- no title specified

בקהילות בהן מתפללים ערבית של ליל פסח מבעוד יום, עושים עירובי חצרות לפני 'ברכו',

ובקהילות המאחרות להתפלל ערבית בלילה, עושים כן לפני תפלת מנחה או קבלת שבת.

הרב או החשוב שבקהל, עולה להאלמעמער (בימה), נוטל את המצה ומוסרה לידי השמש או אחד מבני הקהילה ואומר לו מלשון הקודש (או בשפה אחרת המובנת להם):

זְכֵה בְּעֵרוּב זֶה לְאַחֵֽינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַדָּרִים פֹּה עִמָּֽנוּ וְשֶׁיָּבוֹאוּ לָדוּר בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה בָּעִיר הַזֹּאת שֶׁיִּסְמְכוּ עָלָיו לְטַלְטֵל עַל יָדוֹ מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים הַבָּאִים:

השמש מגביה את המצה טפח ומתכוון לזכות עבורם ואומר: הֲרֵֽינִי זוֹכֶה!

הרב נוטל את המצה מידי השמש ומברך בקול רם

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּֽנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב:

(אין לברך בשם ומלכות בבית כנסת בעיר שעושים בה עירוב חצירות כללי מטעם רבני העיר):

אם כבר נעשה עירוב כללי בעיר - צריך לעשות תנאי כדי שלא להרוס את העירוב הכללי.

(עי' ביאור הלכה סי' שס"ו ד"ה מברך, ע"פ שו"ת חכם צבי ו'; ובערוך השלחן שס"ח, ז.)

וממשיך ואומר

בְּדֵן עֵרוּבָא יְהֵא שָׁרֵא לָֽנָא לְאַפּוּקֵי וּלְעַיּוּלֵי וּלְטִלְטוּלֵי בָּרְחוֹבוֹת וְהַחֲצֵרוֹת וְהַבָּתִּים וּמֵהַבָּתִּים לַחֲצֵרוֹת וְהָרְחוֹבוֹת וּמֵהָרְחוֹבוֹת וְהַחֲצֵרוֹת לַבָּתִּים וּמִבַּיִת לְבַיִת וּמֵחָצֵר לְחָצֵר וּמִגַּג לְגַג וּמֵהַבָּתִּים וְהַחֲצֵרוֹת לְגַּגּוֹת וּלְכָל־אֲתַר דְצָרִיךְ לָן בְּכָל־שַׁבְּתוֹת הַשָּׁנָה וְיָמִים טוֹבִים לָֽנוּ וּלְכָל־הַדָּרִים וְהָעֲתִידִים לָדוּר בָּעִיר הַזֹּאת:

בכמה מקומות הורגלו לקרוא כן מתוך נוסח הרשום ב'ממורבוך' המונח על הבימה. אין באמירה זו נוסח אחיד, ויש אומרים זאת בנוסחים אחרים. מניחים את העירוב בבית הכנסת במקום משומר שלא יאבד ושלא יאכלוהו עכברים או מזיקים אחרים, ונהגו לתלותו סמוך לתקרה במערב בית הכנסת במקום גלוי לעין בתוך קופסת עץ מפוארת, שדלתה בצורת מגן דוד וניתן לראות דרכה את המצה. אם התעפשה מצת העירוב במרוצת השנה או התליעה, עושים מחדש עירוב חצרות כפעם בפעם, כפי הצורך. [ולא בכל ערב שבת (אא"כ חוששים לדיירים חדשים ולגר שנתגייר ולקטן שנולד.)]

עירוב תבשילין

An עירוב תבשילין is performed in the following manner; one takes a piece of מצה or חלה,

places some cooked or roasted meat upon it, raises it, and recites the following:

Then the following declaration is recited:

בַּהֲדֵין עֵרוּבָא יְהֵא שָׁרֵא לַנָא לְמֵיפֵא וּלְבַשָּׁלָא וּלְאַטְמָנָא וּלְאַדְלָקָא שְׁרָגָא

וּלְמֶעְבַּד כָּל־צָרְכָּֽנָא מִיּוֹמָא טָבָא לְשַׁבְּתָא לָֽנוּ וּלְכָל־הַדָּרִים בָּעִיר הַזֹּאת:

“By means of this עירוב may we be permitted to bake, cook, keep food warm, kindle lights and prepare on the festival all that we require for the שבת,

we and all the inhabitants of this city.”

The עירוב תבשילין is preserved until שבת, when the portion of the מצה or חלה is used as לחם משנה for the for the first two meals and eaten at סעודה שלישית. Some eat it at the סעודה שניה.

1 הדלקת נרות

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו

בכל יום טוב 2ובימים נוראים (חוץ משביעי ואחרון של פסח) אומרים:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָֽנוּ וְקִיְּמָֽנוּ וְהִגִּיעָֽנוּ לִזְמַן הַזֶּה:

קבלת שבת

רב שמשון רפאל הירש is the one who introduced קבלת שבת into official מנהגי פפד"מ. The גר"א opposed additions to תפילה בציבור, which were not instituted by חז"ל, because of טירחא דציבורא. Nevertheless, the congregation over which רבי נתן אדלר opposed reciting קבלת שבת, which at the time was not widespread. It was only said by individuals which called themselves 'חברי מקבלי שבת', (which dates back to the time of יוסף אומץ [שנת ש"צ]). Before רב הירש's time, one said ברכו immediately after מנחה's קדיש תתקבל. (Both ספרדים and קהילת פראג had the מנהג to begin with מזמור שיר.) Even after רב הירש brought קבלת שבת into the synagogue as a fixed נוסח, רבי נתן אדלר’s synagogue continued his מנהג not to recite it. There is no חיוב להלכה to recite קבלת שבת, but it is a prevalent מנהג, which has the דין of מנהג ישראל תורה, according to various פוסקים. If someone has the מנהג to recite קבלת שבת every ערב שבת (including on יום טוב שחל להיות בערב שבת as in done in מנהג אשכנז), one may even recite it in a non-מנהג אשכנז synagogue. However, once the צבור begins ברכו etc., one should skip the remaining קבלת שבת and oren with them.

In פפד"מ they differentiated between older and newer מנהגים, (for this reason, for the last sixtyתקיעות on ראש השנה, the בעל תוקע does not stand next to the אלמעמער as he does in the first forty תקיעות, but stands next to the רב’s place). סדר קבלת שבת is a new addition, however the recitation of תהלים before תפילה is said before שחרית every day. Therefore לכה דודי which is a relatively new מנהג is said from the אלמעמער, whereas the תהלים are said from the עמוד. In ליטא the מנהג was to recite the entire קבלת שבת, including לכו נרננה at the עמוד, (possibly because of the גר"א's מנהג not to recite it at all).

3סדר קבלת שבת נאמר תיכף אחר מנחה, ואין אומרים 'עלינו' אחר מנחה. אחר מנחה של יום ו' מקבלים את השבת לפי הסדר שלפנינו. וכן נוהגים גם כשחל יום טוב בערב שבת או בשבת, בלא דילוגים כלל אבל אין אומרים סדר קבלת שבת ביום כפור שחל בשבת. מזמורי קבלת שבת 'לכו נרננה' וגו' נאמרים לסירוגין, היינו פסוק אחד אומר החזן בקול רם ואת הפסוק שאחריו אומר הקהל בקול רם, וחוזר חלילה עד סיום המזמורים. וראוי לקהל לומר בלחש גם את פסוקי החזן, ולחזן לומר גם את פסוקי הקהל. החזן מתפלל בלי טלית להורות שאין זה מעיקר התפלה.

צה חזן לְ֭כוּ נְרַנֲּנָ֣ה לַֽייָ֑ נָ֝רִ֗יעָה לְצ֣וּר יִשְׁעֵֽנוּ:

קהל נְקַדְּמָ֣ה פָנָ֣יו בְּתוֹדָ֑ה בִּ֝זְמִר֗וֹת נָרִ֥יעַ לֽוֹ:

חזן כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים:

קהל אֲשֶׁ֣ר בְּ֭יָדוֹ מֶחְקְרֵי־אָ֑רֶץ וְתֽוֹעֲפֹ֖ת הָרִ֣ים לֽוֹ:

חזן אֲשֶׁר־ל֣וֹ הַ֭יָּם וְה֣וּא עָשָׂ֑הוּ וְ֝יַבֶּ֗שֶׁת יָדָ֥יו יָצָֽרוּ:

קהל בֹּ֭אוּ נִשְׁתַּֽחֲוֶ֣ה וְנִכְרָ֑עָה נִ֝בְרְכָ֗ה לִֽפְנֵי־יְיָ֥ עֹשֵֽׂנוּ:

חזן כִּ֘י ה֤וּא אֱלֹהֵ֗ינוּ וַֽאֲנַ֤חְנוּ עַ֣ם מַ֭רְעִיתוֹ וְצֹ֣אן יָד֑וֹ הַ֝יּ֗וֹם אִם־בְּקֹל֥וֹ תִשְׁמָֽעוּ:

קהל אַל־תַּקְשׁ֣וּ לְ֭בַבְכֶם כִּמְרִיבָ֑ה כְּי֥וֹם מַ֝סָּ֗ה בַּמִּדְבָּֽר:

חזן אֲשֶׁ֣ר נִ֭סּוּנִי אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם בְּ֝חָנ֗וּנִי גַּם־רָא֥וּ פָֽעֳלִֽי:

קהל אַרְבָּ֮עִ֤ים שָׁנָ֨ה ׀ אָ֘ק֤וּט בְּד֗וֹר וָֽאֹמַ֗ר עַ֤ם תֹּעֵ֣י לֵבָ֣ב הֵ֑ם וְ֝הֵ֗ם לֹֽא־יָדְע֥וּ דְרָכָֽי:

חזן [קהל יחדיו] אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתִּי בְאַפִּ֑י אִם־יְ֝בֹא֗וּן אֶל־מְנֽוּחָתִֽי:

צו חזן שִׁ֣ירוּ לַ֭יֽיָ שִׁ֣יר חָדָ֑שׁ שִׁ֥ירוּ לַֽ֝ייָ֗ כָּל־הָאָֽרֶץ:

קהל שִׁ֣ירוּ לַ֭יֽיָ בָּֽרֲכ֣וּ שְׁמ֑וֹ בַּשְּׂר֥וּ מִיּֽוֹם־לְ֝י֗וֹם יְשֽׁוּעָתֽוֹ:

חזן סַפְּר֣וּ בַגּוֹיִ֣ם כְּבוֹד֑וֹ בְּכָל־הָֽ֝עַמִּ֗ים נִפְלְאוֹתָֽיו:

קהל כִּ֥י גָ֘ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים:

חזן כִּ֤י ׀ כָּל־אֱלֹהֵ֣י הָֽעַמִּ֣ים אֱלִילִ֑ים וַֽ֝ייָ֗ שָׁמַ֥יִם עָשָֽׂה:

קהל הוֹד־וְהָדָ֥ר לְפָנָ֑יו עֹ֥ז וְ֝תִפְאֶ֗רֶת בְּמִקְדָּשֽׁוֹ:

חזן הָב֣וּ לַ֭יֽיָ מִשְׁפְּח֣וֹת עַמִּ֑ים הָב֥וּ לַֽ֝ייָ֗ כָּב֥וֹד וָעֹֽז:

קהל הָב֣וּ לַ֭יֽיָ כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ שְׂאֽוּ־מִ֝נְחָ֗ה וּבֹ֥אוּ לְחַצְרוֹתָֽיו:

חזן הִשְׁתַּֽחֲו֣וּ לַ֭יֽיָ בְּהַדְרַת־קֹ֑דֶשׁ חִ֥ילוּ מִ֝פָּנָ֗יו כָּל־הָאָֽרֶץ:

קהל אִמְר֤וּ בַגּוֹיִ֨ם ׀ יְ֘יָ֤ מָלָ֗ךְ אַף־תִּכּ֣וֹן תֵּבֵ֣ל בַּל־תִּמּ֑וֹט יָדִ֥ין עַ֝מִּ֗ים בְּמֵֽישָׁרִֽים:

חזן יִשְׂמְח֣וּ הַ֭שָּׁמַיִם וְתָגֵ֣ל הָאָ֑רֶץ יִֽרְעַ֥ם הַ֝יָּ֗ם וּמְלֹאֽוֹ:

קהל יַֽעֲלֹ֣ז שָׂ֭דַי וְכָל־אֲשֶׁר־בּ֑וֹ אָ֥ז יְ֝רַֽנֲנ֗וּ כָּל־עֲצֵי־יָֽעַר:

