹ֗ר לְךָ֙ אֶתֵּ֣ן אֶֽרֶץ־כְּנָ֔עַן    חֶ֖בֶל נַֽחֲלַתְכֶֽם:

בִּֽהְיֽוֹתְכֶם֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר כִּמְעַט֖ וְגָרִ֥ים בָּֽהּ:

       * וַיִּתְהַלְּכוּ֙ מִגּ֣וֹי אֶל־גּ֔וֹי                                         וּמִמַּמְלָכָ֖ה אֶל־עַ֥ם אַחֵֽר:

לֹֽא־הִנִּ֤יחַ לְאִישׁ֙ לְעָשְׁקָ֔ם    וַיּ֥וֹכַח עֲלֵיהֶ֖ם מְלָכִֽים:

אַֽל־תִּגְּעוּ֙ בִּמְשִׁיחָ֔י            וּבִנְבִיאַ֖י אַל־תָּרֵֽעוּ:

שִׁ֤ירוּ לַֽייָ֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ   בַּשְּׂר֥וּ מִיּֽוֹם־אֶל־י֖וֹם יְשֽׁוּעָתֽוֹ:

סַפְּר֤וּ בַגּוֹיִם֙ אֶת־כְּבוֹד֔וֹ  בְּכָל־הָֽעַמִּ֖ים נִפְלְאֹתָֽיו:

        כִּי֩ גָד֨וֹל יְיָ֤ וּמְהֻלָּל֙ מְאֹ֔ד                                             וְנוֹרָ֥א ה֖וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים:

                כִּ֠י כָּל־אֱלֹהֵ֤י הָֽעַמִּים֙ אֱלִילִ֔ים                                         וַֽייָ֖ שָׁמַ֥יִם עָשָֽׂה:

הָב֤וּ לַֽייָ֙ מִשְׁפְּח֣וֹת עַמִּ֔ים               הָב֥וּ לַֽייָ֖ כָּב֥וֹד וָעֹֽז:

        הָב֥וּ לַֽייָ֖ כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ      שְׂא֤וּ מִנְחָה֙ וּבֹ֣אוּ לְפָנָ֔יו הִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לַֽייָ֖ בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ:

חִ֤ילוּ מִלְּפָנָיו֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ        אַף־תִּכּ֥וֹן תֵּבֵ֖ל בַּל־תִּמּֽוֹט:

      * יִשְׂמְח֤וּ הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְתָגֵ֣ל הָאָ֔רֶץ                         וְיֹֽאמְר֥וּ בַגּוֹיִ֖ם יְיָ֥ מָלָֽךְ:

יִרְעַ֤ם הַיָּם֙ וּמְלוֹא֔וֹ       יַֽעֲלֹ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה וְכָל־אֲשֶׁר־בּֽוֹ:

  אָ֥ז יְרַנֲנ֖וּ עֲצֵ֣י הַיָּעַר֑   מִלִּפְנֵ֣י יְיָ֔ כִּי־בָ֖א לִשְׁפּ֥וֹט אֶת־הָאָֽרֶץ:

הוֹד֤וּ לַֽייָ֙ כִּ֣י ט֔וֹב                  כִּ֥י לְעוֹלָ֖ם חַסְדּֽוֹ:

   וְאִמְר֕וּ הֽוֹשִׁיעֵ֨נוּ֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׁעֵ֔נוּ         וְקַבְּצֵ֥נוּ וְהַצִּילֵ֖נוּ מִן־הַגּוֹיִ֑ם

   לְהֹדוֹת֙ לְשֵׁ֣ם קָדְשֶׁ֔ךָ              לְהִשְׁתַּבֵּ֖חַ בִּתְהִלָּתֶֽךָ:

בָּר֤וּךְ יְיָ֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל        מִן־הָֽעוֹלָ֖ם וְעַד־הָֽעֹלָ֑ם וַיֹּֽאמְר֤וּ כָל־הָעָם֙ אָמֵ֔ן וְהַלֵּ֖ל לַֽייָֽ:

תהלים צט:ה               רֽוֹמֲמ֡וּ יְ֘יָ֤ אֱלֹהֵ֗ינוּ ֖וְֽהִשְׁתַּחֲווּ לַֽהֲדֹ֥ם רַגְלָ֗יו קָד֥וֹשׁ הֽוּא:

צט:ט             רֽוֹמֲמ֡וּ יְ֘יָ֤ אֱלֹהֵ֗ינוּ ֖וְֽהִשְׁתַּחֲווּ לְהַ֣ר קָדְשׁ֑וֹ כִּֽי־קָ֝ד֗וֹשׁ יְיָ֥ אֱלֹהֵֽינוּ:

עח:לח         וְה֤וּא רַח֙וּם ׀ יְכַפֵּ֥ר עָוֹן֘ וְֽלֹא יַֽ֫שְׁחִ֥ית ֖וְהִרְבָּה לְהָשִׁ֣יב אַפּ֑וֹ וְלֹֽא ֝יָעִ֗יר כָּל־חֲמָתֽוֹ:

מ:יב         אַתָּ֤ה יְיָ֗ לֹֽא־תִכְלָ֣א רַֽחֲמֶ֣יךָ מִמֶּ֑נִּי חַסְדְךָ֥ ֝וַֽאֲמִתְּךָ֗ תָּמִ֥יד יִצְּרֽוּנִי:

כה:ו        זְכֹר־רַֽחֲמֶ֣יךָ ֖יְיָ וַֽחֲסָדֶ֑יךָ כִּ֖י מֵֽעוֹלָ֣ם הֵֽמָּה:

סח:לה־לו        תְּנ֥וּ עֹ֗ז לֵֽאלֹ֫הִ֥ים עַֽל־יִשְׂרָאֵ֥ל גַּֽאֲוָת֑וֹ וְ֝עֻזּ֗וֹ בַּשְּׁחָקִֽים:

        נ֤וֹרָ֥א אֱלֹהִ֗ים מִֽמִּקְדָּ֫שֶׁ֥יךָ אֵ֤ל יִשְׂרָאֵ֗ל ה֤וּא נֹתֵ֨ן ׀ ֖עֹז וְתַֽעֲצֻמ֥וֹת לָעָ֗ם בָּר֥וּךְ אֱלֹהִֽים:

צד:א־ב * אֵל־נְקָמ֥וֹת יְיָ֑ אֵ֖ל נְקָמ֣וֹת הוֹפִֽיעַ:

                ֖הִנָּשֵׂא שֹׁפֵ֣ט הָאָ֑רֶץ הָשֵׁ֣ב ֝גְּמ֗וּל עַל־גֵּאִֽים:

ג:ט                 לַֽייָ֥ הַיְשׁוּעָ֑ה עַֽל־עַמְּךָ֖ בִרְכָתֶ֣ךָ סֶּֽלָה:

מו:ח                         יְיָ֣ צְבָא֣וֹת עִמָּ֑נוּ מִשְׂגָּֽב־לָ֨נוּ אֱלֹהֵ֖י יַעֲקֹ֣ב סֶֽלָה:

פד:יג                 יְיָ֥ צְבָא֑וֹת אַֽשְׁרֵ֥י ֝אָדָ֗ם בֹּטֵ֥חַ בָּֽךְ:

כ:י                 יְיָ֥ הוֹשִׁ֑יעָה הַ֝מֶּ֗לֶךְ יַֽעֲנֵ֥נוּ בְיוֹם־קָרְאֵֽנוּ:

כח:ט                הוֹשִׁ֤יעָה ׀ אֶת־עַמֶּ֗ךָ וּבָרֵ֥ךְ אֶת־נַֽחֲלָתֶ֑ךָ וּֽרְעֵ֥ם וְ֝נַשְּֿׂאֵ֗ם עַד־הָֽעוֹלָֽם:

לג:כ־כג                ֖נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָ֣ה לַֽייָ֑ עֶזְרֵ֖נוּ וּמָֽגִנֵּ֣נוּ הֽוּא:

                כִּי־ב֖וֹ יִשְׂמַ֣ח לִבֵּ֑נוּ כִּ֤י בְשֵׁ֖ם קָדְשׁ֣וֹ בָטָֽחְנוּ:

                יְהִֽי־חַסְדְּךָ֣ יְיָ֣ עָלֵ֑ינוּ כַּֽ֝אֲשֶׁ֗ר יִחַ֥לְנוּ לָֽךְ:

פה:ח                 הַרְאֵ֣נוּ יְיָ֣ חַסְדֶֶּ֑ךָ וְ֝יֶשְׁעֲךָ֗ תִּתֶּן־לָֽנוּ:

מד:כז                ק֖וּמָֽה עֶזְרָ֣תָה לָּ֑נוּ ֜וּפְדֵ֗נוּ לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ:

פא:יא                 אָֽנֹכִ֙י ׀ יְ֘יָ֤ אֱלֹהֶ֗יךָ ֖הַֽמַּעַלְךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַרְחֶב־פִּ֝֗יךָ וַֽאֲמַלְֿאֵֽהוּ:

קמד:טו        אַשְׁרֵ֣י ֖הָעָם שֶׁכָּ֣כָה לּ֑וֹ אַֽשְׁרֵ֥י הָ֝עָ֗ם שֱׁיְיָ֥ אֱלֹהָֽיו:

יג:ו        * וַֽאֲ֗נִ֤י ׀ בְּחַסְדְּךָ֣ בָטַחְתִּי֘ יָ֤גֵ֥ל לִבִּ֗י בִּישֽׁוּעָ֫תֶ֥ךָ אָשִׁ֥ירָה לַֽייָ֑ כִּ֖י גָמַ֣ל עָלָֽי:

בשבת וביום טוב והימים נוראים אומרים כאן פסוקי דזמרה לשבת וליום טוב (עמ' 921).

אין אומרים 'מזמור לתודה' לא בערב יום כפור, גם לא בערב פסח, וחול המועד של פסח.

אין המנהג לעמוד באמירת 'מזמור לתודה'.

עִבְד֣וּ אֶת־יְיָ֣ בְּשִׂמְחָ֑ה בֹּ֥אוּ לְ֝פָנָ֗יו בִּרְנָנָֽה:

        דְּע֗וּ כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים הֽוּא עָ֭שָׂנוּ ולא וְל֣וֹ אֲנַ֑חְנוּ עַ֝מּ֗וֹ וְצֹ֣אן מַרְעִיתֽוֹ:

בֹּ֤אוּ שְׁעָרָ֨יו ׀ בְּתוֹדָ֗ה חֲצֵֽרֹתָ֥יו בִּתְהִלָּ֑ה הֽוֹדוּ־ל֝֗וֹ בָּֽרֲכ֥וּ שְׁמֽוֹ:

        * כִּי־ט֣וֹב ֖יְיָ לְעוֹלָ֣ם חַסְדּ֑וֹ וְעַד־דֹּ֥ר וָ֝דֹ֗ר אֱמֽוּנָתֽוֹ:

קיג:ב־ד        יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְיָ֣ מְבֹרָ֑ךְ מֵֽ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם:

        מִמִּזְרַח־שֶׁ֥מֶשׁ עַד־מְבוֹא֑וֹ מְ֝הֻלָּ֗ל שֵׁ֣ם יְיָֽ: 

        רָ֖ם עַל־כָּל־גּוֹיִ֥ם ׀ יְיָ֑  עַ֖ל הַשָּׁמַ֣יִם כְּבוֹדֽוֹ:

קלה:יג         יְ֭יָ שִׁמְךָ֣ לְעוֹלָ֑ם יְ֝יָ֗ זִכְרְךָ֥ לְדֹֽר־וָדֹֽר:

קג:יט        יְֽיָ֗ בַּ֭שָּׁמַיִם הֵכִ֣ין כִּסְא֑וֹ וּ֝מַלְכוּת֗וֹ בַּכֹּ֥ל מָשָֽׁלָה:

ד"ה א' טז:לא  * יִשְׂמְח֤וּ הַשָּׁמַֽ֨יִם֙ וְתָגֵ֣ל הָאָ֔רֶץ וְיֹֽאמְר֥וּ בַגּוֹיִ֖ם יְיָ֥ מָלָֽךְ:

תהלים י:טז יְיָ֣ מֶ֭לֶךְ עוֹלָ֣ם וָעֶ֑ד אָֽבְד֥וּ ג֝וֹיִ֗ם מֵֽאַרְצֽוֹ:

לג:י         יְֽיָ֗ הֵפִ֥יר עֲצַת־גּוֹיִ֑ם הֵ֝נִ֗יא מַחְשְׁב֥וֹת עַמִּֽים:

משלי יט:כא רַבּ֣וֹת מַֽחֲשָׁב֣וֹת בְּלֶב־אִ֑ישׁ וַֽעֲצַ֥ת יְ֝יָ֗ הִ֣יא תָקֽוּם: 

תהלים לג:יא עֲצַ֣ת יְ֭יָ לְעוֹלָ֣ם תַּֽעֲמֹ֑ד מַחְשְׁב֥וֹת לִ֝בּ֗וֹ לְדֹ֣ר וָדֹֽר: 

לג:ט         כִּ֤י ה֣וּא אָמַ֣ר וַיֶּ֑הִי הֽוּא־צִ֝וָּ֗ה וַֽיַּעֲמֹֽד:

קלב:יג         כִּֽי־בָחַ֣ר יְיָ֣ בְּצִיּ֑וֹן אִ֝וָּ֗הּ לְמוֹשָׁ֥ב לֽוֹ:

קלה:ד         כִּֽי־יַֽעֲקֹ֗ב בָּחַ֣ר ל֣וֹ יָ֑הּ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל לִסְגֻלָּתֽוֹ:

צד:יד         כִּ֤י ׀ לֹֽא־יִטֹּ֣שׁ יְיָ֣ עַמּ֑וֹ וְ֝נַֽחֲלָת֗וֹ לֹ֣א יַֽעֲזֹֽב:

עח:לח         וְה֤וּא רַח֙וּם ׀ יְכַפֵּ֥ר עָוֹן֘ וְֽלֹא יַֽ֫שְׁחִ֥ית ֖וְהִרְבָּ֣ה לְהָשִׁ֣יב אַפּ֑וֹ         וְלֹֽא ֝יָעִ֗יר כָּל־חֲמָתֽוֹ:

כ:י   *         יְיָ֥ הוֹשִׁ֑יעָה הַ֝מֶּֽ֗לֶךְ יַֽעֲנֵ֥נוּ בְיוֹם־קָרְאֵֽנוּ:

קמד:טו אַשְׁרֵ֣י הָ֭עָם שֶׁכָּ֣כָה לּ֑וֹ אַשְׁרֵ֥י הָ֝עָ֗ם שֶֽׁיְיָ֥ אֱלֹהָֽיו:

קמה תְּהִלָּ֗ה לְדָ֫וִ֥ד

אֲ רֽוֹמִמְךָ֣ אֱלוֹהַ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וַֽאֲבָֽרֲכָ֥ה שִׁ֝מְךָ֗ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד:

בְּ כָל־י֥וֹם אֲבָֽרֲכֶ֑ךָּ וַאֲהַֽלֲלָ֥ה שִׁ֝מְךָ֗ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד:

גָּ֮ ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד וְ֝לִגְדֻלָּת֗וֹ אֵ֣ין חֵֽקֶר:

דּ֣ וֹר לְ֭דוֹר יְשַׁבַּ֣ח מַֽעֲשֶׂ֑יךָ וּגְב֖וּרֹתֶ֣יךָ יַגִּֽידוּ:

הֲ֭ דַר כְּב֣וֹד הוֹדֶ֑ךָ וְדִבְרֵ֖י נִפְלְאֹתֶ֣יךָ אָשִֽׂיחָה:

וֶֽ עֱז֣וּז נֽוֹרְאֹתֶ֣יךָ יֹאמֵ֑רוּ וגדלותך וּגְדֻלָּֽתְךָ֥ אֲסַפְּרֶֽנָּה:

זֵ֣ כֶר רַב־טֽוּבְךָ֣ יַבִּ֑יעוּ וְצִדְקָֽתְךָ֥ יְרַנֵּֽנוּ:

חַ נּ֣וּן וְרַח֣וּם יְיָ֑ אֶ֥רֶךְ אַ֝פַּ֗יִם וּגְדָל־חָֽסֶד:

ט וֹב־יְיָ֥ לַכֹּ֑ל וְ֝רַֽחֲמָ֗יו עַל־כָּל־מַֽעֲשָֽׂיו:

י וֹד֣וּךָ יְ֭יָ כָּל־מַֽעֲשֶׂ֑יךָ וַֽ֝חֲסִידֶ֗יךָ יְבָֽרֲכֽוּכָה:

כְּ ב֣וֹד מַלְכֽוּתְךָ֣ יֹאמֵ֑רוּ וּגְבוּרָֽתְךָ֥ יְדַבֵּֽרוּ:

לְ הוֹדִ֤יעַ ׀ לִבְנֵ֣י ֖הָֽאָדָם גְּבֽוּרֹתָ֑יו וּ֝כְב֗וֹד הֲדַ֣ר מַלְכוּתֽוֹ:

מַֽ לְכֽוּתְךָ֗ מַלְכ֥וּת כָּל־עֹֽלָמִ֑ים וּ֝מֶֽמְשַׁלְתְּךָ֗ בְּכָל־דּ֥וֹר וָדֹֽר:

ס וֹמֵ֣ךְ יְ֭יָ לְכָל־הַנֹּֽפְלִ֑ים וְז֝וֹקֵ֗ף לְכָל־הַכְּפוּפִֽים:

צַ דִּ֣יק יְ֭יָ בְּכָל־דְּרָכָ֑יו וְ֝חָסִ֗יד בְּכָל־מַֽעֲשָֽׂיו:

קָ ר֣וֹב יְ֭יָ לְכָל־קֹֽרְאָ֑יו לְכֹ֤ל אֲשֶׁ֖ר יִקְרָאֻ֣הוּ בֶֽאֱמֶֽת:

רְ צֽוֹן־יְרֵאָ֥יו יַֽעֲשֶׂ֑ה וְֽאֶת־שַׁוְעָתָ֥ם יִ֝שְׁמַ֗ע וְיֽוֹשִׁיעֵֽם:

שׁ וֹמֵ֣ר יְ֭יָ אֶת־כָּל־אֹֽהֲבָ֑יו וְאֵ֖ת כָּל־הָֽרְשָׁעִ֣ים יַשְׁמִֽיד:

תְּ הִלַּ֥ת יְיָ֗ יְֽדַבֶּר֫ פִּ֥י וִֽיבָרֵ֣ךְ כָּל־בָּ֭שָׂר שֵׁ֥ם קָדְשׁ֗וֹ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד:

קטו:יח        וַֽאֲנַ֤חְנוּ ׀ נְבָ֘רֵ֤ךְ יָ֗הּ מֵֽעַתָּ֥ה וְעַד־עוֹלָ֗ם הַֽלֲלוּ־יָֽהּ:

The following מזמורים were sung by the לוים in בית ראשון.

