מנהג אשכנז considers the wearing of a hat special synagogue attire, therefore upon returning from synagogue, one leaves one’s hat on and does not to remove it for קידוש, however, one is not required to put it on again for ברכת המזון.
הסדר המדויק בליל שבת הוא:
ברכת הבנים, שלום עליכם, כי מלאכיו, אשת חיל, נטילת ידים, קידוש, המוציא.
ברכת הבנים according to the מנהג הראשונים, was done after ערבית ליל שבת, שבת מוסף, and מוצאי שבת. It is an extension of the ברכה ('גוט שבת' or 'גוט וואך') with which we greet others. For our children we add, ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, or יברכך ד' וישמרך. One does not do so after שבת מנחה, when people typically remain in synagogue. The משנה ברורה (הל' תשעה באב), mentions that ברכת הבנים is only omitted תשעה באב שחל במוצאי שבת.
נוהגים לברך את הילדים בשבתות ובימים טובים ובימים נוראים אחר התפלה, בליל שבת, שבת בבוקר
ובמוצאי שבת, טרם יציאה מבית הכנסת או בכניסה לבית, וגם הבנים הגדולים מקבלים ברכה מאבותיהם.
והמברכים מניחים ב' ידיהם על המתברך:
לבנים בראשית מח:כ יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה ׀ לבנות יְשִׂמֵךְ אֱלֹהִים כְּשָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה:
במדבר ו:כד-כו יְבָֽרֶכְךָ֥ יְיָ֖ וְיִשְׁמְרֶֽךָ: יָאֵ֨ר יְיָ֧ ׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ:
יִשָּׂ֨א יְיָ֤ ׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם:
וכל אחד יכול להוסיף ברכה משלו כפי צחות לשונו.
ובליל שבת נהגו שהרב מברך בבית הכנסת את כל הנערים שלא הגיעו עדיין למצוות,
בנתינת שתי ידיו על ראש הילד בנוסח: 'ישימך אלדים כאפרים וכמנשה', ותו לא.
שלום עליכם
Today the common מנהג is to sing each stanza three times. This פיוט is about four hundred and fifty years old, and originally it was written to be sung once, (and not on שבת but rather in the בית הקברות)! The first mention of שלום עליכם to מלאכים, (but much shorter than the way it is done today), is by מחזור מעגלי צדק, printed in סביוטינה in the year 5317, as the end of a תחינה said in a cemetery. That later was made into the longer שלום עליכם we recite today and to the רבון כל העולמים some recite today, since שבת is mentioned. The חתם סופר did not recite שלום עליכם since he considered it hubris to assume that one is accompanied home by angels, just as the שלחן ערוך rules we no longer recite 'הִתְכַבְּדוּ' before entering a bathroom.
בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹן הַשָׁלוֹם, עַל כָּל אֲשֶׁר עָשִֽׂיתָ וַאֲשֶׁר אַתָּה עָתִיד לַעֲשׂוֹת, עִמִי וְעִם כָּל בְּרִיוֹתֶיךָ, וּבְרוּכִים מַלְאָכֶיךָ שֶׁעוֹשִׂים רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, אֲדוֹן הַשָׁלוֹם, תְּבָרְכֵנִי וְתִפְקְדֵנִי לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, תְּזַכֵּנִי וְאֶת זַרְעִי וְאֶת זֶרַע זַרְעִי, לִמְצֹא חֵן וָחֶֽסֶד וְשֵׂכֶל טוֹב, בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָּל רוֹאַי, וְתַעֲבִיר עֲוֹנַי פְּשָׁעַי וְחַטֹאתַי. תְּזַכֵנִי לְקַבֵּל שַׁבָּתוֹת, מִתּוֹךְ רֹב שִׂמְחָה, וּמִתּוֹךְ עֹשֶׁר וְכָבוֹד, וּמִתּוֹךְ מִעוּט עֲוֹנוֹת. וְתַעֲבִיר מִמֶנִי, וּמִכָּל בְּנֵי בֵיתִי, וּמִכָּל עַמְךָ יִשְׂרָאֵל, כָּל מִינֵי חֲלָאִים רָעִים, וְכָּל מִינֵי מַדְוֶה, וְכָּל מִינֵי דַלוֹת וַעֲנִיוּת. וְתַּנְחִילֵֽנוּ יֵצֶר טוֹב, וְחַיֵי הָעוֹלָם הַבָּא, וְרֹב עֹשֶׁר וְכָבוֹד, לְעָבְדוֹ בְּיִרְאָה וּבְּאַהֲבָה. בָּרוּךְ אַתָּה הַמֶֽלֶךְ הַכָּבוֹד. שָׁלוֹם לָכֶם מַלְאֲכֵי הַשָׁלוֹם, שָׁלוֹם לָכֶם מַלְאֲכֵי רַחֲמִים, בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם, מַלְאֲכֵי הַשָׁלוֹם, מַלְאֲכֵי הָרַחֲמִים, מַלְאֲכֵי הַשָׁרֵת, בָּרוּךְ בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם.