ח' [ק' יחדיו] לִפְנֵ֤י יְיָ֨ ׀ כִּ֬י בָ֗א כִּ֥י בָא֘ לִשְׁפֹּ֢ט הָ֫אָ֥רֶץ יִשְׁפֹּֽט־תֵּבֵ֥ל בְּצֶ֑דֶק וְ֝עַמִּ֗ים בֶּֽאֱמֽוּנָתֽוֹ:

צז חזן יְיָ֣ ֖מָלָךְ תָּגֵ֣ל הָאָ֑רֶץ יִ֝שְׂמְח֗וּ אִיִּ֥ים רַבִּֽים:

קהל עָנָ֣ן וַֽעֲרָפֶ֣ל סְבִיבָ֑יו צֶ֥דֶק וּ֝מִשְׁפָּ֗ט מְכ֣וֹן כִּסְאֽוֹ:

חזן ֖אֵשׁ לְפָנָ֣יו תֵּלֵ֑ךְ וּתְלַהֵ֖ט סָבִ֣יב צָרָֽיו:

קהל הֵאִ֣ירוּ בְרָקָ֣יו תֵּבֵ֑ל רָֽאֲתָ֖ה וַתָּחֵ֣ל הָאָֽרֶץ:

חזן הָרִ֗ים כַּדּוֹנַ֗ג ֖נָמַסּוּ מִלִּפְנֵ֣י יְיָ֑ מִ֝לִּפְנֵ֗י אֲד֣וֹן כָּל־הָאָֽרֶץ:

קהל הִגִּ֣ידוּ הַשָּׁמַ֣יִם צִדְק֑וֹ וְרָא֖וּ כָל־הָֽעַמִּ֣ים כְּבוֹדֽוֹ:

חזן יֵבֹ֤שׁוּ ׀ כָּל־עֹ֬בְדֵי פֶ֗סֶל הַמִּֽתְהַֽלֲלִ֥ים בָּֽאֱלִילִ֑ים הִשְׁתַּֽחֲווּ־ל֝וֹ כָּל־אֱלֹהִֽים:

קהל שָֽׁמְעָ֬ה וַתִּשְׂמַ֨ח ׀ צִיּ֗וֹן ֖וַתָּגֵלְנָה בְּנ֣וֹת יְהוּדָ֑ה לְמַ֖עַן מִשְׁפָּטֶ֣יךָ יְיָֽ:

חזן כִּֽי־אַתָּ֤ה יְיָ֗ עֶלְי֥וֹן עַל־כָּל־הָאָ֑רֶץ מְאֹ֥ד נַֽ֝עֲלֵ֗יתָ עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים:

קהל אֹֽהֲבֵ֥י יְיָ֗ שִׂנְא֫וּ רָ֥ע ֖שֹׁמֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו מִיַּ֥ד רְ֝שָׁעִ֗ים יַצִּילֵֽם:

חזן 4֖אוֹר־זָרֻ֣עַ לַצַּדִּ֑יק וּֽלְיִשְׁרֵי־לֵ֥ב שִׂמְחָֽה:

קהל ואחר כך חזן שִׂמְח֣וּ ֖צַדִּיקִים בַּֽייָ֑ וְ֝הוֹד֗וּ לְזֵ֣כֶר קָדְשֽׁוֹ:

צח חזן מִזְמ֡וֹר שִׁ֤ירוּ לַֽייָ֙ ׀ שִׁ֣יר ֖חָדָ֗שׁ כִּֽי־נִפְלָא֣וֹת עָשָׂ֑ה הוֹשִֽׁיעָה־לּ֥וֹ יְ֝מִינ֗וֹ וּזְר֥וֹעַ קָדְשֽׁוֹ:

קהל הוֹדִ֣יעַ ֖יְיָ יְשֽׁוּעָת֑וֹ לְעֵינֵ֥י הַ֝גּוֹיִ֗ם גִּלָּ֥ה צִדְקָתֽוֹ:

חזן 5 זָ֘כַ֤ר חַסְדּ֨וֹ ׀ וֶ֥אֱמֽוּנָתוֹ֘ לְבֵ֢ית יִשְׂרָ֫אֵ֥ל רָא֥וּ כָל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ אֵ֝֗ת יְשׁוּעַ֥ת אֱלֹהֵֽינוּ:

קהל הָרִ֣יעוּ לַ֭יֽיָ כָּל־הָאָ֑רֶץ פִּצְח֖וּ וְרַֽנֲנ֣וּ וְזַמֵּֽרוּ:

חזן זַמְּר֣וּ לַיֽיָ בְּכִנּ֑וֹר בְּ֝כִנּ֗וֹר וְק֣וֹל זִמְרָֽה:

קהל ֖בַּחֲצֹ֣צְרוֹת וְק֣וֹל שׁוֹפָ֑ר הָ֝רִ֗יעוּ לִפְנֵ֤י ׀ הַמֶּ֬לֶךְ יְיָֽ:

חזן יִרְעַ֣ם הַ֭יָּם וּמְלֹא֑וֹ תֵּ֝בֵ֗ל וְי֣שְׁבֵי בָֽהּ:

קהל נְהָר֥וֹת יִמְחֲאוּ־כָ֑ף יַ֝֗חַד הָרִ֥ים יְרַנֵּֽנוּ:

חזן [קהל יחדיו] לִ֥פְנֵ֥י יְיָ֗ כִּ֥י בָא֘ לִשְׁפֹּ֢ט הָ֫אָ֥רֶץ יִשְׁפֹּֽט־תֵּבֵ֥ל בְּצֶ֑דֶק וְ֝עַמִּ֗ים בְּמֵֽישָׁרִֽים:

צט חזן יְיָ֣ מָ֭לָךְ יִרְגְּז֣וּ עַמִּ֑ים ישֵׁ֥ב כְּ֝רוּבִ֗ים תָּנ֥וּט הָאָֽרֶץ:

קהל ֖ יְיָ בְּצִיּוֹ֣ן גָּד֑וֹל וְרָ֥ם ה֝֗וּא עַל־כָּל־הָֽעַמִּֽים:

חזן יוֹד֣וּ שִׁ֭מְךָ גָּד֥וֹל וְנוֹרָ֗א קָד֥וֹשׁ הֽוּא:

ק' וְעֹ֥ז מֶלֶךְ֘ מִשְׁפָּ֢ט אָ֫הֵ֥ב אַ֭תָּה כּוֹנַ֣נְתָּ מֵּֽישָׁרִ֑ים מִשְׁפָּ֥ט וּ֝צְדָקָ֗ה בְּיַֽ עֲקֹ֤ב ׀ אַתָּ֬ה עָשִֽׂיתָ:

חזן רֽוֹמֲמ֡וּ יְ֘יָ֤ אֱלֹהֵ֗ינוּ ֖וְֽהִשְׁתַּחֲווּ לַֽהֲדֹ֥ם רַגְלָ֗יו קָד֥וֹשׁ הֽוּא:

קהל 6מֹ֘שֶׁ֤ה וְאַֽהֲרֹ֨ן ׀ בְּֽכֹהֲנָ֗יו וּ֭שְׁמוּאֵל בְּקֹֽרְאֵ֣י שְׁמ֑וֹ קֹרִ֥אים אֶל־יְ֝יָ֗ וְה֣וּא יַֽעֲנֵֽם:

חזן בְּעַמּ֣וּד עָ֭נָן יְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֑ם שָֽׁמְר֥וּ עֵֽ֝דֹתָ֗יו וְחֹ֣ק נָֽתַן־לָֽמוֹ:

קהל יְיָ֣ אֱלֹהֵינוּ֘ אַתָּ֢ה עֲנִ֫יתָ֥ם אֵ֣ל נֹ֭שֵֽׂא הָיִ֣יתָ לָהֶ֑ם וְ֝נֹקֵ֗ם עַל־עֲלִֽילוֹתָֽם:

חזן [וקהל יחדיו] רֽוֹמֲמ֡וּ יְ֘יָ֤ אֱלֹהֵ֗ינוּ ֖וְֽהִשְׁתַּחֲווּ לְהַ֣ר קָדְשׁ֑וֹ כִּֽי־קָ֝ד֗וֹשׁ יְיָ֥ אֱלֹהֵֽינוּ:

נהגו לישב גם באמירת 'מזמור לדוד'.

כט חזן מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד הָב֣וּ לַ֭יֽיָ בְּנֵ֣י אֵלִ֑ים הָב֥וּ לַֽ֝ייָ֗ כָּב֥וֹד וָעֹֽז:

קהל הָב֣וּ לַ֭יֽיָ כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ הִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לַֽ֝ייָ֗ בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ:

חזן ק֥וֹל יְיָ֗ עַל־הַ֫מָּ֥יִם אֵֽל־הַכָּב֥וֹד הִרְעִ֑ים יְ֝יָ֗ עַל־מַ֥יִם רַבִּֽים:

קהל קֽוֹל־יְיָ֥ בַּכֹּ֑חַ ק֥וֹל יְ֝יָ֗ בֶּֽהָדָֽר:

חזן ק֣וֹל ֖יְיָ שֹׁבֵ֣ר אֲרָזִ֑ים וַיְשַׁבֵּ֥ר יְ֝יָ֗ אֶת־אַרְזֵ֥י הַלְּבָנֽוֹן:

קהל וַיַּרְקִידֵ֥ם כְּמוֹ־עֵ֑גֶל לְבָנ֥וֹן וְ֝שִׂרְיֹ֗ן כְּמ֣וֹ בֶן־רְאֵמִֽים:

חזן קֽוֹל־יְיָ֥ חֹצֵ֗ב לַֽהֲב֥וֹת אֵֽשׁ:

קהל ק֣וֹל יְ֭יָ יָחִ֣יל מִדְבָּ֑ר יָחִ֥יל יְ֝יָ֗ מִדְבַּ֥ר קָדֵֽשׁ:

חזן ק֣וֹל יְיָ֙ ׀ יְחוֹלֵ֣ל אַיָּלוֹת֘ וַיֶּֽחֱשׂ֢ף יְעָ֫ר֥וֹת וּבְהֵֽיכָל֑וֹ כֻּ֝לּ֗וֹ אֹמֵ֥ר כָּבֽוֹד:

קהל יְ֭יָ לַמַּבּ֣וּל יָשָׁ֑ב וַיֵּ֥שֶׁב יְ֝יָ֗ מֶ֣לֶךְ לְעוֹלָֽם:

חזן [קהל יחדיו] יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן יְיָ֓ ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַֿשָּׁלֽוֹם:

7 החזן עולה אל האלמעמער (בימה) ומנגן 'לכה דודי' בנעימה, נשאר שם גם לאמירת שני המזמורים

'מזמור שיר ליום השבת' ו'ד' מלך'. הציבור מזמר יחד עם החזן, ולא אחריו, את חרוזי 'לכה דודי'.

8לכה דודי

ראשי החרוזים שלמה הלוי

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה:

שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד

הִשְׁמִיעָֽנוּ אֵל הַמְיֻחָד

יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד

לְשֵׁם וּלְתִפְאֶֽרֶת וְלִתְהִלָּה: לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה:

לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה

כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה

מֵרֹאשׁ מִקֶּֽדֶם נְסוּכָה

סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה: לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה:

מִקְדַּשׁ מֶֽלֶךְ עִיר מְלוּכָה

קֽוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה

רַב לָךְ שֶֽׁבֶת בְּעֵֽמֶק הַבָּכָא

וְהוּא יַחְמֹל עָלַֽיִךְ חֶמְלָה: לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה:

הִתְנַֽעֲרִי מֵֽעָפָר קֽוּמִי

לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי

עַל־יַד בֶּן־יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי

קָרְבָה אֶל־נַפְשִׁי גְאָלָהּ: לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה:

הִתְעֽוֹרֲרִי הִֽתְעוֹרֲרִי

כִּי בָא אוֹרֵךְ קֽוּמִי אֽוֹרִי

עֽוּרִי עֽוּרִי שִׁיר דַבֵּֽרִי

כְּבוֹד יְיָ עָלַֽיִךְ נִגְלָה: לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה:

לֹא תֵבֽוֹשִׁי וְלֹא תִכָּֽלְמִי

מַה תִּשְׁתּֽוֹחֲחִי וּמַה תֶּֽהֱמִי

בָּךְ יֶֽחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי

וְנִבְנְתָה עִיר עַל־תִּלָּהּ: לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה:

וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁאסָֽיִךְ

וְרָֽחֲקוּ כָּל־מְבַלְּעָֽיִךְ

יָשִׂישׂ עָלַֽיִךְ אֱלֹהָֽיִךְ

כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל־כַּלָּה: לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה:

יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרֹֽצִי

וְאֶת־יְיָ תַּעֲרִֽיצִי

עַל יַד־אִישׁ בֶּן פַּרְצִי

וְנִשְׂמְחָה וְנָגִֽילָה: לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה:

לפני 'בואי בשלום' (בקהילות שמקדימות לקבל שבת בעוד היום הגדול, לפני 'ברכו' של ערבית), מכריז השמש: 'לקראת אבל'. הרב עם אחד מחשובי הקהל יוצאים אליו. הרב אומר לו: 'הכנס', ומוליכו פנימה, אל מקום ישיבתו, שונה ממקומו הקבוע. בעת כניסת אבל והליכתו למקומו, אומר הציבור לאבל:

הַמָּקוֹם יְנַחֵם אוֹתְךָ (אֶתְכֶם) בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיּוֹן וִירֽוּשָׁלָֽםִ:

9 10 וכשמגיע למאמר 'בואי בשלום' חזן וקהל עומדים ופניהם למערב ומנגנים.

