תפלת הביננו
בשעת הדחק, כגון שהוא בדרך או במקום שטרוד ויירא שיפסיקוהו, או מי שהוא חולה ואין בו כח להאריך בתפלה או מי שאין דעתו מיושבת עליו ולא יוכל להתפלל בכוונה תפילה ארוכה, או שהשעה עוברת לו, הוא יתפלל תפלת הביננו, ואומר ג' ברכות ראשונות של שמנה עשרה ואח"כ אומר הביננו וגו' ואומר רצה וכו' ומסיים ג' ברכות אחרונות. וצריך לאמרה מעומד, וכשיגיע לביתו או שירוח לו אח"כ והתיישבה דעתו אין צריך לחזור ולהתפלל. ואינו מתפלל הביננו בימות הגשמים, ולא במ"ש ומי"ט. הפועלים שעושין מלאכה אצל בעל הבית אם נתן להם שכר חוץ מסעודתן כשמקפיד עליהן, מתפללים הביננו. וזו הנוסחא, אדני שפתי וגו' בא"י או"א וכו' עד האל הקדוש, ואח"כ:
הֲבִינֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לָדַעַת דְּרָכֶיךָ וּמוֹל אֶת לְבָבֵֽנוּ לְיִרְאָתֶךָ וְתִסְלַח לָנוּ לִֽהְיוֹת גְּאוּלִים וְרַחֲקֵֽנוּ מִמַּכְאוֹב וְדַשְּׁנֵֽנוּ בִּנְאוֹת אַרְצֶֽךָ וּנְפוּצוֹתֵֽינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ תְּקַבֵּץ וְהַתַּוֹעִים עַל דַּעְתְּךָ יִשָּׁפֵּטוּ וְעַל הָרְשָׁעִים תָּנִיף יָדֶיךָ וְיִשְׂמְחוּ צַדִּיקִים בְּבִנְיַן עִירֶֽךָ וּבְתִקוּן הֵיכָלֶֽךָ וּבִצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּֽךָ וּבַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶֽךָ טֶרֶם נִקְרָא אַתָּה תַעֲנֶה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ שׁוֹמֵֽעַ תְּפִלָה: רצה וכו'
המהלך במקום גדודי חיות או לסטים מתפלל תפילה קצרה זו:
צָרְכֵי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מְרֻבִּים וִדַעְתָּם קְצָרָה: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁתִּתֵּן לְכָל־אֶחָד וְאֶחָד כְּדֵי פַרְנָסָתוֹ וּלְכָל־גְּוִיָה וּגְוִיָה דֵּי מַחְסוֹרָהּ וְהַטוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ שׁוֹמֵֽעַ תְּפִלָה:
ואין צריך לג' ברכות ראשונות ולא לג' אחרונות. וכשבא לביתו חוזר ומתפלל שמונה עשרה כראוי.
ברכת המזון בקצרה
השפחות והנשים שמלאכתן בתבשיל ואינן יכולות בהמ"ז הכוונה מוטב שיברכו אותה בקצור ובכוונה, וזה נוסחה:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הַזָּן אֶת־הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶֽסֶד וּבְרַחֲמִים הוּא קלו:כה נֹתֵ֣ן לֶ֭חֶם לְכָל־בָּשָׂ֑ר כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ: וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל תָּמִיד לֹא־חָסַר לָֽנוּ וְאַל־יֶחְסַר לָֽנוּ מָזוֹן לְעוֹלָם וָעֶד: בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוּא זָן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל וּמֵטִיב לַכֹּל וּמֵכִין מָזוֹן לְכָל־בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַזָּן אֶת־הַכֹּל:
נֽוֹדֶה לְךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ עַל שֶׁהִנְחַֽלְתָּ לַאֲבוֹתֵֽינוּ אֶֽרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה: וְנָתַתָּ לָֽנוּ בְּרִית וְתּוֹרַת חַיִים וּמָזוֹן: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עַל־הָאָֽרֶץ וְעַל־הַמָּזוֹן:
רַחֵם יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ עָלֵֽינוּ עַל־יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ וְעַל יְרֽוּשָׁלַֽםִ עִירֶֽךָ וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶֽךָ וּתְגַדֵּל מְהֵרָה כְּבוֹד הַבַּיִת וּתְנַחֲמֵֽנוּ בְּכִפְלַיִם: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ בּוֹנֶה בְרַחֲמָיו יְרֽוּשָׁלָֽםִ אָמֵן:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הַמֶּֽלֶךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לָנוּ הוּא הֵטִיב הוּא מֵטִיב הוּא יֵיטִיב לָֽנוּ: הוּא גְמָלָֽנוּ הוּא גוֹמְלֵינוּ הוּא יִגְמוֹל בַּעֲדֵינוּ לָעַד לְחֵן לְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים וְיְזַכֵּֽנוּ לִימוֹת הַמָּשִֽׁיחַ: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
ברכת המזון
יש מוסיפים פסוקים אלה
קיח:א הוֹד֣וּ לַֽייָ֑ כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:
יש מוסיפים במקומם פסוקים אלה
קו:ב מִ֗י יְ֭מַלֵּל גְּבוּר֣וֹת יְיָ֑ יַ֝שְׁמִ֗יעַ כָּל־תְּהִלָּתֽוֹ:
קנ:ו כֹּ֣ל הַ֭נְּשָׁמָה תְּהַלֵּ֥ל יָ֗הּ הַֽלֲלוּ־יָֽהּ:
באשכנז לא נהגו ליטול מים אחרונים בכל ימות השנה. המזמן אוחז את הכוס בידו בשעת ברכת המזון עד 'אל יחסרנו'.
אם יש יין ממלאים בו כוס ונוטלים אותו ביד ואומרים : 'כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא. וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא' (גמ' ברכות נא:) ומברכים את ברכת המזון עם הכוס ביד. אם אכלו שלושה בני מצוות יחדיו, חובה עליהם לזמן. אחד מהם מברך בקול רם והשאר מברכים עמו בלחש ועונים 'אמן' על הברכות.
המזמן : רַבּוֹתַי נְבָרֵךְ ! או בלשון אשכנז : רַבּוֹתַי וִויר וואָללֶען בּעֶנְשׁעֶן !
המסובים עונים : קיג:ב יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְיָ֣ מְבֹרָ֑ךְ מֵֽ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם:
המזמן אומר (בלא עמידה במילה 'אלדינו') :
בִּרְשׁוּת . . . נְבָרֵךְ (בעשרה מוסיף : אֱלֹהֵֽינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ:
המסובים עונים (בלא עמידה במילה 'אלדינו') :
בָּרוּךְ (בעשרה : אֱלֹהֵֽינוּ) שֶׁאָכַֽלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ
וּבְטוּבוֹ חָיִֽינוּ:
[שאר הנוכחים שלא אכלו שם צריכים לענות :
בָּרוּךְ וּמְבֹרָךְ שְׁמוֹ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד:]
וחוזר המזמן ואומר (בלא עמידה במילה 'אלדינו') :
בָּרוּךְ (בעשרה : אֱלֹהֵֽינוּ) שֶׁאָכַֽלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִֽינוּ:
_______
נֽוֹדֶה לְּךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ עַל שֶׁהִנְחַֽלְתָּ לַאֲבוֹתֵֽינוּ אֶֽרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה: וְעַל שֶׁהוֹצֵאתָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֵאֶֽרֶץ מִצְרַֽיִם וּפְדִיתָֽנוּ מִבֵּית עֲבָדִים וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַֽמְתָּ בִּבְשָׂרֵֽנוּ וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּֽנוּ וְעַל חֻקֶּֽיךָ שֶׁהוֹדַעְתָּֽנוּ וְעַל חַיִּים חֵן וָחֶֽסֶד שֶׁחוֹנַנְתָּֽנוּ וְעַל אֲכִילַת מָזוֹן שֶׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָֽנוּ תָּמִיד בְּכָל־יוֹם וּבְכָל־עֵת וּבְכָל־שָׁעָה:
עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת
שֶׁעָשִֽׂיתָ לַאֲבוֹתֵֽינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בִּזְמַן הַזֶּה:
בחנוכה : בִּימֵי מַתִּתְיָֽהוּ בֶּן־יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמֹנַי וּבָנָיו כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל־עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶֽךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶֽךָ: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם רַֽבְתָּ אֶת־ רִיבָם דַּֽנְתָּ אֶת־דִּינָם נָקַֽמְתָּ אֶת־נִקְמָתָם: מָסַֽרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶֽךָ: וּלְךָ עָשִֽׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶֽךָ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִֽׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וְאַֽחַר כַּךְ בָּֽאוּ בָנֶֽיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וּפִנּוּ אֶת־הֵיכָלֶֽךָ וְטִהֲרוּ אֶת־ מִקְדָּשֶֽׁךָ וְהִדְלִֽיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶֽׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵֽלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל:
בפורים : בִּימֵי מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה כְּשֶׁעָמַד עֲלֵיהֶם הָמָן הָרָשָׁע בִּקֵּשׁ אסתר ג:יג לְהַשְׁמִ֡יד לַֽהֲרֹ֣ג וּלְאַבֵּ֣ד אֶת־כָּל־הַ֠יְּהוּדִים מִנַּ֨עַר וְעַד־זָקֵ֜ן טַ֤ף וְנָשִׁים֙ בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד בִּשְׁלוֹשָׁ֥ה עָשָׂ֛ר לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר הוּא־חֹ֣דֶשׁ אֲדָ֑ר וּשְׁלָלָ֖ם לָבֽוֹז: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים הֵפַֽרְתָּ אֶת־עֲצָתוֹ וְקִלְקַֽלְתָּ אֶת־מַחֲשַׁבְתּוֹ וַהֲשֵׁבֽוֹתָ גְּמוּלוֹ בְּרֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת־בָּנָיו עַל־הָעֵץ:
אם שכח 'על הנסים' ונזכר קודם שגמר 'ועל הכל', אף אם הגיע בין 'אתה' ל'ה'', יאמרו שם ויחזור לומר
'ועל הכל' מתחילה. אולם אם אמר 'ברוך אתה ה'', יאמרו לפני 'הרחמן הוא יזכנו' בנוסחא הכתובה שם.
וְעַל־הַכֹּל יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אָֽנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרֲכִים אוֹתָךְ יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפֶה כָל־חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד: כַּכָּתוּב: דברים ח:י וְאָֽכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יְיָ֣ אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עַל־הָאָֽרֶץ וְעַל־הַמָּזוֹן:
רַחֵם יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ עָלֵֽינוּ וְעַל־יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרֽוּשָׁלַֽםִ עִירֶֽךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶֽךָ וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶֽךָ וְעַל הַבַּֽיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו: אֱלֹהֵֽינוּ אָבִֽינוּ רְעֵֽנוּ זוּנֵֽנוּ פַרְנְסֵֽנוּ וְכַלְכְּלֵֽנוּ וְהַרְוִיחֵֽנוּ וְהַרְוַח־לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מְהֵרָה מִכָּל־צָרוֹתֵֽינוּ: וְנָא אַל־תַּצְרִיכֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לֹא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם אֶלָּא [נוסח מאוחר : כִּי אִם] לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה הַפְּתוּחָה הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה שֶׁלֹּא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד:
בשבת
רְצֵה וְהַחֲלִיצֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ וּבְמִצְוַת יוֹם הַשְּׁבִיעִי הַשַּׁבָּת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ הַזֶּה כִּי יוֹם זֶה גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ הוּא לְפָנֶֽיךָ לִשְׁבָּת־בּוֹ וְלָנֽוּחַ בּוֹ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצוֹנֶךָ: בִּרְצוֹנְךָ הָנִֽיחַ לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ שֶׁלֹא תְהֵי צָרָה וְיָגוֹן וַאֲנָחָה בְּיוֹם מְנוּחָתֵֽנוּ: וְהַרְאֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּנֶחָמוֹת צִיּוֹן עִירֶֽךָ וּבְבִנְיַן יְרֽוּשָׁלַֽםִ עִיר קָדְשֶֽׁךָ כִּי אַתָּה הוּא בַּֽעַל הַיְשׁוּעוֹת וּבַֽעַל הַנֶּחָמוֹת:
ראש חודש, יום טוב, חול המועד, ראש השנה
אֱלֹהֵֽינוּ וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ יַעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּֽיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵֽנוּ וּפִקְדּוֹנֵֽנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵֽינוּ וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן־דָּוִד עַבְדֶּֽךָ וְזִכְרוֹן יְרֽוּשָׁלַֽםִ עִיר קָדְשֶֽׁךָ וְזִכְרוֹן כָּל־עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶֽיךָ לִפְלֵיטָה וּלְטוֹבָה וּלְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם
לראש חודש : רֹאשׁ הַחֹֽדֶשׁ ׀ לפסח : חַג הַמַּצּוֹת ׀
לשבועות : חַג הַשָׁבוּעוֹת לראש השנה : הַזִּכָּרוֹן ׀
ילדים וחולים האוכלים ביום כפור : הַכִּפּוּרִים ׀
לסכות : חַג הַסֻּכּוֹת ׀ לשמיני עצרת ושמחת תורה : שְׁמִינִי חַג הָעֲצֶֽרֶת
הַזֶּה זָכְרֵֽנּוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בּוֹ לְטוֹבָה וּפָקְדֵֽנוּ בוֹ לִבְרָכָה וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ בוֹ לְחַיִּים וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים חוּס וְחָנֵּנוּ וְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ כִּי אֵלֶֽיךָ עֵינֵֽינוּ כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אַתָּה:
וּבְנֵה יְרֽוּשָׁלַֽםִ עִיר הַקֹּֽדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ:
שכח בשבת לומר 'רצה' וכבר התחיל ברכת 'הטוב' אם היא סעודה ראשונה ושניה צריך לחזור לראש,
ובסעודה שלישית אינו צריך; אבל אם נזכר לפני שהתחיל ברכת 'הטוב' יאמר כאן :
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה
לְאוֹת וְלִבְרִית: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת:
שכח לומר 'יעלה ויבא' בראש חודש ונזכר אחר שהתחיל ברכת 'הטוב' אינו צריך לחזור,
אבל אם נזכר קודם שפתח בברכת 'הטוב', יאמר כאן :
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם
אֲשֶׁר נָתַן רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן:
חל ראש חודש בשבת ושכח 'רצה' ו'יעלה ויבא',
ונזכר קודם שפתח בברכת 'הטוב', יאמר כאן :
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם
אֲשֶׁר נָתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְזִכָּרוֹן:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים:
אם שכח לומר 'יעלה ויבא' ביום טוב (אבל לא בחה"מ) וכבר התחיל ברכת 'הטוב' חוזר לראש,
אבל אם נזכר קודם שפתח בברכת 'הטוב', יאמר כאן :
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם
אֲשֶׁר נָתַן יָמִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל
לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה אֶת־יוֹם חַג (פלוני) הַזֶּה:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים:
ואם חל יום טוב בשבת ושכח 'רצה' ו'יעלה ויבא'
כולל של שבת ויום טוב ביחד ואומר:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית
וְיָמִים טוֹבִים לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה אֶת־יוֹם חַג (פלוני) הַזֶּה:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים:
אם שכח לומר 'יעלה ויבא' בראש השנה
וכבר התחיל ברכת 'הטוב' אינו חוזר,
ואם עוד לא התחיל 'הטוב', יאמר כאן :
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן יָמִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל אֶת־יוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה:
וכשחל ראש השנה בשבת ושכח 'רצה' ו'יעלה ויבא' אומר:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית
וְיָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל אֶת־יוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן:
כאן אפשר להניח את הכוס
הָרַחֲמָן הוּא יִתְבָּרַךְ בַּשָּׁמַֽיִם וּבָאָֽרֶץ:
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁתַּבַּח לְדוֹר דּוֹרִים וְיִתְפָּֽאַר בָּֽנוּ לָנֵֽצַח נְצָחִים
וְיִתְהַדַּר בָּֽנוּ לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים:
הָרַחֲמָן הוּא יְפַרְנְסֵֽנוּ בְּכָבוֹד:
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁבּוֹר עֹל גּוֹיִם מֵעַל צַוָּארֵֽנוּ וְהוּא יוֹלִיכֵֽנוּ קוֹמֲמִיּוּת לְאַרְצֵֽנוּ:
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח בְּרָכָה מְרֻבָּה בְּבַֽיִת זֶה וְעַל שֻׁלְחָן זֶה שֶׁאָכַֽלְנוּ עָלָיו:
אם אכלו בדרך או בבית ערל או בבית מומר להכעיס, משמיטים את המילים 'בבית זה ועל שלחן זה שאכלנו עליו'
ויש המוספים תחתיהם את המילים : בִּמְקוֹם הֲלִיכָתֵנוּ וּבִמְקוֹם יְשִׁיבָתֵנוּ עַד עוֹלָם :
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָֽנוּ אֶת־אֵלִיָּֽה הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב וִיבָרֵךְ אוֹתָֽנוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִמֶּֽנּוּ בִּשְׁמוֹ: (אם יש ערל או מומר להכעיס מסיימים: בְּנֵי בְּרִית מִמֶּֽנּוּ בִּשְׁמוֹ:)
נוסח 'הרחמן' מאוחר :
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָֽנוּ אֶת־אֵלִיָּֽה הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב וִיבַשֵּׂר־לָנוּ [בִּמְהֵרָה] בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת:
אורח מוסיף ברכה לבעל הבית [אבל אין אומרים בשבת וביום טוב משום איסור בקשת צרכים]:
[יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹא יֵבוֹשׁ בַּֽעַל הַבַּיִת בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא יִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא וְיִצְלַח מְאֹד בְּכָל נְכָסָיו וְיִהְיוּ נְכָסָיו מֻצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר וְאַל יִשְׁלוֹט שָׂטָן לֹא בְּמַעֲשֵׂי יָדָיו וְלֹא בְּמַעֲשֵׂי יָדֵינוּ וְאַל יִזְדַקֵּר לֹא לְפָנָיו וְלֹא לְפָנֵינוּ שׁוּם דְבַר הִרְהוּר חֵטְא וַעֲבֵרָה וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם:]
הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת־[אָבִי מוֹרִי] בַּֽעַל הַבַּֽיִת הַזֶּה וְאֶת־[אִמִּי מוֹרָתִי] בַּעֲלַת הַבַּֽיִת הַזֶּה אוֹתָם וְאֶת־בֵּיתָם וְאֶת־זַרְעָם וְאֶת־כָּל־אַשֶׁר לָהֶם: (ואם סמוך לשלחן עצמו יאמר: הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת אוֹתִי וְאֶת־אִשְׁתִּי וְאֶת־זַרְעִי וְאֶת־כָּל־אַשֶׁר לִי ) אוֹתָֽנוּ וְאֶת־כָּל־אַשֶׁר לָֽנוּ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרֲכוּ אֲבוֹתֵֽינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָֽנוּ [אם יש ערל או מומר להכעיס מוסיפים : בְּנֵי בְּרִית] כֻּלָּֽנוּ יַֽחַד בִּבְרָכָה שְׁלֵמָה וְנֹאמַר אָמֵן: (קהל אָמֵן)
יש מרבותינו שלא אומרו את אמירת 'ממרום' מחשש הבלעת האל"ף באמירת 'מאת', שכן בלעדי האל"ף המילה 'מאת' נשמעת חס ושלום כחירוף. ויש שהחליפו מחמת כן את המילה 'מאת' במילה 'מעם'. ולמנהגנו שאומרים 'מאת',
צריך ליזהר מהבלעת האל"ף.