אֲהַֽלֲלָ֣ה יְיָ֣ בְּחַיָּי֑ אֲזַמְּרָ֖ה לֵֽאלֹהַ֣י בְּעוֹדִֽי:

 אַל־תִּבְטְח֥וּ בִנְדִיבִ֑ים בְּבֶן־אָדָ֓ם ׀ שֶׁ֤אֵ֖ין ל֥וֹ תְשׁוּעָֽה:

תֵּצֵ֣א ר֭וּחוֹ יָשֻׁ֣ב לְאַדְמָת֑וֹ בַּיּ֥וֹם הַ֝ה֗וּא אָֽבְד֥וּ עֶשְׁתֹּֽנֹתָֽיו:

        * אַשְׁרֵ֗י שֶׁ֤אֵ֣ל יַֽעֲקֹ֣ב בְּעֶזְר֑וֹ שִׂ֝בְר֖֗וֹ עַל־יְיָ֥ אֱלֹהָֽיו:

עֹשֶׂ֤ה ׀ שָׁ֘מַ֤יִם וָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּ֥ם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֑ם הַשֹּׁמֵ֖ר אֱמֶ֣ת לְעוֹלָֽם:

        עֹשֶׂ֤ה מִשְׁפָּ֨ט ׀ לַָעֲשׁוּקִ֗ים נֹתֵ֣ן לֶ֭חֶם לָֽרְעֵבִ֑ים יְ֝יָ֗ מַתִּ֥יר אֲסוּרִֽים:

יְיָ֤ ׀ פֹּ֮קֵ֤חַ  עִוְרִ֗ים יְ֭יָ זֹקֵ֥ף כְּפוּפִ֑ים יְ֝יָ֗ אֹהֵ֥ב צַדִּיקִֽים:

 יְיָ֤ ׀ שֹׁ֘מֵ֤ר אֶת־גֵּרִ֗ים יָת֣וֹם וְאַלְמָנָ֣ה יְעוֹדֵ֑ד וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים יְעַוֵּֽת:

יִמְלֹ֤ךְ יְיָ֙ ׀ לְעוֹלָ֗ם אֱלֹהַ֣יִךְ צִ֭יּוֹן לְדֹ֥ר וָדֹ֗ר הַֽלֲלוּ־יָֽהּ:

קמז         הַֽלֲלוּ יָֽ֨הּ ׀ כִּֽי־ט֭וֹב זַמְּרָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ כִּֽי־נָ֝עִ֗ים נָאוָ֥ה תְהִלָּֽה:

 בּוֹנֵ֣ה 72 יְרֽוּשָׁלַֽםִ יְיָ֑ נִדְחֵ֖י יִשְׂרָאֵ֣ל יְכַנֵּֽס:

  הָ֭רֹֽפֵא לִשְׁב֣וּרֵי לֵ֑ב וּ֝מְחַבֵּ֗שׁ לְעַצְּבוֹתָֽם:

 מוֹנֶ֣ה מִ֭סְפָּר לַכּֽוֹכָבִ֑ים לְ֝כֻלָּ֗ם שֵׁמ֥וֹת יִקְרָֽא:

  גָּד֣וֹל אֲדוֹנֵ֣ינוּ וְרַב־כֹּ֑חַ לִ֝תְבֽוּנָת֗וֹ אֵ֣ין מִסְפָּֽר:

 מְעוֹדֵ֣ד עֲנָוִ֣ים יְיָ֑ מַשְׁפִּ֖יל רְשָׁעִ֣ים עֲדֵי־אָֽרֶץ:

  עֶנ֣וּ לַֽייָ֣ בְּתוֹדָ֑ה זַמְּר֖וּ לֵֽאלֹהֵ֣ינוּ בְכִנּֽוֹר:

 הַֽמְכַסֶּ֬ה שָׁמַ֨יִם ׀ בְּעָבִ֗ים הַמֵּכִ֣ין לָאָ֣רֶץ מָטָ֑ר הַמַּצְמִ֖יחַ הָרִ֣ים חָצִֽיר:

  נוֹתֵ֣ן לִבְהֵמָ֣ה לַחְמָ֑הּ לִבְנֵ֥י עֹ֝רֵ֗ב אֲשֶׁ֣ר יִקְרָֽאוּ:

 לֹ֤א בִגְבוּרַ֣ת הַסּ֣וּס יֶחְפָּ֑ץ לֹֽא־בְשׁוֹקֵ֖י הָאִ֣ישׁ יִרְצֶֽה:

  רוֹצֶ֣ה יְ֭יָ אֶת־יְרֵאָ֑יו אֶת־הַֽמְיַחֲלִ֥ים לְחַסְדּֽוֹ:

* שַׁבְּחִ֣י יְרֽוּשָׁלַֽםִ ׀ אֶת־יְיָ֑ הַֽלֲלִ֖י אֱלֹהַ֣יִךְ צִיּֽוֹן:

  כִּֽי־חִ֭זַּק בְּרִיחֵ֣י שְׁעָרָ֑יִךְ בֵּרַ֖ךְ בָּנַ֣יִךְ בְּקִרְבֵּֽךְ:

 73הַשָּׂ֣ם־גְּבוּלֵ֥ךְ שָׁל֑וֹם חֵ֥לֶב חִ֝טִּ֗ים יַשְׂבִּיעֵֽךְ:

  הַשֹּׁלֵ֣חַ אִמְרָת֣וֹ אָ֑רֶץ עַד־מְ֝הֵרָ֗ה יָר֥וּץ דְּבָרֽוֹ:

 הַנֹּתֵ֣ן שֶׁ֣לֶג כַּצָּ֑מֶר כְּ֝פ֗וֹר כָּאֵ֣פֶר יְפַזֵּֽר:

  מַשְׁלִ֣יךְ קַֽרְח֣וֹ כְפִתִּ֑ים לִפְנֵ֥י קָֽ֝רָת֗וֹ מִ֣י יַֽעֲמֹֽד:

 יִשְׁלַ֣ח־דְּבָר֥וֹ וְיַמְסֵ֑ם יַשֵּׁ֥ב ר֝וּח֗וֹ יִזְּלוּ־מָֽיִם:

                מַגִּ֣יד דברו דְּבָרָ֣יו לְיַֽעֲקֹ֑ב חֻקָּ֖יו וּ֝מִשְׁפָּטָ֗יו לְיִשְׂרָאֵֽל:

 74 לֹ֘א עָ֤שָׂה כֵ֨ן ׀ לְכָל־גּ֗וֹי וּמִשְׁפָּטִ֥ים בַּל־יְדָע֗וּם הַֽלֲלוּ־יָֽהּ:

֖הַֽלֲל֥וּהוּ כָל־מַלְאָכָ֑יו הַֽ֝לֲל֗וּהוּ כָּל־צְבָאָֽו:

 ֖הַֽלֲלוּהוּ שֶׁ֣מֶשׁ וְיָרֵ֑חַ הַֽ֝לֲל֗וּהוּ כָּל־כּ֥וֹכְבֵי אֽוֹר:

֖הַֽלֲלוּהוּ שְׁמֵ֣י הַשָּׁמָ֑יִם וְ֝הַמַּ֗יִם אֲשֶׁ֤ר ׀ מֵעַ֬ל הַשָּׁמָֽיִם:

 יְ֭הַֽלֲלוּ אֶת־שֵׁ֣ם יְיָ֑ כִּ֤י ה֖וּא צִוָּ֣ה וְנִבְרָֽאוּ:

וַיַּֽעֲמִידֵ֣ם לָעַ֣ד לְעוֹלָ֑ם חָק־נָ֝תַ֗ן וְלֹ֣א יַֽעֲבֽוֹר:

 הַֽלֲל֣וּ אֶת־יְ֭יָ מִן־הָאָ֑רֶץ תַּ֝נִּינִ֗ים וְכָל־תְּהֹמֽוֹת:

אֵ֣שׁ וּ֭בָרָד שֶׁ֣לֶג וְקִיט֑וֹר ר֥וּחַ סְ֝עָרָ֗ה עֹשָׂ֥ה דְבָרֽוֹ:

 הֶֽהָרִ֥ים וְכָל־גְּבָע֑וֹת עֵ֥ץ פְּ֝רִ֗י וְכָל־אֲרָזִֽים:

הַֽחַיָּ֥ה וְכָל־בְּהֵמָ֑ה רֶ֝֗מֶשׂ וְצִפּ֥וֹר כָּנָֽף:

 מַלְכֵי־אֶ֭רֶץ וְכָל־לְאֻמִּ֑ים שָׂ֝רִ֗ים וְכָל־שֹׁ֥פְטֵי אָֽרֶץ:

בַּֽחוּרִ֥ים וְגַם־בְּתוּל֑וֹת זְ֝קֵנִ֗ים עִם־נְעָרִֽים:

 יְהַֽלֲל֤וּ ׀ אֶת־שֵׁ֬ם יְיָ֗ כִּי־נִשְׂגָּ֣ב שְׁמ֣וֹ לְבַדּ֑וֹ ה֝וֹד֗וֹ עַל־אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם:

קמט         הַֽלֲלוּ יָ֙הּ ׀ שִׁ֣ירוּ לַ֭יֽיָ שִׁ֣יר חָדָ֑שׁ תְּ֝הִלָּת֗וֹ בִּקְהַ֥ל חֲסִידִֽים:

 יִשְׂמַ֣ח־יִשְׂרָאֵ֣ל בְּעֹשָׂ֑יו בְּנֵֽי־צִ֝יּ֗וֹן יָגִ֥ילוּ בְמַלְכָּֽם:

  יְהַֽלֲל֣וּ שְׁמ֣וֹ בְמָ֑חוֹל בְּתֹ֥ף וְ֝כִנּ֗וֹר יְזַמְּרוּ־לֽוֹ:

 כִּֽי־רוֹצֶ֣ה יְיָ֣ בְּעַמּ֑וֹ יְפָאֵ֥ר עֲ֝נָוִ֗ים בִּֽישׁוּעָֽה:

  יַעְלְז֣וּ חֲסִידִ֣ים בְּכָב֑וֹד יְ֝רַֽנֲּנ֗וּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָֽם:

  לַֽעֲשׂ֣וֹת ֖נְקָמָ֖ה בַּגּוֹיִ֑ם תּֽ֝וֹכֵח֗וֹת בַּלְֿאֻמִּֽים:

 לֶאְסֹ֣ר מַלְכֵיהֶ֣ם בְּזִקִּ֑ים וְ֝נִכְבְּדֵיהֶ֗ם בְּכַבְלֵ֥י בַרְזֶֽל:

  לַֽעֲשׂ֤וֹת בָּהֶ֨ם ׀ מִשְׁפָּ֬ט כָּת֗וּב הָדָ֣ר ה֭וּא לְכָל־חֲסִידָ֗יו הַֽלֲלוּ־יָֽהּ:

מכאן עד 'ויברך דויד' אומר הבעל תפלה את הפסוקים כולם בקול רם.

קנ         הַֽלֲלוּ יָ֙הּ ׀ הַֽלֲלוּ־אֵ֥ל בְּקָדְשׁ֑וֹ הַֽ֝לֲל֗וּהוּ בִּרְקִ֥יעַ עֻזּֽוֹ:

הַֽלֲל֥וּהוּ בִגְבֽוּרֹתָ֑יו הַֽ֝לֲל֗וּהוּ כְּרֹ֣ב גֻּדְלֽוֹ:

  ֖הַֽלֲלוּהוּ בְּתֵ֣קַע שׁוֹפָ֑ר הַֽ֝לֲל֗וּהוּ בְּנֵ֣בֶל וְכִנּֽוֹר:

֖הַֽלֲלוּהוּ בְּתֹ֣ף וּמָח֑וֹל הַֽ֝לֲל֗וּהוּ בְּמִנִּ֥ים וְעֻגָֽֿב:

  הַֽלֲלוּהוּ בְצִלְצְלֵי־שָׁ֑מַע הַֽ֝לֲל֗וּהוּ בְּֽצִלְצְלֵ֥י תְרוּעָֽה:

 כֹּ֣ל הַ֭נְּשָׁמָה תְּהַלֵּ֥ל יָ֗הּ הַֽלֲלוּ־יָֽהּ:

פט:נג         בָּר֖וּךְ יְיָ֥ לְעוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן:

קלה:כא                 בָּ֘ר֤וּךְ יְיָ֨ ׀ מִצִּיּ֗וֹן שֹׁ֘כֵ֥ן יְֽרוּשָׁלָ֗םִ הַֽלֲלוּ־יָֽהּ:

עב:יח־יט         בָּר֤וּךְ ׀ יְיָ֣ אֱ֭לֹהִים אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עֹשֵׂ֖ה נִפְלָא֑וֹת לְבַדּֽוֹ:

        וּבָר֤וּךְ ׀ שֵׁ֥ם כְּבוֹד֗וֹ לְע֫וֹלָ֥ם וְיִמָּלֵ֣א כְ֭בוֹדוֹ

        אֶת־כָּ֥ל הָאָ֗רֶץ (בבין המצרים הבעל תפלה מנמיך את קולו במילים) אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן:

ואחר שאמרו הקהל עד 'אמן ואמן', אומר הבעל תפלה בקול 'כל הנשמה' עד 'אמן ואמן'.

יש לעמוד מכאן ועד 'וצבא השמים לך משתחוים' ושוב ל'ישתבח' (מגן אברהם ש"ע נ"א סי' ז).

ד"ה א' כ"ט:י־יג

 בָּר֨וּךְ אַתָּ֤ה יְיָ֙ אֱלֹהֵי֙ יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֔ינוּ מֵֽעוֹלָ֖ם וְעַד־עוֹלָֽם:

לְךָ֣ יְ֠יָ הַגְּדֻלָּ֨ה וְהַגְּבוּרָ֤ה וְהַתִּפְאֶ֨רֶת֙ וְהַנֵּ֣צַח וְהַה֔וֹד כִּי־כֹ֖ל בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֑רֶץ

לְךָ֤ יְיָ֨ הַמַּמְלָכָ֔ה וְהַמִּתְנַשֵּׂ֖א לְכֹ֥ל ׀ לְרֹֽאשׁ:

 וְהָעֹ֤שֶׁר וְהַכָּבוֹד֙ מִלְּפָנֶ֔יךָ וְאַתָּה֙ מוֹשֵׁ֣ל בַּכֹּ֔ל וּבְיָֽדְךָ֖ כֹּ֣חַ וּגְבוּרָ֑ה

 וּבְיָ֣דְךָ֔ לְגַדֵּ֥ל וּלְחַזֵּ֖ק לַכֹּֽל:

וְעַתָּ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ מוֹדִ֥ים אֲנַ֖חְנוּ לָ֑ךְ וּֽמְהַֽלֲלִ֖ים לְשֵׁ֥ם תִּפְאַרְתֶּֽךָ:                            

נחמיה ט:ו־יא

 אַתָּה־ה֣וּא יְיָ֘ לְבַדֶּךָ֒ אַתָּ֣ עָשִֽׂ֡יתָ אֶֽת־הַשָּׁמַיִם֩ שְׁמֵ֨י הַשָּׁמַ֜יִם וְכָל־צְבָאָ֗ם

 הָאָ֜רֶץ וְכָל־אֲשֶׁ֤ר עָלֶ֨יהָ֙ הַיַּמִּים֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר בָּהֶ֔ם וְאַתָּ֖ה מְחַיֶּ֣ה אֶת־כֻּלָּ֑ם

 וּצְבָ֥א הַשָּׁמַ֖יִם לְךָ֥ מִֽשְׁתַּֽחֲוִֽים:

אַתָּה־הוּא֙ יְיָ֣ הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֤ר בָּחַ֨רְתָּ֙ בְּאַבְרָ֔ם וְהֽוֹצֵאת֖וֹ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֑ים

 וּמָצָ֣אתָ אֶת־לְבָבוֹ֘ נֶֽאֱמָ֣ן לְפָנֶיךָ֒

אין מפסיקים בין אמירת 'נאמן לפניך' לאמירת 'וכרות עמו הברית',

אלא בשחרית של ברית מילה שמנגנים פסוקים אלה באמירת סירוגין מיוחדת של המוהל והסנדק.