במלות 'בואי כלה' הראשונות פונים לדרום, ובשניות למזרח. וכן החזן, ומנגן כשפניו למזרח 'לכה דודי' האחרון:

בּֽוֹאִי בְשָׁלוֹם עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ

גַּם בְּשִׂמְחָה וּבְצָהֳלָה

תּוֹךְ אֱמוּנֵי עַם סְגֻּלָּה

בּֽוֹאִי כַלָּה בּֽוֹאִי כַלָּה: לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה:

החזן והקהל ממשיכים לזמר: 'בואי בשלום' (בקהילות המקדימות ערבית בעוד יום, החזן פותח ב'ברכו') ומקבלים עליהם את השבת, ואז האבל מסיר את הטלית מעל פניו, ונשאר מעוטף בטלית כדרך העולם, עד גמר ערבית.

11 נהגו לישב גם באמירת 'מזמור שיר ליום השבת'

צב מִזְמ֥וֹר שִׁ֗יר לְי֣וֹם הַשַּׁבָּֽת:

ט֗וֹב לְהֹד֥וֹת לַֽייָ֑ וּלְזַמֵּ֖ר לְשִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן:

לְהַגִּ֣יד בַּבֹּ֣קֶר חַסְדֶּ֑ךָ וֶֽ֝אֱמ֥וּנָתְךָ֗ בַּלֵּילֽוֹת:

עֲלֵי־עָ֭שׂוֹר וַֽעֲלֵי־נָ֑בֶל עֲלֵ֖י הִגָּי֣וֹן בְּכִנּֽוֹר:

כִּ֤י שִׂמַּחְתַּ֣נִי יְיָ֣ בְּפָֽעֳלֶ֑ךָ בְּֽמַעֲשֵׂ֖י יָדֶ֣יךָ אֲרַנֵּֽן:

מַה־גָּֽדְל֣וּ מַֽעֲשֶׂ֣יךָ יְיָ֑ מְ֝אֹ֗ד עָֽמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ:

אִֽישׁ־בַּ֭עַר לֹ֣א יֵדָ֑ע וּ֝כְסִ֗יל לֹֽא־יָבִ֥ין אֶת־זֹֽאת:

בִּפְרֹ֤חַ רְשָׁעִ֨ים ׀ כְּמ֥וֹ עֵ֗שֶׂב וַ֭יָּצִיצוּ כָּל־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן לְהִשָּֽׁמְדָ֥ם עֲדֵי־עַֽד:

וְאַתָּ֥ה מָר֗וֹם לְעֹלָ֥ם יְיָֽ:

כִּ֤י הִנֵּ֢ה אֹֽיְבֶֽ֡יךָ יְֽיָ֗ כִּֽי־הִנֵּ֣ה אֹֽיְבֶ֣יךָ יֹאבֵ֑דוּ יִ֝תְפָּֽרְד֗וּ כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן:

וַתָּ֣רֶם כִּרְאֵ֣ים קַרְנִ֑י בַּ֝לֹּתִ֗י בְּשֶׁ֣מֶן רַֽעֲנָֽן:

וַתַּבֵּ֥ט עֵינִ֗י בְּשׁ֫וּרָ֥י בַּקָּמִ֖ים עָלַ֥י מְרֵעִ֗ים תִּשְׁמַ֥עְנָה אָזְנָֽי:

12צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח כְּאֶ֖רֶז בַּלְּבָנ֣וֹן יִשְׂגֶּֽה:

שְׁ֭תוּלִים בְּבֵ֣ית יְיָ֑ בְּחַצְר֖וֹת אֱלֹהֵ֣ינוּ יַפְרִֽיחוּ:

ע֖וֹד יְנוּב֣וּן בְּשֵׂיבָ֑ה דְּשֵׁנִ֖ים וְֽרַעֲנַנִּ֣ים יִֽהְיֽוּ:

לְ֭הַגִּיד כִּֽי־יָשָׁ֣ר יְיָ֑ צ֝וּרִ֗י וְֽלֹא־עלתה עַוְלָ֥תָה בּֽוֹ:

צג 13 יְיָ֣ מָלָךְ֘ גֵּא֢וּת לָ֫בֵ֥שׁ לָבֵ֣שׁ יְ֭יָ עֹ֣ז הִתְאַזָּר֑ אַף־תִּכּ֥וֹן תֵּ֝בֵ֗ל בַּל־תִּמּֽוֹט:

נָכ֣וֹן כִּסְאֲךָ֣ מֵאָ֑ז מֵ֖עוֹלָ֣ם אָֽתָּה:

נָֽשְׂא֤וּ נְהָר֨וֹת ׀ יְיָ֗ נָֽשְׂא֣וּ נְהָר֣וֹת קוֹלָ֑ם יִשְׂא֖וּ נְהָר֣וֹת דָּכְיָֽם:

מִקֹּל֙וֹת ׀ מַ֤יִם רַבִּ֗ים אַדִּירִ֣ים מִשְׁבְּרֵי־יָ֑ם אַדִּ֖יר בַּמָּר֣וֹם יְיָֽ:

עֵֽדֹתֶ֨יךָ ׀ נֶֽאֶמְנ֬וּ מְאֹ֗ד לְבֵֽיתְךָ֥ נַֽאֲוָה־קֹּ֑דֶשׁ יְ֝יָ֗ לְאֹ֣רֶךְ יָמִֽים:

בסוף 'ה' מלך' אומרים קדיש יתום לצד עמוד החזן. אומרו 'יאהרצייט' של שבת, ואם אין של שבת

אומרו 'יאהרצייט' של ערב שבת, ואם אין 'יאהרצייט' אומרו אבל, ואם אין אבל אומרו מי שאין לו אב ואם.

יתום (קטן) כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ זוקף שְׁמֵיהּ רַבָּא (קהל אָמֵן) בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ

וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית־יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב: וְאִמְרוּ יתום (קטן) כורע אָמֵן: (קהל אָמֵן)

יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'

יתום (קטן) כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא

וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא יתום (קטן) כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו).

לְעֵֽלָּא מִכָּל־בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא

דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא: יתום (קטן) כורע וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן־שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל: וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)

יתום (קטן) פוסע לאחוריו בנחת שלש פסיעות בכריעה אחת

פונה לשמאלו ואומר עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו פונה לימינו ואומר הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ

ושוחה לפניו ואומר וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל: וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)

__________________________________________________________________________________________________________

ביום טוב שני מזמרים, אבל לא ביום טוב שני שחל להיות בשבת

(בארץ ישראל שאין להם 14יום טוב שני, (חוץ מיום טוב שני של ראש השנה), מזמרים ביום טוב ראשון):

במדבר כד:ה 15 מַה־טֹּ֥בוּ אֹֽהָלֶ֖יךָ יַֽעֲֹק֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל:

תהלים ה:ח וַֽאֲנִ֗י בְּרֹ֣ב ֖חַסְדְּךָ אָב֣וֹא בֵיתֶ֑ךָ אֶשְׁתַּֽחֲוֶ֖ה אֶל־הֵֽיכַ֥ל קָ֝דְשְׁךָ֗ בְּיִרְאָתֶֽךָ:

כו:ח יְֽיָ֗ ֖אָהַבְתִּי מְע֣וֹן בֵּיתֶ֑ךָ וּ֝מְק֗וֹם מִשְׁכַּ֥ן כְּבוֹדֶֽךָ:

וַאֲנִי אֶשְׁתַּחֲוֶה וְאֶכְרָֽעָה אֶבְרְכָה לִפְנֵי־יְיָ עֹשִׂי:

סט:יד וַֽאֲנִ֤י תְפִלָּֽתִי־לְךָ֨ ׀ יְיָ֡ עֵ֤ת רָצ֗וֹן אֱלֹהִ֥ים בְּרָב־חַסְדֶּ֑ךָ עֲ֜נֵ֗נִי בֶּֽאֱמֶ֥ת יִשְׁעֶֽךָ:

קריאת שמע וברכותיה לשבת וליום טוב

בלילי שבתות חול המועד אין אומרים מערבות.

אֶת־יְיָ כשמנגן החזן השם יאמר הקהל : בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

הַמְבֹרָךְ: כשמנגן החזן 'המברך' יאמר הקהל : קיג:ב יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְיָ֣ מְבֹרָ֑ךְ מֵֽ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם:

קהל והחזן יחדיו : בָּרוּךְ יְיָ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בִּדְבָרוֹ מַעֲרִיב עֲרָבִים בְּחָכְמָה פּוֹתֵֽחַ שְׁעָרִים וּבִתְבוּנָה מְשַׁנֶּה עִתִּים וּמַחֲלִיף אֶת־הַזְּמַנִּים וּמְסַדֵּר אֶת־הַכּוֹכָבִים בְּמִשְׁמְרוֹתֵֽיהֶם בָּרָקִֽיעַ כְּרְצוֹנוֹ: בּוֹרֵא יוֹם וָלַֽיְלָה גּוֹלֵל אוֹר מִפְּנֵי־חֹֽשֶׁךְ וְחֹֽשֶׁךְ מִפְּנֵי־אוֹר: וּמַעֲבִיר יוֹם וּמֵֽבִיא לַֽיְלָה וּמַבְדִּיל בֵּין יוֹם וּבֵין לַֽיְלָה יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ: אֵל חַי וְקַיָּם תָּמִיד יִמְלוֹךְ עָלֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד: 18 19 בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמַּעֲרִיב עֲרָבִים:

אַהֲבַת עוֹלָם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ אָהַֽבְתָּ: תּוֹרָה וּמִצְוֹת חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים אוֹתָֽנוּ לִמַֽדְתָּ: עַל־כֵּן יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּשָׁכְבֵּֽנוּ וּבְקוּמֵֽנוּ נָשִֽׂיחַ בְּחֻקֶּיךָ וְנִשְׂמַח בְּדִבְרֵי תוֹרָתֶֽךָ וּבְמִצְוֹתֶֽיךָ לְעוֹלָם וָעֶד: כִּי הֵם חַיֵּֽינוּ וְאֹֽרֶךְ יָמֵֽינוּ וּבָהֶם נֶהְגֶּה יוֹמָם וָלַֽיְלָה: וְאַהֲבָתְךָ אַל־תָּסִיר מִמֶּֽנּוּ לְעוֹלָמִים:20 בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אוֹהֵב, עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:

עונים 'אמן' על ברכת אהבה של חזן.

להשלמת רמ"ח תיבות בק"ש מקדימים אמירת 'אל מלך נאמן' ביחיד או בציבור. ויש משלימים את חשבון רמ"ח בעניית 'אמן' על ברכת אהבת עולם של חזן, ש'אמן' הוא נוטריקון 'אל מלך נאמן'.