מִמָּרוֹם [נוסח מאוחר : בַּמָּרוֹם] יְלַמְּדוּ עֲלֵיהֶם וְעָלֵֽינוּ זְכוּת שֶׁתְּהֵא לְמִשְׁמֶֽרֶת שָׁלוֹם: וְנִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְיָ וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעֵֽנוּ וְנִמְצָא־חֵן וְשֵֽׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם:
בראש השנה הָרַחֲמָן הוּא יְחַדֵּשׁ עָלֵֽינוּ אֶת־הַשָּׁנָה הַזֹּאת לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה:
חול המועד סכות הָרַחֲמָן הוּא יָקִים לָֽנוּ אֶת־סֻכַּ֥ת דָּוִ֖יד הַנֹּפֶ֑לֶת עמוס ט:יא
שכח 'על הנסים' ישלים אמריתו כאן ויאמר :
הָרַחֲמָן הוּא יַעֲשֶׂה לָּֽנוּ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵֽינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בִּזְמַן הַזֶּה בִּימֵי וכו'.
הָרַחֲמָן הוּא יְזַכֵּֽנוּ לִימוֹת הַמָּשִֽׁיחַ וּלְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא:
תהלים יח:נא
מַגְדִּל֘ יְשׁוּע֢וֹת מַ֫לְכּ֥וֹ וְעֹ֤שֶׂה חֶ֨סֶד ׀ לִמְשִׁיח֗וֹ לְדָוִ֥ד וּלְזַרְע֗וֹ עַד־עוֹלָֽם:
בכל יום שמתפללים בו מוסף : שמואל ב' כב:נא מִגְדּ֖וֹל יְשׁוּע֣וֹת מַלְכּ֑וֹ וְעֹֽשֶׂה־חֶ֧סֶד
לִמְשִׁיח֛וֹ לְדָוִ֥ד וּלְזַרְע֖וֹ עַד־עוֹלָֽם:
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
In the past only יראו and כפירים were said, however in the past 200-300 years הודו, פותח, נער הייתי, andד' עז were also added. Today it is considered a מנהג טוב that they are said.
אומרים בלחש :
תהלים לד:י-יא יְר֣אוּ אֶת־יְיָ֣ קְדשָׁ֑יו כִּי־אֵ֥ין מַ֝חְס֗וֹר לִֽירֵאָֽיו:
כְּ֭פִירִים רָשׁ֣וּ וְרָעֵ֑בוּ וְדֹֽרְשֵׁ֥י יְ֝יָ֗ לֹֽא־יַחְסְר֥וּ כָל־טֽוֹב:
[קיח:א הוֹד֣וּ לַֽייָ֣ כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ: קמה:טז פּוֹתֵ֥חַ אֶת־יָדֶ֑ךָ וּמַשְׂבִּ֖יעַ לְכָל־חַ֣י רָצֽוֹן:
ירמיה יז:ז בָּר֣וּךְ הַגֶּ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר יִבְטַ֖ח בַּֽייָ֑ וְהָיָ֥ה יְיָ֖ מִבְטַחֽוֹ:
בקול רם
כט:יא יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן יְיָ֓ ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַֿשָּׁלֽוֹם:]
ברכה מעין שלש.
בנוסח ברכת מעין שלש רבו השיטות והנוסחות של רבותינו הגאונים והראשונים,
לא ראי זה כראי זה, ואין שום מסורת אחידה ושיטה מגובשת :
(גמ' ברכות מד) בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם
על אחד מחמשת מיני דגן:
עַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה
על יין
(וְ)עַל הַגֶּֽפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּֽפֶן
על פירות משבעת המינים:
(וְ)עַל הָעֵץ וְעַל פְּרִי הָעֵץ
וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה וְעַל אֶֽרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה
שֶׁרָצִֽיתָ וְהִנְחַֽלְתָּ לַאֲבוֹתֵֽינוּ לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבֹּֽעַ מִטּוּבָהּ:
רַחֶם יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ עַל־יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ וְעַל יְרֽוּשָׁלַֽםִ עִירֶֽךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶֽךָ וְעַל מִזְבַּחֲךָ וְעַל הֵיכָלֶֽךָ: וּבְנֵה יְרֽוּשָׁלַֽםִ עִיר הַקֹּֽדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ וְהַעֲלֵֽנוּ לְתוֹכָהּ וְשַׂמְּחֵֽנוּ בְּבִנְיָנָהּ וְנֹאכַל מִפִּרְיָהּ וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ וּנְבָרֶכְךָ עָלֶֽיהָ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה:
מצוי נוסח עתיק של ברכת מעין שלש מנדפס
בהגדות מידועות של ויניציאה ואמשטרדם
שונה ומקוצר המורגל כיום:
רַחֶם יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ עָלֵֽינוּ עַל־יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ וְעַל יְרֽוּשָׁלַֽםִ עִירָךְ וְעַל מִקְדָּשָׁךְ וְעַל מִזְבָּחָךְ וְעַל הֵיכָלָךְ וּבְנֵה יְרֽוּשָׁלַֽםִ עִיר קָדְשָׁךְ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ וְהַעֲלֵֽנוּ בָהּ וְשַׂמְּחֵֽנוּ בְּתוֹכָהּ:
לשבת
(וּרְצֵה וְהַחֲלִיצֵֽנוּ) בְּיוֹם הַשַּׁבָּת הַזֶּה:
לראש חודש
(וְזָכְרֵֽנוּ לְטוֹבָה)
בְּיוֹם רֹאשׁ הַחֹֽדֶשׁ הַזֶּה:
לפסח
(וְשַׂמְּחֵֽנוּ) בְּיוֹם
חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה:
לשבועות
(וְשַׂמְּחֵֽנוּ) בְּיוֹם
חַג הַשָׁבוּעוֹת הַזֶּה:
לראש השנה
(וְזָכְרֵֽנוּ לְטוֹבָה) בְּיוֹם חַזִּכָּרוֹן הַזֶּה:
לילדים ולחולים
האוכלים ביום כפור
בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה:
לסכות
(וְשַׂמְּחֵֽנוּ) בְּיוֹם חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה:
לשמיני עצרת ושמחת תורה
(וְשַׂמְּחֵֽנוּ) בְּיוֹם שְׁמִינִי חַג הָעֲצֶֽרֶת הַזֶּה:
על פירות משבעת המינים :
וְעַל הַפֵּרוֹת:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עַל הָאָֽרֶץ וְעַל הַפֵּרוֹת
(ועל פרות א"י : פֵּרוֹתֶֽיהָ):
על היין:
וְעַל פְּרִי הַגָּֽפֶן:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עַל הָאָֽרֶץ
וְעַל פְּרִי הַגָּֽפֶן
(ועל יין א"י : גַּפְנָהּ):
על אחד מחמשת מיני דגן:
וְעַל הַמִּחְיָה:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ
עַל הָאָֽרֶץ וְעַל הַמִּחְיָה:
בורא נפשות.
אחר שאר אוכלין ומשקין: (גמ' ברכות מד.)
עַל כָּל־מַה־שֶּׁבָּרָא לְהַחֲיוֹת בָּהֶם נֶֽפֶשׁ כָּל־חָי: בָּרוּךְ (אַתָּה יְיָ) חַי הָעוֹלָמִים:
ברכות.
על משקים ובשר: (גמ' ברכות מ:)
על פרי העץ: (שם לה.)
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ:
על היין: (שם לה.)
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּֽפֶן:
על פרי הארץ: (שם לה.)
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה:
על תבשיל מחמשת מיני דגן: (שם לו:)
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת:
נטילת ידים קדם הסעודה: (שם ס:)
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם
אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּֽנוּ עַל נְטִילַת יָדָֽיִם:
ברכה על הפת: (שם לז:)
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הַמּֽוֹצִיא תהלים קד:יד לֶ֝֗חֶם מִן־הָאָֽרֶץ:
על ריח עשב: (שם מג.)
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא עִשְׂבֵי בְשָׂמִים:
על ריח פרי: (שם מג.)
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הַנּוֹתֵן רֵֽיחַ טוֹב בַּפֵּרוֹת:
על ריח טוב שאינו מן הצומח: (שם מג.)
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא מִינֵי בְשָׂמִים:
על ריח עץ: (שם מג.)
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא עֲצֵי בְשָׂמִים:
הרואה תופעות טבע בלתי רגילות, כגון ברק, הרים גבוהים מאד, נהרות גדולים מאד: (שם נד.)
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם עֹשֶׂה מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית:
הרואה קשת: (שם נט.)
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם זוֹכֵר הַבְּרִית וְנֶאֱמָן בִּבְרִיתוֹ וְקַיָּם בְּמַאֲמָרוֹ:
הרואה אילנות בעת פריחת נצבם מברך בראיה ראשונה:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָֽרָא בוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לֵהָנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם: (גמ' ראש השנה יא.)
הרואה אילנות טובות ובריות נאות מברך: (גמ' ברכות נח:)
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁכָּֽכָה לּוֹ בְּעוֹלָמוֹ:
הרואה אדם משונה: (שם נח:)
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם מְשַׁנֶּה הַבְּרִיּוֹת:
על שמועות טובות לו ולאחרים: (שם נד.)
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב:
על שמועות רעות: (שם נד.)
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם דַּיַּן הָאֱמֶת:
הרואה חכם בחכמת התורה: (שם נח.)
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁחָלַק מֵחָכְמָתוֹ לִירֵאָיו:
הרואה חכם מאומות העולם: (שם נח.)
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁנָּתַן מֵחָכְמָתוֹ לְבָשָׂר וָדָם:
הרואה מקום שנעשה בו נסים לישראל: (שם נד.)
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם
שֶׁעָֽשָׂה לִי לְאָבִי/ לְאִמִי/ לַאֲבוֹתַי/ לַאֲבוֹתֵֽינוּ נֵס בַּמָּקוֹם הַזֶּה:
הרואה ים האוקינוס: (שם נד.)
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם עֹשֶׂה אֶת־הַיָּם הַגָּדוֹל:
הרואה את חברו שנתרפא מחליו מברך:
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא מַלְכָּא דְעָלְמָא דִּי יַהֲבָךְ לָן וְלֹא יַהֲבָךְ לְעַפָרָא:
הקובע מזוזה מברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּֽנוּ לִקְבֹּעַ מְזוּזָה:
הבונה מעקה סביב לגגו או גדר סביב לבורו להסיר מכשול מברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּֽנוּ לַעֲשׂוֹת מַעֲקֶה:
המטביל כלים שעשם גוי מברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם
אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּֽנוּ עַל־טְבִילַת כֵּלִים (ואם מטביל כלי אחד אומר: כֶּֽלִי):
בָּרוּךְ הַבָּא!
הסנדק נוטל את התינוק מידי אשתו ומוליכו אל הכסא.