מתוך תפילת רמח"ל לערב יום כפורים:
רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לְפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אָבִינוּ מַלְכֵּֽנוּ, שֶׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד. הָאֵל מֶֽלֶךְ צוּר יִשְׂרָאֵל, הַמְקַדְשֵֽׁנוּ בִּקְדוּשַׁת שְׁמוֹ וּמַנְחֵנוּ בִּדְרָכָיו לָלֶֽכֶת בְּכָל מִצְוֹתָיו, וּבְטַהֲרָתוֹ מְטַהֲרֵֽנוּ. הַמוֹחֶה כָעָב פְּשָׁעֵֽינוּ וּמַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵֽינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. הַגּוֹעֵר בְּכָל מַסְטִינֵֽנוּ וְסוֹתֵם פִּיוֹת כָּל מַזְכִּירֵי עֲוֹנוֹת עַמוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל. כִּי מֶֽלֶךְ מָלֵא רַחֲמִים הוּא, גוֹאֲלֵֽנוּ וּמוֹשִׁיעֵֽנוּ לְדוֹר וָדוֹר וּלְנֵצַח נְצָחִים.
According to מנהג האריז"ל, which became accepted among some בני אשכנז, all males assembled join hands and dance around the table seven times while singing שלום עליכם.
שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן
The reading מֶֽלֶךְ, instead of מִמֶֽלֶךְ, is preferred by ר' יעקב עמדין and others.
מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
בָּרְכֽוּנִי לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
בָּרְכֽוּנִי לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
בָּרְכֽוּנִי לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
צֵאתְכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
צֵאתְכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
צֵאתְכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
תהלים צא:יא 
רְבִי זְרִיקָא אָמַר, שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּין אוֹתוֹ, הֵן מְעִידִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּ֣י מַ֭לְאָכָיו יְצַוֶּה־לָּ֑ךְ לִ֝שְׁמָרְךָ֗ בְּכָל־דְּרָכֶֽיךָ:' (גמ' חגיגה טז.)
כִּ֣י מַ֭לְאָכָיו יְצַוֶּה־לָּ֑ךְ לִ֝שְׁמָרְךָ֗ בְּכָל־דְּרָכֶֽיךָ:
קכא:ח יְֽיָ֗ יִשְׁמָר־צֵֽאתְךָ֥ וּבוֹאֶ֑ךָ מֵֽ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם:
אשת חיל (משלי לא:י-לא)