אֵל מֶֽלֶךְ נֶאֱמָן

דברים ו:ד

שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְיָ֥ אֱלֹהֵ֖ינוּ יְיָ֥ ׀ אֶחָֽד:

בלחש בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

דברים ו:ה-ט וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְיָ֣ אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ: וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל־לְבָבֶֽךָ: וְשִׁנַּנְּתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל־יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹֽטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ: וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזֻז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ:

דברים יא:יג־כא וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת־יְיָ֤ אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם: וְנָֽתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָֽסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִֽירשְׁךָ֥ וְיִצְהָרֶֽךָ: וְנָֽתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָֽׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ: הִשָֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַֽעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם: וְחָרָ֨ה אַף־יְיָ֜ בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֨יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַֽאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יְיָ֖ נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל־לְבַבְכֶ֖ם וְעַל־נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטֽוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵֽינֵיכֶֽם: וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת־בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזוּז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ: הרב הקורא שמע בטעמים מרים קולו מ'למען ירבו' עד 'אמת' לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְיָ֛ לַאֲבֹֽתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ:

במדבר טו:לז־מא וַיֹּ֥אמֶר יְיָ֖ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹֽרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת: וְהָיָ֣ה לָכֶם֘ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹ֣ת יְיָ֔ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַֽחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶֽם: לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֑י וִֽהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹהֵיכֶֽם:

אומרו הקהל עם הרב הפסוק האחרון וכן החזן.

אֲנִ֞י יְיָ֣ אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם

לִֽהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאֱלֹהִים אֲנִ֖י יְיָ֥ אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

יש לצרף 'אלהיכם' ל'אמת', אכן יתן ריוח מעט שלא יבולע האל"ף. חזן מרים קולו במילה 'אמת'

ואינו כופל 'ד' אלדיכם אמת'. לפיכך חזן אומר פרשת ציצית עם הרב כדי שיסמוך 'אמת' ל'ד' אלדיכם',

ולא יצטרך להמתין עליו ולהפסיק בין המלים הללו.

אֱמֶת וֶאֱמוּנָה כָּל־זֹאת וְקַיָּם עָלֵֽינוּ כִּי הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וְאֵין זוּלָתוֹ וַאֲנַֽחְנוּ יִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: הַפּוֹדֵֽנוּ מִיַּד־מְלָכִים מַלְכֵּֽנוּ הַגּוֹאֲלֵֽנוּ מִכַּף כָּל־הֶעָרִיצִים: הָאֵל הַנִּפְרָע לָֽנוּ מִצָּרֵֽינוּ וְהַמְשַׁלֵּם גְּמוּל לְכָל־אוֹיְבֵי נַפְשֵֽׁנוּ: איוב ט:י הָעֹשֶׂ֣ה גְ֭דֹלוֹת עַד־אֵ֣ין חֵ֑קֶר וְנִפְלָא֗וֹת עַד־אֵ֥ין מִסְפָּֽר: תהלים סו:ט הַשָּׂ֣ם נַ֭פְשֵֽׁנוּ בַּֽחַיִּ֑ים וְלֹֽא־נָתַ֖ן לַמּ֣וֹט רַגְלֵֽנוּ: הַמַּדְרִיכֵֽנוּ עַל־בָּמוֹת אוֹיְבֵֽינוּ וַיָּֽרֶם קַרְנֵֽנוּ עַל כָּל־ שׂנְאֵֽינוּ: הָעֹֽשֶׂה־לָּֽנוּ נִסִּים וּנְקָמָה בְּפַרְעֹה אוֹתֹת וּמוֹפְתִים בְּאַדְמַת בְּנֵי־חָם: הַמַּכֶּה בְעֶבְרָתוֹ כָּל־בְּכוֹרֵי מִצְרָֽיִם וַיּוֹצֵא אֶת־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם לְחֵרוּת עוֹלָם: 21 הַמַּעֲבִיר בָּנָיו בֵּין גִּזְרֵי יַם־סוּף אֶת־רוֹדְפֵיהֶם וְאֶת־שׂוֹנְאֵיהֶם בִּתְהוֹמוֹת טִבַּע: וְרָאוּ בָנָיו גְּבוּרָתוֹ שִׁבְּחוּ וְהוֹדוּ לִשְׁמוֹ: וּמַלְכוּתוֹ בְּרָצוֹן קִבְּלוּ עַלֵיהֶם: מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ עָנוּ שִׁירָה

חזן וקהל שמות טו:יא

מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְיָ֔ מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא:

חזן 22 מַלְכוּתְךָ רָאוּ בָנֶֽיךָ בּוֹקֵֽעַ יָם לִפְנֵי מֹשֶׁה

חזן וקהל טו:יח יְיָ֥ ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד:

חזן 23 וְנֶאֱמַר: ירמיה לא:י כִּֽי־פָדָ֥ה יְיָ֖ אֶֽת־יַֽעֲקֹ֑ב וּגְאָל֕וֹ מִיַּ֖ד חָזָ֥ק מִמֶּֽנּוּ:

24 בלילי שלש רגלים (גם כשחל בשבת) מוסיפים כאן מערבות ומסיימים.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ גָּאַל יִשְׂרָאֵל:

בשבתות שמוציאין ב' ס"ת, וכן בשבתות אלול ובימים נוראים מנגן החזן השכיבנו, (ויש מתחילים מ'והגן בעדנו').

הַשְׁכִּיבֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לְשָׁלוֹם וְהַעֲמִידֵֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ לְחַיִּים וּפְרוֹס עָלֵֽינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶֽךָ וְתַקְּנֵֽנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶֽיךָ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ: וְהָגֵן בַּעֲדֵֽנוּ וְהָסֵר מֵעָלֵֽינוּ אוֹיֵב דֶּֽבֶר וְחֶֽרֶב וְרָעָב וְיָגוֹן וְהָסֵר שָׂטָן מִלְפָנֵֽינוּ וּמֵאַחֲרֵֽנוּ וּבְצֵל כְּנָפֶֽיךָ תַּסְתִּירֵֽנוּ כִּי אֵל שׁוֹמְרֵֽנוּ וּמַצִּילֵֽנוּ אַתָּה כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אַתָּה וּשְׁמוֹר צֵאתֵֽנוּ וּבוֹאֵֽנוּ לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם: וּפְרוֹס עָלֵֽינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶֽךָ: 25בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ 26פּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְעַל־יְרֽוּשָׁלָֽםִ:

27הקהל אומר 'ושמרו', והחזן חוזר עליו בקול רם ובנעימה.

שמות לא: טז-יז וְשָֽׁמְר֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל 28אֶת־הַשַּׁבָּ֑ת לַֽעֲשׂ֧וֹת אֶת־הַשַּׁבָּ֛ת לְדֹֽרֹתָ֖ם בְּרִ֥ית עוֹלָֽם: בֵּינִ֗י וּבֵין֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל א֥וֹת הִ֖וא לְעֹלָ֑ם כִּי־שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֗ים עָשָׂ֤ה יְיָ֙

אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י 29שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ:

חזן כורע 30 יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ זוקף שְׁמֵיהּ רַבָּא (קהל אָמֵן) בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ

וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית־יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב: וְאִמְרוּ חזן כורע אָמֵן: (קהל אָמֵן)

יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'

חזן כורע 31 יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא

וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא חזן כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו).

לְעֵֽלָּא (בלילי ראש השנה ויום כפור מוסיפים וּלְעֵֽלָּא) מִכָּל־בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא

דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא: חזן כורע וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)

בליל א' דראש חודש מכריזים 'יעלה ויבא' :

בליל ב' דראש חודש, וכן אם יש רק יום אחד של ראש חודש, מכריזים 'ראש חדש'

בשלש רגלים ובימים נוראים אומרים כאן שמונה עשרה,

של שלש רגלים (עמ' 662), של ראש השנה (עמ' 203), של יום כפור (עמ' 813).

עמידה של ערבית לשבת

תהלים נא:טז אֲ֭דֹנָי שְׂפָתַ֣י תִּפְתָּ֑ח וּ֝פִ֗י יַגִּ֥יד תְּהִלָּתֶֽךָ:

כורע בָּרוּךְ משתחוה אַתָּה זוקף יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵֽאלֹהֵי יַֽעֲקֹב הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא אֵל עֶלְיוֹן גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים וְקֹנֵה הַכֹּל וְזוֹכֵר חַסְדֵי אָבוֹת וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַֽעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה:

בשבת שובה : זָכְרֵֽנוּ לְחַיִּים מֶֽלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים וְכָתְבֵֽנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים לְמַעַנְךָ אֱלֹהִים חַיִּים:

מֶֽלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִֽׁיעַ וּמָגֵן: כורע בָּרוּךְ משתחוה אַתָּה זוקף יְיָ מָגֵן אַבְרָהָם:

אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה רַב לְהוֹשִֽׁיעַ:

ממוסף של שמיני עצרת עד שחרית של יום ראשון של פסח מוסיפים :

מַשִּׁיב הָרֽוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּֽשֶׁם:

מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶֽסֶד מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר: מִי כָמֽוֹךָ בַּֽעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דּֽוֹמֶה־לָּךְ מֶֽלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִֽיחַ יְשׁוּעָה:

בשבת שובה : מִי כָמֽוֹךָ אַב הָרַחֲמִים זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים:

וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְחַיֵּה הַמֵּתִים:

אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ וּקְדוֹשִׁים בְּכָל־יוֹם יְהַלֲלֽוּךָ סֶּֽלָה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָאֵל (בשבת שובה : הַמֶּֽלֶךְ) הַקָּדוֹשׁ:

אַתָּה קִדַּֽשְׁתָּ אֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי לִשְׁמֶֽךָ תַּכְלִית מַעֲשֵׂה שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ וּבֵרַכְתּוֹ מִכָּל־הַיָּמִים וְקִדַּשְׁתּוֹ מִכָּל־הַזְּמַנִּים וְכֵן כָּתוּב בְּתוֹרָתֶֽךָ:

בראשית ב:א-ג 32 33וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם: 34וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה: וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים ׀ לַֽעֲשֽׂוֹת:

אֱלֹהֵֽינוּ וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ רְצֵה בִמְנוּחָתֵֽנוּ: קַדְּשֵֽׁנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ שַׂבְּעֵֽנוּ מִטּוּבֶֽךָ וְשַׂמְּחֵֽנוּ בִּישׁוּעָתֶֽךָ וְטַהֵר לִבֵּֽנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת: וְהַנְחִילֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שַׁבַּת קָדְשֶֽׁךָ 35 36 וְיִשְׂמְחוּ בְךָ יִשְׂרָאֵל אֹֽהֲבֵי שְׁמֶֽךָ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת:

רְצֵה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וּבִתְפִלָּתָם וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם מְהֵרָה בְּאַהֲבָה תְקַבֵּל בְּרָצוֹן וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ:

בראש חודש ובחול המועד אומרים 'יעלה ויבא':

אֱלֹהֵֽינוּ וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ יַעֲלֶה וְיָבוֹא וְיַגִּֽיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵֽנוּ וּפִקְדּוֹנֵֽנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵֽינוּ וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן־דָּוִד עַבְדֶּֽךָ וְזִכְרוֹן יְרֽוּשָׁלַֽםִ עִיר קָדְשֶֽׁךָ וְזִכְרוֹן כָּל־עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ לִפְלֵיטָה וּלְטוֹבָה וּלְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם

לראש חודש : רֹאשׁ הַחֹֽדֶשׁ הַזֶּה ׀ לפסח : חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה ׀ לסכות : חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה

זָכְרֵֽנּוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בּוֹ לְטוֹבָה וּפָקְדֵֽנוּ בוֹ לִבְרָכָה וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ בוֹ לְחַיִּים וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים חוּס וְחָנֵּנוּ וְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ כִּי אֵלֶֽיךָ עֵינֵֽינוּ כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אַתָּה:

וְתֶחֱזֶֽינָה עֵינֵֽינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן:

כורע מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ שֶׁאַתָּה הוּא זוקף יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד: צוּר חַיֵּֽינוּ מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ אַתָּה הוּא לְדוֹר וָדוֹר: נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָתֶֽךָ עַל־חַיֵּֽינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶֽךָ וְעַל־נִשְׁמוֹתֵֽינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ וְעַל־נִסֶּֽיךָ שֶׁבְּכָל־יוֹם עִמָּֽנוּ וְעַל־נִפְלְאוֹתֶֽיךָ וְטוֹבוֹתֶֽיךָ שֶׁבְּכָל־עֵת עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר וְצָהֳרָֽיִם: הַטּוֹב כִּי לֹא־ כָלוּ רַחֲמֶֽיךָ וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא־תַֽמּוּ חֲסָדֶֽיךָ מֵעוֹלָם קִוִּֽינוּ לָךְ:

בחנוכה אומרים כאן 'על הנסים' :

עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת

שֶׁעָשִֽׂיתָ לַאֲבוֹתֵֽינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בִּזְמַן הַזֶּה:

בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן־יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנַי וּבָנָיו כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל־עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶֽךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶֽךָ: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים עָמַֽדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם רַֽבְתָּ אֶת־רִיבָם דַּֽנְתָּ אֶת־דִּינָם נָקַֽמְתָּ אֶת־נִקְמָתָם: מָסַֽרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ: וּלְךָ עָשִֽׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶֽךָ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִֽׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וְאַֽחַר כַּךְ בָּֽאוּ בָנֶֽיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וּפִנּוּ אֶת־הֵיכָלֶֽךָ וְטִהֲרוּ אֶת־מִקְדָּשֶֽׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶֽׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵֽלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל:

וְעַל־כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד:

בשבת שובה : וּכְתוֹב לְחַיִּים טוֹבִים בְּנֵי בְרִיתֶֽךָ:

וְכָל־הַחַיִּים יוֹדֽוּךָ סֶּֽלָה וִיהַלֲלוּ אֶת־שִׁמְךָ בֶּאֱמֶת הָאֵל יְשׁוּעָתֵֽנוּ וְעֶזְרָתֵֽנוּ סֶֽלָה:

כורע בָּרוּךְ משתחוה אַתָּה זוקף יְיָ הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת:

שָׁלוֹם רָב עַל־יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ תָּשִׂים לְעוֹלָם כִּי אַתָּה הוּא מֶֽלֶךְ אָדוֹן לְכָל־הַשָּׁלוֹם: וְטוֹב בְּעֵינֶֽיךָ לְבָרֵךְ אֶת־עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל־עֵת וּבְכָל־שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ:

אֱלֹהַי נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדֹּם וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה: פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶֽךָ וּבְמִצְוֹתֶֽיךָ תִּרְדֹּף נַפְשִׁי: וְכָל־הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְׁבוֹתָם: עֲשֵׂה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן יְמִינֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן קְדֻשָּׁתֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן תּוֹרָתֶֽךָ: תהלים ס:ז לְ֭מַעַן יֵחָֽלְצ֣וּן יְדִידֶ֑יךָ הוֹשִׁ֖יעָה יְמִֽינְךָ֣ ועננו וַֽעֲנֵֽנִי: יט:טו יִ֥הְיֽוּ לְרָצ֨וֹן ׀ אִמְרֵי־פִ֡י וְהֶגְי֣וֹן לִבִּ֣י לְפָנֶ֑יךָ יְ֝יָ֗ צוּרִ֥י וְגֹֽאֲלִֽי: פוסע לאחריו ג' פסיעות ואומר : עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל: וְאִמְרוּ אָמֵן:

זוקף לאט ואומר :

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וִֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁיִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ: וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת: מלאכי ג:ד וְעָֽרְבָה֙ לַֽייָ֔ מִנְחַ֥ת יְהוּדָ֖ה וִירֽוּשָׁלָ֑םִ כִּימֵ֣י עוֹלָ֔ם וּכְשָׁנִ֖ים קַדְמֹֽנִיּֽוֹת:

אומרים 'ויכלו' בקול רם מעומד, וטוב לאומרו ביחד בציבור (שו"ע רסח, ז).אין החזן מחזיר התפלה אבל אומר ברכה מעין שבע, ואומר תחלה 'ויכלו' בקול רם והקהל עונים עמו.

חזן והקהל יחד בנעימה בראשית ב:א-ג 37 וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם: וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה: וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים ׀ לַֽעֲשֽׂוֹת:

במקום חזרת התפלה, מברך החזן ברכת מעין שבע. החזן כורע כמו בתחילת שמונה עשרה. (אומרים כל זאת גם בשבת שאחר יום טוב וכן ביום טוב שחל בשבת, אף בליל ראשון של פסח, ואין מזכירין בה של יום טוב. (בבית חתנים ואבלים אין אומרים אותה ולא בכל מקום שמתפללים באקראי.)

חזן כורע בָּרוּךְ חזן משתחוה אַתָּה חזן זוקף יְיָ אומרים ברוך הוא וברוך שמו אֱלֹהֵֽינוּ וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵֽאלֹהֵי יַעֲקֹב הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא יד:יט 38 אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ: אין אומרים אמן כאן.

קהל ואחר' חזן 39מָגֵן אָבוֹת בִּדְבָרוֹ מְחַיֵּה מֵתִים בְּמַאֲמָרוֹ הָאֵל (מר"ה עד יו"כ: הַמֶּֽלֶךְ) הַקָּדוֹשׁ שֶׁאֵין כָּמֽוֹהוּ הַמֵּנִֽיחַ לְעַמּוֹ בְּיוֹם שַׁבַּת קָדְשׁוֹ כִּי בָם רָצָה לְהָנִֽיחַ לָהֶם: לְפָנָיו נַעֲבֹד בְּיִרְאָה וָפַֽחַד וְנוֹדֶה לִשְׁמוֹ בְּכָל־יוֹם תָּמִיד מֵעֵין הַבְּרָכוֹת: אֵל הַהוֹדָאוֹת אֲדוֹן הַשָּׁלוֹם מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וּמְבָרֵךְ שְׁבִיעִי וּמֵנִֽיחַ בִּקְדֻשָּׁה לְעַם מְדֻשְּׁנֵי עֹֽנֶג זֵֽכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית:

חזן אֱלֹהֵֽינוּ וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ רְצֵה בִמְנוּחָתֵֽנוּ: קַדְּשֵֽׁנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ שַׂבְּעֵֽנוּ מִטּוּבֶֽךָ וְשַׂמְּחֵֽנוּ בִּישׁוּעָתֶֽךָ וְטַהֵר לִבֵּֽנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת: וְהַנְחִילֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שַׁבַּת קָדְשֶֽׁךָ 40וְיִשְׂמְחוּ בְךָ יִשְׂרָאֵל אֹֽהֲבֵי שְׁמֶֽךָ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת:

במדבר יד:יז וְעַתָּ֕ה יִגְדַּל־נָ֖א כֹּ֣חַ אֲדֹנָ֑י כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ לֵאמֹֽר:

תהלים כה:ו זְכֹר־רַֽחֲמֶ֣יךָ יְ֭יָ וַֽחֲסָדֶ֑יךָ כִּ֖י מֵֽעוֹלָ֣ם הֵֽמָּה:

חזן כורע 41 יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ זוקף שְׁמֵיהּ רַבָּא (קהל אָמֵן) בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית־יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב: וְאִמְרוּ חזן כורע אָמֵן: (קהל אָמֵן)

יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'

חזן כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא

דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא: חזן כורע וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)

קהל: קַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵֽנוּ:

תִּתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל־יִשְׂרָאֵל קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא: וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)

תהלים קיג:ב קהל: יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְיָ֣ מְבֹרָ֑ךְ מֵֽ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם:

קכא:ב קהל: עֶ֭זְרִי מֵעִ֣ם יְיָ֑ עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ:

חזן פוסע לאחוריו בנחת שלש פסיעות בכריעה אחת

פונה לשמאלו ואומר עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו פונה לימינו ואומר הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ

ושוחה לפניו ואומר וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל: וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)

42 במה מדליקין

בכל ליל שבת, 43וביום טוב שמתחיל בשבת, ושבת חול המועד אומרים 'במה מדליקין' (בניגון שאומרים המשניות)

אבל אין אומרים אם 44 יום טוב (ראשון או שני) חל ביום ששי, ואין אומרים בליל יום כפור כל עיקר.

משנה שבת פרק ב'

בַּמֶּה מַדְלִיקִין וּבַמָּה אֵין מַדְלִיקִין?

אֵין מַדְלִיקִין לֹא בְלֶֽכֶשׁ, וְלֹא בְחֹֽסֶן, וְלֹא בְכַלָּךְ, וְלֹא בִּפְתִילַת הָאִידָן, וְלֹא בִּפְתִילַת הַמִּדְבָּר, וְלֹא בִּירוֹקָה שֶׁעַל פְּנֵי הַמָּֽיִם. לֹא בְזֶֽפֶת, וְלֹא בְשַׁעֲוָה, וְלֹא בְּשֶֽׁמֶן קִיק, וְלֹא בְּשֶֽׁמֶן שְׂרֵפָה, וְלֹא בְאַלְיָה, וְלֹא בְחֵֽלֶב. נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר: מַדְלִיקִין בְּחֵֽלֶב מְבֻשָּׁל, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד מְבֻשָּׁל וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ.

אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶֽׁמֶן שְׂרֵפָה בְּיוֹם טוֹב. רְבִי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בְּכָל־הַשְּׁמָנִים: בְּשֶֽׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין, בְּשֶֽׁמֶן אֱגוֹזִים, בְּשֶֽׁמֶן צְנוֹנוֹת, בְּשֶֽׁמֶן דָּגִים, בְּשֶֽׁמֶן פַּקּוּעוֹת, בְּעִטְרָן, וּבְנֵפְטְ. רְבִי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵין מַדְלִיקִין אֶלָּא בְּשֶֽׁמֶן זַֽיִת בִּלְבָד.

כָּל־הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ, אֶלָּא פִשְׁתָּן. וְכָל־הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת אֹהָלִים, אֶלָּא פִשְׁתָּן. פְּתִילַת הַבֶּֽגֶד שֶׁקִּפְּלָהּ וְלֹא הִבְהֲבָהּ - רְבִי אֱלִיעֶֽזֶר אוֹמֵר: טְמֵאָה הִיא, וְאֵין מַדְלִיקִין בָּהּ. רְבִי עֲקִיבָא אוֹמֵר: טְהוֹרָה הִיא, וּמַדְלִיקִין בָּהּ.

לֹא יִקֹּב אָדָם שְׁפוֹפֶֽרֶת שֶׁל בֵּיצָה וִימַלְּאֶֽנָּה שֶֽׁמֶן וְיִתְּנֶֽנָּה עַל פִּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא מְנַטֶּֽפֶת, וַאֲפִלוּ הִיא שֶׁל חֶֽרֶס. וּרְבִי יְהוּדָה מַתִּיר. אֲבָל אִם חִבְּרָהּ הַיּוֹצֵר מִתְּחִלָּה - מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּלִי אֶחָד. לֹא יְמַלֵּא אָדָם קְעָרָה שֶֽׁמֶן וְיִתְּנֶֽנָּה בְּצַד הַנֵּר, וְיִתֵּן רֹאשׁ הַפְּתִילָה בְּתוֹכָהּ בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא שׁוֹאֶֽבֶת. וּרְבִי יְהוּדָה מַתִּיר.

הַמְכַבֶּה אֶת הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִפְּנֵי גוֹיִם, מִפְּנֵי לִסְטִים, מִפְּנֵי רֽוּחַ רָעָה, אוֹ בִּשְׁבִיל הַחוֹלֶה שֶׁיִּישָׁן, פָּטוּר. כְּחָס עַל הַנֵּר, כְּחָס עַל הַשֶּֽׁמֶן, כְּחָס עַל הַפְּתִילָה, חַיָּב. רְבִי יוֹסֵי פּוֹטֵר בְּכֻלָּן, חוּץ מִן הַפְּתִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשָׂהּ פֶּחָם.

עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן: עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בְּנִדָּה, בְּחַלָּה, וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר.

45 שְׁלֹשָׁה דְבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶֽרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה: עִשַׂרְתֶּם? עֵרַבְתֶּם? הַדְלִֽיקוּ אֶת הַנֵּר. סָפֵק חֲשֵׁכָה סָפֵק אֵינָהּ חֲשֵׁכָה - אֵין מְעַשְּׂרִין אֶת־הַוַּדַּאי, וְאֵין מַטְבִּילִין אֶת־הַכֵּלִים, וְאֵין מַדְלִיקִין אֶת־הַנֵּרוֹת. אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת־הַדְּמַאי, וּמְעָרְבִין, וְטוֹמְנִין אֶת־הַחַמִּין.