המוהל נוטל את הנער מידי הסנדק, מניחו על הכסא שהכין לאליהו ואומר:
זֶה הַכִּסֵּא שֶׁל אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב:
למנהג פפד"מ אין אומרים את הפסוקים האלה:
יש שמוסיפים: בראשית מט:יח לִֽישׁוּעָֽתְךָ֖ קִוִּ֥יתִי יְיָֽ: תהלים קיט:קסו שִׂבַּ֣רְתִּי לִישׁוּעָֽתְךָ֣ יְיָ֑ וּֽמִצְוֹתֶ֥יךָ עָשִֽׂיתִי: אֵלִיָּהוּ מַלְאַךְ הַבְּרִית הִנֵּה שֶׁלָּךְ לְפָנֶֽיךָ עֲמֹד עַל יְמִינִי וְסָמְכֵֽנִי: שִׂבַּֽרְתִּי לִישׁוּעָתְךָ יְיָ: קסב שָׂ֣שׂ ֖אָֽנֹכִי עַל־אִמְרָתֶ֑ךָ כְּ֝מוֹצֵ֗א שָׁלָ֥ל רָֽב: קסה שָׁל֣וֹם רָ֭ב לְאֹֽהֲבֵ֣י תֽוֹרָתֶ֑ךָ וְאֵֽין־לָ֥מוֹ מִכְשֽׁוֹל:
סה:ה אַשְׁרֵ֤י ׀ תִּֽבְחַ֣ר וּתְקָרֵב֘ יִשְׁכֹּ֢ן חֲצֵ֫רֶ֥יךָ כולם: נִ֭שְׂבְּעָה בְּט֣וּב בֵּיתֶ֑ךָ קְ֝ד֗שׁ הֵֽיכָלֶֽךָ:
המוהל נוטל את התינוק מכסאו של אליהו, והסנדק מתיישב על הכסא המיועד לסנדק, ומניח המוהל את התינוק על ברכי הסנדק. יש המחלקים את המילה לשני מוהלים, אחד מל ואחד פורע ומוצץ, ואין עושים כן בשבת. המוהל מברך ברכת 'על המילה', והפורע מברך 'בורא פרי הגפן' ו'אשר קידש'. המוהל מגלה את ערלת התינוק. יש הנזהרים שלא לגעת בערלה בטרם אמר את הברכה, ויש נוהגים לתפוס את עור הערלה בין האצבעות לפני הברכה. המוהל מברך בקול רם:
(גמ' שבת קלז:) בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם
אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּֽנוּ עַל הַמִּילָה:
המוהל חותך את הערלה בזריזות, ומיד אחר החיתוך אבי הבן מברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו
וְצִוָּֽנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִֽינוּ:
אין מברכים ברכת 'שהחיינו' (יש המברכים בבן בכור כשאב בעצמו מל אותו), ותיכף אחר ברכת 'להכניסו' הקהל עונה:
כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַס לַבְּרִית כֵּן יִכָּנֵס לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים:
בשעת החיתוך משליך המוהל את הערלה על כסא של אליהו. המוהל ממהר לעשות את הפריעה. המוהל נוטל מעט יין בפיו לפני המציצה מה'כוס של מציצה', ולתוכו גם פולט את דם המציצה. בגמר הפריעה והמציצה חובש המוהל את מקום המילה, ומחתל את התינוק בחיתול המילה שממנו עושים את ה'ווימפל'. עתה נוטל המוהל התינוק מן הסנדק, ונעמד הסנדק ממושבו, ובעמדו מחזיר המוהל התינוק לידי הסנדק. את הברכות האחרונות, 'בורא פרי הגפן' ו'אשר קידש ידיד', אומר המוהל, ורוחץ תחילה את ידיו ופיו. אם יש צורך גדול, אפשר לכבד מישהו מן הנוכחים באמירת ברכות אלה. נותנים בפני המברך 'טבלה' ובה נוסח הברכות. יש שעשו טס של כסף שברכות מילה כתובות עליו. המברך נוטל את הכוס בידו, וראוי לו להפוך פניו למזרח בשעת הברכה. בברכתו מכוון המברך להוציא את הסנדק ידי חובת ברכת הגפן. נהגו מקדמת דנא לקרוא לתינוק על שם אבותיו. הילד הראשון מצד האב והשני מצד האם וחוזר חלילה. לפעמים מתפשרים ונותנים לו שמות משני הצדדים, ושם מצד האב קודם תמיד. אף גדולי ישראל כהחת"ס קראו בניהם על שם אבותיהם ולא על שם רבותיהם.
המברך פותח ואומר:
סברי כהנים [מורה מורינו הרב] מרנן ורבנן ורבותי
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן:
(גמ' שבת קלז:) בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדַּשׁ יְדִיד מִבֶּטֶן וְחֹק בִּשְׁאֵרוֹ שָׂם וְצֶאֱצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קֹֽדֶשׁ: עַל־כֵּן בִּשְׂכַר זֹאת אֵל חַי חֶלְקֵֽנוּ צוּרֵֽנוּ צַוֵּה לְהַצִיל יְדִידוּת שְׁאֵרֵֽנוּ מִשַּׁחַת: לְמַֽעַן בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר שָׂם בִבְשָׂרֵֽנוּ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ כּוֹרֵת הַבְּרִית:
אֱלֹהֵֽינוּ וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ
קַיֵּם אֶת־הַיֶּלֶד הַזֶּה לְאָבִיו וּלְאִמוֹ
כשהאב מוהל יאמר:
קַיֵּם אֶת־בְּנִי הַיֶלֶד הַזֶּה לִי וּלְאִמוֹ
וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל (פלוני בר פלוני)
יִשְׂמַח הָאַב בְּיוֹצֵא חֲלָצָיו
וְתָגֵל אִמּוֹ בִּפְרִי בִטְנָהּ
כשהאב מוהל יאמר:
אֱשְׂמַח בְּיוֹצֵא חֲלָצַי
כשנפטרה האם יאמר:
וְתָגֵל אִמּוֹ בְּגַן עֵדֶן בִּפְרִי בִטְנָהּ
כַּכָּתוּב: משלי כג:כה יִֽשְׂמַח־אָבִ֥יךָ וְאִמֶּ֑ךָ וְ֝תָגֵ֗ל יֽוֹלַדְתֶּֽךָ:
וְנֶאֱמַר: יחזקאל טז:ו וָאֶֽעֱבֹ֤ר עָלַ֨יִךְ֙ וָֽאֶרְאֵ֔ךְ מִתְבּוֹסֶ֖סֶת בְּדָמָ֑יִךְ
וָאֹ֤מַר לָךְ֙ בְּדָמַ֣יִךְ חֲיִ֔י וָאֹ֥מַר לָ֖ךְ בְּדָמַ֥יִךְ חֲיִֽי:
(ונותן באצבעו מהיין בפי התינוק, ויש שנהגו ליתן מתוך כוס המציצה שבו מעורב הדם).
וְנֶאֱמַר: תהלים קה:ח זָכַ֣ר לְעוֹלָ֣ם בְּרִית֑וֹ דָּבָ֥ר צִ֝וָּ֗ה לְאֶ֣לֶף דּֽוֹר: אֲשֶׁ֣ר כָּ֭רַת אֶת־אַבְרָהָ֑ם
וּשְׁב֖וּעָת֣וֹ לְיִשְׂחָֽק: וַיַּֽעֲמִידֶ֣הָ לְיַֽעֲקֹ֣ב לְחֹ֑ק לְ֝יִשְׂרָאֵ֗ל בְּרִ֣ית עוֹלָֽם:
וְנֶאֱמַר: בראשית כא:ד וַיָּ֤מָל אַבְרָהָם֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ בֶּן־שְׁמֹנַ֖ת יָמִ֑ים כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים:
תהלים קיח:א הוֹד֣וּ לַֽייָ֑ כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:
הוֹד֣וּ לַֽייָ כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:
(פלוני) זֶה הַקָּטֹן גָּדוֹל יִהְיֶה:
כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַס לַבְּרִית כֵּן יִכָּנֵס לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים אָמֵן:
בגמר הברכה כולה, המוהל נותן לסנדק לשתות את היין. מעט מן היין נותן בפי התינוק הנימול,
גם לקטנים העומדים שם, ושולחים את הכוס ליולדת שתטעם מכוס הברכה. בסוף הברית הבעל תפלה קורא בקול רם 'עלינו לשבח', וכולם אומרים עמו. הסנדק מחזיר את התינוק לסנדקת הממתינה לו בפתח עזרת הנשים.
זימון לסעודת ברית מילה
קודם ברכת המזון אומרים 'שיר המעלות' בניגון, ואין אומרים 'נודה לשמך':
המנהג כי המוהל מברך את ברכת המזון בסעודת המילה, וכשמגיע אל 'בפה כל חי לעולם ועד',
אֱלֹהִים צִוִּֽיתָ לִידִידְךָ בְּחִירֶֽךָ: בראשית יז:ט אֶת־בְּרִיתִ֣י תִשְׁמֹ֑ר חֹק בִּשְׁאֵרֶךָ, כולם: בְּרִית עוֹלָם:
אַ֗תָּה תִכְרֹת לְיוֹצֶרְךָ, ישעיה ס:ט וְלִקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל כִּ֥י פֵֽאֲרָֽךְ:
פֵּאֲרְךָ, לוֹ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא בְּהֵרָאֲךָ. פִּקוּדְךָ, בְּיוֹם כִּפּוּר בַּעֲשׂוֹתוֹ בְּמוֹרָאֲךָ, כולם: בְּרִית עוֹלָם:
פַּֽ֗צְתָּ מִמַּֽחַץ מַכּוֹתֶֽיךָ אֶרְפָּאֶֽךָ, שמות טו:כו כִּ֛י אֲנִ֥י יְיָ֖ רֹֽפְאֶֽךָ:
רוֹפַאֲךָ, בְּחַסֶּרְךָ מֵאֵבָרֶֽךָ מוֹדִיעִים הַדָּמִים. רָשַׁם, בראשית יז:א הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶֽהְיֵ֥ה תָמִֽים:
כולם: בְּרִית עוֹלָם:
רָ֗אִֽיתִי נִקּוּפְךָ כְּדַם עוֹלָה וּשְׁלָמִים, דברים כב:ז לְמַ֨עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַֽאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים:
יָמִים, מִבְּרִית בְּהִתְעַצֵּל אַב הַחֲכָמִים, יְעוּדָתוֹ שמות ד:כו אָ֚ז אָֽמְרָ֔ה חֲתַ֥ן דָּמִ֖ים, כולם: בְּרִית עוֹלָם:
יָ֗הּ זְכֹר לִסְגֻלָּה מֵעַמִּים, תהלים יז:ז הַפְלֵ֣ה חֲ֭סָדֶיךָ מוֹשִׁ֣יעַ (חוֹסִ֑ים) מִ֝מִּתְקֽוֹמֲמִ֗ים.
מִמִּתְקֽוֹמֲמִים אֶאֱסֹף נִדָּחַֽיִךְ וְאֶצְבֹּר, מֵעֵת אֶרְאֵךְ יחזקאל טז:ו מִתְבּוֹסֶ֖סֶת בְּדָמָ֑יִךְ עָלַיִךְ כְּאֱֶעבֹר, כולם: בְּרִית עוֹלָם:
מֹ֗טֹת עֻלֵּךְ אֶשְׁבֹּר. וַאֲנִי, זכריה ט:יא בְּדַם־בְּרִיתֵ֗ךְ שִׁלַּ֤חְתִּי אֲסִירַ֨יךְ֙ מִבּ֔וֹר.
מִבּוֹר, אַב הֲמוֹן בְּצֵאתוֹ, מִכְּבוֹדְךָ נֶעֱזַר, וְכָרוֹת עִמּוֹ בְּרִיתוֹ, כולם: בְּרִית עוֹלָם:
מְ֗נוּחָה דּוֹחָה, וּקְצִיצַת בַּהַרְתּוֹ, בַּיוֹם ויקרא יב:ג הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ: עָרְלָתוֹ וַדַּאי, וְלֹא סָפֵק הַיּוֹם אוֹ אֶתְמוֹל, עָלֶֽיהָ דּוֹחִין שַׁבָּת, וְלֹא עַל מַכְשִׁירֵי סַכִּינָא לְהִמּוֹל, כולם: בְּרִית עוֹלָם:
עֲ֗שֵׂה מִילָה וּפְרִיעָה וּמְצִיצָה, שׁוּב מֹל, וְאִשָּׁה מָלָה וְלֹא גוֹי, הַמֻּל יִמּוֹל.
יִמּוֹל בַּיּוֹם וְלֹא בַלַּֽיְלָה, אֲפִֽלוּ סָפֵק יֶשְׁנָה. יְחַבֵּב מִצְוָה, אַף כִּי בְּעֵירֹם הִנֵּה הֵנָּה, כולם: בְּרִית עוֹלָם:
יָ֗שֵׁן וְעֵר לָבוּשׁ וְעָרֹם, עֵת נִזְכְּרֶנָּה, תהלים קכו:ב יִמָּלֵ֢א שְׂח֡וֹק פִּֽינוּ֘ וּלְשׁוֹנֵ֢נוּ רִ֫נָּ֥ה
רִנָּה כְּנִפְצַח, יב:א בְּלַמְֿנַצֵּ֥חַ עַֽל־הַשְּׁמִינִ֗ית, מה:ב רָ֘חַ֤שׁ לִבִּ֨י ׀ דָּ֘בָ֤ר ט֗וֹב, קיט:קסב שָׂ֣שׂ ֖אָֽנֹכִי עַל־אִמְרָתֶ֑ךָ. כולם: בְּרִית עוֹלָם:
רַ֗חֲמִים תְּעוֹרֵר לַעֲדָתֶֽךָ, ג:ט לַֽייָ֥ הַיְשׁוּעָ֑ה עַֽל־עַמְּךָ֖ בִרְכָתֶ֣ךָ.
בִּרְכָתְךָ תְּנָה לַחֲבִיבִים בָּנִים. בְּתִתְּךָ לִי גֻּלּוֹת מַֽיִם יְשׁוּעָה מִמַּעְיָנִים. כולם: בְּרִית עוֹלָם:
בְּ֗שִׂמְחָה שְׁלֵמָה יִשְׂמְחוּ יוֹנֶֽיךָ בְּחִתּוּנִים, צב:טו דְּשֵׁנִ֖ים וְֽרַעֲנַנִּ֣ים.
וְרַעֲנַנִּים קכח:ג כִּשְׁתִלֵ֣י זֵיתִ֑ים, וּלְאַרְצָם יִקָּווּ, וְאוֹיְבֶיךָ ישעיה ס:יב חָרֹ֥ב יֶֽחֱרָֽבוּ: כולם: בְּרִית עוֹלָם:
וַ֗עֵד לְבָנֶיךָ, וְיָעִֽידוּ בָאִיִּים וִיחַוּוּ. ישעיה מ:יז כָּל־הַגּוֹיִ֖ם כְּאַ֣יִן נֶגְדּ֑וֹ מֵאֶ֥פֶס וָתֹ֖הוּ נֶחְשְׁבוּ.
נֶחְשְׁבוּ כַבְּהֵמָה, נִטְמוּ בְּעֵינֵיכֶם, נְתוּנִים מלאכי ג:כא תַּ֖חַת כַּפּ֣וֹת רַגְלֵיכֶ֑ם. כולם: בְּרִית עוֹלָם:
נְ֗טוּלֵי פֶֽקֶס עֲבוּר אַתֶּם וּבְנֵיכֶם. יחזקאל לו:כד וְלָֽקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֨ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם.
אֶתְכֶם לְבַבְכֶם אֶמּוֹל מֵעָרְלַתְכֶם, לו:כו וְאֶת־רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם. כולם: בְּרִית עוֹלָם:
יואל ב:כו אָ֗כוֹל֙ וְשָׂב֔וֹעַ וְהִלַּלְתֶּ֗ם עַל אַרְצְכֶם דברים ב:יב אֲשֶׁר־נָתַ֥ן יְיָ֖ לָהֶֽם: ככתוב ואכלת ושבעת ...
מוסיף המברך (הוא המוהל) את החרוזים הבאים שחיבר לרבי אפרים (בר יעקב) מעיר בונא.
אם נימולו תאומים אומרים הכל בלשון רבים.