אֵֽשֶׁת־חַ֭יִל מִ֣י יִמְצָ֑א וְרָחֹ֖ק מִפְּנִינִ֣ים מִכְרָֽהּ:
בָּ֣טַח בָּ֭הּ לֵ֥ב בַּעְלָ֑הּ וְ֝שָׁלָ֗ל לֹ֣א יֶחְסָר:
גְּמָלַ֣תְהוּ ט֣וֹב וְלֹא־רָ֑ע כֹּ֝֗ל יְמֵ֣י חַיֶּֽיהָ:
דָּֽ֭רְשָׁה צֶ֣מֶר וּפִשְׁתִּ֑ים וַ֝תַּ֗עַשׂ בְּחֵ֣פֶץ כַּפֶּֽיהָ:
הָֽ֭יְתָה כָּֽאֳנִיּ֣וֹת סוֹחֵ֑ר מִ֝מֶּרְחָ֗ק תָּ֘בִ֥יא לַחְמָֽהּ:
וַתָּ֤קָם בְּע֬וֹד לַ֗יְלָה וַתִּתֵּ֣ן טֶ֣רֶף לְבֵיתָ֑הּ וְ֝חֹ֗ק לְנַֽעֲרֹתֶֽיהָ:
זָֽמֲמָ֣ה שָׂ֭דֶה וַתִּקָּחֵ֑הוּ מִפְּרִ֥י כַ֝פֶּ֗יהָ נָ֣טְעָ כָּֽרֶם:
חָֽגְרָ֣ה בְע֣וֹז מָתְנֶ֑יהָ וַ֝תְּאַמֵּ֗ץ זְרֽוֹעֹתֶֽיהָ:
טָ֭עֲמָה כִּי־ט֣וֹב סַחְרָ֑הּ לֹֽא־יִכְבֶּ֖ה בַלַּ֣יְלָ נֵֽרָהּ:
יָ֭דֶיהָ שִׁלְּחָ֣ה בַכִּישׁ֑וֹר וְ֝כַפֶּ֗יהָ תָּ֣מְכוּ פָֽלֶךְ:
כַּ֭פָּהּ פָּֽרְשָׂ֣ה לֶֽעָנִ֑י וְ֝יָדֶ֗יהָ שִׁלְּחָ֥ה לָֽאֶבְיֽוֹן:
לֹֽא־תִירָ֣א לְבֵיתָ֣הּ מִשָּׁ֑לֶג כִּ֥י כָל־בֵּ֝יתָ֗הּ לָבֻ֥שׁ שָׁנִֽים:
מַרְבַֿדִּ֥ים עָֽשְׂתָה־לָּ֑הּ שֵׁ֖שׁ וְאַרְגָּמָ֣ן לְבוּשָֽׁהּ:
נוֹדָ֣ע בַּשְּׁעָרִ֣ים בַּעְלָ֑הּ בְּ֝שִׁבְתּ֗וֹ עִם־זִקְנֵי־אָֽרֶץ:
סָדִ֣ין עָֽ֭שְׂתָה וַתִּמְכֹּ֑ר וַֽ֝חֲג֗וֹר נָֽתְנָ֥ה לַֽכְּנַֽעֲנִֽי:
עֹז־וְהָדָ֥ר לְבוּשָׁ֑הּ וַ֝תִּשְׂחַ֗ק לְי֣וֹם אַֽחֲרֽוֹן:
אָמַר רְבִי אֶלְעָזָר "מַאי דִּכְתִיב? 'פִּ֭יהָ פָּֽתְחָ֣ה בְחָכְמָ֑ה וְת֥וֹרַת־חֶ֝֗סֶד עַל־לְשׁוֹנָֽהּ:' וְכִי יֵשׁ תּוֹרָה שֶׁל חֶסֶד וְיֵשׁ תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל חֶסֶד? אֶלָּא תּוֹרָה לִשְׁמָהּ זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁל חֶסֶד, שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל חֶסֶד. אִיכָּא דְּאָמְרֵי, תּוֹרָה לְלַמְּדָהּ זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁל חֶסֶד, שֶׁלֹּא לְלַמְּדָהּ זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל חֶסֶד. (גמ' סוכה מט:)
פִּ֭יהָ פָּֽתְחָ֣ה בְחָכְמָ֑ה וְת֥וֹרַת־חֶ֝֗סֶד עַל־לְשׁוֹנָֽהּ:
צֽ֭וֹפִיָּה הֲלִיכ֣וֹת בֵּיתָ֑הּ וְלֶ֥חֶם עַ֝צְל֗וּת לֹ֣א תֹאכֵֽל:
קָ֣מוּ בָ֭נֶיהָ וַיְאַשְּׁר֑וּהָ בַּ֝עְלָּ֗הּ וַֽיְהַֽלֲלָֽהּ:
רַבּ֣וֹת בָּ֭נוֹת עָ֣שׂוּ חָ֑יִל וְ֝אַ֗תְּ עָלִ֥ית עַל־כֻּלָּֽנָה:
שֶׁ֣קֶר
ראשי תיבות הַ֭חֵן הדלקת נרות, הפרשת חלה, נדה (טהרת המשפחה).