ואחר שאמר החזן עד 'החמין' בלחש עם הקהל,

מסיר הטלית והולך למקומו הקרוב יותר לפתח ומקדש שם על היין: (דברי קהלת)

46 47 קידוש ליל שבת ושבת חול המועד

אחר אמירת 'במה מדליקין' קודם אמירת 'אמר רבי אליעזר', החזן מקדש על היין, וקטנים שלא הגיעו למצוות שותים את היין. כשאין אומרים 'במה מדליקין', מקדש החזן תיכף אחר קדיש 'תתקבל'. מקדשין בבית הכנסת בכל לילי שבת ולילי יום טוב וראש השנה (עמ' 021), חוץ מלילות הראשונות של פסח וליל יום כפור. וזה נוסח הקידוש :

אם יש 'מורה מורינו הרב' לא מזכירים 'כהנים':

סַבְרֵי [בִּרְשׁוּת מוֹרֶה מוֹרֵֽינוּ הָרַב או כֹּהֲנִים] מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּֽפֶן:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְרָֽצָה בָֽנוּ וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחִילָֽנוּ זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית: כִּי הוּא יוֹם תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹֽדֶשׁ זֵֽכֶר לִיצִיאַת מִצְרָֽיִם: כִּי־בָֽנוּ בָחַֽרְתָּ וְאוֹתָֽנוּ קִדַּֽשְׁתָּ מִכָּל־הָעַמִּים: וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחַלְתָּֽנוּ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת:

-------------------

קידוש ליל שלוש רגלים

סַבְרֵי [בִּרְשׁוּת מוֹרֶה מוֹרֵֽינוּ הָרַב או כֹּהֲנִים] מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּֽפֶן:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּֽחַר־בָּֽנוּ מִכָּל־עָם וְרוֹמֲמָֽנוּ מִכָּל־לָשׁוֹן וְקִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו: וַתִּֽתֶּן־לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּאַהֲבָה [בשבת שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וּ] מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן: אֶת־יוֹם [בשבת הַשַּׁבָּת הַזֶּה וְאֶת־יוֹם]

[בשבת בְּאַהֲבָה] מִקְרָא קֹֽדֶשׁ זֵֽכֶר לִיצִיאַת מִצְרָֽיִם: כִּי־בָֽנוּ בָחַֽרְתָּ וְאוֹתָֽנוּ קִדַּֽשְׁתָּ מִכָּל־הָעַמִּים [בשבת וְשַׁבַּת] וּמוֹעֲדֵי קָדְשְׁךָ [בשבת בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן] בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּֽנוּ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ [בשבת הַשַּׁבָּת וְ] יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים:

קידוש ליל ראש השנה

סַבְרֵי [בִּרְשׁוּת מוֹרֶה מוֹרֵֽינוּ הָרַב או כֹּהֲנִים] מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּֽפֶן:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּֽחַר־בָּֽנוּ מִכָּל־עָם וְרוֹמֲמָֽנוּ מִכָּל־לָשׁוֹן וְקִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו: וַתִּֽתֶּן־לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּאַהֲבָה אֶת־יוֹם [בשבת הַשַּׁבָּת הַזֶּה וְאֶת־יוֹם] הַזִכָּרוֹן הַזֶּה יוֹם תְּרוּעָה [בשבת זִכְרוֹן תְּרוּעָה בְּאַהֲבָה] מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ זֵֽכֶר לִיצִיאַת מִצְרָֽיִם: כִּי־בָֽנוּ בָחַֽרְתָּ וְאוֹתָֽנוּ קִדַּֽשְׁתָּ מִכָּל־הָעַמִּים וּדְבָרְךָ 48מַלְכֵּֽנוּ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מֶֽלֶךְ עַל־כָּל־הָאָֽרֶץ מְקַדֵּשׁ [בשבת הַשַּׁבָּת וְ] יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן:

במוצאי שבת מוסיפים נר והבדלה:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא מְאֽוֹרֵי הָאֵשׁ:

(גמ' חולין כו:) בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הַמַּבְדִּיל בֵּין־קֹֽדֶשׂ לְחֹל בֵּין אוֹר לְחֹֽשֶׁךְ בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵֽׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה: בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּֽלְתָּ וְאֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּֽׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּֽשְׁתָּ הִבְדַּֽלְתָּ וְקִדַּֽשְׁתָּ אֶת־עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתֶֽךָ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמַּבְדִּיל בֵּין־קֹֽדֶשׂ לְקֹֽדֶשׁ:

בכל לילי יום טוב מברכים 'שהחיינו', חוץ מלילי שביעי ואחרון של פסח

נוהגים לנגן את הניגון היום החל מהמילים 'שהחינו'.

(גמ' ברכות נד.) בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָֽנוּ וְקִיְּמָֽנוּ וְהִגִּיעָֽנוּ לִזְמַן הַזֶּה:

When no minor is present to drink the קידוש wine, the person making קידוש drinks רוב כוס, (and recites a ברכה אחרונה if there is more than a רביעית).

(Ideally, an adult should consume מזונות or bread after reciting this קידוש.)

נותנים לתינוקות לשתות מן היין. אחר כך אומרים 'אמר רבי אלעזר' ומזמרים בציבור את הפסוקים החל מ'שלום רב'.

49 50 אָמַר רְבִי אֱלְעָזָר אָמַר רְבִי חֲנִינָא: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר: ישעיה נד:יג וְכָל־בָּנַ֖יִךְ לִמּוּדֵ֣י יְיָ֣ וְרַ֖ב שְׁל֥וֹם בָּנָֽיִךְ: גמ' ברכות סד: כריתות כח: אַל תִּקְרָא בָּנַֽיִךְ אֶלָּא בּוֹנַֽיִךְ: קו"ח תהלים קיט:קסה שָׁל֣וֹם רָ֭ב לְאֹֽהֲבֵ֣י תֽוֹרָתֶ֑ךָ וְאֵֽין־לָ֣מוֹ מִכְשֽׁוֹל: קכב:ז-ט יְהִֽי־שָׁל֥וֹם בְּחֵילֵ֑ךְ שַׁ֝לְוָ֗ה בְּאַרְמְנוֹתָֽיִךְ: לְמַֽעַן־אַחַ֣י וְרֵעָ֑י אֲדַבְּרָה־נָּ֖א שָׁל֣וֹם בָּֽךְ: לְ֭מַעַן בֵּית־יְיָ֣ אֱלֹהֵ֑ינוּ אֲבַקְשָׁ֖ה ט֣וֹב לָֽךְ: כט:יא יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן יְיָ֓ ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַֿשָּׁלֽוֹם:

51 אחר 'אמר רבי אלעזר' אומרים קדיש יתום ולא קדיש דרבנן.

יתום (קטן) כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ זוקף שְׁמֵיהּ רַבָּא (קהל אָמֵן) בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ

יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'

יתום (קטן) כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא

לְעֵֽלָּא מִכָּל־בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא

דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא: יתום (קטן) כורע וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)

יתום (קטן) פוסע לאחוריו בנחת שלש פסיעות בכריעה אחת

פונה לשמאלו ואומר עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו פונה לימינו ואומר הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ

ושוחה לפניו ואומר וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל: וְאִמְרוּ אָמֵן: (קהל אָמֵן)

בשבתות שבין יום שני של פסח לעצרת סופרים כאן את העומר (עמ' 49) קודם עלינו.

עָלֵֽינוּ לְשַׁבֵּֽחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית שֶׁלֹּא עָשָֽׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת וְלֹא שָׂמָֽנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה: שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵֽנוּ כָּהֶם וְגֹרָלֵֽנוּ כְּכָל־הֲמוֹנָם: שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק ישעיה מה:כ וּמִֽתְפַּלֲלִ֔ים אֶל־אֵ֖ל לֹ֥א יוֹשִֽׁיעַ: וַאֲנַֽחְנוּ כורע כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים זוקף לִפְנֵי מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שֶׁהוּא נא:יג נוֹטֶ֣ה שָׁמַיִם֘ וְיֹסֵ֣ד אָרֶץ֒ וּמוֹשַׁב יְקָרוֹ בַּשָּׁמַֽיִם מִמַּֽעַל וּשְׁכִינַת עֻזּוֹ בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים: הוּא אֱלֹהֵֽינוּ אֵין עוֹד: אֱמֶת מַלְכֵּֽנוּ אֶֽפֶס זוּלָתוֹ כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתוֹ: דברים ד:לט וְיָֽדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם וַהֲשֵֽׁבֹתָ֘ אֶל־לְבָבֶךָ֒ כִּ֤י יְיָ֙ ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֔ים בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל־הָאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת אֵ֖ין עֽוֹד:

עַל־כֵּן נְקַוֶּה לְּךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶֽרֶת עֻזֶּֽךָ לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן־הָאָֽרֶץ וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי: וְכָל־בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶֽךָ לְהַפְנוֹת אֵלֶֽיךָ כָּל־רִשְׁעֵי אָֽרֶץ: יַכִּֽירוּ וְיֵדְעוּ כָּל־יוֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי לְךָ ישעיה מה:כג תִּכְרַ֣ע כָּל־בֶּ֔רֶךְ תִּשָּׁבַ֖ע כָּל־לָשֽׁוֹן: לְפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ יִכְרְעוּ וְיִפֹּֽלוּ וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּֽנוּ: וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת־עֹל מַלְכוּתֶֽךָ וְתִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד: כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא וּלְעֽוֹלְמֵי עַד וְתִמְלֹךְ בְּכָבוֹד:

לפי המנהג הקודם באשכנז לא אמרו כלל פסוקים אחר עלינו:

(כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶֽךָ: שמות טו:יח יְיָ֥ ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד:

וְנֶאֱמַר: זכריה יד:ט וְהָיָ֧ה יְיָ֛ לְמֶ֖לֶךְ עַל־כָּל־הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶ֧ה יְיָ֛ אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד:)

זמר 'יגדל' נאמר בקהילות רבות בליל שבת בקול נעים ובישיבה

יש ניגונים שנתייחדו ליום טוב ולראש בשנה. (בליל יום כפור שרים 'יגדל' ו'אדון עולם' בניגוני ימים נוראים.)

יחיאל ב"ר ברוך (פפד"מ) 2271 'מחזור מכל השנה' The additional hyphens and lines are from the

52 יִגְדַּל אֱלֹ־הִים חַי וְיִשְׁתַּבַּח נִמְצָא וְאֵין עֵת ׀ אֶל־מְצִיאוּתוֹ:

אֶחָד - וְאֵין יָחִיד כְּיִחוּדוֹ נֶעֱלָּם וְגַם אֵין סוֹף לְאַחְ־דּוּתוֹ:

אֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף וְאֵי־נוֹ גוּף לֹא נַ־עֲרוֹךְ ׀ אֵלָיו קְדֻ־שָּׁתוֹ:

קַדְמוֹן לְכָל־דָּבָר אֲשֶׁר נִבְרָא רִאשׁוֹן וְאֵין רֵאשִׁית לְרֵא־שִׁיתוֹ:

הִנּוֹ אֲדוֹן ׀ עוֹלָם לְכָל־נוֹצָר יוֹרֶה גְדֻ־לָּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ:

שֶֽׁפַע נְבוּ־אָתוֹ נְתָנוֹ אֶל־אַנְשֵׁי סְגֻלָּתוֹ וְתִפְאַ־רְתּוֹ:

לֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹ־שֶׁה עוֹד נָבִיא וּמַ־בִּיט ׀ אֶת־תְּמוּ־נָתוֹ:

תּוֹרַת אֱמֶת נָתַן לְעַ־מּוֹ אֵל עַל־יַד נְבִי־אוֹ נֶ־אֱמַן בֵּיתוֹ:

לֹא יַ־חֲלִיף הָאֵל וְלֹא יָמִיר דָּתוֹ לְעוֹ־לָמִים לְזוּ־לָתוֹ:

צוֹפֶה וְיוֹ־דֵֽעַ סְתָ־רֵֽינוּ מַבִּיט לְסוֹף דָּבָר בְּקַדְ־מָתוֹ:

גּוֹמֵל לְאִישׁ חֶֽסֶד כְּמִפְ־עָלוֹ נוֹתֵן לְרָ־שָׁע רַע כְּרִשְׁ־עָתוֹ:

יִשְׁלַח לְקֵץ יָמִין מְשִׁי־חֵֽנוּ לִפְדּוֹת מְחַ־כֵּי קֵץ יְשׁוּ־עָתוֹ:

מֵתִים יְחַ־יֶּה אֵל בְּרֹב־חַסְדּוֹ בָּרוּךְ ׀ עֲדֵי־עַד שֵׁם תְּהִ־לָּתוֹ:

53 בליל ראשון של ראש השנה אומרים איש לרעהו:

לאישלאשה

לְשָׁנָה טוֹבָה תִּכָּתֵב:לְשָׁנָה טוֹבָה תִּכָּתֵֽבִי:

אנשים נשים

לְשָׁנָה טוֹבָה תִּכָּתֵֽבוּ:לְשָׁנָה טוֹבָה תִּכָּתַֽבְנָה:

ועונה המתברך: גַּם אַֽתָּה:

בליל שני של ראש השנה אחר התפלה מברך איש את רעהו בברכת: 'גוּט יוֹם טוֹב'.