הָרַחֲמָן הוּא אֲשֶׁר חָנַן אֶת־הַיֶּֽלֶד הַזֶּה לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ הוּא יָגֵן עָלָיו מִמְּרוֹמוֹ וּבְשָׁלוֹם יָבוֹא עַל־מְקוֹמוֹ: וִיהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּכְאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה לְשׂוּמוֹ ְויִקָּרֵא בְיִשְׂרָאֵל שְׁמוֹ:
הָרַחֲמָן הוּא פָּקוֹד יִפְקְדֵֽהוּ בְּרַחֲמִים לַהֲבִינוֹ בְּדָת חִכּוּמִים וִיבַלֶּה בַטּוֹב יָמִים וּשְׁנוֹתָיו בַּנְּעִימִים יַעַבְדוּהוּ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ לְאֻמִּים:
הָרַחֲמָן הוּא רַבּוֹת שָׁנִים יְחַיֵּֽהוּ צֶֽדֶק לְרַגְלָיו יִקְרָאֵֽהוּ וְנֶחָמַת צִיּוֹן יַרְאֵֽהוּ וְאֶת־עַמּוֹ לְשָׁלוֹם יְבָרֲכֵֽהוּ וִיעוֹרֵר חֲסָדָיו לְרַחֲמֵֽהוּ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא:
הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת־הֶחָתָן הַזֶּה וּבַֽעַל בְּרִיתוֹ: יִשְׂמַח אָבִיו וְתָגֵל יוֹלַדְתּוֹ וְיִתְבָּרַכוּ הַמְסֻבִּים בִּסְעוּדָתוֹ וְכֵן יִזְכּוּ שֶׁיִּשְׂמְחוּ בַּחֲתֻנָּתוֹ בְּנֵי בָנִים לְהַרְאוֹתוֹ וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתוֹ:
הָרַחֲמָן הוּא מְהֵרָה יִזְכֹּר זֹאת מִצְוָתוֹ בָּהּ יִפְדֶה אֲיֻמָּתוֹ רַחֲמִים יְעוֹרֵר לַעֲדָתוֹ קְהָלָיו יְקַבֵּץ בְּחֶמְלָתוֹ אסתר א:ד בְּהַרְאֹת֗וֹ אֶת־עֹ֙שֶׁר֙ כְּב֣וֹד מַלְכוּת֔וֹ וְאֶ֨ת־יְקָ֔ר תִּפְאֶ֖רֶת גְּדוּלָּת֑וֹ
הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת־הֶחָתָן הַזֶּה וּבַּעַל בְּרִיתוֹ וְאֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְאֶת רַבּוֹתֵֽינוּ וְאֶת־אַחֵֽינוּ הַיּוֹשְׁבִים פֹּה: כְּמוֹ שֶׁנִתְבָּרֲכוּ אֲבוֹתֵֽינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָֽנוּ כֻּלָּֽנוּ יַֽחַד בִּבְרָכָה שְׁלֵמָה וְנֹאמַר אָמֵן: ממרום וכו'
Two days after the ברית מילה, friends of the family come to the mother's house,
wash the baby and have a party, calledשלישי למילה .
בשבת בה הולכת היולדת לבית הכנסת, עושים לתינוק או לתינוקת 'חול קרייש'. ביום המילה קיבל הילד שם קודש שבו עתיד להיקרא לתורה, ובשבת שיולדת הולכת לבית הכנסת נותנים לו שם חול, שהוא כינויו בפי הבריות,
כגון יצחק ־ איצק, אליעזר ־ ליזר, אלכסנדר ־ סנדר, מרדכי ־ מוטל, יחזקאל ־ חזקי.
יש שאינם נותנים לו כינוי חול אלא חוזרים על שם הקודש שלו, להודיע כי שם הקודש ישמש אותו גם בחיי החולין.
כך הוא סדר 'חול קרייש':
אחר סעודת שבת באים לבית היולדת נערים שעדיין לא הגיעו למצוות. מלבישים את התינוק
בגדי הדר כביום המילה, מקשטים את עריסתו, מכסים אותו בטלית מצויצת, ומניחים חומש ויקרא למראשותיו.
פסוקי התורה
הנערים יושבים סביב השולחן או עומדים סביב עריסת התינוק ואומרים את הפסוקים הקבועים ל'חול קרייש',
כפי שנדפסו בסידורים 'עבודת ישראל' ו'שפת אמת'.
בראשית א:א בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ: ב:א וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם: מח:טז הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֘ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ: שמות א:א וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַֽעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ: ויקרא א:א וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְיָ֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר: במדבר א:א וַיְדַבֵּ֨ר יְיָ֧ אֶל־מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר: דברים א:א אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַֽחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב: לג:א וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָֽאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ: לד:יב וּלְכֹל֙ הַיָּ֣ד הַֽחֲזָקָ֔ה וּלְכֹ֖ל הַמּוֹרָ֣א הַגָּד֑וֹל אֲשֶׁר֙ עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל:
כשסיימו אמירת הפסוקים, מרימים הנערים יחדיו את עריסת התינוק, וקוראים בקול רם:
"חול קרייש! איך יקראו לתינוק? פלוני! פלוני! פלוני!" ־ וחוזרים על כך ג' פעמים. נותנים לנערים, טרם לכתם,
שקית של פירות, אגוזים ודברי מתיקה כיוצא בהם. אף לתינוקת נקבה עושים 'חול קרייש', ואליה באות נערות,
אבל אין אומרים אצלה את הפסוקים ולא מניחים חומש בעריסתה.
סדר פדיון הבן
האב נעמד מול הכהן, שיושב בדרך חשיבות כדי לקבל את מתנת הכהונה.
האב לוקח את בנו ומניחו בזרועות הכהן היושב, ואומר:
אִשְׁתִּי פלונית יָלְדָה לִי בֵּן זָכָר פלוני בְּכוֹר פֶּֽטֶר רֶֽחֶם וַהֲרֵי הוּא שֶׁלְּךָ:
הכהן שואל את האב:
אֵי־זֶה תִּרְצֶה יוֹתֵר אֶת־בִּנְךָ בְּכוֹרְךָ זֶה אוֹ חֲמִשָׁה סְלָעִים דְמֵי פִּדְיוֹנוֹ?
האב נוטל את הכלי עם המעות בידו ומשיב:
אֶת־בְּנִי בְּכוֹרִי אֲנִי רוֹצֶה יוֹתֵר וְהֵא לְךָ חֲמִשָׁה סְלָעִים בְּפִדְיוֹנוֹ!
ואז מברך האב בקול רם ברכת 'על פדיון הבן' וברכת 'שהחיינו'
ומכוין האב להוציא גם את הכהן בברכת 'שהחיינו' שחייב בה הכהן משום הנאת המעות הבאות לידו:
(גמ' פסחים קכא:) בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם
אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּֽנוּ עַל־פִּדְיוֹן הַבֵּן:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָֽנוּ וְהִגִּיעָנוּ לִזְמַן הַזֶּה:
בשעה שמברך נותן האב (יש הנותנים רק אחר גמר הברכות) לכהן את הכלי עם המעות,
והכהן נוטל את המעות בלבד ולא את הכלי. אחר ברכות האב אומר הכהן, ואומרים המסובים עמו:
בִּנְךָ פָּדוּי! בִּנְךָ פָּדוּי! בִּנְךָ פָּדוּי!
הכהן מחזיר את הילד לידי אביו, ונוטל את כוס היין בידו ומברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן:
ושותה הכהן, ונותן גם לאבי הבן לשתות.
יש נוהגים שהכהן נוטל את המעות ומוליכם בידו על ראש הבן ואומר:
זֶה תַּחַת זֶה: זֶה חִלוּף זֶה: זֶה מָחוּל עַל־זֶה: יָצָא זֶה לַכֹּהֵן:
וְנִכְנַס זֶה הַבֵּן לְחַיִּים לְתוֹרָה וּלְיִרְאַת שָׁמָיִם:
יְהִי רָצוֹן שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִכְנַס לַפִּדְיוֹן כֵּן יִכָּנֵס לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים: אָמֵן:
הכהן מניח את ידיו על ראש הבן ומברכו:
יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה:
במדבר ו:כד-כו יְבָֽרֶכְךָ֥ יְיָ֖ וְיִשְׁמְרֶֽךָ: יָאֵ֨ר יְיָ֧ ׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ:
יִשָּׂ֨א יְיָ֤ ׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם:
תהלים קכא:ה יְיָ֥ שֹֽׁמְרֶ֑ךָ יְיָ֥ צִ֝לְּךָ֗ עַל־יַ֥ד יְמִינֶֽךָ:
משלי ג:ב כִּ֤י אֹ֣רֶךְ יָ֭מִים וּשְׁנ֣וֹת חַיִּ֑ים וְ֝שָׁל֗וֹם יוֹסִ֥יפוּ לָֽךְ:
תהלים קכא:ז יְֽיָ֗ יִשְׁמָרְךָ֥ מִכָּל־רָ֑ע יִ֝שְׁמֹ֗ר אֶת־נַפְשֶֽׁךָ: אָמֵן:
סדר תפלת הדרך.
אסור לצאת לדרך קודם שיתפלל שנאמר צדק לפניו יהלך ראשי תיבות צלי. כל המתפלל ויוצא לדרך הקב"ה עושה לו חפציו, וטוב לתת צדקה לפני צאתו שנאמר (תהלים פה:יד) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו: אצ"ל תפלת הדרך אלא פעם אחת בכל יום שהולך, וזה הוא הנוסחא.
(גמ' ברכות כט:) יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁתּוֹלִיכֵֽנוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵֽנוּ לְשָׁלוֹם וְתִסְמְכֵֽנוּ לְשָׁלוֹם וּתְבִיאֵֽנוּ אֶל־מְחוֹז חֶפְצֵֽנוּ לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם וְתַצִּילֵֽנוּ מִכַּף כָּל־אוֹיֵב וְאוֹרֵב בַּדֶּֽרֶךְ וְתִשְׁלַח בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֵֽינוּ וְתִתְּנֵֽנוּ לְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶֽיךָ וּבְעֵינֵי כָל־רוֹאֵֽנוּ כִּי אַתָּה שׁוֹמֵֽעַ תְּפִלַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ שׁוֹמֵֽעַ תְּפִלָּה:
חופת מיין.
(מכון מורשת אשכנז)
לפי מסורת קדומה ששרשיה במסכת סופרים ונזכרת בהרחבה בספרי רבותינו הגאונים, הראשונים והאחרונים, מעשה הנישואין מורכב משתי כניסות לחופה. החופה הראשונה היא חופת 'מיין', והשניה היא חופת הטלית עם קידושין ואמירת ז' ברכות. לפנים בישראל נערכה חופת תפילת שחרית, וחופת טלית וקידושין נערכו אחר שחרית או אחר מנחה. בדורות האחרונים משלא נתאפשר עוד לאסוף רוב עם בשעת בוקר מוקדמת, יש העורכים את חופת 'מיין' לפני מנחה ואת חופת הטלית לאחריה או את חופת 'מיין' לפני ערבית ואת חופת הטלית לאחריה. יש גם העורכים את חופת 'מיין' סמוך לחופת הטלית, ללא הפסק תפילה בינתיים.
כך הוא סדר חופת 'מיין'. הקהל הולך להביא את החתן ממקום המצאו אל הכניסה לחצר בית הכנסת (מנהג מגנצא ובנותיה) או לפתח בית החתונות (מנהג וורמיישא ובנותיה). רב הקהילה - כאשר הוא מסדר הקידושין - או ממלא מקומו, מוליך את החתן למקום החופה, החתן בראש, הרב אחריו ויתר המלווים מאחוריהם או לפניהם.
מלווי החתן אל מקום החופה, ולאחר מכן מלווי הכלה, נושאים אבוקות בוערות ונגנים משמיעים את ניגון חופת 'מיין' העתיק (אשר מנוגן בחלקו בכל קהילות אשכנז בקריאת המגילה בפסוק 'ויתלו את המן').
בהגיע החתן למקום החופה, נוטלו הרב או ממלא מקומו בידו ומוליכו אל מושב חופת 'מיין' לשם המתנה על הכלה. החתן יושב והמלווים עומדים אצלו.
אחר שהגיע החתן למושב החופה, הולכים משם בעלי האבוקות וכלי זמר לבית הכלה להביאה למקום החופה עם חברותיה, בתהלוכה נפרדת של צבור הנשים. בצאתה לחופה ועד שובה פני הכלה מכוסות בבד. שתי נשים שושבינות או שתי האמהות, של החתן ושל הכלה הולכות לצדי הכלה.
הכלה שהיא מכוסת פנים נתמכת בשושבינות לצורך הליכתה. החתן שהוא גלוי עינים, אינו זקוק לתמיכה זו.
בהגיע הכלה לפתח חצר בית הכנסת, מוליך הרב בידו את החתן לקראת הכלה, וחשובי הקהל מתלווים אליהם.
החתן נוטל את הכלה בידו, לשם קנין נישואין, מדין 'מסירתה זו היא כניסתה לחופה' (כתובות מח ע"ב) בעוד הרב ממשיך לאחוז ביד החתן, וכך הולכים אל מקום ישיבתם המשותף, שזו היא החופה. בעת אותה הליכה שמוליך החתן את כלתו אל מקום ישיבתם המשותף, זורקים עליהם חטים תוך כדי קריאת: 'פרו ורבו'.
החתן והכלה מתיישבים במושב המיוחד לכך, לעתים בכילה או על גבי בימה, ויושבים יחדיו פרק זמן קצר.
בגמר החופה מוליכות השושבינות תחילה את הכלה לביתה, ואחר לכתה נערים קטנים מוליכים את החתן לתפלה (בבית הכנסת), כשמאחוריהם הולכים הרב ויתר המשתתפים.
חופת 'מיין' נוהגת רק בבתולה.
תהלים ה:ח וַֽאֲנִ֗י בְּרֹ֣ב ֖חַסְדְּךָ אָב֣וֹא בֵיתֶ֑ךָ אֶשְׁתַּֽחֲוֶ֥ה אֶל־הֵֽיכַל־קָ֝דְשְׁךָ֗ בְּיִרְאָתֶֽךָ:
דְּע֗וּ כִּֽי־יְיָ֘ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים הֽוּא־עָ֭שָֽׂנוּ וְל֣וֹ אֲנַ֑חְנוּ עַ֝מּ֗וֹ וְצֹ֣אן מַרְעִיתֽוֹ: בֹּ֤אוּ שְׁעָרָ֨יו ׀ בְּתוֹדָ֗ה חֲצֵֽרֹתָ֥יו בִּתְהִלָּ֑ה הֽוֹדוּ־ל֝֗וֹ בָּֽרֲכ֥וּ שְׁמֽוֹ: כִּי־ט֣וֹב ֖יְיָ לְעוֹלָ֣ם חַסְדּ֑וֹ וְעַד־דֹּ֥ר וָ֝דֹ֗ר אֱמֽוּנָתֽוֹ:
מִי אַדִּיר עַל־הַכֹּל מִי בָּרוּךְ עַל־הַכֹּל מִי גָּדוֹל עַל־הַכֹּל הוּא יְבָרֵךְ אֶת־הֶחָתָן וְאֶת־הַכַּלָּה:
החופה היא הטלית, והחתן חופה בה את כלתו. החתן מברך ברכת ציצית על הטלית, וגם ברכת 'שהחיינו' אם חדשה היא, ומתעטף בה בכיסוי ראשו, ואחר כך פורש אותה גם על ראש כלתו. השמש או אחד מן העדים מעטף בה את החתן והכלה. הטלית מונחת על החתן והכלה מתחילת ברכת אירוסין ועד גמר כל שבע ברכות הנישואין.