        מוהל וְכָר֨וֹת עִמּ֜וֹ הַבְּרִ֗ית לָתֵ֡ת אֶת־אֶרֶץ֩ הַכְּנַֽעֲנִ֨י

סנדק הַֽחִתִּ֜י הָֽאֱמֹרִ֧י וְהַפְּרִזִּ֛י וְהַיְבוּסִ֥י וְהַגִּרְגָּשִׁ֖י לָתֵ֣ת לְזַרְע֑וֹ

        מוהל וַתָּ֨קֶם֙ אֶת־דְּבָרֶ֔יךָ כִּ֥י צַדִּ֖יק אָֽתָּה:

סנדק וַתֵּ֛רֶא אֶת־עֳנִ֥י אֲבֹתֵ֖ינוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־זַֽעֲקָתָ֥ם שָׁמַ֖עְתָּ עַל־יַם־סֽוּף:

        מוהל ֠וַתִּתֵּן אֹתֹ֨ת וּמֹֽפְתִ֜ים בְּפַרְעֹ֤ה וּבְכָל־עֲבָדָיו֙ וּבְכָל־עַ֣ם אַרְצ֔וֹ

סנדק כִּ֣י יָדַ֔עְתָּ כִּ֥י הֵזִ֖ידוּ עֲלֵיהֶ֑ם וַתַּֽעַשׂ־לְךָ֥ שֵׁ֖ם כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:

        מוהל וְהַיָּם֙ בָּקַ֣עְתָּ לִפְנֵיהֶ֔ם וַיַּֽעַבְר֥וּ בְתֽוֹךְ־הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה

סנדק וְֽאֶת־רֹ֨דְפֵיהֶ֜ם הִשְׁלַ֧כְתָּ בִמְצוֹלֹ֛ת כְּמוֹ־אֶ֖בֶן בְּמַ֥יִם עַזִּֽים:

שירת הים נהגו לאמרה בניגון טעמי המקרא

שמות יד:ל־לא        

        מוהל וַיּ֨וֹשַׁע יְיָ֜ בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם

סנדק וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם:

        מוהל וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְיָ֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־יְיָ֑

סנדק וַֽיַּאֲמִ֨ינוּ֙ בַּֽייָ֔ וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ:

        לֵאמֹ֑ר          סנדק אָשִׁ֤ירָה לַּֽייָ֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה                  ס֥וּס

                   וְרֹֽכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם:                    מוהל עָזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֔הּ וַֽיְהִי־לִ֖י

        לִֽישׁוּעָ֑ה                 סנדק זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ                       אֱלֹהֵ֥י

         אָבִ֖י וַאֲרֹֽמֲמֶֽנְהוּ:                    מוהל יְיָ֖ אִ֣ישׁ מִלְחָמָ֑ה יְיָ֖

        שְׁמֽוֹ:          סנדק מַרְכְּבֹ֥ת פַּרְעֹ֛ה וְחֵיל֖וֹ יָרָ֣ה בַיָּ֑ם          וּמִבְחַ֥ר

         שָֽׁלִשָׁ֖יו טֻבְּע֥וּ בְיַם־סֽוּף:    מוהל תְּהֹמֹ֖ת יְכַסְיֻ֑מוּ יָֽרְד֥וּ בִמְצוֹלֹ֖ת כְּמוֹ־

              אָֽבֶן:             סנדק יְמִֽינְךָ֣ יְיָ֔ נֶאְדָּרִ֖י בַּכֹּ֑חַ                 יְמִֽינְךָ֥

        יְיָ֖ תִּרְעַ֥ץ אוֹיֵֽב:                                מוהל וּבְרֹ֥ב גְּאֽוֹנְךָ֖ תַּֽהֲרֹ֣ס

        קָמֶ֑יךָ                     תְּשַׁלַּח֙ חֲרֹ֣נְךָ יֹֽאכְלֵ֖מוֹ כַּקַּֽשׁ:         סנדק וּבְר֤וּחַ

              אַפֶּ֨יךָ֙ נֶ֣עֶרְמוּ מַ֔יִם              נִצְּב֥וּ כְמוֹ־נֵ֖ד

        נֹֽזְלִ֑ים                       קָֽפְא֥וּ תְהֹמֹ֖ת בְּלֶב־יָֽם:             מוהל אָמַ֥ר

        אוֹיֵ֛ב אֶרְדֹּ֥ף אַשִּׂ֖יג                                אֲחַלֵּ֣ק שָׁלָ֑ל סנדק תִּמְלָאֵ֣מוֹ

        נַפְשִׁ֔י                     אָרִ֣יק חַרְבִּ֔י תּֽוֹרִישֵׁ֖מוֹ יָדִֽי:                 מוהל נָשַׁ֥פְתָּ

בְרֽוּחֲךָ֖ כִּסָּ֣מוֹ יָ֑ם             צָֽלֲלוּ֙ כַּֽעוֹפֶ֔רֶת בְּמַ֖יִם

        אַדִּירִֽים:          סנדק מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְיָ֔                      מִ֥י

כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ                נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה

        פֶֽלֶא:           מוהל נָטִ֨יתָ֙ יְמִ֣ינְךָ֔ תִּבְלָעֵ֖מוֹ אָֽרֶץ:        סנדק נָחִ֥יתָ

         קָדְשֶֽׁךָ:              סנדק שָֽׁמְע֥וּ עַמִּ֖ים יִרְגָּז֑וּן                         חִ֣יל

        אָחַ֔ז יֹֽשְׁבֵ֖י פְּלָֽשֶׁת:                           מוהל אָ֤ז נִבְהֲלוּ֙ אַלּוּפֵ֣י

אֱד֔וֹם                אֵילֵ֣י מוֹאָ֔ב יֹֽאחֲזֵ֖מוֹ רָ֑עַד                 נָמֹ֕גוּ

        כֹּ֖ל יֹֽשְׁבֵ֥י כְנָֽעַן:                               סנדק תִּפֹּ֨ל עֲלֵיהֶ֤ם אֵימָ֨תָה֙

יַֽעֲבֹ֤ר עַמְּךָ֙ יְיָ֔          עַֽד־יַֽעֲבֹ֖ר עַם־ז֥וּ

        קָנִֽיתָ:        סנדק תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֨מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔                  מָכ֧וֹן

        לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְיָ֑                                מוהל מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּֽוֹנֲנ֥וּ

         יָדֶֽיךָ:                    סנדק יְיָ֥ ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד:                           מוהל יְיָ֥ ׀

יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד: בסוף שירת הים כופלים את הפסוק 'ד' ימלוך לעולם ועד'

(אין אומרים 'ד' מלכותיה' וגומר, 'כי בא סוס' וגומר) וממשיכים 'כי לד' המלוכה'.

תהלים כב:כט כִּי ֖לַייָ הַמְּלוּכָ֑ה וּ֝מֹשֵׁ֗ל בַּגּוֹיִֽם:

זכריה יד:ט וְהָיָ֧ה יְיָ֛ לְמֶ֖לֶךְ עַל־כָּל־הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶ֧ה יְיָ֛ אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד:

מסיימים:

הבעל תפלה ירד לפני התיבה לפני ישתבח, שאומרה שם בעבור הקדיש שאחריה שיאמר לפני התבה עם ברכו וכל מה שאחריו שהוא עיקר התפלה. המתפלל עובר לפני התבה, אם יש יאהרצייט הוא עובר אך אבלים לא יעברו עד 'אשרי'.

ש֥יר הֽמעל֑ות ממֽעמק֖ים was initially only inserted here during עשרת ימי תשובה by נוסח ספרד in Europe.

It is a מנהג אריז"ל, which was not accepted by אשכנזים across Europe,

although many Eastern European אשכנזים eventually adopted its recital.

בעל תפלה כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ זוקף שְׁמֵיהּ רַבָּא (קהל אָמֵן)  בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ           וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ  בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן  וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית־יִשְׂרָאֵל                     בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב - וְאִמְרוּ בעל תפלה כורע אָמֵן: (קהל אָמֵן)

במקום שאין רשאים להפסיק בו 'יתברך'

בעל תפלה כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא  וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל  שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בעל תפלה כורע בְּרִיךְ הוּא  הציבור אומר עמו (ולא לאחריו)

דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא - בעל תפלה כורע וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)

קריאת שמע וברכותיה לחול

בעוד הבעל תפלה אומר 'ברכו' אומר הקהל בלחש :

יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא שְׁמוֹ שֶׁל־מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים  הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שֶׁהוּא רִאשׁוֹן וְהוּא אַחֲרוֹן  וּמִבַּלְעָדָיו אֵין אֱלֹהִים תהלים סח:ה סֹ֡לּוּ לָֽרֹכֵ֣ב ֖בָּֽעֲרָבוֹת בְּיָ֥הּ שְׁמ֗וֹ וְעִלְז֥וּ לְפָנָֽיו: וּשְׁמוֹ מְרוֹמָם עַל־כָּל־בְּרָכָה וּתְהִלָּה:  

אֶת־יְיָ

כשמנגן הבעל תפלה השם יאמר הקהל :

בָּרוּךְ  שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ  לְעוֹלָם וָעֶד:

הַמְבֹרָךְ:

כשמנגן הבעל תפלה 'המברך' יאמר הקהל :

קיג:ב יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְיָ֣ מְבֹרָ֑ךְ מֵֽ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם:

קהל ובעל תפלה יחדיו :

בָּרוּךְ יְיָ הַמְבֹרָךְ  לְעוֹלָם וָעֶד:

הבעל תפלה אומר בקול רם את ראש ברכת יוצר עד 'את הכל' :

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם  

ישעיה מה:ז יוֹצֵ֥ר אוֹר֙ וּבוֹרֵ֣א חֹ֔שֶׁךְ עֹשֶׂ֥ה שָׁל֖וֹם וּב֣וֹרֵא  אֶת־הַכֹּל:

קהל אֶת־שֵׁם הָאֵל הַמֶּֽלֶךְ הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא קָדוֹשׁ הוּא:

קהל ישעיה ו:ג קָד֧וֹשׁ ׀ קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ יְיָ֣ צְבָא֑וֹת מְלֹ֥א כָל־הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ:

בעל תפלה וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּֽדֶשׁ בְּרַֽעַשׁ גָּדוֹל מִתְנַשְּׂאִים לְעֻמַּת שְׂרָפִים  

לְעֻמָּתָם מְשַׁבְּחִים וְאוֹמְרִים:

קהל יחזקאל ג:יב בָּר֥וּךְ כְּבוֹד־יְיָ֖ מִמְּקוֹמֽוֹ:

עונים 'אמן' על ברכת אהבה של הבעל תפלה.

לכסות את העינים  לפסוק שמע ישראל  

טור אורח חיים, סי' ס"א: "ומנהג טוב הוא להעיר הכוונה בפסוק הראשון שהוא עיקר מקום כוונת הקריאה ויש נוהגין שנותנין ידיהם על פניהם בקריאת פסוק הראשון וראייתם מפ"ב דברכות (יג:) רבי כד הוה מנח ידיה אעיניה הוה קרי לה פי' כוונתו שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין וכל מה שיעשה אדם לעורר הכוונה טוב הוא."

הלכות ומנהגי רבינו שלום מנוישטט (מהר"ש), בתוך: שיח תפילה, לזכר ח"ש טשזנר, ירושלים תשנ"ט, עמ' קצט: "איתמר [ברכות יג ע"ב] בשעה שמעביר ידיו על גבי עיניו. אמר מהר"ש, המכסים פניהם כשאומרים אחד, רא[י]תם מהכא."

ספר מהרי"ל, ריש הלכות תפילה: "כשאמר מהר"י סג"ל שמע ישראל דקריאת שמע הניח ידו על עיניו וכיסם עד סיום כוונת אחד."

 כנראה חלק מהמנהג הישן המובא בגאונים ובראשונים. אצטט שנים מהם:

טור אורח חיים, סימן ס"א: "וצריך להאריך בד' דאחד שיעור שיחשוב בלבו שהקב"ה הוא יחיד בעולמו למעלה ולמטה ובד' רוחות העולם ויש נוהגין להטות הראש כפי המחשבה מעלה ומטה ולד' רוחות ויש מפקפקין בדבר משום הא דתניא הקורא את שמע לא יקרוץ בעיניו ולא ירמוז בשפתיו וא"א הרא"ש ז"ל היה אומר שאין לחוש דהתם הקריצה והרמיזה לצורך ד"א ומבטלין הכוונה אבל הכא הרמיזה היא צורך הכוונה וגורמת אותה."

לקט יושר, או"ח, עמ' 18: "זכורני שעשה כמו שכתב א"ח בס' ס"א, וז"ל ויש נוהגים להטות הראש כפי המחשבה מעלה ומטה וד' רוחות העולם."

        להשלמת רמ"ח תיבות בק"ש מקדימים לה אמירת 'אל מלך נאמן' הן ביחיד והן בציבור. ויש משלימים     את חשבון רמ"ח בעניית 'אמן' על ברכת אהבת עולם של הבעל תפלה, ש'אמן' הוא נוטריקון 'אל מלך נאמן'.

        לכתחילה צריך לקרוא את ק"ש כולה בטעמי המקרא כולל הפסוק הראשון שהוא עיקר הקריאה על פי הפסוקים. קריאת שמע בנגינת טעמי המקרא, אם מורגל בהם, ובנגינת טעמי המקרא הקדומה של בני אשכנז בפרט, היא הדרך המובחרת לקיים את המצוה דאורייתא של קריאת שמע פעמיים בכל יום.

                  על פי הפסוקים והמדקדקים צריך להקפיד בכל התפלה - וביותר בק"ש דאורייתא - על ביטויי המילים בלשון הקודש מדוקדקת. הגיית החולם הנכונה היא זו של בני אשכנז, ובדורות שלפנינו הבדילו בני אשכנז גם בין חי"ת לכ"ף (שריד לכך נותר בהגיית בני הונגריה) ובין עי"ן לאל"ף (שריד לכך נותר בהגיית בני הולנד).                הרי"ש האשכנזית הנכונה היא לשונית. לפי פוסקי אשכנז צריך להקפיד על דין הגמרא להאריך בדלי"ת של 'אחד' (בהרעדת הלשון קלושה מאחורי השיניים העליונות הקדמיות). רבים הם המדקדקים בזמן ק"ש לפי על השיטות, ואשרי הם אלה שמתאמצים להדר גם בעצם ק"ש שתיעשה לפי מסורת חז"ל.

אֵל מֶֽלֶךְ נֶאֱמָן

דברים ו:ד

בלחש בָּרוּךְ  שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ  לְעוֹלָם וָעֶד:

אומרו הקהל עם הרב הפסוק האחרון וכן הבעל תפלה.

אֲנִ֞י יְיָ֣ אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם

לִֽהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאֱלֹהִים אֲנִ֖י יְיָ֥ אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

הבעל תפלה מרים קולו במילה 'אמת' ואינו כופל 'ד' אלדיכם אמת'. לפיכך הבעל תפלה אומר פרשת ציצית

עם הרב כדי שיסמוך 'אמת' ל'ד' אלדיכם', ולא יצטרך להמתין עליו ולהפסיק בין המלים הללו.