------------------

בליל יום כפור רבים נשארים בבית הכנסת לאמירה משותפת של 'שיר היחוד' ו'שיר הכבוד'.

------------------

אין מקיפין בליל שמחת תורה עם ספרי תורה. (דברי קהלת)

------------------

בשבת(ות) חנוכה שרים כאן 'מעוז צור' בבית הכנסת (עמ' 733).

------------------

בליל ראשון של פסח אחר התפלה מאהל איש לרעהו : 'בויא גוט' או 'בויען זי גוט' ('בנה היטב', בבנין בית המקדש -

כלשון פיוט ההגדה החביב 'אלמעכטיגר גאט נון בויא דיין טעמפל שירה' - 'אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב').

In אשכנז a Shabbos Lamp was used to “bench licht”. If a Shabbos Lamp is unavailable, one lights two candles. If one completely forgot to light candles ערב שבת - one must light an additional candle from then on. The מנהג of lighting a candle for everyone in the family is a late מנהג חסידים, not מנהג אשכנז. On יום טוב, the מנהג פפד"מ and most places, was to light candles before the סעודה. Unlike onשבת , when one must light before the ברכה, there was no such insistence on יום טוב. In Holland, the מנהג on יום טוב was to light prior to going to synagogue.

2 The term ימים נוראים, “Days of Awe”, in connection with ראש השנה and יום כפור was first employed by the מהרי"ל. (The World of Prayer Volume II pg. 172)

לפני קבלת שבת בפרוזדור בית הכנסת, או בחדר סמוך, מתעטף האבל (בתוך שבעה) בטלית בעטיפת ישמעאלים, דהיינו שסנטרו ופיו מכוסים ועיניו גלויות, וכך נשאר מעוטף. אם לא התפלל מנחה, מתפלל בפרוזדור בעיטוף זה.

אָמַר שְׁמוּאֵל, . . . כָּל עֲטִיפָה שֶׁאֵינָהּ כַּעֲטִיפַת יִשְׁמְעֵאלִים אֵינָהּ עֲטִיפָה [חוטמו ושפמו וזקנו מכוסה]. (גמ' מועד קטן כד.)

4 אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק . . . לֹא הַכֹּל לְאוֹרָה, וְלֹא הַכֹּל לְשִׂמְחָה, צַדִּיקִים לְאוֹרָה, וִישָׁרִים לְשִׂמְחָה. צַדִּיקִים לְאוֹרָה, דִּכְתִיב: 'א֖וֹר־זָרֻ֣עַ לַצַּדִּ֑יק' וְלִישָׁרִים לְשִׂמְחָה, דִּכְתִיב: 'וּֽלְיִשְׁרֵי־לֵ֥ב שִׂמְחָֽה:'. (גמ' תענית טו.)

5 אֵימָתַי רָא֥וּ כָל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ אֵ֝֗ת יְשׁוּעַ֥ת אֱלֹדֵֽינוּ? בִּימֵי מָרְדְכַי וְאֶסְתֵּר. (גמ' מגילה יא.)

6 אָמַר [שְׁמוּאֵל] לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שְׁקַלְתַּנִּי כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, דִּכְתִיב: 'מֹ֘שֶׁ֤ה וְאַֽהֲרֹ֨ן ׀ בְּכֹֽהֲנָ֗יו וּ֭שְׁמוּאֵל בְּקֹֽרְאֵ֣י שְׁמ֑וֹ'. (גמ' תענית ה:)

7 החזן עולה אל הבימה רק באמירת 'לכה דודי'. רבי שלמה זלמן גייגר מפרנקפורט נימק בספרו 'דברי קהלת' (עמ' 06) שעושים כן "להורות שאין זה מעיקר התפילה", וזאת כיון שאמירת 'לכה דודי' היא מנהג מאוחר. רבי אביגדור אונא בספרו 'ממנהגי יהדות אשכנז' הביא גם כן כי זהו מנהגם של קהילות אשכנז, ש"לשירת לכה דודי עובר הש"ץ ממקומו שעל-יד העומד אל הבימה".

8 בשבתות הספירה, בין המצרים, וחנוכה יש ניגונים קבועים ל'לכה דודי'.

9 מנהג פפד"מ, until the last generation, was to turn for בואי בשלום a) to the west anti-clockwise (by first turning north), b) for the first בואי כלה to bow to the south, c) for the second בואי כלה to bow to the east. (דברי קהלת pg. 61).

10 In קהילות אשכנז, בואי בשלוםis always sung first by the congregation/choir and then by the חזן. The Composer Japhet wrote it down in this manner in his notes on לכה דודי.

11 בשבת חזון שרים את 'מזמור שיר ליום השבת' בניגון 'אלי ציון'.

12 דָּרַשׁ רְבִי חִיָּיא בַּר לוּלְיָינִי, מַאי דִּכְתִיב: 'צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח כְּאֶ֖רֶז בַּלְּבָנ֣וֹן יִשְׂגֶּֽה:'? אִם נֶאֱמַר תָּמָר לָמָּה נֶאֱמַר אֶרֶז, וְאִם נֶאֱמַר אֶרֶז לָמָּה נֶאֱמַר תָּמָר? אִילּוּ נֶאֱמַר תָּמָר וְלֹא נֶאֱמַר אֶרֶז הָיִיתִי אוֹמֵר, מַה תָּמָר, אֵין גִּזְעוֹ מַחֲלִיף, אַף צַדִּיק חַס וְשָׁלוֹם אֵין גִּזְעוֹ מַחֲלִיף, לְכַךְ נֶאֱמַר אֶרֶז. אִילּוּ נֶאֱמַר אֶרֶז, וְלֹא נֶאֱמַר תָּמָר, הָיִיתִי אוֹמֵר, מָה אֶרֶז אֵין עוֹשֶׂה פֵּירוֹת, אַף צַדִּיק חַס וְשָׁלוֹם אֵין עוֹשֶׂה פֵּירוֹת, לְכַךְ נֶאֱמַר תָּמָר וְנֶאֱמַר אֶרֶז. (גמ' תענית כה., בבא בתרא פ:)

13 בשבת חזון שרים את 'ד' מלך' בניגון 'אלי ציון', ובפסוק 'עדתיך' חוזרים לניגון שבת.

14 וְהַשְׁתָּא דְּיַדְעִינָן בִּקְבִיעָא דְּיַרְחָא, מַאי טַעֲמָא עַבְדִינָן תְּרֵי יוֹמֵי [יום טוב שני של גלויות]? מִשּׁוּם דְּשָׁלְחוּ מִתָּם [א"י], הִזָּהֲרוּ בְּמִנְהַג אֲבוֹתֵיכֶם בִּידֵיכֶם, זִמְנִין דְּגָזְרֵי הַמַּלְכוּת גְּזֵרָה וְאָתִי לְאִקַּלְקוּלֵי. (גמ' ביצה ד:)

הרב שמשון רפאל הירש states the following: “Only the crassly ignorant and limited mind will find cause for rejoicing in the fact that we need no longer entertain doubts concerning the correct date for the beginning of each month. For this our present certainty is a consequence of the deplorable fact that, exiled from our land and dispersed throughout the world, we no longer have that duly-constituted body of representatives who would have the authority to proclaim as holy for all of us the beginnings of each month on the basis of their own observation of each ראש חודש. Thus our ראשי חדשים and מועדים would have lost their fundamental character of ‘appointed seasons’ by virtue of which alone they can be truly consecrated as ‘our own’ ראשי חדשים and our own appointed seasons for communion with God, were it not for the provident action taken by הלל הקטן. This great sage ordained the permanent fixing of the beginnings of our months in advance for all the days of our dispersion until that time when we shall be reunited once again upon our own soil. But the very fact that the beginnings of our months and therefore our מועדים have been fixed in advance on the basis of an unchanging calendar cycle represents a real danger. For in this manner our months and מועדים would lose their basic character of ‘freely appointed’ season between God and His people, were it not for the second days appended to each יום טוב. . . It is therefore entirely true that, for Israel in exile, only the observance of a second day will ensure the hallowed, truly Jewish character of the original first day.” (שמות יב:ב) [The World of Prayer Volume II pg. 135]

15 מה טובו is comprised of פסוקים which were not originally meant for choral singing (unlike יגדל and אדון עולם which are פיוטים). The singing of מה טובו on יום טוב שני was established as late as the nineteenth century. One is not allowed to prepare from one day of יום טוב to next, and therefore the מנהג became to postponeיום טוב ערבית in order to delay ones arrival and יום טוב preparations at home. To utilize the extra time in synagogue efficiently, the choir sings מה טובו. The same reason applies to first day יום טוב when it occurs on מוצאי שבת. However, on יום טוב שני שחל להיות בשבת, מה טובו is omitted, since one is permitted to prepare from יום טוב to שבת. (On ראש השנה, מה טובו is sung only on יום טוב שני even in ארץ ישראל.)

The concept of יום טוב שניdoes not exist in ארץ ישראל and therefore the question was asked should one the choir sing מה טובו? One is actually supposed to recite מה טובו every time one enters the synagogue. The decision was made to sing מה טובו even on first day יום טוב, so as not to lose theמנהג altogether. and by doing so, מה טובו is sung at least six times a year.

16 בשבת שמוציאין שני ספרי תורה (ראש חודש, שבת חנוכה, ארבע פרשיות [שקלים, זכור, פרה, חודש],) מנגנים ברכו בניגון מיוחד. וכן יש ניגון מיוחד ליום טוב וניגון מיוחד לימים נוראים.

17 מנהג אשכנז is to lengthen the recital of ברכו. It is also practised among some ספרדים (כמבואר בספר כתר שם טוב). Though many ספרי הלכה, speak of being 'מאריך בברכו', especially at certain times (i.e.מוצאי שבת ), nevertheless it seems to have all but disappeared, except for the special elongated ברכו chanted on לילי ימים נוראים. See the שערי תשובה רצג:ב which mentions the great סגולה to be מאריך when saying 'ברוך ד' המברך לעולם ועד' on מוצאי שבת. (בשם הלכות גדולות, ברכי יוסף, רבי חיים ויטאל, and רב האי גאון)

18 בלילי שלש רגלים (גם כשחל בשבת) מוסיפים כאן מערבות.

19 The מעריב service for both days of ראש השנה differs from the corresponding prayers for the festivals by the fact that there are no מערבות, or special פיוטים. The reason for the omission is... that many worshippers have fasted on the Eve of the festival. (The World of Prayer Volume II pg. 175)

20 בלילי שלש רגלים (גם כשחל בשבת) מוסיפים כאן מערבות.

21 בשביעי ושמיני של פסח יש קהילות שמנגנים 'המעביר בניו' בניגון מיוחד.

22 בשבת שמוציאין שני ס"ת (ראש חודש, שבת חנוכה, ארבע פרשיות [שקלים, זכור, פרה, חודש],) מנגנים בניגון מיוחד.

23 בשבת שמוציאין שני ס"ת (ראש חודש, שבת חנוכה, ארבע פרשיות [שקלים, זכור, פרה, חודש],) מנגנים בניגון מיוחד.

24 מנהג פולין is to conclude with 'מלך צור ישראל וגאלו', while according to מנהג אשכנז one recites 'גאל ישראל' as usual. This is one instance where מנהג פולין still practices the ancient מנהג ארץ ישראל and מנהג אשכנז does not.

25 בלילי שלש רגלים (גם כשחל בשבת) מוסיפים כאן מערבות.

26 'הַפּוֹרֵס' is נוסח ספרד, 'פּוֹרֵס' is נוסח אשכנז.

27The מנהג is to stand for ושמרו, is very old and may have originated על פי קבלה.