(גמ' ברכות ס:) בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּֽנוּ לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִת:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָֽנוּ וְהִגִּיעָנוּ לִזְמַן הַזֶּה:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּֽפֶן:
(גמ' כתובות ז:) בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו
ושותה החתן והכלה. ואחרי כן מקדש לו את הכלה בטבעת קידושין ואומר:
הֲרֵי - אַתְּ - מְקֻדֶּֽשֶׁת - [לִי] - בְּטַבַּֽעַת - זוֹ - כְּדַת - מֹשֶׁה - וְיִשְׂרָאֵל:
וקורין הכתובה לפני החתן והכלה והאורחים. ואחרי כן מברכים על כוס שני בורא פרי הגפן ואומרים שבע ברכות:
א בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּֽפֶן:
(גמ' כתובות ז:)
ב בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ:
ג בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם יוֹצֵר הָאָדָם:
ד בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ
בְּצֶֽלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּֽנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ יוֹצֵר הָאָדָם:
ה שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה בְּקִבּוּץ בָּנֶֽיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְשַׂמֵּֽחַ צִיּוֹן בְּבָנֶֽיהָ:
ו שַׂמֵּֽחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן־עֵֽדֶן מִקֶּֽדֶם:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְשַׂמֵּֽחַ חָתָן וְכַלָּה:
ז בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה חָתָן וְכַלָּה גִּילָה רִנָּה דִּיצָה וְחֶדְוָה אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת: מְהֵרָה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ יִשָּׁמַע ירמיה מד:ו בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה וּבְחֻצ֖וֹת יְרֽוּשָׁלָ֑םִ לג:יא ק֣וֹל שָׂשׂ֞וֹן וְק֣וֹל שִׂמְחָ֗ה ק֣וֹל חָתָן֘ וְק֣וֹל כַּלָּה֒ קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְשַׂמֵּֽחַ חָתָן עִם־הַכַּלָּה:
The recital אם אשכחך is a very recent addition and not part of מנהגי אשכנז, פולין or ליטא.
ברכת המזון לנשואין.
המברך ברכת המזון אחר סעודת נשואין מוזגין לו ב' כוסות אחת לברכת המזון ואחת לברכות נשואין.
ויקח הכוס האחת בידו ויאמר רַבּוֹתַי וִויר ווֹלֶען בֶּענְשֶׁען !
המסובים עונים : קיג:ב יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְיָ֣ מְבֹרָ֑ךְ מֵֽ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם:
המזמן אומר בקול ובנעימת חתונה (המושרת במגילת אסתר בפסוק 'ויתלו את המן'):
דְּוַי הָסֵר וְגַם חָרוֹן וְאָז אִלֵּם בְּשִׁיר יָרֹן נְחֵֽנוּ בְמַעְגְּלֵי צֶֽדֶק
כשיש כהן אומרים:
שְׁעֵה בִּרְכַּת בְּנֵי־אַהֲרֹן:
כשאין כהן אומרים:
שְׁעֵה בִּרְכַּת בְּנֵי יְשֻׁרוּן:
בִּרְשׁוּת
[(מוֹרֶה מוֹרֵֽינוּ הָרַב או כֹּהֲנִים), בַּֽעַל הַבַּיִת הַזֶּה ]
מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי
נְבָרֵךְ (בעשרה מוסיפים: אֱלֹהֵֽינוּ) שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ וְשֶׁאָכַֽלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ
המסובים : בָּרוּךְ (בעשרה מוסיפים: אֱלֹהֵֽינוּ) שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ וְשֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִֽינוּ:
המזמן : (בעשרה מוסיפים: אֱלֹהֵֽינוּ) שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ וְשֶׁאָכַֽלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִֽינוּ:
בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ:
ומוסיף לברך את הברכות דלעיל : לאחר מכן מניח את הכוס השניה, וחוזר ונוטל את הכוס הראשונה בידו ומברך :
ושותה המברך משתי הכוסות ונותן לחתן ולכלה ולכל המסובים.
סדר לויה.
בקהילות אחדות הכריזו בשחרית אחר התפלה על לויה המתקיימת באותו יום. בלוית אדם גדול,
מכריזים על סגירות כל החנויות במהלך הלויה. אם אירעה קבורה בערב שבת או ערב יום טוב,
מאחרים את תפילת המנחה באותו יום בחמש או עשר דקות.
בלוויה אומרים מזמור מט ('שמעו זאת כל העמים'). לא נהגו להיעצר ליד בתי כנסיות ובתי מדרשות כדי שבני הנפטר יאמרו קדיש, שהאונן אסור בתפלה ובעניית 'אמן' לפני גמר הקבורה, ואף אחרים אינם אומרים קדיש, ובודאי לא תוך ד' אמות של המת. נושאים את הנפטר לבית הקברות. נשיאת הארון נחשבה מאז ומתמיד לכבוד, שהיה מנת חלקם של בני החברה קדישא, שעסקו בכל עניני הנפטר בהתנדבות.
אנשי החברה קדישא הולכים לפני המיטה.
לפי המקובל מרבותינו הראשונים הבנים הולכים אחר מיטת אביהם, יחד עם שאר הקרובים שהולכים ראשונה אחר הארון. בלויה נהוג היה לפנים בישראל שהאבלים מעטפים ראשם עיטוף אבלים, והבן משתתף קמעה בנשיאת הארון של אביו או אמו. אם העיטוף נעשה בטלית, אזי מתעטף האבל בבית הקברות לפני צידוק הדין,
ופושטו לפני ההליכה אל הקבר, משום לועג לרש. בדורות עברו עשו עיטוף במטרון, כיסוי ראש הנקרא 'אבל־קאפף', שהיה בגד שחור סביב הראש ותלוי לאחוריו עד אציליו. את החלק התלוי של כיסוי ראש זה,
היו כורכים סביב הצוואר, הסנטר והאף, בדומה לעטיפת ישמעאלים שהעינים גלויות אך הפנים מכוסות.
כאשר היו מתעטפים בכיסוי זה בבית הקברות, הניחוהו עד בואם אל ביתם.
בדורות האחרונים, על פי תורת האריז"ל, היו יחידים שציוו על יוצאי חלציהם שלא ילכו אחרי מיטתם.
אך הרוב החזיק במנהג המקובל לשתף את הצאצאים בלויה, משום יקרא דחיי ויקרא דשכבי.
(אכן, כדי למנוע מהרוחות והמזיקין להשתתף בלויה, היו מקצת מהנוטים למות שאמרו נוסח תפילה מיוחד להניס את המזיקין מעצמם אחר הפטירה שנדפס ב'קיצור מעבר יבק' וכיוצא בו. ויש בודדים שהורו לבניהם לא ללכת או ליסע אחר הנפטר, אלא להקדים וללכת לבית הקברות לפני מסע הלויה). בלוית אדם גדול,
צועדים תלמידים מאחורי האבלים ובידיהם כתביו.
מרימים את המטה שלאורך שני צדיה מוטות ארוכים ועליה מונח הארון, ונושאים אותה על הכתפיים.
בתחילת הלויה בעת הרמת המיטה, יש מן הנושאים שאומרים את הפסוקים הבאים מדברי הימים ב', וישעיהו:
ד"ה ב' ה:ד וַיָּבֹ֕אוּ כֹּ֖ל זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּשְׂא֥וּ הַֽלְוִיִּ֖ם אֶת־הָֽאָרֽוֹן: ה:ז-ח וַיָּבִ֣יאוּ הַ֠כֹּֽהֲנִים אֶת־אֲר֨וֹן בְּרִית־יְיָ֧ אֶל־מְקוֹמ֛וֹ אֶל־דְּבִ֥יר הַבַּ֖יִת אֶל־קֹ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֑ים אֶל־תַּ֖חַת כַּנְפֵ֥י הַכְּרוּבִֽים: וַיִּֽהְי֤וּ הַכְּרוּבִים֙ פֹּֽרְשִׂ֣ים כְּנָפַ֔יִם עַל־מְק֖וֹם הָֽאָר֑וֹן וַיְכַסּ֧וּ הַכְּרוּבִ֛ים עַל־הָֽאָר֥וֹן וְעַל־בַּדָּ֖יו מִלְמָֽעְלָה: ישעיה ו:ב שְׂרָפִ֨ים עֹֽמְדִ֤ים ׀ מִמַּ֨עַל֙ ל֔וֹ שֵׁ֧שׁ כְּנָפַ֛יִם שֵׁ֥שׁ כְּנָפַ֖יִם לְאֶחָ֑ד בִּשְׁתַּ֣יִם ׀ יְכַסֶּ֣ה פָנָ֗יו וּבִשְׁתַּ֛יִם יְכַסֶּ֥ה רַגְלָ֖יו וּבִשְׁתַּ֥יִם יְעוֹפֵֽף:
הנשים הולכות מאחורי האנשים, ומקדימות לצאת מבית הקברות לפני האנשים. בכמה מקומות נשים אינן מלוות לתוך בית הקברות. וורמישא בעת היציאה מבית הקברות נהגו האנשים להפוך פניהם לצד הכותל, כאשר הקדימו הנשים לצאת.
בדורות האחרונים יש מקומות בהם הנהיגו שנשים אינן מלוות את הנפטר לבית הקברות.
הסעת ארון הנפטר על כרכרת מתים, התחדשה בערים הגדולות בדורות האחרונים, בהסכמת גדולי ישראל,
וזאת משום שבתי הקברות החדשים היו מרוחקים ממרכזי הערים. בצדי הכרכרה יש שרשמו פסוקים
כמו תהלים לא, ו:
תהלים לא:ו בְּיָֽדְךָ֘ אַפְקִ֢יד ר֫וּחִ֥י פָּדִ֖יתָ אוֹתִ֥י יְיָ֗ אֵ֣ל אֱמֶֽת:
ישעיה כה:ח בִּלַּ֤ע הַמָּ֨וֶת֙ לָנֶ֔צַח וּמָחָ֨ה אֲדֹנָ֧י אֱלֹהִ֛ים דִּמְעָ֖ה מֵעַ֣ל כָּל־פָּנִ֑ים
וְחֶרְפַּ֣ת עַמּ֗וֹ יָסִיר֙ מֵעַ֣ל כָּל־הָאָ֔רֶץ כִּ֥י יְיָ֖ דִּבֵּֽר:
נח:ח אָ֣ז יִבָּקַ֤ע כַּשַּׁ֨חַר֙ אוֹרֶ֔ךָ וַֽאֲרֻכָתְךָ֖ מְהֵרָ֣ה תִצְמָ֑ח וְהָלַ֤ךְ לְפָנֶ֨יךָ֙ צִדְקֶ֔ךָ כְּב֥וֹד יְיָ֖ יַֽאַסְפֶֽךָ:
בכמה מקומות היו הסוסים נושאי הכרכרה עטופים בדים שחורים. יש שנמנעו משימוש בכרכרה, מחשש חוקות הגוי. בכמה מקומות הונהגה בעת החדשה תהלוכת לויה מאורגנת בטורים מסודרים וביגוד שחור טִקְסִי, גם זו נחשבה לחידוש מפוקפק. גבאי החברה קדישא גובים צדקה מהמשתתפים בלויה, בקופסת צדקה, אותה מציבים אחר כך גם בבית האבלים.
רבים השתדלו ללוות את הנפטר עד בית הקברות, שהיה מכונה 'בית עולם', 'בית החיים', 'בית הקברות',
'גוט־אורט' או 'דאס גוטע אורט' ('מקום טוב' או 'המקום הטוב'). הגיע הנפטר לבית הקברות בכרכרה, מוציאין הימנה את הארון, מניחים אותו על גבי אלונקה מיוחדת, ומכסים אותו בבד שחור. האבלים צועדים בראש המלווים, למרגלות הארון. מי שלא היה בבית הקברות במשך שלושים יום, אומר את הברכה 'אשר יצר אתכם' (ראה להלן).
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר־יָצַר אֶתְכֶם בַּדִּין וְזָן וְכִלְכֵּל אֶתְכֶם בַּדִּין וְהֵמִית אֶתְכֶם בַּדִּין וְיוֹדֵֽעַ מִסְפַּר כֻּלְּכֶם בַּדִּין וְעָתִיד לְהַחֲזִיר וּלְהַחֲיוֹתְכֶם בַּדִּין: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְחַיֵּה הַמֵּתִים:
אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי מְחַיֶּה מֵתִים אַתָּה רַב לְהוֹשִֽׁיעַ:
(ממוסף של שמיני עצרת עד שחרית של יום ראשון של פסח מוסיפים : מַשִּׁיב הָרֽוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּֽשֶׁם)
מְכַלְכֵּל חַיִים בְּחֶֽסֶד מְחַיֶה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר: מִי כָמֽוֹךָ בַּֽעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דּֽוֹמֶה־לָּךְ מֶֽלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִֽיחַ יְשׁוּעָה וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים:
קריעה לפני קבורה
בבית הקברות מכניסים את הנפטר אל תוך הבית המיועד לאסיפת הקהל בלויה ולטהרת נפטרים ממקומות רחוקים, הוא 'בית צידוק הדין' (המכונה גם 'בית הצור תמים', 'מטהר הויז', 'מטהר הויזכן', 'טהור הויז').
מציבים את הארון על שולחן הטהרה, ספסל אבן המכונה 'מטהר שטיין'. אם האבלים כהנים, מניחים את הארון בחצר תחת כיפת השמים.
בבתי קברות אחדים בנו בדורות האחרונים את בית צידוק הדין, עם סדק הפרדה בתיקרה רחב כעשרה סנטימטר מקיר לקיר, או גג נפתח בחלקו, כדי שהכהן יוכל לעמוד מול הנפטר באגף שאליו אין טומאת המת מגיעה. אם לא קרע האבל בעת יציאת הנשמה, הריהו קורע עתה. אנשי החברה קדישא מפנים את תשומת לב האבל, שילבש בגד שניתן לקורעו. בשעת הקריעה פותחים את הארון לדקות אחדות. איש אחר מסייע לאבל, בידו סכין הפוך, הקת לכיוון האבל, והלהב בידו, וחותך מעט בבגדים העליונים מול החזה, והאבל מרחיב את החתך לקריעה של טפח כלפי מטה. אין קורעים את הגופיה. אֲבֵלָה מקבלת סיוע זה מאשה. היא מכסה את מקום הקריעה בצעיף או מטפחת. אם אין בידה, הריהי מהדקת את הקריעה בסיכה. על אב או אם קורעים בשמאל החזה, ועל אח או אחות, בן או בת, קורעים בצד ימין. אין קורעים על ילד שלא מלאו לו שלושים יום. קטן אינו קורע עד שיהא בן י"ב שנה ויום אחד. אין האבלים מברכים בעת קריעה זו, ובמקצת קהילות מברכים. מיד אחר הקריעה על אב ואם, חולץ האבל את מנעליו. על שאר קרובים חולץ רק בבואו לביתו. ביום טוב אין קורעים, ובחול המועד קורעים רק על אב ואם. על שאר קרובים ממתינים בקריעה עד אחר יום טוב. בגמר הקריעה, בודקים אם הנפטר שוכב בתנוחה ישרה, וסוגרים את הארון.
צדוק הדין
כשבאו עם המת לבית הקברות אומרים צדוק הדין, ובכל ימים שאין אומרים תחנון אין אומרים אותו,
ע"כ גם בתשעה באב אין אומרים אותו. וכן בערב שבת וערב יום טוב אחר חצות אין אומרים אותו.