        עֶזְרַת אֲבוֹתֵֽינוּ אַתָּה הוּא מֵעוֹלָם  מָגֵן וּמוֹשִֽׁיעַ לִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם בְּכָל־דּוֹר וָדוֹר: בְּרוּם עוֹלָם מוֹשָׁבֶֽךָ  וּמִשְׁפָּטֶֽיךָ וְצִדְקָתְךָ עַד־אַפְסֵי אָֽרֶץ: אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁיִּשְׁמַע לְמִצְוֹתֶֽיךָ  וְתוֹרָתְךָ וּדְבָרְךָ יָשִׂים עַל־לִבּוֹ: אֱמֶת אַתָּה הוּא אָדוֹן לְעַמֶּֽךָ וּמֶֽלֶךְ גִּבּוֹר לָרִיב רִיבָם: אֱמֶת אַתָּה הוּא רִאשׁוֹן וְאַתָּה הוּא אַחֲרוֹן  וּמִבַּלְעָדֶֽיךָ אֵין לָֽנוּ מֶֽלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִֽׁיעַ: מִמִּצְרַֽיִם גְּאַלְתָּֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ  וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָֽנוּ: כָּל־בְּכוֹרֵיהֶם הָרַֽגְתָּ  וּבְכוֹרְךָ גָּאַֽלְתָּ  וְיַם־סוּף בָּקַֽעְתָּ  וְזֵדִים טִבַּֽעְתָּ  וִידִידִים הֶעֱבַֽרְתָּ  תהלים קו:יא וַיְכַסּוּ־מַ֥יִם צָֽרֵיהֶ֑ם אֶחָ֥ד מֵ֝הֶ֗ם לֹ֣א נוֹתָֽר:  עַל־זֹאת שִׁבְּחוּ אֲהוּבִים וְרוֹמֲמוּ אֵל  וְנָתְנוּ יְדִידִים זְמִירוֹת שִׁירוֹת וְתֻשְׁבָּחוֹת  בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת  לְמֶֽלֶךְ אֵל חַי־וְקַיָּם  רָם־וְנִשָּׂא  גָּדוֹל וְנוֹרָא  מַשְׁפִּיל גֵּאִים  וּמַגְבִּֽיהַּ שְׁפָלִים  מוֹצִיא אֲסִירִים  וּפוֹדֶה עֲנָוִים  וְעוֹזֵר דַּלִּים  וְעוֹנֶה לְעַמּוֹ בְּעֵת שַׁוְּעָם אֵלָיו:

מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ עָנוּ שִׁירָה  בְּשִׂמְחָה רַבָּה  וְאָמְרוּ כֻלָּם -

קהל שמות טו:יא מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְיָ֔ מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא:

ביום המילה מנגנים מכאן עד 'גאל ישראל'.

בעל תפלה שִׁירָה חֲדָשָׁה שִׁבְּחוּ גְאוּלִים לְשִׁמְךָ  עַל־שְׂפַת הַיָּם  

יַֽחַד כֻּלָּם הוֹדוּ וְהִמְלִֽיכוּ וְאָמְרוּ:

קהל טו:יח יְיָ֥ ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד:

אומרים גם את זה בקול רם עד אות האחרונה.

בעשרת ימי תשובה [אבל בחזרת הש"ץ אין הקהל אומר 'זכרנו לחיים']:

זָכְרֵֽנוּ לְחַיִּים  מֶֽלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים  וְכָתְבֵֽנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים  לְמַעַנְךָ אֱלֹהִים חַיִּים:

אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם  אֲדֹנָי  מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה  רַב לְהוֹשִֽׁיעַ:

ממוסף של שמיני עצרת עד שחרית של יום ראשון של פסח מוסיפים :

בעשרת ימי תשובה [אבל בחזרת הש"ץ אין הקהל אומר 'מי כמוך']:

מִי כָמֽוֹךָ אַב הָרַחֲמִים  זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים  בְּרַחֲמִים:

הבעל תפלה אומר רק את המלים 'נקדש' עד 'ואמר' 'לעמתם ברוך יאמרו', 'ובדברי קדשך כתוב לאמר', והקהל שותק במלים אלו:

קהל ובעל תפלה יחדיו * ידלג עקביו מעט כלפי מעלה רק באמירת המילים 'קדוש' שלש פעמים:

קהל ובעל תפלה יחדיו * ידלג עקביו מעט כלפי מעלה פעם אחד באמירת המילה 'ברוך' פעם אחת.  

יחזקאל ג:יב * בָּר֥וּךְ כְּבוֹד־יְיָ֖ מִמְּקוֹמֽוֹ:

בעל תפלה וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ כָּתוּב לֵאמֹר:

קהל ובעל תפלה יחדיו תהלים קמו:י יִמְלֹ֤ךְ יְיָ֙ ׀ לְעוֹלָ֗ם אֱלֹהַ֣יִךְ צִ֭יּוֹן לְדֹ֥ר וָדֹ֗ר הַֽלֲלוּ־יָֽהּ:

 הֲשִׁיבֵֽנוּ אָבִֽינוּ לְתוֹרָתֶֽךָ  וְקָרְבֵֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ לַעֲבוֹדָתֶֽךָ  וְהַחֲזִירֵֽנוּ בִתְשׁוּבָה   שְׁלֵמָה לְפָנֶֽיךָ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָרוֹצֶה בִּתְשׁוּבָה:

 רְאֵה בְעָנְיֵֽנוּ  וְרִיבָה רִיבֵֽנוּ  וּגְאָלֵֽנוּ מְהֵרָה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ  כִּי גוֹאֵל חָזָק אַתָּה:  בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל:

בתענית ציבור מוסיף הבעל תפלה כאן 'עננו' : (בתענית מקשקש הצדקה בברכת 'עננו')

עֲנֵֽנוּ  יְיָ  עֲנֵֽנוּ  בְּיוֹם צוֹם תַּעֲנִיתֵֽנוּ  כִּי בְצָרָה גְדוֹלָה אֲנָֽחְנוּ: אַל־תֵּֽפֶן אֶל־רִשְׁעֵֽנוּ     וְאַל־תַּסְתֵּר פָּנֶֽיךָ מִמֶּֽנּוּ  וְאַל־תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתֵֽנוּ: הֱיֵה נָא קָרוֹב לְשַׁוְעָתֵֽנוּ             יְהִי נָא חַסְדְּךָ לְנַחֲמֵֽנוּ  טֶֽרֶם נִקְרָא אֵלֶֽיךָ עֲנֵֽנוּ  כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר:                      ישעיה סה:כה וְהָיָ֥ה טֶֽרֶם־יִקְרָ֖אוּ וַֽאֲנִ֣י אֶעֱנֶ֑ה ע֛וֹד הֵ֥ם מְדַבְּרִ֖ים וַֽאֲנִ֥י אֶשְׁמָֽע:                  כִּי אַתָּה יְיָ הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה  פּוֹדֶה וּמַצִּיל בְּכָל־עֵת צָרָה וְצוּקָה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ       הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה:

רב שלמה זלמן אוירבאך opposed adding

the ויהי רצון in רפאנו, unless the individual

is critically ill.

מי שרוצה להתפלל על החולה יאמר כאן :

* וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ            שֶׁתִּשְׁלַח מְהֵרָה רְפוּאָה שְׁלֵמָה מִן־הַשָּׁמַֽיִם  רְפוּאַת הַנֶּֽפֶשׁ וּרְפוּאַת הַגּוּף לְחוֹלֶה (פב"פ) בְּתוֹךְ שְׁאָר חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל:

(בעשרת ימי תשובה מסיימים הברכה : הַמֶּֽלֶךְ הַמִּשְׁפָּט ואם לא אמרו, דעת רוב הפוסקים שאין צריך לחזור.)

(בבין המצרים ברכת 'ולירושלם עירך' כולה אומר בניגון ידוע של קינות, ואת חתימת הברכה - בניגון טעמי איכה.)

 וְלִירוּשָׁלַֽםִ עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב  וְתִשְׁכּוֹן בְּתוֹכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּֽרְתָּ  וּבְנֵה אוֹתָהּ בְּקָרוֹב בְּיָמֵֽינוּ בִּנְיַן עוֹלָם  וְכִסֵּא דָוִד מְהֵרָה לְתוֹכָהּ תָּכִין: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ  בּוֹנֵה יְרֽוּשָׁלָֽםִ:

 אֶת־צֶֽמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִֽיחַ  וְקַרְנוֹ תָּרוּם בִּישׁוּעָתֶֽךָ  כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּֽינוּ כָּל־הַיּוֹם: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מַצְמִֽיחַ, קֶֽרֶן יְשׁוּעָה:

בראש חודש ובחול המועד אומרים 'יעלה ויבא':

 אֱלֹהֵֽינוּ וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ  יַעֲלֶה וְיָבוֹא וְיַגִּֽיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵֽנוּ וּפִקְדּוֹנֵֽנוּ  וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵֽינוּ  וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן־דָּוִד עַבְדֶּֽךָ  וְזִכְרוֹן יְרֽוּשָׁלַֽםִ עִיר קָדְשֶֽׁךָ  וְזִכְרוֹן כָּל־עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶֽיךָ  לִפְלֵיטָה וּלְטוֹבָה וּלְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם  בְּיוֹם  

לראש חודש : רֹאשׁ הַחֹֽדֶשׁ הַזֶּה    ׀     לפסח : חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה       ׀   לסכות : חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה

זָכְרֵֽנּוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בּוֹ לְטוֹבָה (קהל אָמֵן)  וּפָקְדֵֽנוּ בוֹ לִבְרָכָה (קהל אָמֵן)  וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ בוֹ לְחַיִּים (קהל אָמֵן)  וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים  חוּס וְחָנֵּנוּ וְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ  כִּי אֵלֶֽיךָ עֵינֵֽינוּ     כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אַתָּה:

צריך לומר 'מודים' בקול רם כדי שהציבור ישמעו.

כל ימי חנוכה, גם בפורים ביום י"ד (ט"ו) בשחרית, אומרים כאן 'על הנסים':

עַל הַנִּסִּים  וְעַל הַפֻּרְקָן  וְעַל הַגְּבוּרוֹת  וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת  וְעַל הַמִּלְחָמוֹת

שֶׁעָשִֽׂיתָ לַאֲבוֹתֵֽינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בִּזְמַן הַזֶּה:

וְעַל־כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד:

[בחזרת הש"ץ הקהל עונה רק 'אמן' על אמירה 'וכתוב לחיים', שאין הקהל חוזר על אמירה זו]:

בחזרת הש"ץ אומר הבעל תפלה (אומרים אף בתשעה באב ובבית אָבֵל אבל הכהנים לא נושאים כפים):

בארץ ישראל הכהנים מברכים את הקהל.  

הָאֲמוּרָה מִפִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו כֹּהֲנִים  עַם קְדוֹשֶֽׁךָ - כָּאָמוּר:

במדבר ו:כד-כו יְבָֽרֶכְךָ֥ יְיָ֖ וְיִשְׁמְרֶֽךָ: כן יהי רצון יָאֵ֨ר יְיָ֧ ׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ: כן יהי רצון

יִשָּׂ֨א יְיָ֤ ׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם: כן יהי רצון

אדיר במרום is recited if the כהנים go up to דוכן.

כאשר אין אומרים תחנון, חתימת ברכת 'המברך את עמו ישראל בשלום' נאמרת על ידי הב"ת בהרמת קול ובנעימה מיוחדת כשאין אומרים תחנון כדי להזכיר זאת לקהל.

אֶת־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם

אמירת 'בספר...' לפני הבעל תפלה]:

מר בר רבינא (גמ' ברכות יז) אֱלֹהַי  נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע  וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה         וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדֹּם  וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה: פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶֽךָ  וּבְמִצְוֹתֶֽיךָ תִּרְדֹּף נַפְשִׁי: וְכָל־הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה  מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם    וְקַלְקֵל מַחְשְׁבוֹתָם: עֲשֵׂה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ  עֲשֵׂה לְמַֽעַן יְמִינֶֽךָ  עֲשֵׂה לְמַֽעַן קְדֻשָּׁתֶֽךָ  עֲשֵׂה לְמַֽעַן תּוֹרָתֶֽךָ: תהלים ס:ז לְ֭מַעַן יֵחָֽלְצ֣וּן יְדִידֶ֑יךָ הוֹשִׁ֖יעָה יְמִֽינְךָ֣ ועננו וַֽעֲנֵֽנִי:         יט:טו יִ֥הְיֽוּ לְרָצ֨וֹן ׀ אִמְרֵי־פִ֡י וְהֶגְי֣וֹן לִבִּ֣י לְפָנֶ֑יךָ יְ֝יָ֗ צוּרִ֥י וְגֹֽאֲלִֽי:

וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל  וְאִמְרוּ אָמֵן:

זוקף לאט ואומר :

ועומד במקום שכלו פסיעותיו עד כדי הלוך ד' אמות, ובצבור עד שיגיע הבעל תפלה לקדושה.

הבעל תפלה חוזר ומתפלל בקול ואומר מתחלה 'אדני שפתי תפתח' בלחש.

בשחרית של ראש חודש, חנוכה, וחול המועד אומרים הלל (עמ' 452).

בתעניות בה"ב מרחשון ובה"ב אייר כשאין עשרה מתענים אומרים כאן סליחות.

בעשרת ימי תשובה אומרים 'אבינו מלכנו' (עמ' 413) אחר תפילת שמונה עשרה.

סדר תחנון

וידוי (אשמנו) was omitted the entire year, in order that it be said with the proper כוונה on יום כפור.

כל ימי החול בימים שאומרים בהם תחנה אומרים אחר שמנה עשרה 'רחום וחנון' (עמ' 15) וכו‘.

ובשני ובחמישי מוספים והוא רחום וכו‘ ואומרים אותו מעומד ובלחש.

בערב שבת למנחה, ראש חודש, חנוכה, חמשה עשר בשבט, פורים קטן ב‘ ימים, כל חדש ניסן, ל“ג בעומר, ראש חודש סיון עד אחר אסרו חג, תשעה באב, חמשה עשר באב, ולא בערב ראש השנה ומערב יום כפור עד אחר ראש חודש מרחשון, בימים אלו אין אומרים גם במנחה שלפניו (חוץ מן חמשה עשר בשבט וחמשה עשר באב), ולא בבית אבל,              ולא בבית חתן ביום שנכנס לחופה (ונתפשט המנהג בכמה קהילות גם במנחה שלפניו), ולא בבהכ“נ ביום המילה. [בפסח שני אומרים תחנון כרגיל.]

ט:יח-יט הַטֵּ֨ה אֱלֹהַ֥י ׀ אָזְנְךָ֘ וּֽשְׁמָע֒ פקחה פְּקַ֣ח עֵינֶ֗יךָ וּרְאֵה֙ שֹֽׁמְמֹתֵ֔ינוּ וְהָעִ֕יר אֲשֶׁר־נִקְרָ֥א שִׁמְךָ֖ עָלֶ֑יהָ כִּ֣י ׀ לֹ֣א עַל־צִדְקֹתֵ֗ינוּ אֲנַ֨חְנוּ מַפִּילִ֤ים תַּֽחֲנוּנֵ֨ינוּ֙ לְפָנֶ֔יךָ כִּ֖י עַל־רַֽחֲמֶ֥יךָ הָרַבִּֽים: אֲדֹנָ֤י ׀ שְׁמָ֨עָה֙ אֲדֹנָ֣י ׀ סְלָ֔חָה אֲדֹנָ֛י הַֽקְשִׁ֥יבָה וַֽעֲשֵׂ֖ה אַל־תְּאַחַ֑ר לְמַֽעֲנְךָ֣ אֱלֹהַ֔י כִּֽי־שִׁמְךָ֣ נִקְרָ֔א עַל־עִֽירְךָ֖ וְעַל־עַמֶּֽךָ: אָבִֽינוּ אָב הָרַחֲמָן  הַרְאֵֽנוּ אוֹת לְטוֹבָה וְקַבֵּץ נְפוּצוֹתֵֽינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ  יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל־הַגּוֹיִם  כִּי אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ: ישעיה סד:ז וְעַתָּ֥ה יְיָ֖ אָבִ֣ינוּ אָֽתָּ֑ה אֲנַ֤חְנוּ הַחֹ֨מֶר֙ וְאַתָּ֣ה יֹֽצְרֵ֔נוּ וּמַֽעֲשֵׂ֥ה יָדְךָ֖ כֻּלָּֽנוּ: הוֹשִׁיעֵֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶךָ  צוּרֵֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ וְגוֹאֲלֵֽנוּ: יואל ב:יז ח֧וּסָה יְיָ֣ עַל־עַמֶּ֗ךָ וְאַל־תִּתֵּ֨ן נַֽחֲלָֽתְךָ֤ לְחֶרְפָּה֙ לִמְשָׁל־בָּ֣ם גּוֹיִ֔ם לָ֚מָּה יֹֽאמְר֣וּ בָֽעַמִּ֔ים אַיֵּ֖ה אֱלֹֽהֵיהֶֽם: יָדַֽעְנוּ כִּי חָטָֽאנוּ וְאֵין מִי יַעֲמֹד בַּעֲדֵֽנוּ  שִׁמְךָ הַגָּדוֹל יַעֲמָד־לָֽנוּ בְּעֵת צָרָה: יָדַֽעְנוּ כִּי אֵין בָּֽנוּ מַעֲשִׂים  צְדָקָה עֲשֵׂה עִמָּֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ: כְּרַחֵם אָב עַל־ בָּנִים  כֵּן תְּרַחֵם יְיָ עָלֵֽינוּ  וְהוֹשִׁעֵֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶךָ: חֲמֹל עַל־עַמֶּֽךָ  רַחֵם עַל־נַחֲלָתֶֽךָ  חֽוּסָה־נָּא כְּרֹב רַחֲמֶֽיךָ: חָנֵּֽנוּ וַעֲנֵֽנוּ  כִּי לְךָ יְיָ הַצְּדָקָה  עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת בְּכָל־עֵת:

הַבֶּט־נָא רַחֶם־נָא עַל־עַמְּךָ בִּמְהֵרָה לְמַֽעַן שְׁמֶךָ: בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים  יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ        רַחֵם וְהוֹשִֽׁיעָה צֹאן מַרְעִיתֶֽךָ  וְאַל־יִמְשָׁל־בָּֽנוּ קֶֽצֶף  כִּי לְךָ עֵינֵֽינוּ תְלוּיוֹת:     הוֹשִׁיעֵֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ  רַחֵם עָלֵֽינוּ לְמַֽעַן בְּרִיתֶֽךָ: הַבִּֽיטָה וַעֲנֵֽנוּ בְּעֵת צָרָה  כִּי לְךָ יְיָ הַיְשׁוּעָה: בְּךָ תוֹחַלְתֵּֽנוּ  אֱלֽוֹהַּ סְלִיחוֹת  אָנָּא סְלַח־נָא אֵל טוֹב וְסַלָּח  כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אַתָּה:

אָנָּא מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם  זְכוֹר וְהַבֵּט לִבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים  וְתֵרָאֶה לְפָנֶֽיךָ עֲקֵדַת יָחִיד לְמַֽעַן יִשְׂרָאֵל: אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ  חָנֵּֽנוּ וַעֲנֵֽנוּ  כִּי שִׁמְךָ הַגָּדוֹל נִקְרָא עָלֵֽינוּ: עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת בְּכָל־עֵת  עֲשֵׂה עִמָּֽנוּ כְּחַסְדֶּֽךָ: חַנּוּן וְרַחוּם  הַבִּֽיטָה וַעֲנֵֽנוּ בְּעֵת צָרָה  כִּי לְךָ יְיָ הַיְשׁוּעָה: אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ  מַחֲסֵֽנוּ  אַל־תַּֽעַשׂ עִמָּֽנוּ כְּרֹֽעַ מַעֲלָלֵֽינוּ: זְכֹר רַחֲמֶֽיךָ יְיָ וַחֲסָדֶֽיךָ       וּכְרֹב טוּבְךָ הוֹשִׁיעֵֽנוּ וַחֲמָל־נָא עָלֵֽינוּ  כִּי אֵין לָֽנוּ אֱלֽוֹהַּ אַחֵר מִבַּלְעָדֶיךָ צוּרֵֽנוּ:        אַל־תַּעַזְבֵֽנוּ יְיָ  אֱלֹהֵֽינוּ אַל־תִּרְחַק מִמֶּֽנּוּ  כִּי נַפְשֵֽׁנוּ קְצָרָה מֵחֶֽרֶב וּמִשְּׁבִי וּמִדֶּֽבֶר וּמִמַּגֵּפָה וּמִכָּל־צָרָה וְיָגוֹן הַצִּילֵֽנוּ  כִּי לְךָ קִוִּֽינוּ  וְאַל־תַּכְלִימֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ: וְהָאֵר פָּנֶֽיךָ בָּֽנוּ  וּזְכָר־לָֽנוּ אֶת־בְּרִית אֲבוֹתֵֽינוּ  וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ: רְאֵה בְצָרוֹתֵֽינוּ וּשְׁמַע     קוֹל תְּפִלָּתֵֽנוּ וַעֲנֵֽנוּ  כִּי אַתָּה שׁוֹמֵֽעַ תְּפִלַּת כָּל־פֶּה:

אֵל רַחוּם וְחַנּוּן  רַחֵם עָלֵֽינוּ וְעַל־כָּל־מַעֲשֶֽׂיךָ  כִּי אֵין כָּמֽוֹךָ: יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ  אָנָּא שָׂא נָא פְשָׁעֵֽינוּ: אָבִינוּ מַלְכֵּֽנוּ צוּרֵֽנוּ וְגוֹאֲלֵֽנוּ  אֵל חַי וְקַיָּם הַחֲסִין בַּכֹּֽחַ  חָסִיד וָטוֹב עַל  כָּל־מַעֲשֶֽׂיךָ  כִּי אַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ: אֵל אֶֽרֶךְ אַפַּֽיִם וּמָלֵא רַחֲמִים  עֲשֵׂה עִמָּֽנוּ כְּרֹב רַחֲמֶֽיךָ  וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ: שְׁמַע מַלְכֵּֽנוּ תְּפִלָּתֵֽנוּ וּמִכָּל־צָרָה וְיָגוֹן הַצִּילֵֽנוּ: אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ אַתָּה  ירמיה יד:ט וְשִׁמְךָ֛ עָלֵ֥ינוּ נִקְרָ֖א אַל־תַּנִּחֵֽנוּ: אַל־תַּעַזְבֵֽנוּ אָבִֽינוּ  וְאַל־תִּטְּשֵֽׁנוּ בּוֹרְאֵֽנוּ  וְאַל־תִּשְׁכָּחֵֽנוּ יוֹצְרֵֽנוּ  כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אַתָּה:

אֵין כָּמֽוֹךָ חַנּוּן וְרַחוּם יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ  אֵין כָּמֽוֹךָ אֵל אֶֽרֶךְ אַפַּֽיִם וְרַב חֶֽסֶד וֶאֶמֶת:    הוֹשִׁיעֵֽנוּ בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים  מֵרַֽעַשׁ וּמֵרֹֽגֶז הַצִּילֵֽנוּ: זְכֹר לַעֲבָדֶֽיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב  אַל־תֵּֽפֶן אֶל־קָשְׁיֵֽנוּ וְאֶל־רִשְׁעֵֽנוּ וְאֶל־חַטָּאתֵֽנוּ: שמות לב:יב שׁ֚וּב מֵֽחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָֽרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ: וְהָסֵר מִמֶּֽנּוּ מַכַּת הַמָּֽוֶת כִּי רַחוּם אַתָּה  כִּי כֵן דַּרְכֶּֽךָ  עֹֽשֶׂה חֶֽסֶד   חִנָּם בְּכָל־דֹר וָדֹר: חֽוּסָה יְיָ עַל־עַמֶּֽךָ וְהַצִּילֵֽנוּ מִזַּעְמֶֽךָ  וְהָסֵר מִמֶּֽנּוּ מַכַּת הַמַּגֵּפָה    וּגְזֵרָה קָשָׁה  כִּי אַתָּה שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: דניאל ט:ז לְךָ֤ אֲדֹנָי֙ הַצְּדָקָ֔ה וְלָ֛נוּ בֹּ֥שֶׁת הַפָּנִ֖ים      מַה־נִּתְאוֹנֵן  וּמַה־נֹּאמַר  מַה־נְּדַבֵּר  וּמַה־נִּצְטַדָּק: נַחְפְּשָׂה דְרָכֵֽינוּ וְנַחְקֹֽרָה  וְנָשֽׁוּבָה אֵלֶֽיךָ  כִּי יְמִינְךָ פְשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים: תהלים קיח:כה אָנָּ֣א יְ֭יָ הֽוֹשִׁ֮יעָ֥ה נָּ֑א אָנָּ֥א יְ֝יָ֗ הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא: אָנָּא יְיָ עֲנֵֽנוּ בְּיוֹם־קָרְאֵֽנוּ: לְךָ יְיָ חִכִּֽינוּ  לְךָ יְיָ קִוִּֽינוּ  לְךָ יְיָ נְיַחֵל  אַל־תֶּחֱשֶׁה וּתְעַנֵּֽנוּ  כִּי נָאֲמוּ גוֹיִם  אָבְדָה תִקְוָתָם  כָּל־בֶּֽרֶךְ וְכָל־קוֹמָה לְךָ לְבַד תִּשְׁתַּחֲוֶה:

הַפּוֹתֵחַ יָד בִּתְשׁוּבָה לְקַבֵּל פּוֹשְׁעִים וְחַטָּאִים  נִבְהֲלָה נַפְשֵֽׁנוּ מֵרֹב עִצְּבוֹנֵֽנוּ         אַל־תִּשְׁכָּחֵֽנוּ נֶֽצַח: קֽוּמָה וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ  כִּי חָסִֽינוּ בָךְ: אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ  אִם אֵין בָּֽנוּ צְדָקָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים  זְכָר־לָֽנוּ אֶת־בְּרִית אֲבוֹתֵֽינוּ וְעֵדוּתֵֽינוּ בְּכָל־יוֹם  יְיָ אֶחָד:        הַבִּֽיטָה בְעָנְיֵֽנוּ כִּי רַבּֽוּ מַכְאוֹבֵֽינוּ וְצָרוֹת לְבָבֵֽנוּ: חֽוּסָה יְיָ עָלֵֽינוּ בְּאֶֽרֶץ שִׁבְיֵֽנוּ         וְאַל־תִּשְׁפֹּךְ חֲרוֹנְךָ עָלֵֽינוּ  כִּי אֲנַֽחְנוּ עַמְּךָ בְּנֵי בְרִיתֶֽךָ: אֵל  הַבִּֽיטָה דַּל כְּבוֹדֵֽנוּ בַּגּוֹיִם  וְשִׁקְּצֽוּנוּ כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה: עַד־מָתַי עֻזְּךָ בַּשְׁבִי  וְתִפְאַרְתְּךָ בְּיַד־צָר: עוֹרֲרָה גְבוּרָתְךָ וְקִנְאָתְךָ עַל־שׂוֹנְאֵֽינוּ  הֵם יֵבֹֽשׁוּ וְיֵחַֽתּוּ מִגְּבוּרָתָם  וְאַל־יִמְעֲטוּ לְפָנֶֽיךָ תְּלָאוֹתֵֽינוּ:   מַהֵר יְקַדְּמֽוּנוּ רַחֲמֶֽיךָ בְּיוֹם צָרָתֵֽנוּ  וְאִם־לֹא לְמַעֲנֵֽנוּ  לְמַעַנְךָ פְעַל  וְאַל־תַּשְׁחִית  זֵֽכֶר שְׁאֵרִיתֵֽנוּ: זְכוֹר אוֹם הַמְיַחֲדִים שִׁמְךָ פַּעֲמַֽיִם בְּכָל־יוֹם תָּמִיד בְּאַהֲבָה וְאוֹמְרִים:  דברים ו:ד שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְיָ֥ אֱלֹהֵ֖ינוּ יְיָ֥ ׀ אֶחָֽד:

בשני בתי הכנסת היה קרש מחובר בתיבה בקצהו האחד לדרום ובקצהו האחד מבריח לתבה בצד צפון,              ובעת התפלה מונח עליו סדור תפילה הגדול, ובעל תפילה עומד לפניו ובסוף תפילה בקול הוריד בעל תפילה         את הקרש על ידי משיכת הבריח לאחור, ובזה נעשה פתח ממקום מעמד ש"ץ לארון הקודש. ועלה וישב על המדרגה העליונה שלפני ארון הקודש. ומטה ראשו על זרוע ימין. ולא על שמאל מפני כבוד תפילה על יד שעליה.                         ואומר בלחש "רחום וחנון" עד "רגע". (דברי קהלת)    

ומלות 'רחום וחנון חטאתי' אומרים הבעל תפלה והקהל קודם הטיה.

יְיָ מָלֵא רַחֲמִים  רַחֵם עָלַי וְקַבֵּל תַּחֲנוּנָי:

בשני וחמישי מוסיפים זה, אבל בשאר ימי השבוע אומרים מיד ואנחנו לא נדע (עמ' 35) וכו‘:

      (בבין המצרים בפזמון 'ה' אלדי ישראל' הקטעים הנאמרים בקול מסיימים בניגון יורד)

        קהל                הַבֵּט מִשָׁמַיִם וּרְאֵה  כִּי הָיִֽינוּ לַֽעַג וָקֶֽלֶס בַּגּוֹיִם  

   נֶחְשַֽׁבְנוּ כְּצֹאן לַטֶּֽבַח יוּבָל  לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד וּלְמַכָּה וּלְחֶרְפָּה:

               בעל תפלה        וּבְכָל־זֹאת שִׁמְךָ לֹא שָׁכַחְנוּ  נָא אַל־תִּשְׁכָּחֵנוּ:

                        יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל  שמות לב:יב שׁ֚וּב מֵֽחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָֽרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ:

        קהל                זָרִים אוֹמְרִים אֵין תּוֹחֶֽלֶת וְתִקְוָה  חֹן אֹם לְשִׁמְךָ מְקַוָּה  

                        טָהוֹר יְשׁוּעָתֵנוּ קָרְבָה  איכה ה:ה יָגַ֖עְנוּ וְלֹ֥א הֽוּנַֽח־לָֽנוּ  

   רַחֲמֶֽיךָ יִכְבְּשׁוּ אֶת־כַּעַסְךָ מֵעָלֵֽינוּ:

             בעל תפלה        אָנָא שׁוּב מֵחֲרוֹנְךָ  וְרַחֵם סְגֻלָּה אֲשֶׁר בָּחָֽרְתָּ:

                        יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל  שמות לב:יב שׁ֚וּב מֵֽחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָֽרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ:

        קהל                חֽוּסָה יְיָ עָלֵֽינוּ בְּרַחֲמֶֽיךָ  וְאַל־תִּתְּנֵֽנוּ בִּידֵי אַכְזָרִים:

                        תהלים קטו:ב לָ֭מָּה יֹֽאמְר֣וּ הַגּוֹיִ֑ם אַיֵּה־נָ֝֗א אֱלֹֽהֵיהֶֽם:

   לְמַעַנְךָ עֲשֵׂה (עִמָּֽנוּ חֶסֶד) וְאַל תְּאַחַר:

              בעל תפלה        אָנָא שׁוּב מֵחֲרוֹנְךָ  וְרַחֵם סְגֻלָּה אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ:

                        יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל  שמות לב:יב שׁ֚וּב מֵֽחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָֽרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ:

        קהל                קוֹלֵֽנוּ תִשְׁמַע וְתָחֹן  וְאַל־תִּטְּשֵֽׁנוּ בְּיַד אוֹיְבֵינוּ לִמְחוֹת אֶת־שְׁמֵנוּ:

   זְכֹר אֲשֶׁר נִשְׁבַּֽעְתָּ לַאֲבוֹתֵֽינוּ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם

   אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲכֶם  וְעַתָּה נִשְׁאַֽרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה:

        בעל תפלה וקהל וּבְכָל־זֹאת שִׁמְךָ לֹא שָׁכַחְנוּ  נָא אַל־תִּשְׁכָּחֵנוּ:

        יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל  שמות לב:יב שׁ֚וּב מֵֽחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָֽרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ:

קהל תהלים עט:ט עָזְרֵ֤נוּ ׀ אֱלֹ֮הֵ֤י יִשְׁעֵ֗נוּ עַֽל־דְּבַ֥ר כְּבֽוֹד־שְׁמֶ֑ךָ

וְהַצִּילֵ֥נוּ וְכַפֵּ֥ר עַל־חַ֝טֹּאתֵ֗ינוּ לְמַ֣עַן שְׁמֶֽךָ:

בעל תפלה וקהל יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל  שמות לב:יב שׁ֚וּב מֵֽחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָֽרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ:

אחר נפילת אפים לפני 'ואנחנו לא נדע' אומרים 'שומר ישראל' (ובצום גדליה אפילו שכבר אמרוהו בסוף סליחות),

שהוא פיוט הנועד לימי תענית ציבור (צום גדליה, בה"ב מרחשון ואייר, י' בטבת, תענית אסתר, י"ז בתמוז) בלבד. (פפד"מ) הבעל תפלה אומר כל חרוז של 'שומר ישראל' בנעימה ידועה, הציבור חוזר עליו באותה נעימה.

שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹר שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל  וְאַל־יֹאבַד יִשְׂרָאֵל  הָאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל:

שׁוֹמֵר גּוֹי אֶחָד שְׁמוֹר שְׁאֵרִית עַם אֶחָד  וְאַל־יֹאבַד גּוֹי אֶחָד  

הַמְיַחֲדִים שִׁמְךָ  יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ יְיָ אֶחָד:

שׁוֹמֵר גּוֹי קָדוֹשׁ  שְׁמוֹר שְׁאֵרִית עַם קָדוֹשׁ  וְאַל־יֹאבַד גּוֹי קָדוֹשׁ  

הַמְשַׁלְּשִׁים בְּשָׁלֹשׁ קְדֻשּׁוֹת  קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ:

מִתְרַצֶּה בְּרַחֲמִים וּמִתְפַּיֵּס בְּתַחֲנוּנִים  הִתְרַצֶּה וְהִתְפַּיֵּס לְדוֹר עָנִי  כִּי אֵין עוֹזֵר:

בלחש אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ  חָנֵּֽנוּ וַעֲנֵֽנוּ  כִּי אֵין בָּֽנוּ מַעֲשִׂים  עֲשֵׂה עִמָּֽנוּ צְדָקָה וָחֶֽסֶד וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ:    

בעל תפלה כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ זוקף שְׁמֵיהּ רַבָּא (קהל אָמֵן)  בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ  

וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ  בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית־יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב: וְאִמְרוּ בעל תפלה כורע אָמֵן: (קהל אָמֵן)

יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'

בעל תפלה כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא  וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בעל תפלה כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו).