28אֶת־הַשַּׁבָּ֑ת לַֽעֲשׂ֧וֹת. ר"ת אהל דילפינן מלאכת שבת מאהל מועד (שבת מט:): בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל א֥וֹת הִ֖וא. ר"ת ביאה שביאתו של תלמיד חכם מערב שבת לערב שבת (כתובות סב:): א֥וֹת הִ֖וא לְעֹלָ֑ם כִּי. ר"ת אהלך על שם וְ֭יָֽדַעְתָּ כִּי־שָׁל֣וֹם אָהֳלֶ֑ךָ (איוב ה:כד), דדרשינן מיניה (שבת לד.) הדלקת נרות בליל שבת: (בעל הטורים)

29אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, נְשָׁמָה יְתֵירָה נִיתְּנָה בּוֹ בְּאָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת, בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת נוֹטְלִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ:' כֵּיוָן שֶׁשָּׁבַת וַי אָבְדָה נֶפֶשׁ. (גמ' תענית כז:)

30 בשבת שני ספרי תורה יש ניגון מיוחד. יש נוהגים לנגן את הקדיש בליל יום טוב בניגון חול. (וכשחל בשבת בניגון שבת) ויש נוהגים לנגדו בניגון יום טוב (וכשחל בשבת עוברים לניגון שבת ב'יתברך'). בימי אלול סוף הקדיש נאמר בניגון המסולסל דמוי התקיעות. בליל ראש השנה שחל בשבת עוברים לניגון שבת מ'יתברך'.

31 החזן מנגן סוף הקדיש בניגון של ימים נוראים משבת נחמו עד יום כפור.

32 אָמַר רָבָא וְאִיתֵימָא רְבִי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אֲפִילוּ יָחִיד הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת צָרִיךְ לוֹמַר 'וַיְכֻלּ֛וּ', דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא, כֹּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר 'וַיְכֻלּ֛וּ', מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ נַעֲשָׂה שׁוּתָּף לְקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיְכֻלּ֛וּ' אַל תִּקְרִי וַיְכֻלּוּ אֶלָּא וַיְכַלּוּ. . . . אָמַר מַר עוּקְבָא, כֹּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר 'וַיְכֻלּ֛וּ', שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּין לוֹ לָאָדָם מַנִּיחִין יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ, 'וְסָ֣ר עֲוֹנֶ֔ךָ וְחַטָּאתְךָ֖ תְּכֻפָּֽר:' (ישעיה ו:ז). (גמ' שבת קיט:)

33 אָמַר רְבִי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כָּל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, בְּקוֹמָתָן נִבְרְאוּ, בְּדַעְתָּן נִבְרְאוּ, בְּצִבְיוֹנָם נִבְרְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם:' אַל תִּקְרֵי 'צְבָאָֽם' אֶלָּא צִבְיוֹנָם. (גמ' חולין ס.)

34 וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙. תרגום ירושלמי 'וחמד ה''. וזהו שאמרו 'חֶמְדַּת יָמִים אוֹתוֹ קָרָאתָ' (תפילת שבת): בפרשת ויכלו ג' פעמים מלאכתו כנגד ג' מלאכות ששבת מהם, שמים וארץ וים (ב"ר יב:ה). ולא כתיב ביום השביעי ויהי ערב ויהי בקר, לפי שמוסיפין מחול על הקודש (עיין ב"ר ט:יד): (בעל הטורים)

35 נוסח ארץ ישראל העתיק וגם מקבל בידי גאוני בבל (עיין כת"י הגניזה, רב עמרם גאון, רב סעדיה גאון) הוא 'וישמחו ישראל אוהבי שמך', לקוח בעיקרו מדברי נעים זמירות ישראל 'וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ לְעוֹלָ֣ם יְ֭רַנֵּנוּ וְתָסֵ֣ךְ עָלֵ֑ימוֹ וְֽיַעְלְצ֥וּ בְ֝ךָ֗ אֹֽהֲבֵ֥י שְׁמֶֽךָ:' (בתהלים ה:יב), הוא נוסח הקדמון המנהג לאומרו היה קיים בכל ארצות אירופה. בני כל הארצות, מלבד ספרד, נהגו לומר 'וישמחו', עד שנשמט הנוסח מסידוריהם:

"ורגילין לסיים 'וישמחו בך ישראל אוהבי (את) שמך' וכו', וכן ברוב סידורים." (ספר מנהגים לר"א טירנא)

'וישמחו ישראל אוהבי שמך' is the נוסח which appears in all סידורי אשכנז until approximately 1650. Most current סידורים have adopted the נוסח הספרדים of 'וְיָנֽוּחוּ (בָהּ/בוֹ/בָם) יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי שְׁמֶֽךָ'.

36 לפי נוסח פולין אומרים: וְיָנֽוּחוּ בָהּ יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי שְׁמֶֽךָ:

37 An individual may always recite ויכלו, whether orening alone or joining the ציבור too late to hear it. The חזון איש writes one who missed reciting ויכלו with the ציבור, should recite it on his own and not with someone else.

38 אָמַר רְבִי זְכַרְיָה מִשׁוּם רְבִי יִשְׁמָעֵאל, בִּיקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא כְּהוּנָּה מִשֵׁם. שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְה֥וּא כֹהֵ֖ן לְאֵ֣-ל עֶלְיֽוֹן:' כֵּיוָן שׁהִקְדִּים בִּרְכַּת אַבְרָהָם לבִרְכַּת הַמָּקוֹם, הוֹצִיאָה מֵאַבְרָהָם. שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַֽיְבָֽרֲכֵ֖הוּ וַיֹּאמַ֑ר בָּר֤וּךְ אַבְרָם֙ לְאֵ֣-ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ:'. . . וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: 'וְה֥וּא כֹהֵ֖ן לְאֵ֣-ל עֶלְיֽוֹן:' הוּא כֹּהֵן, וְאֵין זַרְעוֹ כֹּהֵן. (גמ' נדרים לב:)

40 לפי נוסח פולין אומרים: וְיָנֽוּחוּ בָהּ יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי שְׁמֶֽךָ:

41 בשמחת תורה מנגנים קדיש תתקבל בניגון מועדי השנה.

42 במה מדליקין - originated from the time of the גאונים, [originally recited after the עמידה] in order that people not follow the interpretation of theקראים to not allow any fire (i.e. lit candle(s)) in one’s house on שבת. The מגן אברהם defends our מנהג, to recite במה מדליקין only after the end of ערבית, pointing out that “the kinds of wicks and oils enumerated in במה מדליקין are no longer used in our part of the world.” במה מדליקין was added to afford late comers every possible opportunity to finish their prayers before the rest of the congregation would disperse, so that they would not have to walk home alone from the synagogue in the dark (מנהגי מהר"ק). If one is able to recite במה מדליקין on יום טוב שחל בשבת, then one should do so, even in a non-מנהג אשכנז synagogue.

(The חיי אדם, advocated moving במה מדליקין to before ברכו, the logic being that then one could still fix the problems addressed in the משניות, if שבת had not begun. In ליטא, based on this, במה מדליקין was shifted to before ברכו. In Western Europe, however, the old מנהג of saying it after שמונה עשרה did not change.)

43 מנהג רינוס כדעת המחבר בדבר זה, ולא כמנהג אושטרייך כדעת הרמ"א. (או"ח סימן ע"ר סעיף ב')

44 לפי שאין יכול לומר עשרתם שאין מעשרין ביום טוב. (משנה ברורה שם)

45 אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, הָא דְּאָמְרֵי רַבָּנָן, 'שְׁלֹשָׁה דְבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶֽרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה: עִשַׂרְתֶּם? עֵרַבְתֶּם? הַדְלִֽיקוּ אֶת הַנֵּר.' צָרִיךְ לְמֵימְרִינְהוּ בְּנִיחוּתָא, כִּי הֵיכִי דְּלִיקַּבְּלוּ מִינֵּיהּ. (גמ' גיטין ו:)

47 קידוש recited by the חזן in the synagogue, has its origin in the period when strangers were given their שבת meal in a room adjoining the synagogue. The אבודרהם, writing in Spain early in the fourteenth century says; “As our predecessors have set up the rule, though for a reason which no longer exists, the rule remains unshaken.”

עי' טושו"ע או"ח סי' רס"ט, 'דין הקידוש בבית הכנסת'. בקהילות אשכנז ופולין נהגו לקדש כדעת רבותינו הראשונים שבאשכנז. וכן נוהגים בארץ ישראל בבתי כנסת של יוצאי אשכנז, על פי הוראת מרן החזון אי"ש זצ"ל.

48 השמטת 'מַלְכֵּֽנוּ' היא נוסח הספרדים והפולנים. בני אשכנז הותיקים (מחזור ויטרי, סידור רש"י, ספר המחכים, ספר חסידים, ספר הרוקח) אמרו 'מַלְכֵּֽנוּ'. הסידורים המאוחרים הם מושפעי נוסח פולין ופוסקיה, ואין לכך רמז בגדולי אשכנז. (מורינו הרב המבורגר)

אין נוהגי' בפ"פ לאמר 'ודברך מלכנו אמת', כי אם: דברך אמת. וק' הלא מלכנו הוא מעין חתימה 'מלך על כל הארץ'; ומדוע לא נאמרנו? והטעם שכ' לבוש תקפ"ב "שנ' דברך ד' נצב [יתוקן: ד֑' דְּ֝בָֽרְךָ֗ נִצָּ֥ב, כי כן הוא בתהלי' קי"ט:פט] ולא כתיב מלכנו"; איננו אמת לדעתי, כי גם מלת אמת נעדרת במקרא הזה ולא השמיטוה בעבור זה? ונ"ל שעשוהו מדאגה פן תבולע א' של אמת וישמע ח"ו: מלכנו מת וקים לעד, ויובן כאמונה כוזבת שיש אל מת ויהיה אח"כ חי וקים לעד. ואף אם לא תבולע הא', תמשך מלת אמת למלת מלכנו [ולא למלת ודברך] ויובן כמו 'אמת מלכנו' שבתפלת עלינו, לכן השמיטו מלת מלכנו.

49 מה שאומרים קידוש בין במה מדליקין למאמר אר"א וקדיש? נ"ל הטעם כי במה מדליקי' שהוא מסדר התפלה ראוי לאמרו עם הקדיש שעליו קודם קידוש שאיננו מסדר התפלה. . . אך מנעו מלסדר קידוש אחר הקדיש פן ילכו להם האורחים אחר הקדי' ולא ישמעו הקידוש ויאכלו בלא קידוש. וכן עשו בהבדלה שאומרים ויתן לך לפני הבדלה, אבל מאחרים שיר המעלות עם הקדיש עד אחר הבדלה, מן הטעם הזה. (דברי קהלת דף 56)

50 Four מסכתות in תלמוד בבלי conclude with אמר רבי אלעזר: ברכות, נזיר, יבמות, כריתות, acronym בָּנַֽיִךְ.

51 כמנהג קהילות אשכנז ותיקות, וכפי שנדפס בסדר 'עבודת ישראל', וכן כתב החות יאיר במקור חיים, קיצור הלכות סי' רס"ט ס"ק א': "יאמר הברייתא דרבי חנינא, אחר הקידוש, משום הקדיש [יתום] וכן המנהג ברוב קהילות", הסבר זה הובא גם בדברי קהלת, ועוד.

52 יגדל was composed according to the Arabic meter, (the technique is that the words are sung together according to different rules ( יתד יתדetc.), and not according to their meaning). Although we apply Western melodies to it, we may not change the פיוט. The logic behind this is, that the פייטן relies on the singer’s intelligence, to understand the meaning, although the phrases are not sung as simply as they could be.

מנהג אשכנז approximately four hundred years ago, was to recite יגדל at the end of שחרית and ערבית daily (עבודת ישראל pg. 154). Eventually the מנהג disappeared, since the יגדל was not sung or said aloud. In some קהילות, יגדל was still said on יום טוב ערבית (מנהג פפד"מ), and in some קהילות it was also sung on שבת ערבית.

53 עיין גמ' ראש השנה טז: 'אמר רבי כרוספדאי' ושיטות תוספות, רמב"ן, ראב"ד, וספר החינוך.

נוהגים בליל א' דר"ה שכל אחד אומר לחברו לְשָׁנָה טוֹבָה תִּכָּתֵב ואין להזכיר החתימה בר"ה דחיי עוה"ז שוין בכל אדם אלא דאע"פ שנכתב אם חוזר בעשי"ת נקרע הגז"ר ונכתב ונחתם ביוה"כ לטובה וזהו התועלת דאינו נחתם עד יוה"כ, ולכן אין לומר "ותחתם" אלא "תכתב". (בהגר"א תקפ"ב ס"ק כ"ד) (סידור אזור אליהו)