ויש שגם אין אומרים אותו בקבורת ילד שלא היה עדיין בן שנה. והאבל מתחיל והקהל אומרים עמו:
צידוק הדין אחר הקריעה האבל מתחיל בקול רם לומר צידוק הדין, והקהל אומר עמו בקול רם:
הַשַּׁלִּיט בְּמַֽטָּה וּבְמַֽעַל שמואל א' ב:ו מֵמִ֣ית וּמְחַיֶּ֑ה מוֹרִ֥יד שְׁא֖וֹל וַיָּֽעַל:
הַצּוּר תָּמִים בְּכָל־מַעֲשֶׂה מִי יֹֽאמַר־לוֹ מַה־תַּעֲשֶׂה
הָאוֹמֵר וְעֹשֶׂה חֶסֶד חִנָּם לָֽנוּ תַּעֲשֶׂה
וּבִזְכוּת הַנֶּעֶקַד כְּשֶׂה הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה:
צַדִּיק בְּכָל־דְּרָכָיו הַצּוּר תָּמִים אֶרֶךְ אַפַּיִם וּמָלֵא רַחֲמִים
חֲמָל־נָא וְחוּס־נָא עַל־אָבוֹת וּבָנִים כִּי לְךָ אָדוֹן הַסְּלִיחוֹת וְהָרַחֲמִים:
צַדִּיק אַתָּה יְיָ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת אֲשֶׁר בְּיָדְךָ פִּקָדוֹן כָּל־רוּחוֹת
חָלִֽילָה לְּךָ זִכְרוֹנֵֽנוּ לִמְחוֹת וְיִֽהְיוּ־נָא עֵינֶֽיךָ בְּרַחֲמִים עָלֵֽינוּ פְּקֻחוֹת
כִּי לְךָ אָדוֹן הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת:
אָדָם אִם בֶּן־שָׁנָה יִהְיֶה אוֹ אֶֽלֶף שָׁנִים יִחְיֶה
מַה־יִּתְרוֹן לוֹ כְּלא הָיָה יִהְיֶה בָּרוּךְ דַּיָּן הָאֶמֶת מֵמִית וּמְחַיֶּה:
בָּרוּךְ הוּא כִּי ְאֱמֶת דִּינוֹ וּמְשׁוֹטֵט הַכֹּל בְּעֵינוֹ
וּמְשַׁלֵם לְאָדָם חֶשְׁבּוֹנוֹ וְדִינוֹ וְהַכֹּל לִשְׁמוֹ הוֹדָיָה יִתֵּֽנוּ:
יָדַֽעְנוּ יְיָ כִּי צֶֽדֶק מִשְׁפָּטֶֽךָ תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ
וְתִזְכֶּה בְּשָׁפְטֶֽךָ וְאֵין לְהַרְהַר אַחַר מִדַּת שָׁפְטֶֽךָ
תהלים קיט:קלז צַדִּ֣יק אַתָּ֣ה יְיָ֑ וְ֝יָשָׁ֗ר מִשְׁפָּטֶֽיךָ:
דַּיָּן ְאֱמֶת שׁוֹפֵט צֶדֶק וֶאֱמֶת
בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת שֶׁכָּל־מִשְׁפָּטָיו צֶֽדֶק וְאֱמֶת:
נֶֽפֶשׁ כָּל־חַי בְּיָדֶֽךָ צֶֽדֶק מָלְאָה יְמִינְךָ וְיָדֶֽךָ
רַחֵם עַל־פְּלֵיטַת צֹאן יָדֶֽךָ וְתֹאמַר לַמַּלְאָךְ הֶֽרֶף יָדֶֽךָ:
ירמיה לב:יט גְּדֹל֙ הָֽעֵצָ֔ה וְרַ֖ב הָעֲלִֽילִיָּ֑ה אֲשֶׁר־עֵינֶ֣יךָ פְקֻח֗וֹת עַל־כָּל־דַּרְכֵי֙ בְּנֵ֣י אָדָ֔ם לָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔יו וְכִפְרִ֖י מַֽעֲלָלָֽיו: תהלים צב:טז לְ֭הַגִּיד כִּֽי־יָשָׁ֣ר יְיָ֑ צ֝וּרִ֗י וְֽלֹא־עלתה עַוְלָ֥תָה בּֽוֹ: איוב א:כא יְיָ֣ נָתַ֔ן וַֽייָ֖ לָקָ֑ח יְהִ֛י שֵׁ֥ם יְיָ֖ מְבֹרָֽךְ: תהלים עח:לח וְה֤וּא רַח֙וּם ׀ יְכַפֵּ֥ר עָוֹן֘ וְֽלֹא־יַֽ֫שְׁחִ֥ית ֖וְהִרְבָּ֣ה לְהָשִׁ֣יב אַפּ֑וֹ וְלֹֽא־יָ֝עִ֗יר כָּל־חֲמָתֽוֹ:
לעולם אומרים צידוק הדין, אף בערב יום טוב ומוצאי יום טוב, אלא שבימים שאין בהם תחנון, כולל תשעה באב, מניחים את מיטת הנפטר על שולחן הטהרה רק לרגע, ואת צידוק הדין אומרים בלחש תוך כדי הליכה בדרך אל הקבר. צידוק הדין אומרים ביום ולא בלילה. ביום טוב אין אומרים צידוק הדין, ומוליכים את הארון משער בית הקברות עד הקבר, בלא הפסק, בלא תפילה, בלא קדיש ובלא 'שורה'. יש שאינם אומרים צידוק הדין בקבורת ילד שלא מלאה לו שנה. בקבורת ילד שעדיין לא נימול, חותכים את הערלה בעזרת חתיכת זכוכית או אבן חדה, כאשר ארונו ניצב פתוח על שולחן הטהרה, לאחר מכן עוטפים שוב את הנפטר, ונוהגים בה כרגיל. את הערלה אין מניחים בארון, אלא בתוך הקבר למרגלות הארון. אחר אמירת צידוק הדין, יש עורכים הספד, ורק לאחריו נושאים את הנפטר אל קברו. אבל כהן אינו הולך אל הקבר בשעת הקבורה, וממתין ליד בית צידוק הדין.
קבורה
בקהילות הותיקות היתה 'חברה קדישא דקברנים' ממונה על חפירת הקבר ומעשה הקבורה.
תיכף עם הוודע דבר הפטירה, עליהם להיות מוכנים לעשות את מצוותם ולבוא בזריזות לבית הקברות לחפירת הקבר. אין מתעסקים בחפירה שני אנשים בבת אחת, אלא בזה אחר זה, זה נכנס וזה יוצא,
אם לא שהשעה דחוקה ובהולה. במקצת מקומות נהגו לפני הכנסת הארון לקבר, להשליך מנעול אל תוך הקבר ולאבד את המפתח שלו. כאשר הארון סגור לגמרי, מורידים אותו אל הקבר על ידי ארבעה אנשי החברה קדישא באמצעות שני חבלים או שתי חגורות, באופן שמניחים את הראש לכיוון מערב ואת הרגלים למזרח כיוון א"י.
יש מקומות בהם נהגו להניח את ראש המת לצד צפון ורגליו לצד דרום.
לפני הורדת הארון לקבר, מסירים מעליו את המפה השחורה.
בשעת הורדת הארון אל הקבר, יש נוהגים לומר את הפסוק בבראשית כה, ו:
בראשית כה:ו וְלִבְנֵ֤י הַפִּֽילַגְשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַבְרָהָ֔ם נָתַ֥ן אַבְרָהָ֖ם מַתָּנֹ֑ת
וַֽיְשַׁלְּחֵ֞ם מֵעַ֨ל יִצְחָ֤ק בְּנוֹ֙ בְּעוֹדֶ֣נּוּ חַ֔י קֵ֖דְמָה אֶל־אֶ֥רֶץ קֶֽדֶם: יש שחוזרים על פסוק זה ג' פעמים.
את המטה עליה נשאו את הארון אל הקבר, מהפכים פעם אחת בלבד. יש שנהגו להפוך את המטה שלוש פעמים, ויש המקפידים להפוך את המיטה בכיוון המתרחק מהעיר. אחר הורדת הארון אלי קבר, העומדים מסביב זורקים עפר אל הקבר, כל אחד אחד שופך עפר באת שבידו שלוש פעמים, ובמקצת קהילות זורקים שבע פעמים. האבלים הם הראשונים הזורקים עפר על הארון, הבנים לפי סדר לידתם, אחריהם קרובי המשפחה, ולבסוף שאר הנוכחים. אין מעבירים מיד ליד את האת לזריקת העפר, אלא זה מניח וזה נוטל, ואין מכינים עפר על האת ליתן בידי הזורק אל הקבר. כאשר מתמלא הקבר כדי מחציתו בערך, תוקעים למראשותיו שלט הנושא את שם הנפטר ויום פטירתו (או פרטים מזהים אחרים כגון מספר חלקת הקבר כפי שמופיע בספרי החברה קדישא). אנשי החברה קדישא דקברנים מסיימים את המלאכה, צוברים את שארית העפר ועושים מעליו תל. תל זה, המכונה 'צורת קבר', מחודד למעלה, נערם רחב יותר לצד הראש, וצר יותר לצד הרגלים. אין יוצאים מן בית הקברות לפני גמר עשיית 'צורת הקבר'. ביום טוב אנשי החברה קדישא מורידים את הארון אלי קבר, וכל היתר נעשה בפיקוחם על ידי נכרים. גונזים ספרי תורה ותפילין בקברו של רב קהילה או ראש ישיבה, לצד ראשו, בתוך קדירה חדשה שמניחים בנקב מיוחד שבקבר. בגמר הקבורה, נהגו אנשי החברה קדישא בכמה קהילות לומר תפילה לעילוי נשמת הנפטר:
זכרים נקבות
יְהִי רָצוֹן לְפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵי הַנְשָמוֹת שֶׁתְקַבֵּל נִשְׁמַת (פְּלוֹנִי בֵּן פְּלוֹנִי) לְפָנֶֽיךָ בְּאַהֲבָה וּבְחִבָּה וְתִשְׁלַח לוֹ מַלְאָכֶיךָ הַטוֹבִים לְהוֹלִיךְ נִשְׁמָתוֹ לְגַן עֵדֶן כַּאֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ מַלְאָכִים לְיַעֲקֹב אָבִינוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: לב:ב-ג וְיַֽעֲקֹ֖ב הָלַ֣ךְ לְדַרְכּ֑וֹ וַֽיִּפְגְּעוּ־ב֖וֹ מַלְאֲכֵ֥י אֱלֹהִֽים: וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ כַּֽאֲשֶׁ֣ר רָאָ֔ם מַֽחֲנֵ֥ה אֱלֹהִ֖ים זֶ֑ה וַיִּקְרָ֛א שֵׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא מַֽחֲנָֽיִם: וּתְקַיֵם בּוֹ מִקְרָא זֶה: ישעיה מ:לא וְקוֵֹ֤י יְיָ֙ יַֽחֲלִ֣יפוּ כֹ֔חַ יַֽעֲל֥וּ אֵ֖בֶר כַּנְּשָׁרִ֑ים יָר֨וּצוּ֙ וְלֹ֣א יִיגָ֔עוּ יֵֽלְכ֖וּ וְלֹ֥א יִיעָֽפוּ: וְתִנְהַג עִמוֹ בַּחֲסָדֶיךָ הַמְרֻבִּים וְתִתְעַנֵג מִדֶשֶׁן נַפְשׁוֹ וּמֵרַב טוּב הַצָפוּן לַצַדִיקִים וּתְהִי נִשְׁמָתוֹ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים עִם כָּל שׁוֹכְנֵי עָפָר הַשׁוֹכְבִים פֹּה עִם כָּל צַדִיקִים וְצַדְקָנִיוֹת שֶׁבְּגַן עֵדֶן אָמֵן.
יְהִי רָצוֹן לְפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵי הַנְשָמוֹת שֶׁתְקַבֵּל נִשְׁמַת (פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי) לְפָנֶֽיךָ בְּאַהֲבָה וּבְחִבָּה וְתִשְׁלַח לָהּ מַלְאָכֶיךָ הַטוֹבִים לְהוֹלִיךְ נִשְמָתָהּ לְגַן עֵדֶן כַּאֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ מַלְאָכִים לְיַעֲקֹב אָבִינוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: לב:ב-ג וְיַֽעֲקֹ֖ב הָלַ֣ךְ לְדַרְכּ֑וֹ וַֽיִּפְגְּעוּ־ב֖וֹ מַלְאֲכֵ֥י אֱלֹהִֽים: וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ כַּֽאֲשֶׁ֣ר רָאָ֔ם מַֽחֲנֵ֥ה אֱלֹהִ֖ים זֶ֑ה וַיִּקְרָ֛א שֵׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא מַֽחֲנָֽיִם: וּתְקַיֵם בָּהּ מִקְרָא זֶה: ישעיה מ:לא וְקוֵֹ֤י יְיָ֙ יַֽחֲלִ֣יפוּ כֹ֔חַ יַֽעֲל֥וּ אֵ֖בֶר כַּנְּשָׁרִ֑ים יָר֨וּצוּ֙ וְלֹ֣א יִיגָ֔עוּ יֵֽלְכ֖וּ וְלֹ֥א יִיעָֽפוּ: וְתִנְהַג עִמָהּ בַּחֲסָדֶיךָ הַמְרֻבִּים וְתִתְעַנֵג מִדֶשֶׁן נַפְשָׁהּ וּמֵרַב טוּב הַצָפוּן לַצַדִיקִים וּתְהִי נִשְׁמָתָהּ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים עִם כָּל שׁוֹכְנֵי עָפָר הַשׁוֹכְבִים פֹּה עִם כָּל צַדִיקִים וְצַדְקָנִיוֹת שֶׁבְּגַן עֵדֶן אָמֵן.
אמירת 'א־ל מלא רחמים' בציבור, לאחר הקבורה או בכל זמן אחר, אינה מנהג אשכנז. אין מתעכבים ומתמהמהים אצל הקבר אחר הקבורה. לפני שעוזבים את מקום הקבורה, מניח כל אחד מן המלווים אבן קטנה על האדמה המכסה את הנפטר. האבלים חולצים מנעליהם בגמר הקבורה, לפני אמירת הקדיש. ביום טוב וחו"ה, אין חולצים.
קדיש אחר קבורה
כאשר הממונים על עשיית הקבר חוזרים אל קדמת בית הקברות, נאמר הקדיש שאחר הקבורה. קדיש זה, כמו כל פסוק ודבר תורה, צריך להיאמר במרחק של לפחות ד' אמות מהקברים, משום 'לועג לרש', ולכן נאמר בתוך בית צידוק הדין. כאשר יש מת אחר בבית צידוק הדין, או במקום שאין בית כזה, יאמר הקדיש מחוץ לכניסת בית הקברות. יש הנוטלים ידיהם לפני כניסתם לבית צידוק הדין. במקצת קהילות מקדימים לפני הקדיש את מזמור ט"ז ('מכתם לדוד').
טז מִכְתָּ֥ם לְדָוִ֑ד שָֽׁמְרֵ֥נִי אֵ֝֗ל כִּֽי־חָסִ֥יתִי בָֽךְ: אָמַ֣רְתְּ לַ֭יֽיָ אֲדֹנָ֣י אָ֑תָּה טֽ֝וֹבָתִ֗י בַּל־עָלֶֽיךָ: לִ֭קְדוֹשִׁים אֲשֶׁר־בָּאָ֣רֶץ הֵ֑מָּה וְ֝אַדִּירֵ֗י כָּל־חֶפְצִי־בָֽם: יִרְבּ֥וּ עַצְּבוֹתָם֘ אַחֵ֢ר מָ֫הָ֥רוּ בַּל־אַסִּ֣יךְ נִסְכֵּיהֶ֣ם מִדָּ֑ם וּֽבַל־אֶשָּׂ֥א אֶת־שְׁ֝מוֹתָ֗ם עַל־שְׂפָתָֽי: יְֽיָ֗ מְנָת־חֶלְקִ֥י וְכוֹסִ֑י אַ֝תָּ֗ה תּוֹמִ֥יךְ גּֽוֹרָלִֽי: חֲבָלִ֣ים נָֽפְלוּ־לִ֭י בַּנְּעִמִ֑ים אַף־נַֽ֝חֲלָ֗ת שָֽׁפְרָ֥ה עָלָֽי: אֲבָרֵ֗ךְ אֶת־יְ֭יָ אֲשֶׁ֣ר יְעָצָ֑נִי אַף לֵ֝יל֗וֹת יִסְּר֥וּנִי כִלְיוֹתָֽי: שִׁוִּ֬יתִי יְיָ֣ לְנֶגְדִּ֣י תָמִ֑יד כִּ֥י מִֽ֝ימִינִ֗י בַּל־אֶמּֽוֹט: לָכֵ֤ן ׀ שָׂמַ֣ח לִ֭בִּי וַיָּ֣גֶל כְּבוֹדִ֑י אַף־בְּ֝שָׂרִ֗י יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶֽטַח: כִּ֤י ׀ לֹֽא־תַֽעֲזֹ֣ב נַפְשִׁ֣י לִשְׁא֑וֹל לֹֽא־תִתֵּ֥ן חסידיך חֲ֝סִֽידְךָ֗ לִרְא֥וֹת שָֽׁחַת: תּֽוֹדִיעֵנִי֘ אֹ֤רַח חַ֫יִּ֥ים שֹׂ֣בַע שְׂ֭מָחוֹת אֶת־פָּנֶ֑יךָ נְעִימ֖וֹת בִּימִֽינְךָ֣ נֶֽצַח:
הקהל אומר עם האבל את לשון הקדיש עד 'ויקרה':
אבל כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ זוקף שְׁמֵיהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדָּתָא וּלְאַחֲיָאָה מֵתַיָא וּלְאַסָּקָא יָתְהוֹן לְחַיֵּי עָלְמָא וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירֽוּשְׁלֵם וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלֵהּ בְּגַוַּהּ וּלְמֶעְקַּר פֻלְחָנָא נֻכְרָאָה מְאַרְעָא וּלַאֲתָבָא פֻלְחָנָא דִשְׁמַיָא לְאַתְרֵהּ וְיַמְלִיךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְכָל־בֵּית־יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב: וְאִמְרוּ אבל כורע אָמֵן: (קהל אָמֵן)
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'
אבל כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא
וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא אבל כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו).