לְעֵֽלָּא מִכָּל־בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא

דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא: בעל תפלה כורע וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)

בכל ימות השבוע כשאין בהם קריאת התורה ממשיכים ב'אשרי' (עמ' 06).

בשני וחמישי ובתעניות אומרים אל ארך אפים ויש לאמרו מעומד, בבין המצרים אומרים אותו בניגון 'שער נאסר'.

אין אומרים אותו לא בראש חדש, בחנוכה, ולא בשני ימים של פורים קטן וגדול (ולא בערב פסח כמנהג פפד"מ).

אֵל אֶֽרֶךְ אַפַּֽיִם וְרַב־חֶֽסֶד וֶאֱמֶת  אַל־בְּאַפְּךָ תּוֹכִיחֵֽנוּ: יואל ב:יז ח֧וּסָה יְיָ֣ עַל־עַמֶּ֗ךָ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ מִכָּל־רָע: מכים באגרוף על שמאל החזה חָטָֽאנוּ לְךָ  אָדוֹן: סְלַח־נָא כְּרֹב רַחֲמֶֽיךָ  אֵל:

הוצאת ספר התורה וברכותיה

העולים לתורה וכל עושי מצוה לצורך הקריאה בתורה מתעטפים בטלית, והם בעלי הוצאה והכנסה, הגבהה וגלילה,      בעל סגן, נושאי ספר תורה שני או שלישי, וכמוהם פותחי ארון הקודש ל'שיר הכבוד' וכיוצא באלה.

במדבר י:לה         וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָֽאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה         קוּמָ֣ה ׀ יְיָ֗ וְיָפֻ֨צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ

וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ:

ישעיה ב:ג         כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה                 וּדְבַר־יְיָ֖ מִירֽוּשָׁלָֽםִ:

בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתוֹ:

ברוב קהילות אשכנז, לא נהגו לומר בציבור את התפלה "בריך שמיה"

בעת הוצאת ספר תורה, לא בשבת ולא בחול:

המוציא ספר תורה נוטלו ביד ימין ובעל תפלה מקבלו בב' ידיו ומחזירו לימין ועומד כשפניו על הקהל.

הבעל תפלה אומר בקול רם ובנעימה 'גדלו':

תהלים לד:ד ֽגַּדְּל֣וּ לַֽייָ֣ ׀ אִתִּ֑י וּנְרֽוֹמֲמָ֖ה שְׁמ֣וֹ ׀ יַחְדָּֽו:

ומגביה הבעל תפלה הספר בידו למעלה והולך ופונה דרך ימינו ועולה עמו למגדל שקורין שם. וכל מי שספר תורה עובר לפניו חייב לעמוד מפניו ולחבקו בשתי ידיו אם אפשר לו ולנשקו. וכל הפוגע בספר תורה צריך ללוותו          עד האלמעמער, ובדרך הליכתו אומרים: והולך הבעל תפלה ופונה דרך ימינו ועולה עם הספר תורה לאלמעמער שקורין שם, ובדרך הליכתו אומר הקהל בנעימה :

 כִּי־כֹ֖ל בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֑רֶץ  לְךָ֤ יְיָ֙ הַמַּמְלָכָ֔ה

וְהַמִּתְנַשֵּׂ֖א לְכֹ֥ל ׀ לְרֹֽאשׁ:

תהלים צט:ה         רֽוֹמֲמ֡וּ יְ֘יָ֤ אֱלֹהֵ֗ינוּ ֖וְֽהִשְׁתַּחֲווּ לַֽהֲדֹ֥ם רַגְלָ֗יו קָד֥וֹשׁ הֽוּא:

צט:ט             רֽוֹמֲמ֡וּ יְ֘יָ֤ אֱלֹהֵ֗ינוּ ֖וְֽהִשְׁתַּחֲווּ לְהַ֣ר קָדְשׁ֑וֹ כִּֽי־קָ֝ד֗וֹשׁ יְיָ֥ אֱלֹהֵֽינוּ:

אַב הָרַחֲמִים  הוּא יְרַחֵם עַם עֲמוּסִים  וְיִזְכֹּר בְּרִית אֵיתָנִים  וְיַצִּיל נַפְשׁוֹתֵֽינוּ      מִן־הַשָּׁעוֹת הָרָעוֹת  וְיִגְעַר בְּיֵֽצֶר הָרַע מִן־הַנְּשׂוּאִים  וְיָחֹן עָלֵֽינוּ לִפְלֵיטַת עוֹלָמִים  וִימַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתֵֽינוּ בְּמִדָּה טוֹבָה יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים:

בהגיע הבעל תפלה על המגדל (שבתוך בית הכנסת הרחק מן התבה)

מניח הספר תורה על השולחן וממשיך מלמעלה בלי הפסק :

וְתִגָּלֶה וְתֵרָאֶה מַלְכוּתוֹ עָלֵֽינוּ בִּזְמַן קָרוֹב  וְיָחֹן פְּלֵטָתֵֽנוּ וּפְלֵיטַת עַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְרָצוֹן: וְנֹאמַר אָמֵן (קהל אָמֵן): הַכֹּל הָבוּ גֹֽדֶל לֵאלֹהֵֽינוּ          וּתְנוּ כָבוֹד לַתּוֹרָה: כֹּהֵן קְרָב  יַעֲמֹד ר' פלוני בר' פלוני הַכֹּהֵן

כאשר אין כהן בבית הכנסת לכתחילה עולה לוי במקום כהן, כאשר הלוי שוה בחשיבותו לישראל,

ובאמירת 'ותגלה ותראה' או 'ויעזור ויגן' אומרים אחר 'כהן קרב':

"אִם אֵין כַּאן כֹּהֵן  לֵוִי בִּמְקוֹם כֹּהֵן קְרָב יַעֲמֹד ר' פלוני בר' פלוני הַלֵּוִי בִּמְקוֹם כֹּהֵן"

ואם יש שם ישראל מופלג מן הלוי, או שאין לוי כלל, ועולה ישראל תחת הכהן אומרים:

"אִם אֵין כַּאן כֹּהֵן  יִשְׂרָאֵל בִּמְקוֹם כֹּהֵן קְרָב יַעֲמֹד ר' פלוני בר' פלוני בִּמְקוֹם כֹּהֵן"

(הבעל קריאה והגבאי והסגן אין קוראים כלל 'יעמוד'.)

יח:לא הָאֵל֘ תָּמִ֢ים דַּ֫רְכּ֥וֹ אִמְרַֽת יְיָ֥ צְרוּפָ֑ה מָגֵ֥ן ה֝֗וּא לְכֹ֤ל ׀ הַֽחֹסִ֬ים־בּֽוֹ:

למפטיר אין קוראים בקול רם, מלבד בשחרית תשעה באב, שאז מכריזים: יַעֲמֹד מַפְטִיר.

ראה סדר הפרשיות לשני ולחמישי (עמ' 173).

ראש חודש (עמ' 993), תענית ציבור (עמ' 993), ימי חנוכה (עמ' 004), פורים (עמ' 304),

ימי חול המועד פסח (עמ' 304), תשעה באב (עמ' 604), ימי חול המועד סכות (עמ' 804).

The original מנהג was for three people to stand next to the אלמעמער, around the ספר,

the בעל סֶגֶן (גבאי [ראשון]), בעל קריאה and עולה, to mirrorמשה, אהרן, וחור . It is common nowadays,

for there to be five people. In more "Yekkish" synagogues when one has just received an עליה,

typically one stands to the left of the בעל קריאה.

and may only have their כיפות on, while some will replace their hats.

כל העושה מצוה לצורך הקריאה בתורה מתעטף בטלית, הקרוא מתעטף בטלית אם לא היה מעוטף מקודם ועולה למגדל, אף הנושא ספר תורה שני או שלישי בעת הקריאה, וכל שכן שאר מצות כהוצאה והכנסה והגבהה וגלילה.

                          קהל עונה והמברך יחד עמם : בָּרוּךְ יְיָ הַמְבֹרָךְ  לְעוֹלָם וָעֶד:

המברך ממשיך :

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם  אֲשֶׁר בָּֽחַר־בָּֽנוּ מִכָּל־הָעַמִּים  

וְנָֽתַן־לָֽנוּ אֶת־תּוֹרָתוֹ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ נוֹתֵן הַתּוֹרָה:

וכשמתחיל הקורא לקרות בתורה יסיר ידו השמאלית מהספר תורה ותשאר יד ימינו לבדה אוחזת בספר תורה     כל זמן הקריאה, וגם הוא יקרא בלחש עם הקורא מלה במלה. וגם אזני כל העם יהיו אל ספר התורה             לשמוע הקריאה מפי הקורא ולכוין בה בכל יכלתם באימה וביראה. ולאחר הקריאה ינשק בציצית בפסוק שסיים וגולל את ספר התורה ומברך:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם  אֲשֶׁר נָֽתַן־לָֽנוּ תּוֹרַת אֱמֶת  

וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵֽנוּ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ נוֹתֵן הַתּוֹרָה:

מי שבירך לעולה לתורה:

מברכים את כל עולי התורה ב'מי שבירך' גם בקריאת התורה של חול.

הוּא יְבָרֵךְ אֶת ר' פלוני בן ר' פלוני  אוֹתוֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר לוֹ  

בַּעֲבוּר שֶׁעָלָה לִכְבוֹד הַמָּקוֹם  וְלִכְבוֹד הַתּוֹרָה  

בִּשְׂכַר זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמְרֵֽהוּ וְיַצִּילֵֽהוּ מִכָּל־צָרָה וְצוּקָה

וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל־מַעֲשֵׂה יָדָיו

בחול

וִיבָרֲכֵֽהוּ

בעשרת ימי תשובה

וְיִכְתְּבֵהוּ בְּסֵפֶר הַחַיִים  

עִם כָּל־יִשְׂרָאֵל אֶחָיו: וְנֹאמַר אָמֵן:

ואחר שבירכו הבעל תפלה ב'מי שברך' ירד בדרך אחרת מזו שעלה בה.

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵֽינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב  

וּמִי שֶׁרִפֵּא חִזְקִיָּהוּ מֶֽלֶךְ יְהוּדָה מֵחָלְיוֹ וּמִרְיָם הַנְבִיאָה מִצָרַעְתָּהּ וְנַעֲמָן מִצָרַעְתּוֹ

וְהִמְתִּיק מֵי מָרָה עַל־יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּֽנוּ וּמֵי יְרִחוֹ עַל־יְדֵי אֱלִישָׁע  

הוּא יְבָרֵךְ וִירַפֵּא אֶת ר' פלוני בן ר' פלוני בַּעֲבוּר שֶׁנָּדַר ר' פלוני בן ר' פלוני צְדָקָה בַּעֲבוּרוֹ  בִּשְׂכַר זֶה הַמָּקוֹם יִשְׁמְרֵֽהוּ וְיַצִילֵֽהוּ  וִיעָזְרֵֽהוּ וְיַחְלִימֵֽהוּ  וִיסָעֲדֵֽהוּ עַל עֶֽרֶשׂ דְּוַי  

וְיִשְׁלַח לוֹ רְפוּאָה שְׁלֵמָה עַל כָּל גּוּפוֹ וְאֵיבָרָיו  

בְּתוֹךְ שְׁאָר כָּל חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל  אָמֵן.

בני קהילות אשכנז המובהקות, ממשיכים לשמור על המנהג הישן,

ומקפידים שבעל תפלה או הקורא בתורה יאמר הקדיש אחר הקריאה ולא אבלים.

(בבין המצרים סוף חצי קדיש שאחר קריאת התורה מסתיים בניגון יורד.)

הקורא כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ זוקף שְׁמֵיהּ רַבָּא (קהל אָמֵן)  בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ  וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ  בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן  וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית־יִשְׂרָאֵל  בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב - וְאִמְרוּ הקורא כורע אָמֵן: (קהל אָמֵן) יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא

הקורא כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא  וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל         שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא הקורא כורע בְּרִיךְ הוּא  הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) לְעֵֽלָּא מִכָּל־בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא  דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא - הקורא כורע וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)

ברכת הגומל:

ארבעה צריכים להודות את הגומל חסד בפני עשרה, מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא,

ומי שהיה יורד בים ועלה ממנו, ומי שהלך במדבר כשיגיע ליישוב ; וקוראין אותו לתורה

ולאחר שקרא וברך ברכה אחרונה על קריאתה בתורה מוסיף ומברך ברכה זו :

[ע"י רב] בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם  

הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת  שֶׁגְּמָלַֽנִי כָּל־טוֹב:

קהל: מִי שֶׁגְּמָלְךָ כָּל־טוֹב  הוּא יִגְמָלְךָ כָּל־טוֹב  סֶֽלָה:

בהגבהת התורה יש מזמרים בנעימה את הפסוקים מ'וזאת התורה' עד 'ויאדיר'.

בעוד שהוא כורך את המפה בספר תורה יאמר זה (המקור מעבודת ישראל ואיננו ברור שהוא מנהג אשכנז):

ד"ה א' כט:יא-יג לְךָ֣ יְ֠יָ הַגְּדֻלָּ֨ה וְהַגְּבוּרָ֤ה וְהַתִּפְאֶ֨רֶת֙ וְהַנֵּ֣צַח וְהַה֔וֹד כִּֽי־כֹ֖ל בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֑רֶץ לְךָ֤ יְיָ֙ הַמַּמְלָכָ֔ה וְהַמִּתְנַשֵּׂ֖א לְכֹ֥ל ׀ לְרֹֽאשׁ: וְהָעֹ֤שֶׁר וְהַכָּבוֹד֙ מִלְּפָנֶ֔יךָ וְאַתָּה֙ מוֹשֵׁ֣ל בַּכֹּ֔ל וּבְיָֽדְךָ֖ כֹּ֣חַ וּגְבוּרָ֑ה וּבְיָ֣דְךָ֔ לְגַדֵּ֥ל וּלְחַזֵּ֖ק לַכֹּֽל: וְעַתָּ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ מוֹדִ֥ים אֲנַ֖חְנוּ לָ֑ךְ וּמְהַֽלְלִ֖ים לְשֵׁ֥ם תִּפְאַרְתֶּֽךָ:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתַי  שֶׁיִתְגּוֹלְלוּ רַחֲמֶֽיךָ עַל מִדּוֹתֶֽיךָ  

וְתִתְנַהֵג עַל בָּנֶֽיךָ בְּמִדַּת טוּבְךָ  וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין:

אמירת 'א־ל מלא רחמים' בציבור, לאחר הקבורה או בכל זמן אחר, אינה מנהג אשכנז.

א-ל מלא רחמים was not said or accepted in אשכנז because a) it is a relatively recentתפילה  and         in general, the tendency was not to accept such תפילות in synagogue b) there seems to be Kabbalistic/esoteric aspects to it, which רבני אשכנז felt, should be reserved only for בעלי מדריגה and not for the general public. We do see that sometimes יחידים did recite this תפילה in אשכנז        for instance, during a הספד, (usually by רבנים from Poland where the מנהג was adopted).

בשני וחמישי קודם שמכניסים הספר תורה להיכל כשאומרים תחנון יאמר הבעל תפלה

'יהי רצון מלפני אבינו שבשמים'. בק"ק פפד"מ לא נהגו לומר התחינה הזאת בכלל, כי היא לא מסורת אשכנז הישנה.

יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִֽינוּ שֶׁבַּשָּׁמַֽיִם  לְכוֹנֵן אֶת־בֵּית חַיֵּֽינוּ וּלְהָשִׁיב אֶת־שְׁכִינָתוֹ בְּתוֹכֵֽנוּ     בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ  וְנֹאמַר אָמֵן:

יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִֽינוּ שֶׁבַּשָּׁמַֽיִם  לְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְעַל פְּלֵיטָתֵֽנוּ וְלִמְנֽוֹעַ מַשְׁחִית וּמַגֵּפָה       מֵעָלֵֽינוּ וּמֵעַל כָּל־עַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל  וְנֹאמַר אָמֵן:

יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִֽינוּ שֶׁבַּשָּׁמַֽיִם  לְקַיֶּם־בָּֽנוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל  הֵם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם וְתַלְמִידֵיהֶם וְתַלְמִידֵי תַלְמִידֵיהֶם בְּכָל־מְקוֹמוֹת מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם  וְנֹאמַר אָמֵן:

יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִֽינוּ שֶׁבַּשָּׁמַֽיִם  שֶׁנִּשְׁמַע וְנִתְבַּשֵּׂר בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת     וִיקַבֵּץ נִדָּחֵֽינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָֽרֶץ   וְנֹאמַר אָמֵן:

אַחֵֽינוּ כָּל־בֵּית־יִשְׂרָאֵל הַנְּתוּנִים בְּצָרָה וּבַשִּׁבְיָה  הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה         הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה  וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה  וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה            הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְנֹאמַר אָמֵן:

סדר הכנסת ספר התורה

הבעל תפלה לוקח את ספר התורה להוליכו מן האלמעמער (בימה) ולהצניעו בהיכל, ואומר בנעימה :

קמח:יג-יד יְהַֽלֲל֤֙וּ ׀ אֶת־שֵׁ֬ם יְיָ֗ כִּֽי־נִשְׂגָּ֣ב שְׁמ֣וֹ ׀ לְבַדּ֑וֹ קהל: ה֝וֹד֗וֹ עַל־אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם:    וַיָּ֤רֶם קֶ֨רֶן ׀ לְעַמּ֡וֹ תְּהִלָּ֤ה לְֽכָל־חֲסִידָ֗יו לִבְנֵ֣י יִ֭שְׂרָאֵל עַ֥ם קְרֹב֗וֹ הַֽלֲלוּ־יָֽהּ:

בהכנסת ספר התורה לארון הקודש אומרים :

        במדבר י:לו וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְיָ֔ רִֽבֲב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: תהלים קלב:ח-י קוּמָ֣ה      יְ֭יָ לִמְנֽוּחָתֶ֑ךָ אַ֝תָּ֗ה וַֽאֲר֥וֹן עֻזֶּֽךָ: כֹּֽהֲנֶ֥יךָ יִלְבְּשׁוּ־צֶ֑דֶק וַֽחֲסִידֶ֥יךָ יְרַנֵּֽנוּ: ֖בַּֽעֲבוּר דָּוִ֣ד עַבְדֶּ֑ךָ אַל־תָּ֝שֵׁ֗ב פְּנֵ֣י מְשִׁיחֶֽךָ: משלי ד:ב כִּ֤י לֶ֣קַח ט֭וֹב נָתַ֣תִּי לָכֶ֑ם תּֽ֝וֹרָתִ֗י אַֽל־תַּֽעֲזֹֽבוּ: ג:יח עֵץ־חַיִּ֣ים הִ֭יא לַמַּֽחֲזִיקִ֣ים בָּ֑הּ וְֽתֹמְכֶ֥יהָ מְאֻשָּֽׁר: ג:יז דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי־נֹ֑עַם וְֽכָל־נְתִ֖יבוֹתֶ֣יהָ שָׁלֽוֹם: איכה ה:כא הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְיָ֤ ׀ אֵלֶ֨יךָ֙ ונשוב וְֽנָשׁ֔וּבָה חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם:

סיום התפילה

פד:ה אַ֭שְׁרֵי יֽוֹשְׁבֵ֣י בֵיתֶ֑ךָ ע֝֗וֹד יְֽהַלֲל֥וּךָ סֶּֽלָה:

קמד:טו אַשְׁרֵ֣י הָ֭עָם שֶׁכָּ֣כָה לּ֑וֹ אַֽשְׁרֵ֥י הָ֝עָ֗ם שֱׁיְיָ֥ אֱלֹהָֽיו:

קמה תְּהִלָּ֗ה לְדָ֫וִ֥ד אֲרֽוֹמִמְךָ֣ אֱלוֹהַ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וַֽאֲבָֽרֲכָ֥ה שִׁ֝מְךָ֗ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד: בְּכָל־י֥וֹם  אֲבָֽרֲכֶ֑ךָּ וַאֲהַֽלֲלָ֥ה שִׁ֝מְךָ֗ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד וְ֝לִגְדֻלָּת֗וֹ אֵ֣ין חֵֽקֶר:      דּ֣וֹר לְ֭דוֹר יְשַׁבַּ֣ח מַֽעֲשֶׂ֑יךָ וּגְב֖וּרֹתֶ֣יךָ יַגִּֽידוּ: הֲ֭דַר כְּב֣וֹד הוֹדֶ֑ךָ וְדִבְרֵ֖י נִפְלְאֹתֶ֣יךָ אָשִֽׂיחָה: וֶֽעֱז֣וּז נֽוֹרְאֹתֶ֣יךָ יֹאמֵ֑רוּ וגדלותך וּגְדֻלָּֽתְךָ֥ אֲסַפְּרֶֽנָּה: זֵ֣כֶר רַב־טֽוּבְךָ֣ יַבִּ֑יעוּ וְצִדְקָֽתְךָ֥ יְרַנֵּֽנוּ: חַנּ֣וּן וְרַח֣וּם יְיָ֑ אֶ֥רֶךְ אַ֝פַּ֗יִם וּגְדָל־חָֽסֶד: טוֹב־יְיָ֥ לַכֹּ֑ל וְ֝רַֽחֲמָ֗יו     עַל־כָּל־מַֽעֲשָֽׂיו: יוֹד֣וּךָ יְ֭יָ כָּל־מַֽעֲשֶׂ֑יךָ וַֽ֝חֲסִידֶ֗יךָ יְבָֽרֲכֽוּכָה: כְּב֣וֹד מַלְכֽוּתְךָ֣ יֹאמֵ֑רוּ וּגְבוּרָֽתְךָ֥ יְדַבֵּֽרוּ: לְהוֹדִ֤יעַ ׀ לִבְנֵ֣י ֖הָֽאָדָ֣ם גְּבֽוּרֹתָ֑יו וּ֝כְב֗וֹד הֲדַ֣ר מַלְכוּתֽוֹ:        מַֽלְכוּתְךָ֗ מַלְכ֥וּת כָּל־עֹֽלָמִ֑ים וּ֝מֶֽמְשַׁלְתְּךָ֗ בְּכָל־דּ֥וֹר וָדֹֽר: סוֹמֵ֣ךְ יְ֭יָ לְכָל־הַנֹּֽפְלִ֑ים  וְ֝זוֹקֵ֗ף לְכָל־הַכְּפוּפִֽים: עֵֽינֵי־כֹ֖ל אֵלֶ֣יךָ יְשַׂבֵּ֑רוּ וְאַתָּ֤ה נֽוֹתֵן־לָהֶ֖ם אֶת־אָכְלָ֣ם בְּעִתּֽוֹ:                                                                  הבעל תפלה מרים קולו בנעימה בפסוק פּוֹתֵ֥חַ אֶת־יָדֶ֑ךָ וּמַשְׂבִּ֖יעַ לְכָל־חַ֣י רָצֽוֹן: צַדִּ֣יק יְ֭יָ בְּכָל־דְּרָכָ֑יו וְ֝חָסִ֗יד בְּכָֽל־מַֽעֲשָֽׂיו: קָר֣וֹב יְ֭יָ לְכָל־קֹֽרְאָ֑יו לְכֹ֤ל אֲשֶׁ֖ר יִקְרָאֻ֣הוּ בֶֽאֱמֶֽת: רְצֽוֹן־יְרֵאָ֥יו יַֽעֲשֶׂ֑ה וְאֶת־שַׁוְעָתָ֥ם יִ֝שְׁמַ֗ע וְיֽוֹשִׁיעֵֽם: שׁוֹמֵ֣ר יְ֭יָ אֶת־כָּל־אֹֽהֲבָ֑יו        וְאֵ֖ת כָּל־הָֽרְשָׁעִ֣ים יַשְׁמִֽיד: תְּהִלַּ֥ת יְיָ֗ יְֽדַבֶּ֫ר פִּ֥י וִֽיבָרֵ֣ךְ כָּל־בָּ֭שָׂר שֵׁ֥ם קָדְשׁ֗וֹ      לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד: קטו:יח וַֽאֲנַ֤חְנוּ ׀ נְבָ֘רֵ֤ךְ יָ֗הּ מֵֽעַתָּ֥ה וְעַד־עוֹלָ֗ם הַֽלֲלוּ־יָֽהּ:

(אין אומרים למנצח בראש חודש, חנוכה, י"ד וט"ו אדר ראשון, פורים ושושן פורים,

ערב פסח, חול המועד, אסרו חג, תשעה באב, ערב יום כפור, וגם אין אומרים בבית אבל.)

   כ לַמְֿנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: יַֽעַנְךָ֣ יְ֭יָ בְּי֣וֹם צָרָ֑ה יְ֝שַׂגֶּבְךָ֗ שֵׁ֤ם ׀ אֱלֹהֵ֬י יַֽעֲקֹֽב: יִשְׁלַֽח־עֶזְרְךָ֥ מִקֹּ֑דֶשׁ וּ֝מִצִּיּ֗וֹן יִסְעָדֶֽךָּ: יִזְכֹּ֥ר כָּל־מִנְחֹתֶ֑יךָ וְעוֹלָֽתְךָ֖ יְדַשְּׁנֶ֣ה־סֶּֽלָה: יִֽתֶּן־לְךָ֥ כִלְבָבֶ֑ךָ וְֽכָל־עֲצָתְךָ֥ יְמַלֵּֽא: נְרַֽנֲּנָ֤ה ׀ בִּ֮ישׁ֤וּעָתֶ֗ךָ וּבְשֵֽׁם־אֱלֹהֵ֥ינוּ נִדְגֹּ֑ל יְמַלֵּ֥א יְ֝יָ֗ כָּל־מִשְׁאֲלוֹתֶֽיךָ: עַתָּ֤ה יָדַ֗עְתִּי כִּ֤י הוֹשִׁ֥יעַ ׀ יְיָ֗ מְשִׁ֫יח֥וֹ יַֽ֭עֲנֵֽהוּ מִשְּׁמֵ֣י קָדְשׁ֑וֹ בִּ֝גְבֻר֗וֹת יֵ֣שַׁע יְמִינֽוֹ:      אֵ֣לֶּה בָ֭רֶכֶב וְאֵ֣לֶּה בַסּוּסִ֑ים וַֽאֲנַ֓חְנוּ ׀ בְּשֵׁם־יְיָ֖ אֱלֹהֵ֣ינוּ נַזְכִּֽיר: הֵ֭מָּה כָּֽרְע֣וּ וְנָפָ֑לוּ  וַֽאֲנַ֥חְנוּ קַּ֝֗מְנוּ וַנִּתְעוֹדָֽד: יְיָ֥ הוֹשִׁ֑יעָה הַ֝מֶּ֗לֶךְ יַֽעֲנֵ֥נוּ בְיוֹם־קָרְאֵֽנוּ:

בעל תפלה וקהל קָד֧וֹשׁ ׀ קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ יְיָ֣ צְבָא֑וֹת מְלֹ֥א כָל־הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ:

בעל תפלה [בקול] וקהל [בלחש] וּמְקַבְּלִין דֵּין מִן־דֵּין וְאָמְרִין:

בעל תפלה [בקול] וקהל [בלחש] יחזקאל ג:יב וַתִּשָּׂאֵ֣נִי ר֔וּחַ וָֽאֶשְׁמַ֣ע אַֽחֲרַ֔י ק֖וֹל רַ֣עַשׁ גָּד֑וֹל

בעל תפלה [בקול] וקהל [בלחש]

וּנְטָלַֽתְנִי רוּחָא  וּשְׁמָעִית בַּתְרַי קָל זִֽיעַ סַגִּיא דִּמְשַׁבְּחִין וְאָמְרִין:

בְּרִיךְ יְקָרָא דַיָי מֵאֲתַר בֵּית שְׁכִינְתֵּהּ:

בעל תפלה וקהל שמות טו:יח יְיָ֥ ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד:

בעל תפלה כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ זוקף שְׁמֵיהּ רַבָּא (קהל אָמֵן)  בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ          וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ  בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן  וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית־יִשְׂרָאֵל  בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב: וְאִמְרוּ בעל תפלה כורע אָמֵן: (קהל אָמֵן)

יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'

בעל תפלה כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא  וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בעל תפלה כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו).

לְעֵֽלָּא מִכָּל־בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא

דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא: בעל תפלה כורע וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)

ביום שאומרים מוסף אומר הבעל תפלה רק חצי קדיש,

ואחריו מתפללים תפלת מוסף לראש חודש (עמ' 062) או מוסף של רגלים (עמ' 172):

(אין חולצין התפילין לפני מוסף ראש חודש אלא מניחים אותם לכל התפלה!)

קהל: קַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵֽנוּ:

תִּתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל־יִשְׂרָאֵל קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא: וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)

תהלים קיג:ב קהל: יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְיָ֣ מְבֹרָ֑ךְ מֵֽ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם:

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן־שְׁמַיָּא  וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל: וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)

קכא:ב קהל: עֶ֭זְרִי מֵעִ֣ם יְיָ֑ עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ:   

בעל תפלה פוסע לאחוריו בנחת שלש פסיעות בכריעה אחת

פונה לשמאלו ואומר עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו  פונה לימינו ואומר  הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ  

ושוחה לפניו ואומר  וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל: וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)

לפי המנהג הקודם באשכנז לא אמרו כלל פסוקים אחר עלינו:

(כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶֽךָ: שמות טו:יח יְיָ֥ ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד:

וְנֶאֱמַר: זכריה יד:ט וְהָיָ֧ה יְיָ֛ לְמֶ֖לֶךְ עַל־כָּל־הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶ֧ה יְיָ֛ אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד:)

שיר של יום

אומרים שיר של יום אפילו ביום טוב ובימים נוראים.

נוהגים לומר בכל יום השיר הלוים היו אומרים במקדש ואחריו אומרים קדיש יתום

(נאמר רק אם יש יותר מאבל אחד). (חוץ מתשעה באב שאין אומרים שיר של יום ו'שיר מזמור לאסף'

עד סוף תפלת מנחה. וביום כפור אין אומרים כלל.)

הַיּוֹם יוֹם רִאשׁוֹן בַּשַּׁבָּת שֶׁבּוֹ

                    ביו"ט אומרים רק הַלְוִיִּם הָיוּ אוֹמְרִים בַּמִּקְדָּשׁ:

  כד לְדָוִ֗ד מִ֫זְמ֥וֹר לַ֭יֽיָ הָאָ֣רֶץ וּמְלוֹאָ֑הּ תֵּ֝בֵ֗ל וְיֹ֣שְׁבֵי בָֽהּ: כִּי־ה֖וּא עַל־יַמִּ֣ים יְסָדָ֑הּ וְעַל־נְ֝הָר֗וֹת יְכֽוֹנֲנֶֽהָ: מִֽי־יַעֲלֶ֥ה בְהַ֣ר־יְיָ֑ וּמִֽי־יָ֝ק֗וּם בִּמְק֥וֹם קָדְשֽׁוֹ: נְקִ֥י כַפַּ֗יִם        וּֽבַר לֵ֫בָ֥ב אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹֽא־נָשָׂ֣א לַשָּׁ֣וְא נפשו נַפְשִׁ֑י וְלֹ֖א נִשְׁבַּ֣ע לְמִרְמָֽה: יִשָּׂ֣א בְ֭רָכָה מֵאֵ֣ת יְיָ֑ וּ֝צְדָקָ֗ה מֵֽאֱלֹהֵ֥י יִשְׁעֽוֹ: זֶ֭ה דּ֣וֹר דרשו דֹּֽרְשָׁ֑יו מְבַקְֿשֵׁ֥֨י פָנֶי֖ךָ יַֽעֲקֹ֣ב סֶֽלָה: שְׂא֤וּ שְׁעָרִ֨ים ׀ רָֽאשֵׁיכֶ֗ם וְֽ֭הִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵ֣י עוֹלָ֑ם וְ֝יָב֗וֹא מֶ֣לֶךְ הַכָּבֽוֹד: מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד ׀ יְ֭יָ עִזּ֣וּז וְגִבּ֑וֹר יְ֝יָ֗ גִּבּ֥וֹר מִלְחָמָֽה: שְׂא֤וּ שְׁעָרִים ׀ רָֽאשֵׁיכֶ֗ם וּ֭שְׂאוּ פִּתְחֵ֣י עוֹלָ֑ם וְ֝יָבֹ֗א מֶ֣לֶךְ הַכָּבֽוֹד: מִ֤י ה֣וּא זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד ׀ יְיָ֥ צְבָא֑וֹת ה֤וּא מֶ֖לֶךְ הַכָּב֣וֹד סֶֽלָה:

קדיש יתום (עמ' 86)

הַיּוֹם יוֹם שֵׁנִי בַּשַּׁבָּת שֶׁבּוֹ

                       ביו"ט אומרים רק הַלְוִיִּם הָיוּ אוֹמְרִים בַּמִּקְדָּשׁ:

  מח שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּ֮ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד בְּעִ֥יר אֱ֝לֹהֵ֗ינוּ הַר־קָדְשֽׁוֹ:        יְפֵ֥ה נוֹף֮ מְשׂ֢וֹשׂ כָּל־הָ֫אָ֥רֶץ הַר־צִ֭יּוֹן יַרְכְּתֵ֣י צָפ֑וֹן קִ֝רְיַ֗ת מֶ֣לֶךְ רָֽב: אֱלֹהִ֥ים בְּאַרְמְנוֹתֶ֗יהָ נוֹדַ֥ע לְמִשְׂגָּֽב: כִּֽי־הִנֵּ֣ה הַמְּלָכִ֖ים נ֥וֹעֲד֑וּ עָֽבְר֥וּ יַחְדָּֽו: הֵ֣מָּה רָ֭אוּ כֵּ֣ן תָּמָ֑הוּ נִבְהֲל֥וּ נֶחְפָּֽזוּ: רְ֭עָדָה אֲחָזָ֣תַם שָׁ֑ם חִ֝֗יל כַּיּֽוֹלֵדָֽה: בְּר֥וּחַ קָדִ֑ים תְּ֝שַׁבֵּ֗ר אֳנִיּ֥וֹת תַּרְשִֽׁישׁ: כַּֽאֲשֶׁ֤ר שָׁמַ֨עְנוּ ׀ כֵּ֤ן רָאִ֗ינוּ בְּעִיר־יְיָ֣ צְ֭בָאוֹת בְּעִ֣יר אֱלֹהֵ֑ינוּ אֱלֹ֮הִ֤ים יְכֽוֹנֲנֶ֖הָ עַד־עוֹלָ֣ם סֶֽלָה:        דִּמִּ֣ינוּ אֱלֹהִ֣ים חַסְדֶּ֑ךָ בְּ֝קֶ֗רֶב הֵֽיכָלֶךָ: כְּשִׁמְךָ֤ אֱלֹהִ֗ים כֵּ֣ן תְּ֭הִלָּתְךָ עַל־קַצְוֵי־אֶ֑רֶץ    צֶ֝֗דֶק מָֽלְאָ֥ה יְמִינֶֽךָ: יִשְׂמַ֤ח ׀ הַר־צִיּ֗וֹן תָּ֭גֵלְנָה בְּנ֣וֹת יְהוּדָ֑ה לְ֝מַ֗עַן מִשְׁפָּטֶֽיךָ: סֹ֣בּוּ צִ֭יּוֹן וְהַקִּיפ֑וּהָ סִ֝פְֿר֗וּ מִגְדָּלֶֽיהָ: שִׁ֤יתוּ לִבְּכֶ֨ם ׀ לְחֵילָ֗ה פַּסְּג֥וּ אַרְמְנוֹתֶ֑יהָ לְמַ֥עַן תְּ֝סַפְּר֗וּ    לְד֣וֹר אַֽחֲרֽוֹן: כִּ֤י זֶ֨ה ׀ אֱלֹהִ֣ים אֱ֭לֹהֵינוּ עוֹלָ֣ם וָעֶ֑ד ה֖וּא יְנַֽהֲגֵ֣נוּ עַל־מֽוּת:

קדיש יתום (עמ' 86)

הַיּוֹם יוֹם שְּׁלִישִׁי בַּשַּׁבָּת שֶׁבּוֹ

                    ביו"ט אומרים רק הַלְוִיִּם הָיוּ אוֹמְרִים בַּמִּקְדָּשׁ:

קדיש יתום (עמ' 86)

הַיּוֹם יוֹם רְבִיעִי בַּשַּׁבָּת שֶׁבּוֹ

                    ביו"ט אומרים רק הַלְוִיִּם הָיוּ אוֹמְרִים בַּמִּקְדָּשׁ:

  צד אֵל־נְקָמ֥וֹת יְיָ֑ אֵ֖ל נְקָמ֣וֹת הוֹפִֽיעַ: הִ֭נָּשֵׂא שֹׁפֵ֣ט הָאָ֑רֶץ הָשֵׁ֣ב גְּ֝מ֗וּל עַל־גֵּאִֽים: עַד־מָתַ֖י רְשָׁעִ֥ים ׀ יְיָ֑ עַד־מָ֝תַ֗י רְשָׁעִ֥ים יַֽעֲלֹֽזוּ: יַבִּ֣יעוּ יְדַבְּר֣וּ עָתָ֑ק יִ֝תְאַמְּר֗וּ    כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: עַמְּךָ֣ יְיָ֣ יְדַכְּא֑וּ וְֽנַֽחֲלָתְךָ֥ יְעַנּֽוּ: אַלְמָנָ֣ה וְגֵ֣ר יַֽהֲרֹ֑גוּ וִ֖יתוֹמִ֣ים יְרַצֵּֽחוּ: וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ וְלֹֽא־יָ֝בִ֗ין אֱלֹהֵ֥י יַֽעֲקֹֽב: ֖בִּינוּ בֹֽעֲרִ֣ים בָּעָ֑ם וּ֝כְסִילִ֗ים מָתַ֥י תַּשְׂכִּֽילוּ: הֲנֹ֣טַע אֹ֖זֶן הֲלֹ֣א יִשְׁמָ֑ע אִֽם־יֹ֥צֵֽר עַ֝֗יִן הֲלֹ֣א יַבִּֽיט: הֲיֹסֵ֣ר גּ֭וֹיִם הֲלֹ֣א יוֹכִ֑יחַ הַֽמְלַמֵּ֖ד אָדָ֣ם דָּֽעַת: יְֽיָ֗ יֹ֭דֵעַ מַחְשְׁב֣וֹת אָדָ֑ם כִּ֖י־הֵ֥מָּה הָֽבֶל: אַשְׁרֵ֤י ׀ הַגֶּ֣בֶר  אֲשֶׁר־תְּיַסְּרֶ֣נּוּ יָּ֑הּ וּֽמִתּוֹרָתְךָ֥ תְלַמְּדֶֽנּוּ: לְהַשְׁקִ֣יט ל֖וֹ מִ֣ימֵי רָ֑ע עַד־יִכָּרֶ֖ה לָֽרָשָׁ֣ע שָֽׁחַת: כִּ֤י ׀ לֹֽא־יִטּ֣שׁ יְיָ֣ עַמּ֑וֹ וְ֝נַֽחֲלָת֗וֹ לֹ֣א יַֽעֲזֹֽב: כִּֽי־עַד־צֶ֭דֶק יָשׁ֣וּב מִשְׁפָּ֑ט וְ֝אַֽחֲרָ֗יו כָּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב: מִֽי־יָק֣וּם לִ֭י עִם־מְרֵעִ֑ים מִֽי־יִתְיַצֵּ֥ב לִ֝֗י עִם־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: לוּלֵ֣י יְ֭יָ   עֶזְרָ֣תָה לִּ֑י כִּמְעַ֓ט ׀ שָֽׁכְנָ֖ה דוּמָ֣ה נַפְשִֽׁי: אִם־אָ֭מַרְתִּי מָ֣טָה רַגְלִ֑י חַסְדְּךָ֥ יְ֝יָ֗ יִסְעָדֵֽנִי: בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י תַּ֝נְחוּמֶ֗יךָ יְֽשַׁעַשְׁע֥וּ נַפְשִֽׁי: הַ֭יְחָבְרְךָ כִּסֵּ֣א הַוּ֑וֹת יֹצֵ֖ר עָמָ֣ל עֲלֵי־חֹֽק: יָ֭גוֹדּוּ עַל־נֶ֣פֶשׁ צַדִּ֑יק וְדָ֖ם נָקִ֣י יַרְשִֽׁיעוּ: וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב וֵֽ֝אלֹהַ֗י       לְצ֣וּר מַחְסִֽי: וַיָּ֤שֶׁב עֲלֵיהֶ֨ם ׀ אֶת־אוֹנָ֗ם וּבְרָֽעָתָ֥ם יַצְמִיתֵ֑ם יַ֝צְמִיתֵ֗ם יְיָ֥ אֱלֹהֵֽינוּ:

נְקַדְּמָ֣ה פָנָ֣יו בְּתוֹדָ֑ה בִּ֝זְמִר֗וֹת נָרִ֥יעַֽ לֽוֹ: כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים:

קדיש יתום (עמ' 86)

הַיּוֹם יוֹם חֲמִישִׁי בַּשַּׁבָּת שֶׁבּוֹ

                    ביו"ט אומרים רק הַלְוִיִּם הָיוּ אוֹמְרִים בַּמִּקְדָּשׁ:

  פא לַמְֿנַצֵּ֬חַ ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵֽאלֹהִ֣ים עוּזֵּ֑נוּ הָ֝רִ֗יעוּ לֵֽאלֹהֵ֥י יַֽעֲקֹֽב: שְֽׂאוּ־זִ֭מְרָה וּתְנוּ־תֹ֑ף כִּנּ֖וֹר נָעִ֣ים עִם־נָֽבֶל: תִּקְע֣וּ בַחֹ֣דֶשׁ שׁוֹפָ֑ר בַּ֝כֶּ֗סֶה לְי֣וֹם חַגֵּֽנוּ:  כִּ֤י חֹ֣ק לְיִשְׂרָאֵ֣ל ה֑וּא מִ֝שְׁפָּ֗ט לֵֽאלֹהֵ֥י יַֽעֲקֹֽב: עֵ֤דוּת ׀ בִּֽיה֘וֹסֵ֤ף שָׂמ֗וֹ בְּ֭צֵאתוֹ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם שְׂפַ֖ת לֹֽא־יָדַ֣עְתִּי אֶשְׁמָֽע: הֲסִיר֣וֹתִי מִסֵּ֣בֶל שִׁכְמ֑וֹ כַּ֝פָּ֗יו מִדּ֥וּד תַּֽעֲבֹֽרְנָה:  בַּצָּרָ֥ה קָרָ֗אתָ וָֽאֲחַ֫לְּצֶ֥ךָּ אֶ֭עֶנְךָ בְּסֵ֣תֶר רַ֑עַם אֶבְחָֽנְךָ֙ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה: שְׁמַ֣ע עַ֭מִּי וְאָעִ֣ידָה בָּ֑ךְ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל אִם־תִּֽשְׁמַֽע־לִֽי: לֹֽא־יִהְיֶ֣ה בְ֭ךָ אֵ֣ל זָ֑ר וְלֹ֥א תִֽ֝שְׁתַּֽחֲוֶ֗ה לְאֵ֣ל נֵכָֽר: אָֽנֹכִ֨י ׀ יְ֘יָ֤ אֱלֹהֶ֗יךָ ֖הַֽמַּעַלְךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַרְחֶב־פִּ֝֗יךָ וַֽאֲמְלְאֵֽהוּ: וְלֹֽא־שָׁמַ֣ע עַמִּ֣י לְקוֹלִי֑ וְ֝יִשְׂרָאֵ֗ל לֹא־אָ֥בָה לִֽי: ֖וָֽאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִיר֣וּת לִבָּ֑ם יֵֽ֝לְכ֗וּ בְּֽמוֹעֲצ֖וֹתֵיהֶֽם:               ל֗וּ עַ֭מִּי שֹׁמֵ֣עַ לִי֑ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל בִּדְרָכַ֥י יְהַלֵּֽכוּ: כִּ֭מְעַט אֽוֹיְבֵיהֶ֣ם אַכְנִ֑יעַ וְעַל־צָֽ֝רֵיהֶ֗ם אָשִׁ֥יב יָדִֽי: מְשַׂנְאֵ֣י יְ֭יָ יְכַֽחֲשׁוּ־ל֑וֹ וִיהִ֖י עִתָּ֣ם לְעוֹלָֽם: ֖וַֽיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵ֣לֶב חִטָּ֑ה וּ֝מִצּ֗וּר ׀ דְּבַ֣שׁ אַשְׂבִּיעֶֽךָּ:

קדיש יתום (עמ' 86)

הַיּוֹם יוֹם שִּׁשִּׁי בַּשַּׁבָּת שֶׁבּוֹ

                      ביו"ט אומרים רק הַלְוִיִּם הָיוּ אוֹמְרִים בַּמִּקְדָּשׁ:

 צג יְיָ֣ מָלָךְ֘ גֵּא֢וּת לָ֫בֵ֥שׁ לָבֵ֣שׁ יְ֭יָ עֹ֣ז הִתְאַזָּר֑ אַף־תִּכּ֥וֹן תֵּ֝בֵ֗ל בַּל־תִּמּֽוֹט:            נָכ֣וֹן כִּסְאֲךָ֣ מֵאָ֑ז מֵ֖עוֹלָ֣ם אָֽתָּה: נָֽשְׂא֤וּ נְהָר֨וֹת ׀ יְֽיָ֗ נָֽשְׂא֣וּ נְהָר֣וֹת קוֹלָ֑ם יִשְׂא֖וּ נְהָר֣וֹת דָּכְיָֽם: מִקֹּל֙וֹת ׀ מַ֤יִם רַבִּ֗ים אַדִּירִ֣ים מִשְׁבְּרֵי־יָ֑ם אַדִּ֖יר בַּמָּר֣וֹם יְיָֽ: עֵֽדֹתֶ֨יךָ ׀      נֶֽאֶמְנ֬וּ מְאֹ֗ד לְבֵֽיתְךָ֥ נַֽאֲוָה־קֹּ֑דֶשׁ יְ֝יָ֗ לְאֹ֣רֶךְ יָמִֽים:

קדיש יתום (עמ' 86)

נוהגים בהרבה קהילות, גם בק"ק פפד"מ, לומר בכל יום אחר שיר של יום מזמור פ“ג,

ומנהג הרבה קהילות שאין לאמרו בימים שאין אומרים תחנון. ובכל מקום א“א אותו בבית אבל.

יתום (קטן) כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ זוקף שְׁמֵיהּ רַבָּא (קהל אָמֵן)  בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ  

וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ  בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן  וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית־יִשְׂרָאֵל  בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב: וְאִמְרוּ יתום (קטן) כורע אָמֵן: (קהל אָמֵן)

יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך

יתום (קטן) כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא  וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא יתום (קטן) כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו).

לְעֵֽלָּא מִכָּל־בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא  

דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא: יתום (קטן) כורע וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן־שְׁמַיָּא  וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל: וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)

יתום (קטן) פוסע לאחוריו בנחת שלש פסיעות בכריעה אחת

פונה לשמאלו ואומר עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו  פונה לימינו ואומר  הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ  

ושוחה לפניו ואומר  וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל: וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)

No additional מזמורים (i.e. ראש חודש - בֽרכ֥י נפש֗י or - חנוכה מזמ֡ור שיר־חנכ֖ת)

are to be included within תפילה בציבור.

לעולם אין אומרים 'ברכו' בתרא אחר התפלה, מפני שאין ברכה אחריה.

מיד אחר התפלה מתקיים שיעור קצר בבית הכנסת, בו לומדים משנה או הלכה. אחר כל שיעור או דרשה אומרים קדיש דרבנן (עמ' 963). אחר שיעור בהלכה ושמעתתא יש המקדימין לומר 'רבי חנניא בן עקשיא אמר רצה' וכו'.

אחר דרשה באגדתא לא הצריכו אמירה זו.

בכל יום מראש חודש אלול (חוץ משבת), אחר תפילת שחרית,  

ומפסיקים לתקוע ג' ימים לפני ראש השנה. (ראה שרשי מנהג אשכנז חלק ד')

תקיעה: שברים: תרועה: תקיעה:

תקיעה: שברים: תרועה: תקיעה:

תקיעה: שברים: תרועה: תקיעה:

1. תקיעה. תחילת התקיעה בצליל רגיל, ומיד יורד התוקע לצליל נמוך יותר ותיכף עולה חזרה לצליל הראשון וממשיך בו עד סוף התקיעה. 

2. שברים. שלושה קולות מחוברים עולים ויורדים.  

תרועה. תשעה קולות מחוברים ורועדים (שלא כמורגל אצל בני מזרח אירופה לתוקעם קולות מופסקים).      

(ראה שרשי מנהג אשכנז חלק א')

אין לומר מזמור 'לדו֨ד ׀ ד֤' אור֣י ֖וישעי' אחרי התפלות, כי הוא מנהג חסידים והוי יוהרה.

(יש טעמים אחרים א. מקורו מפוקפק מחמת ימים החשוד בשבתאות. ב. מנהג מאוחר

ג. אין להוסיף מזמורים על התפילות הקבועות ד. רבים מעדות החסידים נמנעים מאמירתו בגלל הטעם הראשון.

ואצל הספרדים כלל לא התקבל וכ"ש תימנים. ה. י"א שמיועד לאמרו כל השנה אחרי התפלה.)

בבית אבל בסוף שחרית וערבית אומרים מזמור טז, גם בימים שאומרים בהם תחנון, ולא נהגו לומר את מזמור מט:

יתום (קטן) כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ זוקף שְׁמֵיהּ רַבָּא (קהל אָמֵן)  בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ  

וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ  בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן  וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית־יִשְׂרָאֵל  בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב: וְאִמְרוּ יתום (קטן) כורע אָמֵן: (קהל אָמֵן)

יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך

יתום (קטן) כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא  וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא יתום (קטן) כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו).

לְעֵֽלָּא מִכָּל־בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא  

דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא: יתום (קטן) כורע וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן־שְׁמַיָּא  וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל: וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)

יתום (קטן) פוסע לאחוריו בנחת שלש פסיעות בכריעה אחת

פונה לשמאלו ואומר עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו  פונה לימינו ואומר  הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ  

ושוחה לפניו ואומר  וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל: וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)