הַ֭חֵן וְהֶ֣בֶל הַיֹּ֑פִי אִשָּׁ֥ה יִרְאַת־יְ֝יָ֗ הִ֣יא תִתְהַלָּֽל:
תְּנוּ־לָ֭הּ מִפְּרִ֣י יָדֶ֑יהָ וִֽיהַֽלֲל֖וּהָ בַשְּׁעָרִ֣ים מַֽעֲשֶֽׂיהָ:
The reason we wash before קידוש is in order for קידוש to be said as close as possible to the סעודה. The Talmud (גמ' ברכות נא) mentions that according to בית הלל one should first drink the wine, and only afterward wash one’s hands. Those who follow this מנהג maintain that it is not as important to wash immediately before eating. (In addition, since our hands may not be clean, it is better to wash them, even before drinking the wine). One should pour the wine before washing one’s hands. (שרשי מנחג אשכנז)
(או"ח ס' רעא סי' יב) אחר שקידש על כוס, נוטל ידיו ומברך ענט"י. הגה וי"א דלכתחלה יש ליטול ידיו קודם הקידוש ולקדש על היין, (הרא"ש, ומרדכי פרק ע"פ (ורשב"א) והגה"מ פכ"ט והטור) וכן המנהג [ומ"מ ימלא הכוס לפני נט"י. וכ"ש לבני אשכנז שלכל אחד כוסו, ובדיעבד לכ"ע לא הוי הפסק, ב"ח. (מקור חיים)] פשוט במדינות אלו ואין לשנות.
קידוש ליל שבת ושבת חול המועד
The מנהג is to recite ויכלו (פסוקים) while standing and אשר קדשנו במצותיו (ברכות) while sitting. [On יום טוב, since no פסוקים are recited, one sits for the entire קידוש.]
(בלחש בראשית א:לא
Originally the מנהג was to begin קידוש with 'יום הששי' (because the first letters of יום הששי: ויכלו השמים spell out the Divine Name). However, for many generations, the מנהג has been to begin with ויהי ערב ויהי בקר (since we don't want to begin a פסוק in the middle, and ויהי ערב is at an אֶתְנַחְתָּ֑א), but to recite it in an undertone.
וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר) י֥וֹם הַשִּׁשִּֽׁי: ב:א-ג וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם: וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה: וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים ׀ לַֽעֲשֽׂוֹת:
סַבְרֵי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּֽפֶן:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְרָֽצָה בָֽנוּ וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחִילָֽנוּ זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית: כִּי הוּא יוֹם תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹֽדֶשׁ זֵֽכֶר לִיצִיאַת מִצְרָֽיִם: כִּי־בָֽנוּ בָחַֽרְתָּ וְאוֹתָֽנוּ קִדַּֽשְׁתָּ מִכָּל־ הָעַמִּים: וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחַלְתָּֽנוּ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת:
קידוש לשלוש רגלים
סַבְרֵי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּֽפֶן:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּֽחַר־בָּֽנוּ מִכָּל־עָם וְרוֹמֲמָֽנוּ מִכָּל־לָשׁוֹן וְקִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו: וַתִּֽתֶּן־לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּאַהֲבָה [בשבת שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וּ] מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן: אֶת־יוֹם [בשבת הַשַּׁבָּת הַזֶּה וְאֶת־יוֹם]
גם ליל ראשון ושני של פסח (בבית עושים קידוש גם בליל הסדר).
לילי ז-ח של פסח
חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה זְמַן חֵרוּתֵֽנוּ
לילי שבועות
חַג הַשָׁבוּעוֹת הַזֶּה זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵֽנוּ
לילי סכות
חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה זְמַן שִׂמְחָתֵֽנוּ
לילי שמיני עצרת ושמחת תורה
שְׁמִינִי חַג הָעֲצֶֽרֶת הַזֶּה
זְמַן שִׂמְחָתֵֽנוּ
[בשבת בְּאַהֲבָה] מִקְרָא קֹֽדֶשׁ זֵֽכֶר לִיצִיאַת מִצְרָֽיִם: כִּי־בָֽנוּ בָחַֽרְתָּ וְאוֹתָֽנוּ קִדַּֽשְׁתָּ מִכָּל־הָעַמִּים [בשבת וְשַׁבַּת] וּמוֹעֲדֵי קָדְשְׁךָ [בשבת בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן] בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּֽנוּ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ [בשבת הַשַּׁבָּת וְ] יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים
קידוש לראש השנה