לְעֵֽלָּא מִכָּל־בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא
דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא: אבל כורע וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)
יְהֵא שְלָמָא רַבָּא מִן־שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל: וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)
אבל פוסע לאחוריו בנחת שלש פסיעות בכריעה אחת
פונה לשמאלו ואומר עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו פונה לימינו ואומר הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ
ושוחה לפניו ואומר וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל: וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)
יש הנוהגים שהאבל בגמר אמירת הקדיש, אינו חוזר לפסוע ג' פסיעות לפניו אחר שפסע לאחוריו.
החיוב הראשון במעלה לאמירת קדיש זה, הוא בנו של הנפטר. אין שם בן, אומרו אבל אחר, או בעל 'יאהרצייט',
ובהיעדרם אומרו אחד מאנשי החברה קדישא. קדיש אינו נאמר בשנים, אלא ביחיד.
אין אומרים קדיש זה בימים שאין בהם תחנון. בימים אלה יש אומרים קדיש יתום,
או שאומרים קדיש דרבנן כשמקדימים לו לימוד משנה, כגון ברכות פ"ט מ"ה:
חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטוֹבָה שֶׁנֶּאֱמַר: דברים ו:ה וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְיָ֣ אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ: בְּכָל־לְבָבְךָ בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע: וּבְכָל־נַפְשְׁךָ אֲפִלוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ: וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ בְּכָל מָמוֹנְךָ: דָבָר אַחֵר בְּכָל מְאֹדֶֽךָ בְּכָל מִדָה וּמִדָה שֶׁהוּא מוֹדֵד לָךְ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד:
אחר כך אומרים: רְבִי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר:
רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְווֹת
שֶׁנֶּאֱמַר: ישעיה מב:כא יְיָ֥ חָפֵ֖ץ לְמַ֣עַן צִדְק֑וֹ יַגְדִּ֥יל תּוֹרָ֖ה וְיַאְדִּֽיר:
קדיש דרבנן. ביום טוב אין אומרים שום קדיש.
שורה
אחר אמירת הקדיש עושים 'שורה' בקדמת בית הקברות, תחת כיפת הרקיע.
קהל המלוים נעמד בשתי שורות, והאבלים הולכים ביניהם, הבנים הולכים לפי סדר הגיל שלהם, ואומרים להם:
הַמָקוֹם יְנַחֵם אוֹתְךָ (אֶתְכֶם) בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיוֹן וִירֽוּשָׁלָֽםִ:
ביום טוב אין עושים 'שורה', ובחול המועד עושים. במקצת קהילות אין עושים 'שורה' אף בחול המועד.
מקפידים שיהיו עשרה אנשים ב'שורה', מלבד האבל. אם אין מנין מלבדו, אין עושים 'שורה'.
זריקת עשבים ועפר
אחר השורה, כל היוצא מבית הקברות תולש עשבים וזורקם לאחור מעל ראשו,
תוך אמירת לשון הפסוק בתהלים עב, טז:
תהלים עב:טז וְיָצִ֥יצוּ מֵ֝עִ֗יר כְּעֵ֣שֶׂב הָאָֽרֶץ:
אם אין עשבים בבית הקברות, נוטל מעט עפר וזורקו לאחור ואומר את לשון הפסוק בתהלים קג, יד:
קג:יד זָ֝כ֗וּר כִּֽי־עָפָ֥ר אֲנָֽחְנוּ:
יש העושים כן שלוש פעמים.
אף בחול המועד ושאר ימים שאין אומרים בהם תחנון תולשים וזורקים, מלבד ביום טוב.
נטילת ידים אחר לויה ואחר הליכה בבית קברות
גם שלא אחר לויה נוטלים ידים ביציאה מבית הקברות, בכיור בית הקברות, או בחצר בית הכנסת,
ומקפידים שהידים תהיינה רחוצות לפני כניסה לבית. נוטלים ידים אחר לויה, בפרט מי שנשא את הארון או נגע בו,
ואם היו נשים בבית הקברות, ראוי ליטול פעמיים, פעם בכיור בית הקברות, ושנית בחצר בית הכנסת,
משום שמלאך המות מרקד בין הנשים בחזירתן. בשעת הנטילה אחר קבורה יש אומרים את הפסוק בישעיהו כה, ח:
ישעיה כה:ח בִּלַּ֤ע הַמָּ֨וֶת֙ לָנֶ֔צַח וּמָחָ֨ה אֲדֹנָ֧י אֱלֹהִ֛ים דִּמְעָ֖ה מֵעַ֣ל כָּל־פָּנִ֑ים
וְחֶרְפַּ֣ת עַמּ֗וֹ יָסִיר֙ מֵעַ֣ל כָּל־הָאָ֔רֶץ כִּ֥י יְיָ֖ דִּבֵּֽר:
אין לוקחים את הנטלה מיד ליד, אלא מניחים אותה אחר הנטילה, והבא בתור נוטלה ממקום הינוחה.
רוחצים גם את הפנים ואין מנגבים את הידים אחר רחיצה זו. בתשעה באב יש אומרים שאין למלוים לרחוץ את ידיהם, כיון שמעיקר הדין לא חייבים בזה. ביציאה מבית הקברות נהגו לישב שלוש פעמים, בכל פעם יושבים מעט,
קמים והולכים כמה פסיעות ושוב יושבים מעט, כך שלוש פעמים. לפי המנהג הישן חוזרים ויושבים באופן זה עוד שלוש פעמים בחצר בית הכנסת, ופעם נוספת בבית האבל, סך הכל שבע פעמים. יש היושבים שבע פעמים בבית הקברות. בעת ישיבות אלה יש האומרים בכל פעם 'ויהי נועם' ו'יושב בסתר', ויש האומרים וידוי.
הספדים
אין מכניסים את ארונו של הנפטר לצורך הספד לתוך בית הכנסת או בית המדרש,
אלא אם היה מרביץ תורה גדול ובאותו מקום קדוש רגיל היה להשמיע את שיעוריו הקבועים.
בבית הקברות מספידים לפני מיטתו של כל נפטר, אחר אמירת צידוק הדין. יש עורכים את ההספד באולם שבכניסת בית הקברות. אין מספידים בימים שלא אומרים בהם תחנון, ובערב שבת אחר חצות. גדולי תורה מספידים שוב בבית הכנסת בו ביום או בימים שלאחר הקבורה, בין מנחה למעריב, הספדים ארוכים ברוב עם, וכן מספידים במעמדים נוספים, לפי חשיבותו של הנפטר. יש ספדנים שדקדקו להתחיל את הספדיהם בדברי הלכה, כי אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, אך רוב דברי ההספד נאמרים מתוך דברי אגדה, השוים לכל נפש, אנשים נשים וטף. על גדולי תורה נהוג לשבת ארצה אחר ההספד, מלבד בערב ראש חודש אחר חצות, מפני קדושת ראש חודש. תוך כדי ישיבה ארצה יש יחידים שנהגו לומר:
אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה
בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשְׁים וּטְהוֹרִים מַזְהִירִים כְּזֹהַר הָרָקִיעַ אֵת נִשְׁמַת
זכרים נקבות
(פב"פ) בַּעֲבוּר שֶׁבְּלִי נֶדֶר אֶתֵּן צְדָקָה בַּעֲדוֹ בִּשְׂכַר זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַסְתִירֵהוּ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתוֹ יְיָ הוּא נַחֲלָתוֹ וְיָנוּחַ עַל מִשְׁכָּבוֹ בְּשָלוֹם וְנֹאמַר אָמֵן:
(פב"פ) בַּעֲבוּר שֶׁבְּלִי נֶדֶר אֶתֵּן צְדָקָה בַּעֲדָהּ בִּשְׂכַר זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַסְתִּירֶהָ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתָהּ יְיָ הוּא נַחֲלָתָהּ תָנוּחַ עַל מִשְׁכָּבָהּ בְּשָלוֹם וְנֹאמַר אָמֵן:
יש הממשיכים בדברי הספד קצרים תוך כדי ישיבה על הקרקע. אחר שהציבור קם מהרצפה,
יש מספידים שמסיימים בדברי נחמה. אחר הספד אין אומרים קדיש דרבנן שנהוג לאמרו אחר דרשות רגילות.
נהוג להספיד את גדולי התורה שנפטרו באותה שנה, ביום תענית החברה קדישא, שנקבע בכל קהילה במועד אחר, או בימי תענית ציבור כמו עשרה בטבת. הספדים אלה נערכים לעת ערב.
ומצוה לנחם אבלים ולדבר על לבם דברי תנחומים. ושיפטר מן האבל יאמר:
הַמָּקוֹם יְנַחֵם אוֹתְךָ (אֶתְכֶם) בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיּוֹן וִירֽוּשָׁלָֽםִ:
תפילה בבית האבל
אירגון המנין היא מתפקידי החברה קדישא, או של חברה מיוחדת(שנקראת בשם כמו 'חברת מנין' Minyanverein או 'חברת אהבת חסד') שקיבלה על עצמה להבטיח מניין לבית האבל. לחברה כזו מצטרפים גם כהנים, חלשים וזקנים, שאין ביכלתם לפעול במסגרת החברה קדישא דמטהרים ודקברנים. פעולות החברים הן 'לשם מצוה', שלא על מנת לקבל פרס.
החברה מביאה לבית האבלים ספר תורה עם ארון קודש, עמוד קריאה, סידורים ושרפרפים. בקהילות קטנות מאוד, באים כל חברי הקהילה להתפלל בבית הנפטר, ובאותו שבוע אין מקיימים תפילה בבית הכנסת.
במידת האפשר עורכים את התפילות בחדר שבו אירעה הפטירה.
מקפידים שנשים לא תהיינה נוכחות בחדר בשעת התפלה.
האבל עצמו מתפלל כשליח צבור, אם הוא מוכשר לכך (יש נוהגים כן החל מהיום השלישי או הרביעי מהשבעה) אך אינו קורא בתורה בשני וחמישי, ואינו עולה לתורה.
אין אומרים תחנון ולא 'א־ל ארך אפים'.
אומרים 'למנצח'.
מדלגים על הפסוק 'ואני זאת בריתי'.
אומרים ברכת כהנים בחזרת הש"ץ, אבל כהנים לא נושאים כפים.
אומרים 'תתקבל' בקדישים שאחר התפלה.
אומרים 'שיר מזמור לאסף'.
בסוף כל תפילה אומרים מזמור ט"ז ('מכתם לדוד'), גם בימים שאומרים בהם תחנון, ולא נהגו לומר את מזמור מ"ט ('שמעו זאת כל העמים').
בתפילת מעריב בזמנו אין אומרים 'שיר המעלות' לפני 'ברכו'.
במוצאי שבת אין מזמרים 'לדוד ברוך' ואין אומרים 'ויהי נועם' ולא 'ואתה קדוש', ולא את הפסוקים שלפני הבדלה.
בראש חודש וחנוכה אומרים הלל, אך האבל יוצא מהחדר.
סליחות האבל אומר, אך לא לפני התיבה, ומדלג על הוידוי.
כאשר אין מנין בבית האבל בימי השבעה אין האבל הולך לבית הכנסת, להוציא תשעה־באב שכל הקהל כולו בחזקת אבלים.
מותר לו ללכת לסליחות של ערב ראש־השנה וערב יום־הכיפורים, שאומרים אותן בעוד לילה.
בליל פורים מותר לו ללכת לבית הכנסת לשמוע את קריאת־המגילה, ובבוקר גם לתפלה.
לימוד לעילוי נשמת הנפטר
בשבעת ימי האבל נהגו, ערב ובוקר, ללמוד לעילוי נשמת הנפטר.
אם אפשר הדבר, ראוי ללמוד במקום בו יצאה הנשמה.
יש המהדרים ללכת מיד אחר הקבורה לבית הנפטר, לקיים את הלימוד הראשון.
לומדים בבית האבל דברי מוסר ואגדה, מעניני חולי, ביקור חולים, תפילה על החולה, תשובה, וידוי, מיתה, טהרה, לויה, קבורה, ניחום אבלים, דוגמת הנמצא ב'ספר החיים' וב'תוצאות חיים'. יש הלומדים מתוך פרק 'אלו מגלחין', או עניני אבלות מתוך ספרים אחרים.
נפטר שהניח אחריו חידושי תורה, לומדים מתוך ספריו.
בכמה קהילות ניתן השיעור על ידי מגיד השיעור הקבוע של החברה קדישא.
ראוי לתת צדקה לפני התחלת הלימוד. יש האומרים נוסח כלשהו לפני הלימוד ולאחריו,
כדי לידע ולהודיע עבור מי הם לומדים, כמו הנוסח שלפנינו:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁבִּזְכוּת לִּמּוּד הַמִּשְׁנָה שֶׁהִיא אוֹתִיּוֹת נְשָׁמָה: תְּהֵא נִשְׁמַת (פלוני בן פלוני) צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים עִם נִשְׁמוֹת אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה וְעִם נִשְׁמוֹת שְׁאָר צַדִּיקִים וְצַדְקָנִיּוֹת שֶׁבְּגַן עֵדֶן אָמֵן:
יש האומרים נוסח ארוך יותר, כפי שנדפס ב'תוצאות חיים' וספרים אחרים.
בדורות האחרונים נתפשט ללמוד משניות לעילוי נשמה, כפי שחידש השל"ה ש'משנה' אותיות 'נשמה', ולא נהגו כן הקדמונים, ואף האחרונים באשכנז לא למדו משניות בנוכחות האבל, שהאבל בתוך השבעה אסור בתלמוד תורה ואם משמיעים בנוכחותו משניות מכריחים אותו להיות 'מסיר אזנו משמוע תורה'.
לאחר הלימוד אומר האבל קדיש דרבנן.
יש נוהגים להתפלל וללמוד בבית הנפטר כל ימי השלושים, ולפחות בשבתות שבימי השלושים, ומקצת משפחות עושות כן כל השנה כולה, לעתים על ידי שכירת לומדים בתשלום, במידת האפשר בעשרה עם אמירת קדיש, ולפחות על ידי שני לומדים. עשירים גדולים נהגו לשכור עשרה לומדים, היקצו להם חדר מיוחד, וקבעו בו לימוד יומם ולילה במשך כל שנת האבל. אחרים שכרו מגיד שיעור שילמד עם עשרה בחורים.
בבית אבל אומר :
בלשון אשכנז : רַבּוֹתַי וִויר וואָללֶען בֶּענְשׁעֶן ! או : הַב לָן וּנְבָרֵךְ !