סַבְרֵי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּֽפֶן:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּֽחַר־בָּֽנוּ מִכָּל־עָם וְרוֹמֲמָֽנוּ מִכָּל־לָשׁוֹן וְקִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו: וַתִּֽתֶּן־לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּאַהֲבָה אֶת־יוֹם [בשבת הַשַּׁבָּת הַזֶּה וְאֶת־יוֹם] הַזִכָּרוֹן הַזֶּה יוֹם תְּרוּעָה
[בשבת בְּאַהֲבָה] מִקְרָא קֹֽדֶש. כ"ה בס"י נוסח פולין כשחל ר"ה בשבת, אבל במנהגים ליתא וכן גם בס"י נוסח אשכנז המערבי (אע"פ שבג' רגלים איתא) והסביר בלבוש (סי' תקפ"ב) דלשון תרועה מורה על דין לכך לא רצו לסמוך אחריה מילה באהבה, אבל רוב סידורי פולין שאחריו גרסו כנוסח הישן. (סידור אזור אליהו)
[בשבת זִכְרוֹן תְּרוּעָה בְּאַהֲבָה] מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ זֵֽכֶר לִיצִיאַת מִצְרָֽיִם: כִּי־בָֽנוּ בָחַֽרְתָּ וְאוֹתָֽנוּ קִדַּֽשְׁתָּ מִכָּל־הָעַמִּים וּדְבָרְךָ מַלְכֵּֽנוּ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מֶֽלֶךְ עַל־כָּל־הָאָֽרֶץ מְקַדֵּשׁ [בשבת הַשַּׁבָּת וְ] יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן:
במוצאי שבת מוסיפים נר והבדלה:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא מְאֽוֹרֵי הָאֵשׁ:
(גמ' חולין כו:) בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הַמַּבְדִּיל בֵּין־קֹֽדֶשׂ לְחֹל בֵּין אוֹר לְחֹֽשֶׁךְ בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵֽׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה: בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּֽלְתָּ וְאֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּֽׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּֽשְׁתָּ הִבְדַּֽלְתָּ וְקִדַּֽשְׁתָּ אֶת־עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתֶֽךָ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמַּבְדִּיל בֵּין־קֹֽדֶשׂ לְקֹֽדֶשׁ:
--------------------------
המנהג באשכנז (דלא כדעת השו"ע והרמ"א סי' תרס"א), להקדים לישב בסוכה לשהחיינו בלילי ראשון ושני של סכות. (והרבה אחרונים סבירא להו דגם בליל ב' לישב סוכה ואחר כך שהחיינו.) נכון לברך ברכת לישב בסוכה מעומד אע"פ שכתב מהרי"ל שיוהרא הוא כמבואר בזוהר, ושכך עשה הרב המפרש [רב המנונא] סבא וכ"כ הת"י, גם נ"ל זולת מ"ש משום עובר לעשייתו הוי משום דכל ברכת המצוות ראוים להיות מעומד, עי' ב"י, רמ"י וב"ח ר"ס ח' ובמג"א. (מקור חיים)
לסכות: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּֽנוּ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה:
--------------------------
בכל לילי יום טוב מברכים 'שהחיינו', חוץ מלילי ז' ואחרון של פסח.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָֽנוּ וְקִיְּמָֽנוּ וְהִגִּיעָֽנוּ לִזְמַן הַזֶּה:
וישתה מיושב כמלוא לוגמיו, ויתן גם לכל המסובין מכוס של ברכה.
What today is commonly known as חלה, was called Barches or Berches in most of Germany and Hungary, and Tascher in certain areas of Southern Germany. This was because of the פסוק in (י:כב משלי) 'ברכת ה' היא תעשיר', which the תלמוד ירושלמי states refers to שבת, and since there were many ברכות said in public including the ברכה for הפרשת חלה. As ר' יוסף אומץ writes when he was young, the only ingredients were flour and water. Eventually spices were added, which he rules is good to do לכבוד שבת. Some would smearשומן on them, or they were baked together with meat. In order that they would not later be eaten with milk during the week, they bore a special design. At the time of the ר' יוסף אומץ they made a few cuts in it with a knife, in order that they look different. In regarding their shape, some German Jews formed them to look like the letter “ו”, whereas Polish Jews braided them.
ואח"כ יברך על לחם משנה.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הַמּֽוֹצִיא תהלים קד:יד לֶ֝֗חֶם מִן־הָאָֽרֶץ:
ויבצע הפת בליל שבת בוצעין על לחם התחתון אבל ביום שבת ובליל ביום טוב בוצעין על העליון. וטוב להניח התחתון קרוב אליו יותר מהעליון נמצא שאינו מעביר על המצות. ויתן גם למסובין פרוסה לכל אחד ואחד, ומצוה לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה. ואחר הסעודה ואחר שלמד דברי תורה על שולחנו יאמר מזמור שיר המעלות בשוב ד' את שיבת ציון וגו' (ונוהגים לשיר אותו בניגון השייך לאותו יום או מועד), ומברך על היין בורא פרי הגפן ואחריו ברכה מעין שלש כמשפט.