המסובים : תהלים קיג:ב יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְיָ֣ מְבֹרָ֑ךְ מֵֽ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם :
בִּרְשׁוּת נְבָרֵךְ מְנַחֵם אֲבֵלִים שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ :
המסובים : בָּרוּךְ מְנַחֵם אֲבֵלִים שֶׁאָכַֽלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִֽינוּ:
המזמן : בָּרוּךְ מְנַחֵם אֲבֵלִים שֶׁאָכַֽלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִֽינוּ:
בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ:
_______
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הַזָּן אֶת־הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶֽסֶד וּבְרַחֲמִים הוּא קלו:כה נֹתֵ֣ן לֶ֭חֶם לְכָל־בָּשָׂ֑ר כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ: וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל תָּמִיד לֹא־חָסַר לָֽנוּ וְאַל־יֶחְסַר לָֽנוּ מָזוֹן לְעוֹלָם וָעֶד: בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוּא זָן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל וּמֵטִיב לַכֹּל וּמֵכִין מָזוֹן לְכָל־בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַזָּן אֶת־הַכֹּל:
נֽוֹדֶה לְּךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ עַל שֶׁהִנְחַֽלְתָּ לַאֲבוֹתֵֽינוּ אֶֽרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה: וְעַל שֶׁהוֹצֵאתָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֵאֶֽרֶץ מִצְרַֽיִם וּפְדִיתָֽנוּ מִבֵּית עֲבָדִים וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַֽמְתָּ בִּבְשָׂרֵֽנוּ וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּֽנוּ וְעַל חֻקֶּֽיךָ שֶׁהוֹדַעְתָּֽנוּ וְעַל חַיִּים חֵן וָחֶֽסֶד שֶׁחוֹנַנְתָּֽנוּ וְעַל אֲכִילַת מָזוֹן שֶׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָֽנוּ תָּמִיד בְּכָל־יוֹם וּבְכָל־עֵת וּבְכָל־שָׁעָה:
וְעַל־הַכֹּל יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אָֽנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרֲכִים אוֹתָךְ יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי (נ"א בְּפֶה) כָל־חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד: כַּכָּתוּב: דברים ח:י וְאָֽכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יְיָ֣ אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עַל־הָאָֽרֶץ וְעַל־הַמָּזוֹן:
רַחֵם יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ עָלֵֽינוּ וְעַל־יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרֽוּשָׁלַֽםִ עִירֶֽךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶֽךָ וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶֽךָ וְעַל הַבַּֽיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו: אֱלֹהֵֽינוּ אָבִֽינוּ רְעֵֽנוּ זוּנֵֽנוּ פַרְנְסֵֽנוּ וְכַלְכְּלֵֽנוּ וְהַרְוִיחֵֽנוּ וְהַרְוַח־לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מְהֵרָה מִכָּל־צָרוֹתֵֽינוּ וְנָא אַל־תַּצְרִיכֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לֹא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם אֶלָּא [נוסח מאוחר : כִּי אִם] לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה הַפְּתוּחָה הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה שֶׁלֹּא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד:
נַחֵם יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אֶת־אֲבֵלֵי יְרֽוּשָׁלַֽםִ וְאֶת־הָאֲבֵלִים הַמִּתְאַבְּלִים בָּאֵֽבֶל הַזֶּה: נַחֲמֵם מֵאֶבְלָם וְשַׂמְּחֵם מִיְּגוֹנָם כָּאָמוּר: ישעיה סו:יג כְּאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר אִמּ֖וֹ תְּנַֽחֲמֶ֑נּוּ כֵּ֤ן אָֽנֹכִי֙ אֲנַ֣חֶמְכֶ֔ם וּבִירֽוּשָׁלַ֖םִ תְּנֻחָֽמוּ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְנַחֵם צִיּוֹן בְּבִנְיַן יְרֽוּשָׁלַֽםִ: אָמֵן:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הָאֵל אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ בּוֹרְאֵֽנוּ גֹאֲלֵֽנוּ: קְדוֹשֵֽׁנוּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב הַמֶּֽלֶךְ הַחַי הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב אֵל אֱמֶת דַּיָן אֱמֶת שֹׁפֵט צֶדֶק (וְלֹקֵֽחַ נְפָשׁוֹת בְּמִשְׁפָּט) וְשַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ כִּרְצוֹנוֹ: כִּי כָל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט וַאֲנַחְנוּ עַמּוֹ וַעֲבָדָיו: וְעַל הַכֹּל אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת לוֹ וּלְבָרֲכוֹ: גּוֹדֵּר פִּרְצוֹת יִשְׂרָאֵל הוּא יִגְדֹּר אֶת־הַפִּרְצָה הַזֹּאת מֵעָלֵֽינוּ (אם אחר מברך יוסיף : וּמֵעַל־הָאָבֵל הַזֶּה ) לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם הוּא יִגְמְלֵנוּ לָעַד חֵן וָחֶֽסֶד וְרַחֲמִים וְכָל־טוֹב וּמִכָּל־טוֹב אַל־יְחַסְּרֵֽנוּ: הרחמן וכו'
The source for reciting שיר המעלות is in the ספר סדר היום by רבי משה אבן מכיר, the author of the תפילה, מודה אני. שיר המעלות is said in order to include דברי תורה at the table. The מנהג is to add two to four פסוקים afterward, as listed below. According to the אריז"ל, these פסוקים are said for kabbalistic reasons. It is unnecessary to recite שיר המעלות at the פסח סדר and therefore, the old הגדות did not include it. Perhaps this is also the reason שיר המעלות was originally not included before the bensching on יום טוב. At the סדר since the whole הגדה is said - there is no need to add שיר המעלות.
2 אָמַר רְבִי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב? 'מִ֗י יְ֭מַלֵּל גְּבוּר֣וֹת ד֑' יַ֝שְׁמִ֗יעַ כָּל־תְּהִלָּתֽוֹ:' לְמִי נָאָה (ללמד) לְמַלֵּל גּבוּרוֹת ד'?
מִי שֶׁיָּכוֹל לְהַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. (גמ' מכות י., הוריות יג:)
3 The verse 'ברוך הוא וברוך שמו:' which is recited before ברכת המזון, is attributed to the רוקח.
4 According to the רמב"ם and the נוסח הספרדים, the פסוק 'פותח את ידך' is said. In the מחזור ויטרי which primarily follows נוסח צרפת the פסוק appears; in נוסח אשכנז it does not.
5 “At the end of this ברכה we answer אמן, even though we recite the ברכה ourselves (an exception to the general rule), since this is the last of the ברכות prescribed in the תורה”. (שלחן ערוך קפח:א) [The World of Prayer Volume I pg. 299]
6 אָמַר רַב מַתְנָה, אוֹתוֹ יוֹם [ט"ו באב] שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתָר לִקְבוּרָה, תִּקְּנוּ בְּיַבְנֶה הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, הַטּוֹב שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ, וְהַמֵּטִיב שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה. (גמ' תענית לא.)
7 Until three hundred years ago, ברכת המזון was said only by the leader and all present fulfilled their obligation through him. Later, when copies of ברכת המזון became more prevalent, each person began reciting ברכת המזון on their own. As a result, two different מנהגים evolved - 1) everyone said (sang) ברכת המזון together (no אמן is therefore required), or 2) one recites ברכת המזון aloud and everyone follows along silently (although people are particular to finish the ברכה before the leader to answer אמן to his ברכה, no such insistence for the הרחמןs exists).
8 One is required to recite all the הרחמןs which are printed, (both on שבת and on weekdays). The רוקח says that one may add to the הרחמןs if one wishes, not that one may disregard them entirely.
9 In general, all of the special הרחמןs are not very ancient, (unlike the standard הרחמןs which date from the time of the גאונים), therefore the רוקח says, there is no reason to be stringent about their recitation.
10 The לקט יושר cites that the תרומת הדשן composed the הרחמן for ראש חודש that we recite today.
11 הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵֽנוּ לְיּוֹם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב is said only on ימים טוב and not on חול המועד, which is not considered יום טוב in this regard. (רב יוספה שמש) (חות יאיר)
12 אָמַר רְבִי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רְבִי יוֹנָתָן, פָּסוּק זֶה שַׂר הָעוֹלָם (רש"י מלאך) אֲמָרוֹ. (גמ' יבמות טז:)
13 על היין מברכים 'על הגפן ועל פרי הגפן' דכיון דיין קובע ברכה לעצמו משום חביבותיה, הוא הדין לאחריו. ובחתימה יש שחותמין 'על הארץ ועל הפירות' ויש שחותמין 'על הגפן ועל פרי הגפן'. מיהו לכאורה משמע דא"צ לשנות החתימה, שהרי אין אנו משנין רק לומר 'פרי הגפן' במקום 'פרי העץ', אבל בעלמא היכא דלא מברכינן 'על העץ' אלא בסתמא 'על הארץ ועל הפירות' ביין נמי אין לשנות. (ברכות מד תוס' ד"ה 'על העץ ועל פרי העץ')
14 Among the ראשונים in אשכנז we find the following; the אור זרוע and ראבי"ה both have the text שֶׁבָּרָאתָ. The תשב"ץ, הגהות מיימוניתand the רא"ש write שֶׁבָּרָא. In the ראשונים we likewise find texts containing and omitting the word בָּהֶם.
'בורא נפשות רבות וחסרונם'. כמו לחם ומים שאי אפשר בלא הס, ו'על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי', כלומר על כל מה שבעולם, שגם אם לא בראם יכולין העולם לחיות בלא הם, שלא בראם כי אם לתענוג בעלמא, כמו תפוחים וכיוצא בהן. ומסיים 'ברוך חי העולמים' ובירושלמי 'ברוך אתה ה' חי העולמים' : (גמ' ברכות לז. תוס')
15 The סידור רודלהיים’s text is נִהְיֶה, however according to the חתם סופר, the correct term is נִהְיָה.
16 The celebration on the first Friday night after the birth of a son is called a 'זכר', as it was referred to in all of Europe until the nineteenth century, and not a 'שלום זכר'). The traditional food items are; cakes, fruits and other desserts (מיני מגדנות). The night before a ברית מילה a סעודה is made, where דברי תורה are said, or there is a communal learning. Some people stay up all night, but that is uncommon. The people attending the סעודה recite שמע.
Traditionally, women attend a ברית מילה (in the Women’s Section). A woman (סַנְדֶקֶת) brings the baby to the men's section. In the past, the mother would not attend the ברית מילה nor leave her house until a month after giving birth. She would come to synagogue on שבת to hear her husband making ברכות התורה for his עליה (instead of her recital ofברכת הגומל ). Nowadays, as people can easily attend without much physical effort, the mother does attend. Fleishig was typically served at the סעודת ברית מילה; however, just before the Holocaust we find some mention of a dairy meal (in Holland for example).
The term סנדק has been identified with the Greek “synteknos” denoting literally “with the child.” The סנדק, whose privilege it is to hold the child on his knees during the operation, became known in medieval times as Gottvater, G’vater (Kvater). At a later period, the title “Kvater” was conferred upon the person handing the infant to the מוהל.
17 Usually, the leader says the following פיוט aloud while others read silently or near silently, except for the refrain 'ברית עולם' which everyone says together. It is also acceptable to recite the פיוט entirely to oneself.
18 There is an ancient מנהג אשכנז which dates back to the middle ages, to call the baby by the Yiddish/German or Judeo-German equivalent of the Hebrew name, known as 'חול קרייש'. It must be noted that as early as the fifteenth century, the term was explained as referring to the שם חול in the sense of secular (מהר"ם מינץ).
As an example of the two-name phenomenon, many medieval רבני אשכנז were called Leon, and are referred to as "Rabbi Leon" in literature. Some are sometimes referred to as רב יהודה or אריה and the like, so at least some had both names. The Hebrew name was what they were named at the ברית, while Leon was what they were called on a daily basis. For example, the רבי of רבינו גרשום was named Rabbi Leon (sometimes Leontin). "ר' ליאון רבי שלמדני רוב תלמודי זצ"ל חכם מופלא (מהר"ם מרוטנבורג)." These were not Jewish names, however, an entire literature developed around the proper spelling - and origin - of these names, since when writing גיטין - הלכה requires precision even in spelling. See (בית יוסף אבן העזר קכט), where the spelling of names, including Leon, are discussed.
19 The custom of the חתן and כלה not seeing each other before the day of the wedding, is a very recent מנהג, and was not accepted in אשכנז at all. The most probable reason is for the possibility of דם חימוד (מסכת נדה סו עמוד א), which has nothing to do with seeing one another. The משנה ברורה mentions the סעודת סבלונות in הלכות תשעה באב. This meal is eaten the night before the wedding. So the חפץ חיים apparently was unaware of this custom! Actually - חופת מיין takes place in the morning, where the חתן and כלה met, and only later during the day did the wedding occur.
20 When the חתן enters the choir greets him by singing ברוך הבא. When the כלה enters they do likewise. Two different נגוני ברוך הבא are sung for the חתן and the כלה.
21 מה טובו, הריעו and מי אדיר are considered חופה songs as well. They are sung according to the family request, usually after the כלה arrives, so she can hear it sung as well, usually after one recitation of the ברוך הבא, (or for those who add the חופת מיין - at that time).
22 מזמור לתודה is said in place of aקרבן תודה . A wedding is an appropriate place to sing it, to thank God for the שמחה.
23 The מנהג is to use a glass not silver cup. For a בתולהa narrow cup, for an אלמנהorגרושה a wide cup is used. The reason being, so that there will be numerous עדים (given of the narrowness of the cup) that the woman is a בתולה [משנה כתובות דף ט"ו, עמוד ב].
24 The original text in מסכת כתובות, 'וְהִתִּיר לָֽנוּ אֶת־הַנְּשׂוּאוֹת עַל־יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין' could be misread as once a woman undergoes נישואין she is permitted to any man, whether he is her husband or not. Since this ברכה is recited before both scholars and the unschooled, precision of expression is vital. Accordingly, רבינו תם preferred adding the third word לָֽנוּ before 'עַל־יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין'.
25 Both cups are taken by the שמש from the רב, and given to the חתן, then taken again by the שמש and passed on to the mother of the כלה who gives them to the כלה.
26 שיר המעלות is sung by the choir at the conclusion of the wedding, after all the ברכות have been recited and the glass cup has been broken.
27 According to the חתם סופר, the מנהג was to recite שבע ברכות only at the wedding itself. At subsequent סעודות only two ברכות (בורא פרי הגפן and אשר ברא) were said. The reasons being, a) after the בית חופה, there are no true פנים חדשות (that a new dish would be cooked just for them). b), that in the גלות there is no true שמחה. This מנהג was changed in the twentieth century, very likely by non-native German רבנים, to match the מנהג in the other countries. Those who follow the older מנהג do not recite any ברכה other than אשר ברא, when attending one of the שבעת ימי משתה.
28 אָמַר רְבִי חֲנִינָא, כָּל הָאוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַתְּרָן הוּא, יִוָּתְּרוּ חַיָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: 'הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּֽעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט' (גמ' בבא קמא נ.)
29 יָתִיב רְבִי חִיָּיא בַּר אַבָּא וּרְבִי אַמִּי וּרְבִי יִצְחָק נַפְחָא אַקִּילְעָא דִּרְבִי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר, נָפַק מִילְּתָא מִבֵּינַיְיהוּ. מִנַּיִן לַאֲבֵילוּת שִׁבְעָה? דִּכְתִיב: 'וְהָֽפַכְתִּ֨י חַגֵּיכֶ֜ם לְאֵ֗בֶל' (עמוס ח:י). מַה חַג שִׁבְעָה אַף אֲבֵילוּת שִׁבְעָה. (גמ' מועד קטן כ.)