---------------
בלילי ראש השנה
בליל א' של ראש השנה, אחרי 'המוציא' המסובין מברכים זה את זה:
לְשָׁנָה טוֹבָה תִּכָּתֵֽבוּ: (תִּכָּתֵב / תִּכָּתֵֽבִי / תִּכָּתַֽבְנָה)
The first source for bread with honey seems to be the תרומת הדשן (מנהג אושטרייך), who mentions it as a מנהג ראש השנה. This is discussed as well by the מגן אברהם. The טור, the מהרי"ל and the מנהגי ווירמייזא cite the מנהג to dip an apple into honey. (Theשבות יעקב explains, so there should be no doubt whether to make theברכה on the apple or the honey). In earlier generations there was a מנהג to dip the head of the lamb in honey.
After קידוש and המוציא have been said in the home,
it is customary to take an apple dipped in honey and to recite:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ:
''After'' partaking of the apple and honey, recite:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵֽאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שְׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵֽינוּ שָׁנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה:
---------------
זמירות
ניגוני הזמירות של בני אשכנז מתאפיינים בדרך כלל בכבוד והדר, ומעוררים את שמחת הלב.
אין בהם כמעט חזרות מילים, ובנויים במקצבים עדינים ומכובדים שאינם מביאים
אָמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב חָנָן לְאַבַּי, תְּנַן (משנה גמ' ביצה לו:), "לֹא מְסַפְּקִין וְלֹא מְטַפְּחִין וְלֹא מְרַקְּדִין בְּיוֹם טוֹב!" וְקָא חָזֵינַן דְּעָבְדִין, וְלֹא אַמְרִינָן לְהוּ וְלָא מִידִי? . . . אֶלָּא הַנַּח לְיִשְׂרָאֵל, מוּטָב שֶׁיְּהוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יְהוּ מְזִידִין! סָבוּר מִינָהּ הָנֵי מִילֵי, בִּדְרַבָּנָן, אֲבָל בִּדְאוֹרַייתָא לֹא, וְלֹא הִיא, לֹא שְׁנָא בִּדְרַבָּנָן וְלֹא שְׁנָא בִּדְאוֹרַייתָא! דְּהָא תּוֹסֶפֶת דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים דְּאוֹרַייתָא הִיא, וְקָא חָזֵינַן לְהוּ דְּקָאָכְלִי וְשָׁתוּ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, וְלֹא אַמְרִינָן לְהוּ וְלָא מִידִי! (גמ' שבת קמה:)
לריקוד או לתיפוף האסור בשבת.
Regarding the singing of זמירות, it seems most places had the מנהג of singing them only between שבת בראשית and שבת הגדול. This is mentioned as well by הרב יוסף אומץ.
נוהג כצאן יוסף ס' כו
בספר חסידים סימן תתשמ"ז ז"ל כל מה שאמר איוב בקללה יש לומר בהפוך גבי שבת לברכה. באיוב כתיב "אַל־תָּבֹ֖א רְנָנָ֣ה בֽוֹ:". מכאן שיש לו לאדם לרנן בשבת בשירות ותשבחות. ואפשר מזה סמכו לומר זמירות בשבת בכל סעודה. ולא ידעתי מהיכן נתפשט המנהג שאין מזמרין אותם משבת הגדול עד שבת בראשית. ובאמת ראיתי אדוני מ"ו חמי נרו' נוהג שמזמר אותן בכל שבתות השנה הן בימות החמה הן בימות הגשמים. ואדוני א"מ נרו' נוהג לזמר זמירות גם בסעודה שלישית היינו "האדרת והאמונה", "אדיר הוא ולא ינום בחור הוא ולא יישן", "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל", וכן כל הא"כ בפסקא ראשונה אומר ולא ינום. בשני' ולא יישן ומסיים הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. וכן נהג מהור"ר יודא חסיד סג"ל ז"ל שנסע עם חברא קדישא דיליה לירושלים תוב"ב.
In fact, we have many more ניגונים which have been passed down, for the זמירות ליל שבת then we do for יום שבת. There were those who would sing זמירות for the סעודה שניה and for סעודה שלישית as well.
----